רם כרמי עונה למבקריו: "בניין רה"מ הוא סמל של ישראל" - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רם כרמי עונה למבקריו: "בניין רה"מ הוא סמל של ישראל"

קשה למצוא אדריכל אחד שמעורר מחלוקת כמו כרמי שתיכנן את התחנה המרכזית בתל אביב ואת מבנה תיאטרון הבימה החדש ■ אך המחלוקת סביבו הוצתה מחדש עם האישור לבניית המעון הגרנדיוזי של ראש הממשלה ↓ אפשר לאהוב את העבודות של כרמי ואפשר שלא, אבל אין ספק שגרנדיוזיות היא שמו השני

תגובות

לפני זמן קצר הוצגה בפני העם יצירה האמורה ליהפך בדרכה לעוד אחד מסמלי האומה - הדמיה של מעונו המתוכנן של ראש הממשלה. רבים עצרו אז את נשימתם, ולאו דווקא משום שהוכו בסנוורים. המודל המוצג נראה כמו עש לילה שמשני צדיו ביצי ענק, שתי כיפות. אחת מהן אמורה לשמש כאולם מופעים והתכנסויות, השנייה כמעון ראש הממשלה. אם המראה החייזרי-חרקי נראה מחוץ לקונטקסט, זה היה כאין וכאפס לעומת איך שנראתה עלות הקמתו - 650 מיליון שקל. אבל אהוד אולמרט, בדרכו החוצה מהמעון הקיים, דאג שממשלתו תאשר את הפרויקט החדש הזה, החתום על ידי האדריכל רם כרמי.

למעשה, המלה "חדש" קצת מטעה. הרבה שנים עברו מאז הוטלה על כרמי המשימה. לפני יותר מ-15 שנה גבר כרמי על מתחרים רבים וזכה בתכנון הפרויקט. לפני 12 שנה הוא ניצח שוב כמה מהמתחרים ההם, הפעם בבית המשפט העליון. ועכשיו, כשאישרה הממשלה את הפרויקט באיחור מלכותי, פרץ החוצה גל טענות כמו בסרט מושהה. היו כאלה שמחו על העיתוי - והרי לב המשבר הוא עיתוי שיש טובים ממנו לפרויקט של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור. אחרים, אנשי מקצוע אך גם אינספור גולשים, ביקרו את התכנון עצמו, השוו אותו לאנטומיה הנשית ולא חסכו בתארי גנאי. גופי התכנון בתורם זעקו שעקפו אותם, וכך, ברגע אחד, חזר כרמי למרכז השיח הציבורי. שוב נהפך האדריכל הוותיק למוקד ויכוח, ושוב נשמעה בעולם האדריכלות הטענה שחוזרת ועולה בשנים האחרונות: בגופים רבים נהנה כרמי ממוניטין בלתי מוגבלים, שלא בצדק.

בזירת האדריכלות המקומית כרמי, 78, הוא בן אצולה. אביו דב כרמי נחשב לאחד משלושת האבות המייסדים (עם אריה שרון וזאב רכטר) של האדריכלות הישראלית. אחותו, עדה כרמי, אדריכלית מוכרת, חתומה על כמה מהפרויקטים הבולטים של השנים האחרונות, והוא עצמו תיכנן בניינים רבים וזכה בפרסים כמו פרס רכטר היוקרתי ופרס ישראל.

כמי שגדל על ברכיהם של אדריכלי המדינה, קיבל כרמי כבר מלכתחילה הזדמנויות אדריכליות שרק אצולה מקומית יכולה לקבל. הפרויקטים הראשונים שלו לא היו וילה בשרון אלא פרויקטים ציבוריים גדולים שאדריכלים אחרים יכולים לחלום עליהם במשך כל הקריירה: מרכז הנגב ושותפות בפרויקט השיכון לדוגמה בבאר שבע, בית הספר עמל בתל אביב ובניין הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית. לזכותו ייאמר שלא בחר ללכת בזהירות בעקבותיו של אביו וכבר בפרויקטים הראשונים שלו הפגין תעוזה מקצועית ורעיונית. מאז ועד היום - בין שתיכנן את אולם מקבלי הפנים בנתב"ג 2000 (עם משה ספדיה) או את בית המשפט העליון בירושלים - תמיד ניסה לחפש שפה שתגדיר ותמציא את האדריכלות הישראלית.

אבל למרות המוניטין, למרות המיקום בזירה המקומית, ואולי בגלל, התואר "אדריכל שנוי במחלוקת" מתלבש על כרמי כמו כפפה על יד. קשה למצוא אדריכל אחר שמעורר מחלוקת כמותו, ובמחלוקת הזאת אין יתרון למחנה זה או אחר. מקהלת המבקרים ומקהלת המהללים שקולות זו לזו, בגודל כמו בעוצמת הרגש. מצד אחד עומדים דורות האדריכלים שגידל, המדברים עליו בסופרלטיווים. מצד אחר ניצבים מבקריו החריפים, החושבים שהוא יוצר אדריכלות פומפוזית וחללים לא מוצלחים, ובעיקר מייצר הרבה רטוריקה.

האדריכל דני קייזר, שהתחיל את דרכו המקצועית במשרד המשותף שניהלו האח והאחות כרמי ומאוחר יותר היה מהנדס העיר תל אביב, משתייך למחנה הראשון. קייזר מאמין שכרמי הוא איש שזכויותיו רשומות בכותל המזרח של האדריכלות בישראל. "כרמי הוא יוצר גאון, ואני לא מכיר אדריכלים ברמתו בישראל. תהליך התכנון הוא החלק הכי מעניין בעבודה אתו והוא תמיד מעורר השראה", הוא אומר.

"לפעמים, בדרך הארוכה שבין הרעיון ליישום הפרויקט וביצועו, מאבד הפרויקט מהרעננות והתסיסה שניכרו בו בשלבי התכנון הראשוניים. אבל זה אדם שאדריכלים צעירים יכולים לראות בו מורה דרך ומקור להשראה ושאר רוח בלתי נדלים".

אם קייזר מפליג בשבחים, גם בצד השני מוציא כרמי ממבקריו את מיטב כישורי התיאור שלהם. צבי אלחייני, אדריכל, מבקר ומרצה בבצלאל, אמר בעבר בעיתון זה על פרויקט הולילנד בירושלים, שכרמי היה האחראי על תכנון התב"ע שלו עם משרד האדריכלים ספקטור עמישר, שכרמי "ממשיך לייצר טעויות אדריכליות כאלה בלי סוף. למשל פרויקט הסיטי וילג' וההצעה האחרונה ל'הבימה'" (אלחייני עורך כעת ספר של מאמרי הביקורת של כרמי ובחר שלא להביע את דעתו לכתבה זו).

אדריכל ידוע מדבר על המכלול. "כמעט תמיד יש בפרויקטים של כרמי קו מגלומני. רצון שהפרויקט יהיה יותר ממה שהוא", הוא אומר. "כל בניין מגורים או משרדים צריך להיות מרכז היקום. אפילו בית ראש הממשלה חייב להיות השחלות של עשתורת".

וזו בעצם הנקודה שמעלים המבקרים. "האדם ברחוב" חושב שהאדריכלות של כרמי נראית כמו שצריכה להיראות אדריכלות איכותית - מרשימה, מפעימה ועובדת על כל החושים. בענף, לעומת זאת, חושבים רבים, בעיקר אלה הרוחשים חיבה לאדריכלות צנועה יותר, שכרמי יוצר סרטים הוליוודיים ולא אדריכלות איכותית, בייחוד בשנים האחרונות. לכן הם מתקוממים על הקלות שבה ניתן לו לממש את הפנטזיה במבני ציבור ובפרויקטים בולטים.


משרדי האדריכלים הבולטים
משרדי האדריכלים הבולטים

זה הבית הלבן? זה הקרמלין?

מתי התחיל להיבנות המותג "רם כרמי"? כרמי עצמו חושב שהפרויקט שהיה אבן הפינה בבניית המותג הוא בית אל על בתל אביב. אף שעל התכניות חתום האב דב כרמי, הבן מאמין שרעיונותיו והאדריכלות שלו הם שעשו את הפרויקט. "זה הבניין הברוטליסטי הראשון שנבנה בישראל. הוא מסמל גם את חילופי הדורות במשרד שלנו וגם את ההמשך של האדריכלות הלבנה, שהיתה אדריכלות של אור והושלמה על ידי אדריכלות של צל", הוא אומר. "הברוטליזם הוא הדור השני של האדריכלות בישראל. זה בניין נקי מקישוטים, עשוי מחומרים מקומיים, המבטא את הצבר הישראלי הדוקר מבחוץ ומתוק מבפנים".

מאז ועד היום, למרות הפרויקטים הרבים, את עיקר המוניטין שלו הוא חב לפרויקט בית המשפט העליון בירושלים, שתיכנן עם אחותו עדה כרמי ואשר בנייתו הסתיימה ב-1992. על הבניין הזה נאמר שהוא נראה הדור ומכובד למרות השימוש בחומרים פשוטים לכאורה ומקומיים. שנתיים אחר כך, נישא על גלי ההערכה, זכה כרמי בתחרות שהוציא משרד האוצר לתכנון בית ראש הממשלה.

למעשה, התחרות ההיא היתה משולבת - תכנון משרד ראש הממשלה או משרד החוץ. כרמי נמנה עם אלה שבחרו להתמודד במסלול הראשון, שבאוצר מדגישים כי התעתד להיות מצומצם מכפי שהוא היום. אחרי הסינון הראשוני, נותרו 11 משרדי אדריכלים, שארבעה מהם עלו לשלב הגמר. כשכרמי נבחר טענו שלושת האחרים שהבחירה נעשתה מנימוקים לא ענייניים.

האדריכל הלל שוקן, בעלי שוקן אדריכלים בע"מ (ובעל מניות בעיתון "הארץ". ש"ש, ג"ל), היה אחד מאלה. "מהמעט שהראו לנו התרשמנו שכרמי נבחר מנימוקים לא עניינים. האחד - שהוא האדריכל הכי טוב בישראל, והשני בגלל תכנון בית המשפט העליון", הוא אומר היום. "אלה דברים שהיו ידועים לוועדה לפני כן, ועל כן למה לקיים תחרות ולגרום לאדריכלים נזקים. קחו אותו ושלום על ישראל".

שוקן ושני המשרדים האחרים שהפסידו לא ויתרו מיד. הם עירערו לבית המשפט המחוזי בירושלים בטענה שהליך הבחירה לקה בניגוד עניינים - בגלל קשר עסקי מוקדם במיזם אחר בין כרמי לבין אחד השופטים בתחרות, ארתור ספקטור. המחוזי קיבל את טענתם וביטל את הבחירה. אלא ששמחת המערערים היתה קצרה. כרמי פנה לבית המשפט העליון וזה הפך את החלטת המחוזי על פיה. שופטי העליון הגיעו למסקנה שהקשר העסקי ההוא נכפה על כרמי על ידי מזמין המיזם הקודם, וכי בפועל נוצרה בינו ובין ספקטור מחלוקת שאילצה את מזמין המיזם להפריד כוחות.

12 שנה אחר כך מחזקות את דעתו ההדמיות של בניין ראש הממשלה, כשהתכנון, לתפישתו, לא מצדיק את הבחירה בכרמי. "זה נראה כמו מבצר לקראת הפצצה האטומית של אחמדינג'ד. ראש הממשלה הוא דמות חשובה וצריך לשמור על ביטחונו, אבל לא יותר מהצורך לשמור על ביטחונו של נשיא ארה"ב", הוא אומר את מה שאומרים שלא לייחוס גם אחרים. "אם מישהו חשב שמדינת ישראל ראויה לבית הלבן, זה ממש לא מה שהיא הולכת לקבל. התכנון של כרמי מזכיר יותר את הקרמלין. יש בפרויקט קירות תומכים שיוצרים את החומה של הקרמלין. אם אלה פני הממשלה מצבנו חמור, כאזרח הייתי רוצה משרד ראש ממשלה שמשדר דינמיות, פתיחות, משרד נגיש".

מהנדס העיר ירושלים, שלמה אשכול, היה בוטה יותר. "התוכנית הזאת זוועתית בצורה בלתי רגילה", הוא אמר לכתב "הארץ" ניר חסון, "אין לה שום סיכוי לעבור שום ועדת תכנון בירושלים". "זוועתית" לא היה שם תואר יוצא דופן בגל הביקורות, וזה נפרש בסקאלה שבין "ראוותני" ו"חסר פרופורציות" ל"פתולוגי".

כרמי עצמו לא ענה מיד למבקריו. "בניתי בניין שיש לו נוכחות חזקה ואי אפשר לעבור לידו כאילו הוא לא כלום. בניין ראש הממשלה הוא סמל של מדינת ישראל", הוא עונה עכשיו בראשונה. "הפרוגרמה שקיבלתי חייבה בניין מוגן מאוד. אז החזית כלפי הציבור, בגובה חמש קומות, היא מזכוכית, אבל מאחורי הזכוכית שתולים עצים כדי לרכך את התחושה הביטחונית. אדריכלות היא אמנות מעשית. פסל או צייר יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אבל אדריכלות חייבת לענות על הצרכים. רק אחרי שעונים על הצרכים, יכול האדריכל לתזמר אותם ליצירת אמנות".

זו תחרות?

אם מעון ראש הממשלה הוא סמל אחד, תיאטרון הבימה הוא סמל אחר, וגם כאן תופס כרמי תפקיד ראשי במחזה שנמשך כמה שנים. זה התחיל ב-2000, כשהנהלת הבימה חיפשה משרד אדריכלים שיתכנן את משכנו החדש של התיאטרון במקומו הקיים, מפגש השדרות רוטשילד ובן ציון בתל אביב. בהבימה בחרו שלא לקיים מכרז. הם העדיפו לפנות לשני משרדי אדריכלים בלבד - משרדו של כרמי ומשרד האדריכלים איתן-גושן.

שתי ההצעות שהוגשו להבימה ולעיונו של מהנדס העיר אז, דני קייזר, היו שונות בתכלית זו מזו. תוכניתו של כרמי הציעה חלל מרכזי פתוח לציבור בתחום הבניין הקיים, ללא חריגה מהמעטפת הקיימת, עם תוספת של שני מעברים להולכי רגל, לכיכר התזמורת שממזרח ולרחוב תרס"ט שממערב. תוכנית איתן-גושן לעומתה הציעה יצירה של אכסדרה עגולה, פתוחה לדרום (שדרות רוטשילד), בתוספת אכסדרה בחזית הפונה לכיכר התזמורת. קייזר בחן את ההצעות וביולי 2001 המליץ לדירקטוריון הבימה להעדיף את העבודה של משרד איתן-גושן. במכתב שהוציא הוא כתב: "לדעת מהנדס העיר, פתרון האכסדרה הפונה לכיכר, לפי הצעת אדריכל איתן גושן, תואם טוב יותר את תוכנית מינהל ההנדסה לפיתוח הכיכר".

אבל ההמלצה של קייזר לא התקבלה. בהצבעה שנערכה בדירקטוריון הבימה נבחרה הצעתו של כרמי. ב-10 באוקטובר 2001 קיבל משרדו של כרמי הודעה על הזכייה, חתומה על ידי חברת בניין הבימה והמנכ"ל מנחם ינובסקי.

אדריכלים רבים מכנים הליך בחירה מסוג זה "תחרות שחורה", משום שממד התחרות בו מצומצם מאוד ובפועל רק אדריכלים ספורים משתתפים בו. ד"ר עומר דקל, דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן ומומחה בדיני מכרזים, מוסיף היבט מהצד שלו. "חוק חובת המכרזים קובע שכל התקשרות של גוף ציבורי לרכישה של שירות כלשהו מחייבת עריכת מכרז", הוא אומר ומזכיר שתקנה מיוחדת בחוק מתייחסת לתכנון של מבנה ציבור שיש בו עניין ציבורי אדריכלי.

התקנה קובעת שיש "כלל יסוד, ש(לפיו) מקיימים תחרות אדריכלים שהיא בעצם מכרז המתאים לנסיבות". תחרות האדריכלים הזאת אמורה לכלול כתיבת תקנון, הקמה של ועדת שיפוט של מומחים והגשה של תכניות אדריכליות אנונימיות, כדי שהמוניטין של האדריכל לא ישפיעו על השופטים. כאמור, זה לא מה שנעשה בהבימה.

ייאמר מיד: הבימה היא לא גוף ציבורי אלא עמותה, ולכן אין עליה חובת מכרז. ובכל זאת. "מדובר בתחום אפור מבחינת החוק", אומר דקל, "אבל פסיקות של בתי משפט קבעו בעבר שגופים ציבוריים, גם אם אינם שלטוניים, חייבים לערוך מכרז. בתי משפט קבעו שקק"ל, הסוכנות היהודית, ההתאחדות לכדורסל ואגודת הסטודנטים מחויבות לתקנות המכרזים. כל אלה הוגדרו כ'גוף דו מהותי', שהוא לכאורה פרטי אבל בעל סממנים ציבוריים - לדוגמה, כזה שחלק משמעותי מהתקציב שלו מקורו בקופה הציבורית. הבימה משתייכת לקטגוריה הזאת. אם היעדר המכרז היה מגיע לבית המשפט, הוא היה מטיל עליה לערוך מכרז. אבל אף אחד לא לקח את הנושא לבית המשפט ולכן הוא עבר".

אבל הבחירה הכמעט מיידית בכרמי אינה העניין היחיד שמקומם את מבקריו. כמו בבניין ראש הממשלה, גם כאן סופג ביקורת לא רק הליך הבחירה כשלעצמו אלא גם היחס בינו לבין התוצאה בשטח. כרמי, על פי מבקריו, הפך את הבימה למבנה אטום לרחוב, בלתי מזמין ובעיקר חסר פרופורציות לעיר שסביבו. אחת הביקורות הנפוצות בענף היא שכרמי הדביק מצנפת לבניין הבימה והפך אותו לגבוה מדי, לקריקטורה של הבניין הקודם.

מנקודת המבט של כרמי עצמו, הוא עשה את המרב בתוך מכלול המגבלות והאילוצים. "היום קיימים בהבימה ארבעה אולמות, בשעה שגוף הבניין בנוי לאולם אחד, וזה הפך את הבניין לקופסת סרדינים", הוא אומר. "לכן היה צריך לפנות את כל מה ששימש כחדרי שירות וחזרות, אך בלי לצאת מגבולות המגרש. מסיבה זו הכל עלה למעלה, אבל לא חרג מגובה מגדל הבמה הקיים".

מבקריך טוענים נגד חוסר הפרופורציות.

"החזרתי את סדרת העמודים שבנו את דמות הבימה במקור. הצופים מתייחסים רק למה שהם רואים ולא לתוכניות. החזיתות של הבימה לא גמורות ולכן המסה נתפשת כגדולה מדי. כשהחזית תסתיים ויוסיפו את קיר הזכוכית, הבולט קדימה בשישה מטרים, הפרופורציות של החזית ישתנו והכל יבוא על מקומו בשלום".

טענה נוספת מופנית לקיר האטום שפונה למערב. אין בו חלונות בכלל, הוא מתנכר לרחוב.

"החזית הפונה לרחוב תרס"ט פונה למרחב שמוקדש לתנועת כלי רכב ולא לבני אדם. כשעוברים בתרס"ט עוברים בו ביעף. היה צריך לפתור את השאלה איך הבימה נכנסת לדיאלוג עם תנועת כלי הרכב. לתיאטראות יש נטייה לשים על החזית פרסומות בגדול. אנחנו מיקמנו אותן בחזית הפונה לתרס"ט. שם מקומן הטבעי. זו חזית שתדבר אל תנועת המכוניות כמו שהמכוניות רוצות שידברו אליהן".

זה קבלן? זה קבלן לשעבר?

אפשר לאהוב את העבודות של כרמי ואפשר שלא, אבל אין ספק שגרנדיוזיות היא שמו השני. היא שם, נוכחת תמיד. כאשר מזמינת העבודה היא רשות ציבורית, יש תקציב לגרנדיוזיות. כאשר מזמין העבודה הוא יזם פרטי, לפעמים היא מתגלה כיקרה מדי ונכשלת במבחן המציאות. החיבה של כרמי לשטחים ציבוריים נרחבים מצמצמת את מרחב הנשימה של הקבלן, וכל עיכוב שגרתי נהפך אז לאיום על עצם קיומו של הפרויקט. עצם היותו של כרמי מותג מניע לעתים יזמים לתת לו חופש פעולה רב מהנהוג - ולפעמים הם מגלים באיחור שההשקעה לא הצדיקה את עצמה כלכלית.

הדוגמה הבולטת ביותר היא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הנקראת כך גם אחרי 15 שנות פעילות. התחנה המרכזית היתה הרעיון-החלום-החזון שהגה היזם המנוח אריה פילץ בתחילת שנות ה-60. פילץ ראה בעיני רוחו תחנה עצומה שכל אוטובוס יעבור דרכה ובו בזמן תשמש גם כמרכז מסחרי. הוא חזה אלפי אוטובוסים ביום ומאות אלפי נוסעים. מצויד בחזון ובתנופה הוא הצליח לשכנע את העירייה בצורך, גבר על התנגדויות ומצא לו אדריכל בעל חזון שהתאים לשלו: רם כרמי.

קרוב לשבע שנים עברו מרגע שקנה פילץ את המגרש לבניית התחנה - בשטח של 44 דונם, בדרום הצפוף של תל אביב - ועד שהחלו העבודות ב-1967. כל אותן שנים התחבטו פילץ, עיריית תל אביב, משרד התחבורה וכרמי בנוגע להיקף הפרויקט, וכרמי תרם את חלקו להחלטה שהתקבלה - לבנות את התחנה בנפח המרבי. תרומתו הייחודית היתה ההחלטה לבנות אותה עם חללים פתוחים רבים ככל האפשר, כלומר פחות שטחי מסחר.

פילץ הצליח למכור שטחי מסחר נרחבים בתחנה כדי לממן את בנייתה (הלקוח הגדול ביותר שלו היה שמואל פלאטו שרון), אבל נכשל בהגשמת חלומו. המצב הכלכלי הורע, ועלויות הבנייה הגבוהות של פרויקט רחב היקף שכזה הכריעו אותו. ב-1976 הופסקה בניית התחנה בעודה שלד בלבד, ורק ב-1983 רכש אותה - כיום זה נשמע קצת אירוני - איש העסקים מרדכי יונה. עוד עשר שנים נדרשו ליונה כדי לפתוח את התחנה לפעילות, ובזמן זה הוסיף לה שטחי מסחר רבים.

איש אינו תולה בכרמי את האשמה בכישלון העסקי, וגם למגרעות הסביבתיות הרבות יש אבות רבים. כמו שאומר קייזר: "בפרשת התחנה המרכזית החדשה היה יזם שבחר אדריכל צעיר ומוכשר, כדי שיתכנן את הפרויקט הכי מטורף בעולם. הטעות במקרה זה היתה בעיקר בתחום התחבורה, והכשל קשור לצוות התכנון ולמי שאישר את הפרויקט במשרד התחבורה".

ובכל זאת, הפומפוזיות המובנית של כרמי ודאי לא סייעה לחיסכון בעלויות, ועל אחת כמה וכמה ההחלטה להרחיב את החללים על חשבון שטחי המסחר. ההחלטה הזאת מנעה את מקסום פוטנציאל הרווחים של הפרויקט, מהסיבה הפשוטה שכך נמכרו פחות שטחי מסחר.

כרמי עצמו לא ביקר בתחנה המרכזית החדשה מאז שנפתחה. "הרעיון של התחנה המרכזית היה לשנע הרבה אנשים לאורך היום ולכן חצי עולם רצה לרכוש בה שטחים מסחריים. לפני שהכניסו לשם קו אחד פילץ כבר הצליח למכור 40 אלף מ"ר מסחר", הוא אומר עכשיו. "אף אחד מהשותפים בפרויקט לא פשט את הרגל. לא פילץ, לא קואופרטיב דן ולא סולל בונה. הם פשוט החליטו שהם לא רוצים להמשיך. כשמרדכי יונה קנה את הבניין כל שטחי המסחר כבר נמכרו ולא היה לו מה למכור. לכן הוא הוסיף עוד 20 אלף מ"ר מסחר והבניין נהפך לקופסת סרדינים צפופה בדומה לעיר עתיקה".

האם היית בונה שוב את התחנה המרכזית החדשה?

"אם היו מבקשים ממני, כן. הייתי שמח לנסות ולהתמודד עם הבעיה שנוצרה היום, כאשר תחנות האוטובוסים הצטמצמו בשטח וניתן להכניס לתוכה תוכן חדש".

זאת דירה?

התחנה המרכזית היא רק פרויקט אחד שנתקע. אבל היו עוד שניים. גם את שניהם יזמו יזמים שרצו להקים את "הפרויקט הכי" ובחרו בכרמי לתכנן אותו. הראשון שבהם הוא הקבלן החיפאי ישראל ורנסקי, שהלך לעולמו בשנה שעברה. בתחילת שנות ה-90 עשה ורנסקי עסקת קומבינציה עם איש העסקים אפרים אילין, שבמרכזה מגרש באחת הפינות האיכותיות ביותר בחיפה, ברחוב חורב שבשכונת אחוזה. על המגרש הזה ביקש ורנסקי להקים את פרויקט המגורים היוקרתי ביותר בעיר, וקיבל את מבוקשו.

כרמי תיכנן למען ורנסקי מבנה רב הוד עם הרבה שטחים משותפים, לרבות פאטיו מרשים בגובהו ובגודלו, ו-47 דירות שלחדרים בהן צורת מתומן. החזון של השניים הרשים רבים והיישום התחיל בתנופה. דירות רבות במיזם - ששמו הרשמי היה אחוזת גני העיר אך הוא כונה בפי כל "הכוורת" - נמכרו לבעלי הון, ובהם האחים עופר. אבל בהמשך הכל השתבש. מכלול נסיבות גרם לעיכוב הבנייה, הדירות לא נמכרו בקצב שהקבלן ציפה לו, וקונים התחילו לבטל הסכמים, לרבות עידן עופר והיבואן שמעון שסטוביץ'. ורנסקי הממונף, שמאמצע שנות ה-90 השקיע הון עתק בפרויקט, נקלע לחובות של קרוב ל-50 מיליון שקל לבנק לאומי ולא הצליח להיחלץ מהם. הפרויקט נכנס לכינוס נכסים, וורנסקי לא בנה עוד בישראל.

גם כאן הכריע את הקבלן מכלול נסיבות. אבל אלמנתו, האדריכלית ד"ר אריאלה ורנסקי, חושבת שהעדפת הפיתוח של השטחים הציבוריים על חשבון הדירות עצמן פגמה מאוד באטרקטיוויות של הפרויקט. "היתה לי הרבה מאוד ביקורת על אנשים שעבדו אתו, גם עמיתים שלי מחו"ל אמרו את אותם הדברים", היא אומרת. "רוב הטענות התייחסו ליחס בין סך השטחים הציבוריים לשטחים הפרטיים, ולדעתי התכנון שם אכן לא היה סביר. נוסף על כך, הבנייה הלא שגרתית גרמה לבעיות אינסטלציה".

רק ב-2006 הצליחו כונסי הנכסים לאכלס את הפרויקט במלואו. אלכס סמואל, אחד מעורכי הדין שביצעו בפועל את עבודת הכינוס, מחזק את הטענה של אריאלה ורנסקי. "כרמי הלך בגדול בלי להתחשב בפונקציונליות", הוא אומר. "הוא בנה 13,500 מ"ר ש-8,500 מ"ר מתוכם הם שטחים ציבוריים, כולל עמודים גבוהים וקשתות שגורמים לך להגיד 'וואו' כשאתה נכנס. אבל הדירות עצמן די קטנות. אני חושב שהוא עשה עבודה יפה אבל נראה שהוא לא יודע להבדיל בין פרויקט ציבורי לפרויקט פרטי".

כמו ורנסקי, גם לקבלן התל-אביבי משה משגב היו יומרות. משגב, שרכש בשנות ה-90 קרקע בשכונת המשתלה שבצפון תל אביב, רצה לבנות עליה את "הבניין הכי יפה בישראל". לצורך כך הוא הפקיד את רם כרמי על התכנון והתחיל לבנות. על פי התכנון, בנה משגב מבנה עצום בגודלו שבמרכזו בריכת שחייה, מפל, ספא, מעליות, וסביבם חדרי מדרגות שהובילו ל-37 דירות. כמו בפרויקט בחיפה, גם בפרויקט הזה היו השטחים הציבוריים גדולים מבכל פרויקט מגורים אחר, ויהיה זה היוקרתי ביותר: 1.3 מ"ר שטח ציבורי על כל מ"ר שטח פרטי. ב-2002 הסתיימה הבנייה, אבל משגב לא זכה ליהנות מפירותיה. גם הפרויקט הזה הגיע לכינוס נכסים, וקבוצת מילרגו, שקנתה אותו מהכונס, לא הצליחה למכור את כל הדירות בו עד היום.

גם היום משגב מביע הערכה רבה לפועלו היצירתי של כרמי, אבל בנוגע לכל השאר הוא נלהב פחות. "רם כרמי הוא לא אדריכל כלכלי מבחינתו של קבלן, ועובדה שיש לו הרבה פרויקטים שגמרו בכינוס נכסים", הוא אומר. "אנחנו הימרנו עליו, שמנו עליו את הכסף שלנו, נתנו בו אמון מוחלט, והתוצאה היתה מאוד לא טובה. הוא יותר תיאורטי ממעשי. הוא לא מבין שהשוק לא מקבל חדר ילדים של שמונה מ"ר, הוא נטוע ברעיון שלו. הדירות שתיכנן פשוט לא התאימו לרצון הקהל וזה אכן לא הגיע בהמוניו".

כשכרמי נשאל על שני המקרים, הוא מזכיר שהוא אדריכל, וככזה אין לו קשר לצד הכלכלי של פרויקטים. היזמים הם האמורים לפקח על הצד הזה. "זה שנים אני רוצה לבנות בית משותף שלשיתוף שלו יש משמעות", הוא אומר. "לכן לבית משותף יש חלל ציבורי אינטימי, שהוא הלב של הבניין ויש בו 'מותרות' (כמו בריכת שחייה) שלאדם פרטי קשה לתחזק. לדירות בבניינים האלה יש גינה צמודה שהיא הגג של הדירה שמתחתיה, ולכן לבתים אלו יש צורה מדורגת. חיפשתי את הדרך לתת לכל דירה את כל הדברים הטובים שיש לפנטהאוס במגדל או לווילה בפרבר.

"לצערי, מי שבנה איתי את הפרויקטים האלו לא חישב נכון את העלות של השטח הציבורי, שהוא סחורה שלא עוברת לסוחר כי אי אפשר למכור אותו כמו שאפשר למכור את הדירות. בשני המקרים היו הקליינטים קבלנים עם רקע של עשרות שנים בהקמת בניינים, לכן היה עליהם לדעת להעריך כמה בניין עולה. זה לא התפקיד שלי. ביקשו ממני לעשות בית מיוחד ותיכננתי להם בית מיוחד. התפקיד שלי היה לתכנן למענם בית דירות יוצא דופן, כפי שביקשו".

יוצא דופן - אכן. מיוחד - יש שיישבעו שכן. מהסמליות שמשדרים כל פינה ועמוד בבית המשפט העליון ועד עמודי הענק באולם קבלת הפנים של נתב"ג 2000 - רם כרמי מטביע חותם משלו. מבקריו יגידו שהסמליות מופרכת, והעמודים בשדה התעופה נטולי פרופורציה. אחרים מאמינים שכך צריך לקבל את פני הבאים לארצנו - ברוב הוד והדר. והעלות? זו כבר לא הבעיה של כרמי.

קחו את הבימה, תנו את היכל התרבות?

הזכייה של רם כרמי בתכנון המבנה החדש של תיאטרון הבימה הולידה במילייה האדריכלי מעין אגדה אורבנית. על פי האגדה, קיבל כרמי את הבימה כדי להשתיק את משפחת כרמי בנוגע לשיפוץ של היכל התרבות הסמוך.

תחילת הסאגה בבחירה באדריכל אמנון רכטר לתכנון השיפוץ בהיכל התרבות. משפחת כרמי נזעקה אז וטענה שהיא-היא הכתובת לפנות אליה: היכל התרבות תוכנן על ידי דב כרמי וזאב רכטר, אבל הוא יותר כרמי מרכטר. "אפשר להבין זאת כאשר משווים בין החזית של היכל התרבות לחזית בנייני האומה שרכטר תיכנן לבדו", אומר רם כרמי. "שני האולמות מכילים 3,000 מקומות ודומים זה לזה. אבל המעטפת הציבורית שעוטפת אותם שונה בהחלט. בנייני האומה מתנשאים לגבהים, ואילו היכל התרבות נשאר נמוך עם פרופורציות אנושיות. הוא מנגן מנגינה אינטימית, וזו התרומה של אבא שלי ולא של רכטר".

משפחת כרמי לא התכוונה להרים ידיים. היא הגיעה עד לבית המשפט, אך זה קבע שטובת הציבור קודמת לזכות אבות. בינתיים הועבר הפרויקט ממשרד רכטר אדריכלים למשרד קלוקר-אפשטיין, אבל כרמי מספר שגם היום עושה אחותו, האדריכלית עדה כרמי, כל מאמץ להתנגד לשיפוץ. "זו שמועה מרושעת שקיבלנו את הבימה בגלל היכל התרבות", הוא אומר. "ובכל מקרה, קבלת הפרויקט של הבימה קדמה לנושא של היכל התרבות".

גם פקידים בעירייה שהיו מעורבים בשני התהליכים שוללים על הסף את האפשרות. "כל מי שמכיר את כרמי יודע מה הוא היה מציע אם עבודת התכנון של שיפוץ היכל התרבות היתה נמסרת לידו", מסביר בפשטות אחד מהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#