ברכה זיסר, אשתו של מוטי זיסר: "הכסף לא עלה לנו לראש" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ברכה זיסר, אשתו של מוטי זיסר: "הכסף לא עלה לנו לראש"

ברכה זיסר, אשתו של אחד מאנשי העסקים הנועזים בישראל, חושפת בראיון ל-Markerweek את החיים בתוך הווילה המפוארת ■ השנים הקשות, המחלה של מוטי, הטיפוס לצמרת הכלכלית, הבת שחזרה בשאלה והמסיבות הראוותניות ■ התוכניות לדור הבא: "דוד והילה ישתלבו בקרוב בחברה"

18תגובות

אפילו בכירי ביצת העסקים הישראלית, שכבר ראו הכל, מתקשים לשכוח את מסיבת יום ההולדת ה-50 של ברכה זיסר שנערכה ביוני האחרון. האירוע הנוצץ שתוכנן כמו מבצע צבאי על ידי בעלה של ברכה, איש העסקים מוטי זיסר, התנהל משיא לשיא. זה התחיל בקופסה שנשלחה לביתם של אלף המוזמנים, וכללה זוג פמוטים והזמנה מסתורית לאירוע שיתחיל ב-16:00 בפארק אפקה בתל אביב.

כשהגיעו האורחים למקום חיכו להם עשרות אוטובוסים שהסיעו אותם לגן הלאומי בבית שאן, שם עברו לקבלת פנים באמפיתיאטרון ולתוכנית אמנותית עשירה. בין השאר הוצגו סרט שתיאר את פועלה של זיסר, מערכון שבו כיכבו בני המשפחה וברכה מ"נשיא המדינה" אלי פיניש. ידיד המשפחה, רה"מ אהוד אולמרט, שלח ברכה מוקלטת, להקת "הטיש" שבה חבר מוטי זיסר יחד עם דודו פישר ושוקי פורר הנעימה בשירה, ובועז שרעבי הקדיש לברכה שיר. מוטי זיסר עצמו עלה לבמה והצהיר ש"כל מה שהשגתי זה בזכותה". זאת היתה רק תחילתו של הערב: בחצות, לאחר סיום החלק האמנותי, התיישבו האורחים סביב שולחנות ארוכים לסעודה בסגנון משתה אבירים. בסביבות 3 לפנות בוקר ציפתה לאורחים הפתעה נוספת: להקת "כוורת" התאחדה לכבוד יום ההולדת של זיסר. וזה לא הכל: בתום ההופעה הוטסו 200 חברים של בני הזוג להמשך החגיגות בבוקרשט.

"ידעתי שעושים לי יום הולדת, אבל לא ידעתי את הפרטים המדויקים ואפילו קיטרתי כשהבנתי שנוסעים עד לבית שאן", משחזרת זיסר בראיון ל-Markerweek. "היה מקסים, נהדר ומדהים. זה היה לא סתם אירוע. הגיעו המון משפחות של חולי סרטן שאני עובדת אתן, והסרט שעשה איש הטלוויזיה יגאל מוסקו היה כל כך מקסים. היה לי חשוב שהאורחים הלכו הביתה עם מסר של נתינה, והרגשה שלמדו משהו בערב הזה - שלתת זו לא זכות, זו חובה".

כן, ברכה זיסר לא מתנצלת: לא על הראוותנות של אירועי יום ההולדת ושמחות אחרות שנחגגו במשפחה, ולא על העושר המופלג שלה ושל בעלה. אחרי הכל, עם רזומה שכולל את פרס ישראל על הקמת מאגר מוח העצם הלאומי, ניהול בית החלמה לילדים חולי סרטן, חברות בוועדת סל התרופות ותואר "אשת השנה" של האיגוד ליחסי ציבור ודוברות, היא מרגישה שהיא לא צריכה להוכיח דבר לאיש.

נולדו בבני ברק, הכירו בצבא

הראיון מתקיים זמן קצר לפני המבצע השנתי של עמותת עזר מציון, שמנהלת את המאגר לגיוס תרומות מוח עצם, ומשרדה של ברכה זיסר נראה ומתנהל כמו חמ"ל: אנשים יוצאים ונכנסים, החדר מתמלא בארגזים של ערכות לבדיקות דם והטלפון לא מפסיק לצלצל.

אחד העובדים נכנס כדי לאשר עם זיסר את הכרזה שעוצבה עבור המבצע, עם פניה החזקים והנוגעים ללב של עמית קדוש בת השש והכותרת המצמררת "תחשוב שזו הילדה שלך". עובד אחר מציג את הסרטון שהוכן ל-YouTube. זיסר, שהקימה ומנהלת את המאגר הלאומי, מנצחת על ההמולה ביד רמה ובטון שקט וסמכותי.

למבצע ההתרמה, שנערך אתמול, היתה מטרה כפולה: לאסוף כ-30 אלף דגימות דם ולגייס מספיק כסף כדי לבדוק את התאמתן לילדים ולמבוגרים החולים במחלה. זיסר מסבירה כי אף על פי שה"פנים" של המבצע הם עמית קדוש ודן-דן נבו בן השלוש, חולים אחרים הממתינים להשתלה עשויים לזכות בחיים באמצעותו. "בדרך כלל מיד לאחר המבצע מוצאים תורמים מתאימים לעוד 14-15 חולים", היא מסבירה. "כמובן שהדגימה נשארת במאגר, ויכולה להציל חיים גם בעתיד. זו השקעה חד פעמית לטווח ארוך".

בכובעה השני זיסר היא המנהלת של המוסד הייחודי "אורנית", שהוא מעין בית מלון לילדים חולי סרטן שעוברים טיפולים בבתי החולים באזור המרכז אך גרים במקומות רחוקים. הם והוריהם מקבלים שם תמיכה נפשית ונהנים מפעילויות שונות.

זיסר היא אשה של ניגודים. היא מתניידת בין ביתה המפואר בשכונת בת גנים בפתח תקוה, שיש המגדירים אותו "אחוזה", לבין משרדה הקטן והצנוע באורנית; בין חופשות משפחתיות מפנקות בחו"ל לבין שעות עבודה ארוכות ולחוצות; ובין מסיבות עליזות וראוותניות שהיא ובעלה מארגנים לחבריהם הרבים לבין ילדים חולי סרטן והוריהם. חשוב לה שאנשים ידעו שהיא לא נולדה לתוך העושר. "גם אני וגם אישי הגענו ממשפחות לא עשירות מבני ברק, והתחלנו כזוג צעיר שחי בדירת חדר אחד בעיר", היא מדגישה.

סיפור ההיכרות של הזיסרים ישראלי מאוד: שניהם גדלו בבני ברק, היא מאצולת העיר ("סבא שלי הקים את העיר והיה ראש העיר הראשון שלה"), והוא בן לניצולי שואה ומבוגר ממנה בארבע שנים. פגישתם הראשונה התקיימה דווקא הרחק מהבית: "הייתי בשירות לאומי בקיבוץ שעלבים", משחזרת זיסר. "העברתי את אחת השבתות אצל המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ, ומוטי, שהיה חבר של אחד מבני המשפחה, התארח אצלם.

"אותו חבר אמר לי אחר כך: 'הוא לא בשבילך, הוא נורא שחצן!' אבל האמירה הזאת רק גרמה לי לרצות אותו עוד יותר. לא הכרתי אותו עד לאותו מפגש, ובדיעבד נודע לי מחברות שהוא היה מאוד ידוע בשכבת הגיל שלו".

הזיסרים יצאו במשך שלושה חודשים עד שהתארסו. "ההיכרות לפני החתונה היתה ממש מינימלית כי הוא שירת בקו בר לב והגיע מעט מאוד הביתה", מספרת זיסר. "כיום אני מרגישה שעשיתי בחירה מאוד נכונה, ועם השנים התחושה הזו מתחזקת והולכת".

לא חיים בתחושה של "שיחקנו אותה"

זיסר בן ה-53 פועל בעיקר בתחום הנדל"ן באמצעות חברת אלביט הדמיה שנסחרת בתל אביב ובניו יורק לפי שווי שוק של כ-1.2 מיליארד שקל. זיסר, שנחשב איש עסקים שאוהב לקחת סיכונים, עשה את הקפיצה הגדולה בעסקיו בעשור האחרון באמצעות אימפריה של קניונים שהקים במזרח אירופה. באוקטובר 2006, עשר שנים לאחר שאף בנק לא הסכים לממן את הקמת הקניון הראשון שלו במרכז בודפשט, הוא הנפיק בבורסה בלונדון את הנדל"ן שלו במזרח אירופה, שמרוכז בחברת פלאזה סנטרס, לפי שווי של מיליארד דולר.

היקף הונו וחובו האישי של זיסר אינם ידועים, אבל אחזקותיו באלביט הדמיה, באמצעות חברת אירופה ישראל, שוות קצת יותר מחצי מיליארד שקל. בשנים האחרונות גם חילקה אלביט הדמיה דיווידנדים והוא קיבל בונוסים משמעותיים.

"בעלי בנה את הונו ואת החברות שלו בעשר אצבעות", אומרת זיסר. "אנחנו לא קוטפים את הכסף מהעצים. הכל נעשה בעבודה קשה. שנות הבנייה היו קשות עם עבודה מאומצת והרבה מאוד שעות, והיו תקופות שבהן מישכנו את כל רכושנו".

השנים הקשות שזיסר מזכירה אינן זיכרון רחוק. רק ארבע שנים לפני ההנפקה של פלאזה סנטרס בלונדון המצב היה שונה לגמרי: המניות של זיסר נפלו, גופים מוסדיים הגישו נגדו תביעות, בנק הפועלים לחץ עליו למכור נכסים כדי להקטין את חובו ובנק לאומי מכר את המניות בחברה שלו (אירופה ישראל) בהפסד גדול. באותם ימים נראה שהרפתקת הקניונים של זיסר עומדת לקרוס, אבל הוא הצליח להיחלץ, פרש חובות, חתם על ערבויות, הביא עוד כסף מהבית ונשאר במערכה בלי למכור או להכניס שותפים.

"זה היה קשה גם מפני שהיתה תחושה של חוסר אמון וחוסר פרגון מצד הציבור ומצד הבנקים", אומרת זיסר. "מוטי עבד בתקופה הזו מאוד קשה ואני השתדלתי לעמוד מאחוריו, לעודד ולהיות שם בשבילו".

איך התחושה להיחלץ מהמשבר ולחזור בגדול?

"אנחנו לא חיים בתחושה של 'ניצחנו' או 'שיחקנו אותה', אלא שברוך ה' רווח לנו ואנחנו יכולים לעשות מעשים טובים. גם היום מוטי עובד קשה, נמצא הרבה בנסיעות אפורות וקשות, אבל אני שמחה שהחברה שלו הגיעה ליציבות, קיבלה הכרה וזכתה באנשים שמאמינים בה".

מגזין TheMarker Women מקיים זו השנה השלישית את כנס "על נשים ועסקים"
להרשמה לכנס לחצו כאן >>>

איך מתמודדים עם מעבר חד כל כך מדירת חדר בבני ברק לעושר מופלג כזה?

"אנחנו משתדלים להיות צנועים. אנשים בטח יצחקו כי זה לא נראה כך. אנחנו זוג שהכסף לא עלה לו לראש. מי שמכיר אותנו יודע שהחברים שלנו נשארו אותם חברים ותיקים. לא תראי אצלנו את האלפיון העליון או את הקהיליה העסקית כי הם לא חברים שלנו. גם ביום ההולדת שלי 90% מהאורחים היו חברים קרובים ורק 10% חברים מהתחום העסקי.

"אני לא אדם שיושב בבתי קפה. אני שונאת שופינג ולא תראי אותי בכיכר המדינה כי זה לא מעניין אותי. הילדים שלי יודעים שלקניות הולכים עם אבא. כל הפעילויות שלי לא משאירות זמן לדברים כאלה. אני צריכה לפעמים להתאוורר כי קשה לראות את הצרות מסביב, אז אנחנו מקפידים לנסוע בהרכב משפחתי מלא לפחות פעם בשנה לחופשה, אף על פי שזה די מסובך".

את מעורבת בעסקים שלו? זה מעניין אותך? הוא מתייעץ אתך?

"זה מעניין אותי. אני מכירה את הנפשות הפועלות, מביעה את דעתי ומרגישה שהוא בהחלט מקשיב ושומע. אבל אני לא מתערבת או כופה את דעתי".

השליחות שבאה עם הממון

לבני הזוג זיסר, המשתייכים לאצולת הממון של הדתיים הלאומיים, חמישה ילדים: רחל הבכורה, 30, היא במאית סרטים שמתגוררת בלוס אנג'לס. דוד, 26, השתחרר לפני כחודש מהצבא בדרגת סרן והוא נשוי ואב לתינוקת בת חודש. הילה, 24, נשואה ואם לתינוק בן חודשיים. נעמה, 20, לומדת באקדמיה למוסיקה בירושלים. יהונתן, 17, הוא שמיניסט בישיבת בני עקיבא בבני ברק.

בניגוד לזיסר עצמה, ילדיה כבר נולדו וגדלו לתוך העושר המשפחתי. "נכון שהם גדלו במשפחה שיש בה כסף, אבל בפירוש לא חינכנו אותם שאפשר לבזבז כסף", היא אומרת. "הם חונכו לצניעות, לעבודה קשה, והם לא מקבלים שום דבר בקלות. למשל, אין אצלנו מותגים. זה לא מעניין אותנו. אנחנו קונים בגדים בפוקס ובגולף - כמו כולם. כשהבן הגדול שלי צילצל פעם הביתה מטלפון ציבורי צחקו שאין לו טלפון נייד, אבל ככה אנחנו מגדלים אותם".

בקרוב מאוד, חושפת זיסר לראשונה, ישתלבו שניים מילדיה באימפריה המשפחתית לצד האב. "דוד השתחרר באחרונה מהצבא ואני מאמינה שישתלב בחברה", היא אומרת. "הילה סיימה תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים והיא תצטרף לאחר תום חופשת הלידה שלה".

הבת הבכורה של הזיסרים, רחל, חזרה לפני כמה שנים בשאלה.

התאכזבת מההחלטה שלה?

"הרבה אנשים רוצים לראות את הילדים שלהם הולכים בדרכם, אבל היא ילדה גדולה בת 30. זאת החלטה שלה ואני מקבלת את זה. היא מאוד מוכשרת ואנחנו מאוד אוהבים אותה. אם זו הבחירה שלה - זו הבחירה. אני מנסה לחנך את הילדים להיות אנשים טובים שחולקים ועושים חסד. הם ינקו את זה מגיל צעיר וזה מה שחשוב".

לפני 14 שנה התערער עולמם של בני הזוג: מוטי חלה בסרטן בבלוטות הלימפה ונאלץ לעבור טיפולים קשים. בשלב מסוים נראה היה שהחלים מהמחלה, אך לאחר שנתיים המחלה פרצה שוב והרופאים הביעו ספקנות לגבי סיכויי ההישרדות שלו. לבסוף עבר השתלת מוח עצם במרכז הרפואי "שיבא" והחלים.

איך המחלה השפיעה על המשפחה?

"זה משבר גדול מאוד שמכניס פרופורציה לחיים ומלמד מה חשוב באמת. מאז שמוטי חלה יש בבית חוק שהוא חוזר מחו"ל בכל סוף שבוע, ועד היום הוא לא הפר את החוק הזה אפילו פעם אחת. אנחנו מרגישים שבעובדה שיש לנו כסף יש גם שליחות - זה נהדר שיש לך אבל אתה גם צריך במידה כזו או אחרת לעזור לאחרים, להיות שליח".

חוויית המחלה של זיסר טילטלה את המשפחה וחשפה את ברכה, שעבדה כאחות במחלקה פנימית, לנושא הסרטן. בעקבות מחלתו של בעלה היא עברה לעבוד במחלקה אונקולוגית. "ברגע שבעלי חלה ולמדתי את המחלה על בוריה הרגשתי שזו הזדמנות לעבוד עם אנשים, ועברתי לעבוד כאחות עם ילדים חולי סרטן", היא מספרת.

"זה היה גם נושא התזה שלי בתואר השני בסיעוד. החשיפה הזו גרמה לי להבין טוב יותר את הצרכים של הילדים האלה ולכן החלטנו להקים את אורנית, ולאחר מכן גם את מאגר מוח העצם (ראו מסגרת). מוטי מאוד מעורב בכל הפעילויות שאני עושה. הוא איש מאוד חכם ואני מתייעצת אתו הרבה. הוא גם נוסע אתי לערבים לגיוס תרומות, ומדבר בפתיחות על המחלה שלו אף על פי שהוא לא אוהב לעשות את זה. זה חשוב מאוד, כי כשרואים דוגמה של מישהו שהיה חולה בסרטן ועומד מולך כל כך חיוני ובריא זה משכנע, פותח את הלב והכיס. הוא גם מעורב כספית - החברה שלו והמשפחה שלנו תורמים הרבה כסף למאגר ולאורנית".

אורנית שוכנת במבנה רחב ידיים הכולל 24 סוויטות גדולות להורה ולילד, גן ילדים, פינת חי, פינות יצירה וקבוצות תמיכה לילדים ולהוריהם. הזיסרים הקימו את אורנית לפני כ-12 שנה, בכספי תרומות שלהם ועם ארגון עזר מציון והביטוח הלאומי, ומאז המקום אירח מאות ילדים.

"יש פה תקופות לחוצות", אומרת זיסר. "המקום נהפך לפופולרי כל כך עד שיש הורים שממש קובעים את זמני הטיפולים יחד עם הרופא לפי המקום הפנוי באורנית, כי אם אין מקום הם נאלצים לישון על הרצפה בבית החולים או לנסוע מרחק רב כל יום".

השהות באורנית ניתנת בחינם למשפחות, וממומנת בעיקר על ידי תרומות והשתתפות מסוימת של קופות החולים. זיסר מנהלת אותו בהתנדבות. "יש פה הרגשה של כיף ולא של בית חולים", היא אומרת. "מי שבא מבחוץ מזדעזע אבל אנשים שרגילים למחלה רואים פה הרבה שמחה ומסיבות, ומאוד עוזר להם לגלות שהם לא לבד בצרה. נהפכנו למשפחה".

המשבר פוגע גם בתרומות

הדאגה המרכזית של זיסר בימים אלה סביב מבצע ההתרמה למאגר מוח העצם - הידלדלות התרומות בעקבות המשבר הכלכלי - משותפת לארגוני בריאות רבים. "הבעיה התחילה עם הנפילה של הדולר ש'חתכה' בשליש את ערך התרומות שקיבלנו מבחינה שקלית", אומרת זיסר. "המשבר החריף את הבעיה כי תורמים רבים הפסידו כסף, ויש אנשים שהחליטו לקצץ אפילו את הסכומים שכבר תרמו. האווירה הכלל-עולמית הכניסה אנשים לפאניקה וגם נתנה לאנשים לגיטימציה לא לתרום".

איך אתם מתמודדים עם הירידה הזו?

"ראשית, אנחנו כפילנתרופים קיבלנו החלטה שלא מורידים את כמות התרומות השנתית, כי דווקא בזמנים כאלה מאוד חשוב לתרום. שנית, אני מנסה להסביר לתורמים שבארגון שלנו כל תרומה מנותבת מיד לפעילות מסוימת, כמו לבדיקת דגימות של מוח עצם. בניגוד לגופים אחרים, שהשקיעו כספים אצל ברנרד מיידוף והפסידו, אנחנו לא הפסדנו כי לא שמנו בצד כלום. עזר מציון הוא ארגון שמונה 10,000 מתנדבים שרק כ-400 מתוכם מקבלים שכר".

ייתכן שהזיסרים יכולים להרשות לעצמם לא לחתוך בתרומות לארגונים שונים, בזכות העובדה שמוטי זיסר הגיע למשבר במצב טוב יחסית לאחר שרשרת מימושים של נכסים במזרח אירופה וגיוסי חוב והון בשנים האחרונות - ובכלל זה הנפקת החברה הבת פלאזה סנטרס בלונדון ומכירת מרכז קניות ענק בבולגריה.

בכל זאת, גם עסקיו של זיסר נפגעו משמעותית במשבר. המניה של אלביט הדמיה - שפועלת מלבד בעסקי הקניונים גם בתחום המלונאות במרכז אירופה, ביזמות (בעיקר נדל"ן בהודו), בקמעונות ובמכשור רפואי וביו-טכנולוגיה - איבדה בשנה האחרונה 70% משוויה. גם מניית החברה הבת, פלאזה סנטרס, התרסקה מאז ההנפקה לפני שנתיים וחצי ב-70%.

לאלביט הדמיה יש אמנם חובות גדולים אבל לזיסר גם היה מזל. מכיוון שהחברה גייסה את רוב הכסף בשנים האחרונות ועדיין לא השקיעה אותו, היציבות הפיננסית שלה גבוהה משל קבוצות נדל"ן אחרות. לכן יש להניח שאם המשבר לא יימשך לנצח זיסר ייצא ממנו בשלום.

איגרות החוב שהנפיקה החברה למשקיעים נסחרות בתשואה לא נמוכה - 13% - אבל אלה עדיין לא הריביות הגבוהות שבהן נסחרות חלק מאיגרות החוב של חברות גדולות אחרות, כמו אפריקה ישראל של לב לבייב או הקבוצה של אליעזר פישמן.

"זה לא סוד שאלביט הדמיה הגיעה למשבר הנוכחי עם קופת מזומנים גדולה, ועכשיו מחכים להזדמנויות עסקיות טובות שיצוצו", אומרת זיסר. "אני מאמינה שירימו את הכפפה ויתבייתו על ההזדמנויות הנכונות".

היה לכם גם הרבה מזל.

"מי שלא מאמין קורא לזה מזל, אצל הדתיים קוראים לזה עזרה משמים".

מותחים ביקורת על החברה החרדית

הזיסרים אמנם דתיים, אבל דווקא בקרב המגזר הם לא תמיד זוכים ליחס מפרגן. חיפוש באינטרנט מגלה שכתבות על המשפחה, שהתפרסמו באתרים ועיתונים דתיים, גוררות כמעט תמיד שובל של טוקבקים לא אוהדים במיוחד שמותחים ביקורת ולפעמים אף משמיצים את אורח החיים של המשפחה, את העסקים של זיסר שחלקם פתוחים בשבת ועוד.

ברכה זיסר מודעת לכך היטב ומנסה לשדר שכל זה לא נוגע לה, אך מתקשה להסתיר את העלבון. היא משוכנעת שהבעיה היסודית נובעת מכך שהתקשורת תייגה את בני הזוג בטעות כחרדים. "את לא תראי חוסר פרגון לנוחי דנקנר כי הוא לא חרדי, אבל אותנו הגדירו בטעות כחרדים, ולכן שפטו אותנו בחומרה", היא מסבירה. "אם התיוג לא היה כזה היו שופטים אותנו פחות. חשוב שאנשים שיבינו שאנחנו לא חרדים. אנחנו שייכים לציונות הדתית, לכיפות הסרוגות. הילדים שלנו למדו בישיבות של בני עקיבא ושירתו בצבא במכינות צבאיות".

לפני כעשרה חודשים עזבה המשפחה את רחוב אנילביץ' בבני ברק ועברה לפתח תקוה. הבית החדש והגדול מעוטר ברצפת שיש, עבודות אמנות, בריכת שחייה, מגרש כדורגל קטן וגינה מטופחת. המעבר נחגג, כמיטב המסורת, במסיבה עתירת משתתפים שכללה הופעות של שרית חדד וכוכב הזמר החסידי אברהם פריד, וכן תחרות בסגנון "הישרדות" בבריכה שבחצר.

"עברנו כי נהיה קשה מאוד לחיות בבני ברק - העיר התחרדה והחברה החרדית מאוד מסובכת", מספרת זיסר. "לבן הצעיר שלי כמעט לא היו שם חברים. בפתח תקוה אנחנו גרים באזור שיש בו הרבה דתיים לאומיים, אנשים שדומים לנו".

היה קשה לעזוב אחרי כל כך הרבה שנים?

"היה קשה להתנתק כי נולדתי בבני ברק, סבא שלי הקים את העיר והיה ראש העיר הראשון שלה ואבא שלי נולד ביום שבו סללו את הרחוב הראשי. אבל זה היה כורח המציאות, כי יש התחרדות עצומה. הרגשנו שאנחנו די חנוקים שם".

לזיסרים יש ביקורת נוקבת על החברה החרדית. בעבר אמר זיסר בראיון כי "התפתחה כאן תיאוריה שכל אחד צריך ללמוד, גם אם הוא לא תלמיד חכם. אני לא יודע איך זה צץ, מי אחראי לזה. התיאוריה הזו העבירה את כל המשפחות החרדיות לרמה בתחתית של התחתית". הוא הודיע גם שהוא תומך נלהב בקיצוץ קצבאות הילדים שהנהיג בנימין נתניהו, "כי המדינה צריכה להשקיע את הכסף ביצירת מקומות עבודה ולא בחלוקת נדבות", ועורר עליו ביקורת קשה.

ברכה זיסר מגוננת על העמדה התקיפה שהשמיע בעלה. היא מספרת כי בני המשפחה נתקלו פעמים רבות בעוני החרדי מקרוב. "יש לנו קרן פילנתרופית משפחתית, שמגלגלת מיליוני שקלים כל שנה, ואנחנו משתדלים להתמקד בצרכים רפואיים בכלל ובנושא הסרטן בפרט", היא מספרת. "בהתחלה תחמנו את הנושאים ונתנו תרומות לכל דורש. זה גרם לכך שהיו תורים ארוכים של אנשים שבאו עד הבית שלנו לבקש תרומות. הייתי חוזרת הביתה ומוצאת עשרות רבות של אנשים שעומדים ומחכים ליד הבית שלי.

"זה עושה רע גם להם וגם לנותן, כי אי אפשר להתמודד עם כמות כזו. זה מביא לכך שלבך נהפך לגס. זה עשה רע לילדים שלי שלא ידעו איך להתמודד. לכן העברנו את הנושא לקרן מסודרת עם אנשים שעובדים במשרה מלאה, וזה עדיין לא פתר את הבעיה. נוכחנו לראות שבמשפחות רבות שנקלעו למעגל העוני האב לא עובד. במקום לתת את התרומה הנקודתית מוטי ניסה לקדם מהלך שיגרום להם לעבוד לפחות חצי יום כדי שייצאו ממעגל העוני. אני לא בטוחה שהם באמת רוצים לצאת מהמצב הזה. אולי זה נוח להם להיות שם".

נוח?

"עינינו לא צרה, ואנחנו מברכים על משפחות ברוכות ילדים, אבל הגברים צריכים לקחת אחריות ולפרנס את המשפחות האלה. הנשים החרדיות נמצאות במצב מאוד קשה, רובן במצוקה קשה. אלה נשים שכל הזמן יולדות והן אלה שיוצאות לפרנס. אחרי העבודה יש להן משרה שנייה בבית, וזה בית מאוד קשה. יש נשים שאפילו אמרו לי שהן מחפשות משרה שנייה".

הן לא מתקוממות על מצבן?

"יש מקומות שאני מתחילה להרגיש בהם תסיסה. המצב בלתי נסבל: שיעור התחלואה אצל הנשים האלה גבוה. רבות מהן מפתחות סוכרת בגיל צעיר, לחץ דם. יש הרבה מקרים של נשים צעירות שסבלו ממחלות קשות בגלל העומס הרב, אחרות סובלות מבעיות נפשיות".

מוטי זיסר ניסה לתרגם את הלהט ואת הדעתנות לפעילות פוליטית. הוא היה מעורב בהקמת מפלגת הבית היהודי, שהיתה אמורה להיות "המפץ הגדול" של הימין, אך התרסקה בגלל מלחמות יהודים. "מוטי ניסה להוציא את המפד"ל מהבוץ", אומרת זיסר. "יש ציבור דתי-לאומי גדול שנמצא בכל תחומי העשייה במדינה, אבל אין לו ייצוג פוליטי משמעותי. הייצוג היחיד שמשתקף בתקשורת הוא הפעילים הכתומים נגד ההתנתקות ויריקה על חיילים, כשהרוב לא בא לידי ביטוי. מוטי ניסה לשנות את זה ולהביא לייצוג הולם, אבל זה לא הלך".

חשתם אכזבה?

"כן. מוטי התאכזב כי הוא אדם טוטאלי והוא השקיע בזה המון שעות ונורא רצה והשתדל".

אתם נשמעים מאוד מחוברים זה לזו. הוא מעורב בעיסוקים שלך, את מעורבת מאוד בשלו.

"גדלנו ביחד, וגם עברנו ביחד את המחלה שהיתה משבר מאוד קשה. באיזשהו מקום זה מאוד מחבר והופך את הקשר לקשר דם. אנחנו תמיד אומרים שרצנו יחד בשוחות".

המדינה לא מסייעת למימון מאגר מוח העצם

כאשר הודיעו לברכה זיסר על זכייתה בפרס ישראל בשם ארגון "עזר מציון" תגובתה הראשונית היתה "איזו פדיחה". "הרגשתי שזה לא הוגן שאקבל את הפרס לבד כי זו עבודה של ארגון שלם, אבל בסופו של דבר היה לי חשוב שהארגון יקבל הכרה", היא מספרת.

סביר להניח שללא זיסר, מאגר מוח העצם המפואר שמשרת את יהדות העולם כולו, לא היה קם. הרעיון נולד שנים ספורות לאחר שמוטי זיסר חלה בסרטן והחלים, ובני הזוג הקימו את בית ההחלמה "אורנית" לילדים חולי סרטן.

"לפני כעשר שנים התארחה באורנית משפחה של ילד מקסים בשם משה סחייק שהיה זקוק להשתלת מוח עצם ולא נמצא לו תורם מתאים", היא משחזרת. "הרופאים שלו בדקו במאגרים ברחבי העולם, כי בישראל היה רק מאגר קטנטן בבית החולים הדסה, ולא נמצא תורם. הם הודיעו למשפחה שאין מה לעשות, אבל המשפחה החליטה שהיא לא מרימה ידיים, ופנתה אלינו בבקשה לארגן מבצע התרמה. זו היתה הפעם הראשונה שלמדנו מה זה בכלל מוח עצם".

תרומות נאספו מהמשפחה ותורמים אחרים, ונאספו 3,000 דגימות שנשלחו לבדיקה יקרה בארה"ב (250 דולר למבחנה). למרות זאת, לא נמצא תורם מתאים למשה. "לאחר חודש אספנו 2,000 דגימות נוספות ושוב לא נמצא תורם, ומשה מת", היא משחזרת.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אך משפחתו של סחייק לא ויתרה: "אחרי השבעה ההורים הגיעו אלינו ואמרו - נאספו 5,500 דגימות שעשויות להציל חיים של אחרים, בואו נפתח מאגר. וכך אכן היה", מספרת זיסר.

כיום מונה המאגר כ-400 אלף דגימות, ולאחר המבצע שהתקיים אתמול המספר צפוי להתקרב ל-450 אלף. "זה נשמע המון, אבל זה נותן מענה רק ל-50% מהאוכלוסייה היהודית בעולם", מסבירה זיסר.

קפיצת המדרגה הגדולה שעשה המאגר היתה הסכם שיתוף הפעולה שהשיג עם צה"ל. "בשנים האחרונות חשבנו איך לגרום למאגר לגדול בצורה משמעותית", מספרת זיסר. "אז עלה הרעיון להיעזר בחיילי צה"ל. יש להם יתרונות רבים, כמו ייצוג הולם של האוכלוסייה כולל קבוצות ועדות שכנראה לא היינו מגיעים אליהן במבצעי התרמה, כמו יוצאי הקווקז, תימן ואתיופיה, וכמובן העובדה שאלה תורמים צעירים ובריאים".

כיום הבדיקה היא חלק משרשרת החיול שעוברים המתגייסים. "זו לא חובה אבל יש היענות יפה - יותר מ-80% מהחיילים", מספרת זיסר. ההימור התברר כמוצלח: עד היום הצטרפו למאגר 90 אלף חיילים, ושיעורי ההתאמה בקרבם גבוהים בהרבה לעומת שיעורי ההתאמה המוכרים. בעוד שבספרות הרפואית הסיכוי למצוא תורם בקרב אדם שאינן קרוב משפחה נע בין אחד ל-10,000 לבין אחד ל-30 אלף, במאגר הצה"לי נמצאו מאז הקמתו ב-2005 כ-170 תורמים פוטנציאלים - התאמה של 1:264.

מדוע יש צורך במאגר מיוחד ליהודים?

"למבנה הגנטי היהודי יש מרכיבים אופייניים שלא מוצאים בסיווגי רקמות של עמים אחרים. גם בארה"ב בתי החולים היהודים מוגדרים מיעוט. לכן, אף שבהולנד פועל מאגר עולמי, רוב הרופאים שמטפלים ביהודים פונים ישירות אלינו".

כמה פניות מגיעות אליכם?

"מדי חודש אנחנו מקבלים אלפי פניות מחולים שזקוקים לתרומת מוח עצם, ובעשר השנים האחרונות היו יותר מ-400 השתלות בזכות המאגר. ככל שהמאגר גדל, גם מספר ההשתלות לשנה גדל. בשנה שעברה מצאנו יותר מ-100 תורמים מתאימים".

יש מקרים שבהם אתם מוצאים התאמה אבל התורם הפוטנציאלי מתחרט ולא מסכים לתרום?

"זה נדיר, אבל קיים. שיעור הסירוב הנו 3%-4% בלבד. בדרך כלל מדובר באנשים שנבדקו בלי להבין עד הסוף מה המשמעות, וכרגע זה לא מתאים להם או מפחיד אותם. זה מאוד מתסכל. אסור להפעיל לחץ על תורם, אבל אנחנו מנסים לשכנע, לבקש מהתורם לראות את התהליך ולהבין שהוא לא מפחיד או מסוכן".

אתם מערבים בזה את משפחת החולה?

"לא. אסור להם בשום אופן ליצור קשר עם התורם הפוטנציאלי, אחרת הם עלולים לבוא אליו עם אקדח לרקה".

החיבוק הממלכתי שלו זוכה זיסר מעט מטעה: אמנם המדינה העניקה לה את פרס ישראל אבל לא נתנה ולו שקל אחד למימון המאגר. הפעלתו של המאגר מבוססת על תרומות. "הרבה כסף משפחתי שלנו נמצא פה, גם בהקמה וגם בערבויות לבדיקת הדגימות", זיסר מודה ולא חוסכת ביקורת מהממסד. "היו המון ועדות שעסקו בנושא, ניסינו ליזום חוק אבל הכל נגנז ועדיין לא החליטו איך ובכמה יתגמלו אותנו. אולי מחכים שנגיע למטרה שהצבנו לעצמנו - איסוף של כ-900 אלף דגימות - ולא נצטרך יותר את המימון שלהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#