הפנים שמאחורי "ישראל היום" - היי-טק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפנים שמאחורי "ישראל היום"

תכירו את עמוס רגב. אחרי שעבד ב"ידיעות" וב"מעריב", עכשיו, הוא עוקף את כולם (כמעט) עם "ישראל היום"

תגובות

הדבר הראשון שרואה האורח חד העין שנכנס ־למשרדו של עורך "ישראל היום " עמוס רגב הוא מצית פלסטיק פשוט שמונח על שולחנו. על המצית מצוירת קריקטורה של אהוד אולמרט בדמות תמנון השולח זרועות ארוכות לכל עבר.

רגב, מודע לטענה ש"ישראל היום" הוא לא יותר מפלטפורמה לקידומו של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, לא מתרגש. הוא מספר שאת המצית קיבל במתנה ושהוא בכלל לא בעד ביבי אלא נגד שחיתות. מאוחר יותר, כשידליק לעצמו סיגר מרובע בחדר העישון הקלאוסטרופובי של עובדי "ישראל היום", ישתמש רגב במצית אחר. המצית התמנוני נשאר על שולחן העורך, ממתין לאורחים הבאים.

14 חודשים לאחר ש"ישראל היום" ורגב יצאו לדרך מסתמן העיתון כהצלחה מסחררת, בעיקר בזכות כיסו העמוק של הבעלים, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, ויכולתו להדפיס מספר עצום של עותקים כל יום. מתוצאות סקר TGI האחרון למד רגב כי המאמצים שהשקיע בו השתלמו: "ישראל היום" הגיע לחשיפה של %.20.2, לעומת 36.5% ל"ידיעות", ו-15.1% ל"מעריב", שאיבד את המקום השני בשוק.

אבל זה לא כל הסיפור. כיום מנהל בעליו של "ישראל היום", המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, קרב שליטה על "מעריב" עם המיליארדר ליאונרד בלווטניק. זה הסיבוב ־השני של אדלסון מול בעל השליטה ב"מעריב", עפר נמרודי. לפני שאיל ההימורים הקים את "ישראל היום" הוא כבר התעניין ברכישת ־העיתון הוותיק ואף ערך לו בדיקת נאותות. כידוע, העסקה לא יצאה אז לפועל, ואפשר להניח שאדלסון מרוצה שלא רכש בזמנו את "מעריב" על התחייבויותיו הכספיות העמוקות ו-2,300 עובדיו.

ובכל זאת, זה זמן מה שאדלסון שוב חושק ב"מעריב", משתי סיבות עיקריות: הוא חושש מהאפשרות שהעיתון יחזור להיות שחקן פעיל בשליטת המיליארדר המתחרה, והוא מעוניין בבית הדפוס שלו - השערה המקבלת חיזוק מהעובדה שבמהלך המו"מ הוא ביקש לרכוש את העיתון "נקי" מרוב עובדיו.

ל"ישראל היום" אין בית דפוס משלו. ביולי 2007 אמנם התעניין אדלסון בהקמתו של בית דפוס אבל הרעיון לא יצא לפועל. כיום מודפס איפוא "ישראל היום" בבתי דפוס של עיתונים אחרים, דבר שיוצר תלות במתחרים, העלולים לחזור בהם מההסכמה להדפיסו או פשוט לתת עדיפות למוצר שלהם במקרה של תקלה או שריפה.

תהיה הסיבה של אדלסון אשר תהיה, אם קרב השליטה יוכרע לטובתו, אומרים מקורות המקורבים למשא ומתן, יהיה כנראה רגב האיש שיחלוש על שני העיתונים. לאור הישגיו בשנת פעולתו היחידה של "ישראל היום", אדלסון ימנה אותו לאיש שיפרק את "מעריב" וירכיב אותו מחדש, בצלמו ובדמותו.

על פי תרחיש כזה, צפויים ב"מעריב" פיטורים המוניים, ומובן שגם הקו המערכתי הנוטה לשמאל של העורכים המשותפים דורון גלעזר ורותי יובל ישתנה באופן דרמטי. רגב, באופן לא מאוד מפתיע, מסרב להתייחס לתרחיש כזה שבו מיועד לו תפקיד האיש שיקבע אג'נדות ויכריע גורלות. "אני לא יודע שום דבר על זה. אני לא רוצה להגיב בעניין", הוא אומר ביובש.

אם רגב, בן 57, אכן יהיה האיש שיוביל את "מעריב" אל פרק חדש בחייו, הוא לא ייכנס לטריטוריה זרה לו. בשנת 1993, אחרי כעשר שנות עבודה ב "ידיעות אחרונות", תחילה כעורך בדסק החדשות ואחר כך כראש הדסק, ואחרי שנתיים בלונדון כשליח העיתון, הוא חצה את הקווים וחזר לישראל ולעיתון שהיה אז השני במדינה. הוא היה ראש מערכת החדשות ב"מעריב", אחר כך מונה לתפקיד סגן העורך הראשי.

השנים שבהן היה רגב איש "מעריב" היו השנים הקשות של מו"ל העיתון, עפר נמרודי. נמרודי נשפט אז בעקבות פרשת "האזנות הסתר", הורשע ונידון למאסר. באותה תקופה, אומר אדם שהכיר את רגב מקרוב, ערך רגב עצמו את כל הכתבות שעסקו בפרשה.

עם כל הלויאליות שהפגין, לא נשאר רגב ב"מעריב". תשע שנים לאחר שהגיע לשם, וחצי שנה לאחר שאמנון דנקנר מונה לעורכו הראשי של העיתון, הוא פרש ממנו. התחנה הבאה היתה ערוץ 10. רגב נשאר שם שנתיים, שבמהלכן ניסה (ונכשל) לפתח תכנית מקבילה ל-"60 דקות" האמריקאית ועבד עם דן מרגלית, היום הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום", על תכניתו "הזירה".

אבל רגב לא נשאר בתקשורת האלקטרונית. הוא חזר לעולם שלו, עולם העיתונות המודפסת, והפעם לתפקיד העורך הראשי של "ישראלי", החינמון שהקימו אדלסון ושלמה בן צבי. כאשר השותפות בין הבעלים התפרקה בטונים צורמים והיחסים ביניהם עברו לבית המשפט, המשיך רגב עם אדלסון לעיתון החדש שלו - "ישראל היום".

את העיתון החדש בנה רגב על פי אותם קווים שהנחו אותו כשערך את "ישראלי": העיצוב אמנם טבלואידי וצעקני, אבל התוכן וההגשה רציניים ונמנעים מסנסציוניות נמוכה. עם זאת, הקו המערכתי נטול ניואנסים ונוטה בבירור לימין המפה הפוליטית. "אני ידוע כאדם שיש לו דעות משלו", הוא אומר כשמעלים את הנושא. "אין אפיפיורים בעיתונות, כל אחד אחראי למצפונו האישי וליושרו, ובהתאם לזה אני נוהג. עיתון משקף בסופו של דבר את מה שיש לעורכיו בין אוזניהם ובלבם".

קו ימני הנמתח בין אוזניו של העורך הוא דבר אחד, ואג'נדה המקדמת מועמד מסוים של הימין היא דבר אחר. מתחריו של "ישראל היום", ולא רק הם, משוכנעים שרגב מקדם באגרסיביות את נתניהו, הפוליטיקאי המקורב ביותר לאדלסון. העיתונאי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" אף כינה את העיתון שרגב עורך "ביביתון".

ביולי השנה, במלאות שנה לצאת העיתון, בדק מגזין ביקורת התקשורת "העין השביעית" את הטענה הזאת. הכתבת מורן ראדה השוותה את צורת הסיקור של נתניהו ב"ישראל היום", לעומת הסיקור ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", בשלושה מקרים שבהם מוקדו בו זרקורי התקשורת.

כך למשל, כשנערכו הפריימריס בליכוד באוגוסט 2007, הופיע האירוע בכותרת הראשית של העיתון, אף שניצחונו של נתניהו היה מובטח והאירוע לא חולל דרמה גדולה. נתניהו חשש לכל היותר מאחוזי הצבעה נמוכים, ו"ישראל היום" סייע לו כשעודד - וכמה פעמים באותו גיליון - את חברי הליכוד לצאת ולהצביע. למחרת ניצחונו של נתניהו חגג "ישראל היום" עם הכותרת "נתניהו לקח, ובגדול".

הכתבה המלאה בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#