שאול בצר וארז הימן, אנטנה הפקות: "בקרוב כולם יבינו שהאינטרנט הוא בית גידול טבעי לפיתוח תוכניות" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שאול בצר וארז הימן, אנטנה הפקות: "בקרוב כולם יבינו שהאינטרנט הוא בית גידול טבעי לפיתוח תוכניות"

אחרי שעשו את זה עם "רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה", מייסדי חברת ההפקות אנטנה ממשיכים באותו המסלול: יצירת תכנים פרובוקטיוויים לאינטרנט שסוללים את דרכם לטלוויזיה

תגובות

לפני שלוש שנים, לאחר מותו של האמן והסופר דודו גבע, שודר בערוץ 2 הראיון האחרון עמו, שצולם שבוע לפני מותו. המראיין היה דב אלפון, והפרק אמור היה לשמש פיילוט של "נייר" - תוכנית תרבות שעוסקת בכתיבה ובכותבים. עד היום לא שודרו פרקים נוספים של "נייר", וארז הימן ושאול בצר - המייסדים והבעלים של חברת ההפקות אנטנה, שהתוכנית "נייר" היתה הפרויקט הראשון המשותף שלהם בחברה - עדיין מחכים.

"החומרים של הראיון עם גבע נערכו במהירות לתוכנית ששודרה בקשת שבוע לאחר מותו", נזכר הימן. "אבל מאז, התוכנית הזו נותרה לבד. הצענו את הרעיון לזכייניות בתקופת המכרז, ואז כולם רצו לקנות את התוכנית. אבל אחרי שהמכרז הסתיים, כולם נסוגו ולא יצא מזה כלום, על אף שהצענו את הסדרה במחירים אטרקטיוויים במיוחד".

צריך למות כדי שהזכייניות תרכוש מכם סדרה כזו?

"אולי", מחייך הימן. "זה חבל, כי מדובר בתוכנית תרבות פשוטה וזולה, שמאוד חסרה על המסך. בדרך כלל תוכניות תרבות סובלות מעודף תרבות ואינן מתחברות לצופים. האבסורד הוא, שאת התוכניות האלה עושים על האנשים הכי מעניינים שיש, ובגלל הפורמטים הרגילים התוכניות יוצאות משעממות, והן מציגות את האנשים המעניינים האלה כמשעממים. על הראיון עם גבע קיבלנו ביקורות אוהדות".

ואולם עבודותיהם הידועות יותר של הימן ובצר אינן מזוהות דווקא עם תרבות אנינת טעם. השניים פועלים בתחום הווידיאו, האינטרנט והטלוויזיה כבר 15 שנה, וחתומים על תוכניות קומיות פרובוקטיוויות כמו "עולמו של רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה" ששודרו בערוץ ביפ. לאורך כל הראיון הם מתעקשים שהסוגה (ז'אנר) הקומית חשובה להם, אבל הם מבקשים שלא להיות מזוהים עמה בלבד. "אנטנה הפקות היא חברת תוכן שחרתה על דגלה ליצור פורמטים ייחודיים ומקוריים לאינטרנט ולטלוויזיה, לגלות פרצופים ויוצרים חדשים", הם מסבירים כמעט פה אחד.

מותחים את הגבול

בצר (40), הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הוא ביים תוכניות תרבות רבות, בהן תוכנית המוסיקה "תוצרת הארץ" של אילנה ברקוביץ' וטל גורדון בערוץ הראשון, דרמות וסדרות קומיות. הוא גם הקים את ערוץ הווידיאו של אתר נענע. להימן (34) יש תואר ראשון במולטימדיה ואינטראקטיב מבית ספר לאמנויות בארה"ב, ולפני שהגיע לאנטנה עבד כתסריטאי, קופירייטר וארט דירקטור בהפקות ובפרויקטים בתחומי האינטרנט, הטלוויזיה, הפרסום והמולטימדיה.

השניים מודעים לכך שהיצירות שלהם זוכות לעתים לביקורות לא אוהדות. הם למדו זאת מקרוב בינואר 2008, כאשר עלתה לשידור הסדרה "טופי והגורילה", שהחלה בגרסת אינטרנט בעבור אתר שיתוף הווידאו Flix. הפורמט של תוכנית זו פשוט: עשרה קטעים באורך 2-3 דקות, שבהם נראית טופי (שחר רוזנצוויג) לבושה בביקיני מזערי, ואליה צמוד קוף אנרכיסט, וביחד הם מלמדים את ילדי ישראל היסטוריה ואזרחות.

מאז שעלתה הסדרה לשידור בביפ, הגיעו עשרות תלונות לחברת HOT, וצופים רבים זעמו על לבושה המינימלי של טופי ועל גסות הרוח של הגורילה. לדוגמה, בפרק הראשון, שהוקדש להיסטוריה של אמריקה, התנהל דיאלוג בין טופי לגורילה. "חוכמה ואומץ הן שתי תכונות של האמריקאים", אמרה שם טופי, "בגלל זה הם זרקו על היפאנים לא פצצת אטום אחת, אלא שתיים". הגורילה הסכים מיד: "כן", הכריז, "אני רוצה להיות אמריקאי. אני רוצה לאכול טונה מקופסת שימורים בתנוחת 69, אני רוצה לשתות נפט ודם של תינוקות עיראקים".

הימן ובצר משוכנעים שהתכנים הקיצוניים והמגישים הפכו את "טופי והגורילה" לאחת ההצלחות הכי גדולות באינטרנט בישראל. "היו לאתר קרוב לחצי מיליון כניסות", טוען בצר. "גם העובדה שביפ החליטו להמיר את הפורמט לתוכנית טלוויזיה שרצה בימים אלה - זו הוכחה להצלחה. הם זיהו את הפוטנציאל".

בעקבות התלונות, קשת, שמפיקה את ערוץ ביפ, שיבצה את התוכנית בשעה מאוחרת בימי שישי. "כל אחד והטעם שלו", מסרב בצר להתרגש. "היו ויכוחים גם על 'סאות' פארק'. ביפ חרת על דגלו לתת במה לסאטירה פרועה ולא שגרתית. אנחנו בעד למתוח את הגבול, בעד שהצופים ימשיכו לשאול את השאלות שאנחנו בעצם מגרים אליהן".

למה ללכת לאזורים הפרועים האלה?

"אנחנו אוהבים מערכונים ורוצים לגלות דברים חדשים. אנחנו גם כל הזמן עם יד על הדופק, ופועלים בהתאם למגמות בעולם. לפעמים אנחנו אפילו מקדימים את הזמן. זה לא שאנחנו מומחים להומור, זה עניין של טעם, אבל בתהליך העבודה שלנו אנחנו רואים מה מצחיק את האנשים. אין לנו גבולות להומור ואין לנו פרות קדושות, אבל לא נעשה דברים שהם לא לטעם שלנו. אם מישהו חושב שזה אידיוטי, זה בסדר".

בטלוויזיה לא לוקחים סיכונים

פרויקט נוסף של אנטנה הפקות, שעבר את אותו התהליך וגרר גם הוא ביקורות מנוגדות, היה הסדרה "עולמו של רנו פסקאל", שגם היא התחילה באינטרנט ועברה לביפ - שם היא התפרשה על 90 פרקים בשלוש עונות, ועדיין משודרת שם בשידורים חוזרים.

מדוע להתחיל דווקא באינטרנט?

"הבנו שזו מגמה עולמית ואימצנו אותה. הרעיון הרווח הוא שכל מי שעושה טלוויזיה מראה נוכחות גם באינטרנט ובסלולר, אבל אצלנו זה הפוך. לנו דווקא האינטרנט נראה בית גידול טבעי. הטלוויזיה היא עולם של פריים טיים (צפייה בשעות שיא) ורגולציה, ובגלל זה היא חוששת לקחת סיכונים. האינטרנט הוא פלטפורמה אידיאלית שמאפשרת לעשות ניסיונות ולקחת סיכונים שהטלוויזיה המסחרית לא יכולה להרשות לעצמה".

ואפשר להרוויח מזה בישראל?

"ממש לא. הבעיה היא שכולם רוצים וידיאו באינטרנט, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר, כי לא מבינים את המשמעות של זה ואת העלויות. בשנה האחרונה יש שינוי מסוים. המחיר לתכני וידיאו מקוריים באינטרנט עלה מ-250 דולר לדקה ל-500 דולר לדקה, זאת בעקבות הכניסה של הפורטלים הגדולים לתחום - רשת, קשת, ו-Ynet. אבל עדיין, בטלוויזיה משלמים פי שלושה מזה לתוכן דוקומנטרי ופי חמישה לדרמה. אנחנו אופטימים, כי האינטרנט הוא בית גידול טבעי לפיתוח תוכניות, וזה רק עניין של זמן עד שאחרים יבינו את זה.

"אם אפשר היה להרוויח באינטרנט, היינו נמצאים רק שם. אחת הסיבות לרצון שלנו להקים ערוץ וידיאו היא אידיאולוגית, אבל גם הרצון לגלות פורמטים חדשים שיהיו רווחיים. לכן בימים אלה אנו שוקדים על הקמת ערוץ וידיאו אינטרנטי שישמש סוג של מעבדה ליוצרים חדשים ולפורמטים חדשים, עם דגש על תכנים פרועים, מצחיקים ולא שגרתיים. בסופו של דבר אנחנו מקווים שעולם ההפקות יעבור שינוי בדומה למה שאירע בעולם הפרסום, ויותר תקציבים יעברו להפקות אינטרנט".

בחו"ל זה שונה?

"גם שם מתחיל שינוי בתפישה. היוצרים של התוכנית הפופולרית 'שלושים ומשהו' פיתחו סדרה במיוחד לאתר מיי-ספייס בשם 'רבע החיים' (Quarterlife), שעוסקת במשבר של בני העשרים. בראיונות עמם הם הסבירו שהם התאכזבו מהתעשייה ורצו יותר חופש, ולכן החליטו לפתח את הסדרה לאינטרנט בסטנדרט של טלוויזיה. בנוסף, הסדרה 'אנחנו רוצים חברות' (We Need Girlfriends), שמשודרת באינטרנט בהפקה עצמית, על שלושה בוגרי קולג', נקנתה לפני כמה שבועות על ידי סי.בי.אס.

"יש זליגה מתמשכת של תכנים ויוצרים מהטלוויזיה לאינטרנט. לפי נתונים מתוך בלוג בשם Web TV Wire, שמסקר את תעשיית הווידיאו באינטרנט, חמש תחנות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב השקיעו בשנה האחרונה 500 מיליון דולר בכמעט 100 פיילוטים לתוכניות חדשות, אבל רק שמונה שרדו והגיעו לעונה שנייה, שזה פחות מ-10%. אם היו מופנים לאינטרנט 2% מתקציב זה, היחס היה משתנה לחלוטין".

רוצים להיות פורצי הדרך

בסוף השבוע הבא תעלה בערוץ 10 הסדרה "החיים האמיתיים", סדרה מוקומנטרית (דוקומנטרית פיקטיווית), שבכל פרק עוקבת אחר דמות מפורסמת. לדברי השניים, זו פרודיה מתוחכמת על תוכניות ריאליטי. בינתיים צולמו שלושה פרקים, עם אביב גפן, טוביה צפיר ואסי דיין, והופעות אורח של ליאור שליין, שירה גפן, חמי רודנר ועוד.

במקביל אתם מצלמים סדרה שעוסקת בנשות הכדורגלנים הישראלים. מדוע?

"זו סדרה דוקומנטרית, שנוצרה ונכתבה עם הילה נחשון, שיש לה ראש יצירתי, והיא אמורה לעלות לשידור אצל הזכיינית רשת בקיץ. הילה, שהיתה נשואה לשחקן הכדורגל אסי דומב, העלתה את הרעיון והתלהבנו ממנו. יש קסם בעולם הזה של הכדורגלנים, והוא עולם של הרבה כסף. הוא תמיד מתועד באותן קלישאות ומנקודת מבט גברית. הסדרה תשבור מיתוסים, כמו המיתוס שכדורגלן נשוי תמיד לבלונדינית טפשה, ונוכיח שיש גם בנות אחרות לגמרי, שעוסקות במקצועות מעניינים ושיש קשרי זוגיות מעניינים ביניהם. נראה את החיים האמיתיים שלהם. גם פה, כמו בכל סדרה שלנו, אנחנו מביאים את הראש שלנו, ומושכים לאזורים קומיים וצעירים. אנחנו מייעדים את הסדרה לקהל צעיר, שמוכן לקבל חידושים פרועים וקומיים".

שני פרויקטים נוספים שנמצאים בשלבי פיתוח אצל השניים הם "איש התרנגולת" - סרט קולנוע שבמרכזו הגיבור הישראלי: אטי, עצלן וכושל במיוחד, ו"שזר" - סרת סיטקום (קומדיית מצבים) בהשראת "בועות" ו"אלף", על ישראלי משנת 3007 שמגיע בטעות למשפחה בורגנית בגבעתיים של היום.

"גם בישראל וגם בחו"ל יש עדיין נטייה להעדיף דברים כבדים", הם טוענים. "הקומי נתפש כמשהו פחות רציני ומקטלגים אותו כנחות. לוקח מעט זמן לשכנע את הטלוויזיה המסחרית בכדאיות הרווחית של דרמה, אבל כשזה מגיע להומור ולקומי - אנשים מבינים את ההיגיון, אבל לא את המודל העסקי. הבשורה תצא מהצעירים, שאוהבים קומי, ובסוף גם יבינו את האפשרויות הכלכליות שנגזרות מזה. אם סרט קומי יגיע לסינמטק, פתאום זה ייראה אחרת. אנחנו מנסים לשנות את התפישה הזאת. בערוץ 10 וברשת פתוחים להבין את הצורך, ומזהים אותנו עם הנישה הזאת. גם בקרב חברות הפקה אין לנו מתחרים, אבל אנחנו עדיין לא נמצאים במקום המרכזי שאליו אנחנו שואפים להגיע".

מה מרגישים שני יוצרים, שתופשים את עצמם כאנשים רציניים ומשקיעים זמן וכסף, ובסוף מקטלגים אותם כפחות רציניים?

"זה קשה", מסכים בצר. "עשינו הרבה דברים במשך השנים ודחו אותנו בגלל המיתוס הזה. בוודאי שהסינון הזה מרגיז, אבל אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, וגם חיים מזה טוב".

ובטח חולמים להתעשר.

"רק להפוך מחברה קטנה לבינונית. אנחנו רוצים להמשיך ליצור את מה שאנחנו אוהבים, ולהחדיר דברים חדשים ולא ממוחזרים. מה שחשוב לנו הוא שאנחנו נהיה פורצי הדרך בתחום הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#