מי ישחרר את נלי הזקנה מ"הכלא"? - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ישחרר את נלי הזקנה מ"הכלא"?

חלקם של הקשישים באוכלוסייה גדל - אך הרחובות אינם ערוכים לכך ■ הפתרון: הנגשת הערים למבוגרים בעזרת מסלולים לקלנועיות, פינות הליכה מרובות והסבת גני ילדים ביום למועדוני מבוגרים בערב

3תגובות
מדרחוב רוטשילד, ראשון לציון
עופר וקנין

בכניסה לאחד מבתי האבן בשכונות הישנות של צפת ישבה במשך שנים כל אחר הצהריים נלי הזקנה, אפילו כשירד שלג וכיסה את כל העיר. תמיד היו לה בכיס סוכריות טופי שהיתה מחלקת לילדים ממרכז הקליטה ולילדות של המשפחות החרדיות, שהשגיחו על אחיהן הקטנים. השמועה בין הילדים היתה שנלי מעולם לא עזבה את רחבת הכניסה של הבית שלה. ככה היה אפשר לפלח לה סוכריות ולברוח, כי היא לא העזה להתקרב לגרם המדרגות הארוך העשוי מאבן.

נלי תמיד אהבה את האוויר בערים הגבוהות, וגם כשעזבה את ירושלים ועברה לצפת של שנות ה–60, זכתה מחדש בתוך זמן קצר בתואר המטפסת הזריזה. היא אהבה לזנק בין המדרגות, לקפץ מעליהן, הכירה כל סמטה וידעה לאן מובילה כל דרך. היא חלמה להזדקן בעיר הזאת. וכשזה קרה, והרגליים בגדו בה, היא נהפכה לאסירה בביתה. המדרגות נהפכו לאויב, מדרכות האבן היו לבלתי־אפשריות להליכון והסמטאות צרות מדי לקלנועית שקנו לה הילדים. נלי נכלאה ברחבת ביתה, אבל הילדים המשיכו להגיע אליה כל יום לקחת טופי.

החשש של כולנו להיהפך לסיעודיים שמהווים נטל על סביבתם וקרוביהם הופך את הזקנה למפחידה ככל שהיא מתקרבת, אבל האמת היא שלא כל הקשישים נמצאים בסיכון או במוגבלות. למעשה, מרבית המבוגרים, אלה שעברו את גיל הפנסיה, אינם זקוקים לטיפול או סיוע. הם כשירים מנטלית, יכולים להיות פעילים פיזית, ויש להם הרבה זמן חופשי. אך הנתון המעניין ביותר הוא שהם אינם מתכוונים להיעלם בקרוב. להפך, הם אפילו יתרבו. עד סוף המאה, רבע מאוכלוסיית כל עיר תהיה בגיל 60 ומעלה, לפי מחקר שערך איגוד ההזדקנות האורבנית באנגליה, בשיתוף מחקרי אוניברסיטת מנצ'סטר, שזה שנים עוסקים בהזדקנות ובקשר בין תכנון עירוני להזדקנות אורבנית.

בעשור האחרון יותר מ–220 ערים בכ–30 מדינות שונות שותפות למחקר ולקידום מדיניות ידידותית לזקנים (age–friendly) לנוכח העלייה במספרם של מבוגרים באוכלוסייה, וצורכיהם הייחודים במרחב העירוני. "מה שחדש כיום הוא לא תוחלת החיים של בני אדם שהתארכה, אלא מספר הזקנים שגדל והולך. השינוי הגדול הוא שפחות ופחות תינוקות מתו בלידה לפני שישה ושבעה עשורים, ועכשיו האוכלוסייה נהפכת לרוויה במבוגרים, שכבר קשה להתעלם מהצרכים שלהם", מסבירה ד"ר רינת בן־נון, גיאוגרפית וחוקרת החברה הישראלית המתמחה בפיתוח מוניציפלי וקהילתי.

"כיום אנחנו רואים את המבוגרים בריכוזים גדולים, בעיקר בשכונות הוותיקות ובמרכזי הערים, ומי שיש לו אמצעים עובר להתגורר במגדלי דיור מוגן יוקרתיים בקצה העיר עם נוף לים או על פסגת הר בירושלים. אבל בעוד עשור או שניים — אנחנו ניהפך ל'הם' ונהיה מפוזרים בכל מקום, בכל השכונות. מערכות הרווחה, האוצר והתכנון נדרשות לתת לזה מענה כבר מעכשיו. המבוגרים במגדלים אולי נמצאים במיקומים נהדרים ומבודדים מעינינו, אבל אי־אפשר לא לשאול מה הם אמורים לעשות שם ואם גם אנחנו ניתקע שם. זה כמו לנסוע לצימר בלי אפשרות לחזור הביתה".

חוף בוגרשוב בתל אביב
אלון רון

בסוף 2016 אוכלוסיית הוותיקים בישראל שעברו את גיל 65 מנתה כ–978 אלף איש, יותר מ–11% מהאוכלוסייה. לפי תחזיות שונות, עד 2025 יגיע חלקם של הזקנים באוכלוסייה ל–12.7%, ועד 2040 מספרם בישראל יגיע ל–1.9 מיליון, והם יהיו קרוב ל–15% מהאוכלוסייה. ב–2065 יהיו כבר 3 מיליון קשישים בישראל. כיום כ–44% מהם בני 75 ומעלה, וקצת יותר מ–3,000 מהם כבר חגגו 100. בני 80 ומעלה נחשבים הקבוצה הצומחת בקצב המהיר ביותר, כמי שחוו את הירידה הגדולה ביותר בשיעורי התמותה בהשוואה לעשורים שקדמו לה. במדינות OECD, השיעור הממוצע של בני 65 ומעלה ב–2015 היה 15% מכלל האוכלוסייה, וביפן 25% מהאזרחים הם בני 65 ומעלה.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), רובם המכריע של המבוגרים מעל גיל 65 עדיין מתגורר בבתיהם. ב–2015 רק 11% מהמבוגרים התגוררו מחוץ לבתיהם, במוסדות או במסגרות אחרות, אך ככל שהגיל עלה — יותר ויותר עזבו את בתיהם.

כרבע מהמבוגרים שמתגוררים בביתם חיים בגפם, ו–2% מהמבוגרים חיים עם אדם שאינו קרוב משפחה, לרוב מטפל. לפי מחקרי מנצ'סטר, אנשים שגרים בבתיהם מבלים בחוץ פי שלושה יותר מאלה שמתגוררים בדיור מוגן. לעומת זאת, מי שמתגורר 10 דקות ממרחב ציבורי פתוח מעיד על שביעות רצון גבוה יותר ממי שגר במרחק גדול יותר. זהו האתגר הגדול שניצב בפני הערים הגדולות בישראל — להפוך את הסביבה האורבנית לכזו שתצליח לתת מענה גם לאוכלוסייה המבוגרת, ולהרחיב את השימושים של המרחבים הציבוריים הקיימים כך שיתאימו לכל מחזורי החיים של האדם — מהלידה עד המוות.

פינות ישיבה ומסלולים עירוניים לקלנועיות

מחקרים שונים שבחנו את הקשר בין הזדקנות טובה לסביבה מעידים כי קהילה תומכת וסביבה מותאמת גיל משפרים את איכות חייהם של התושבים המבוגרים. מחקר שערך ארגון AARP האמריקאי, ארגון ללא מטרות רווח העוסק בהנגשת שירותים לאוכלוסייה הוותיקה בארה"ב, מצא כי למבוגרים שתי סיבות לעזוב את דירתם: רצון להתקרב למשפחתם או חבריהם, או מצב בריאותי שמקשה עליהם להמשיך להתגורר בסביבתם הנוכחית (מדרגות גבוהות, אין מעלית, אין בית מרקחת קרוב). המחקרים מעידים כי סביבה נוחה וקהילה פעילה הופכות זקנים תלותיים ומנותקים לזקנים עצמאיים ובטוחים.

תפישת aging in place עוסקת בחשיבות הסביבה הפיזית והחברתית, בלי שגיל או הכנסה יהווה מגבלה לאדם. לפי גישה זו, יש לפתח את הקהילה והתשתיות באופן שתומך בהישארות של זקנים בקהילה. רשתות חברתיות, פעילויות העשרה ותרבות, מוקדי התנדבות וחיזוק הקשרים עם הקהילה הם חלק מהתכנים שעליהם מצביעים כמשמעותיים בהארכת תוחלת החיים ושיפור שביעות רצונם ומצבם הנפשי והפיזי של מבוגרים.

גן העיר בראשון לציון. יש להקל על היציאה מהבית של מבוגרים, ולהשקיע במרחב השכונתי
עופר וקנין

ארגון הבריאות העולמי של האו"ם מוביל בעשור האחרון תוכנית ייחודית של ערים ידידותית לזקנים, בשיתוף מודל מנצ'סטר. השיטה מבוססת על מיפוי צרכים של מבוגרים מתוך התקשרות איתם והנגשת העיר לצורכיהם. כך למשל, יקפידו בערים ידידותיות על מרצפות רחבות ושטוחות, שילוט נגיש, מודגש וברור, ריבוי פינות ישיבה, שירותים ציבוריים, גובה מדרכות נוח, הרחבת השבילים כך שיתאימו להליכונים, הקצאת משאבים לטובת פעילויות למבוגרים, מתן שירותים ותנאים סוציאליים לאזרחים ותיקים ויצירת מקומות מפגש א־פורמליים.

במנצ'סטר הכריזו כבר לפני יותר מעשור על העיר כידידותית לזקנים ופעלו להנגשת התחבורה הציבורית, תגבור רשת המועדונים למבוגרים, גישה למסלולי הליכה נוחים ופינות ישיבה מרובות בדרכים ובפארקים. גם בחולון החליטו לפני כמה שנים, מלבד השקעה מואצת בפיתוח שירותים לאזרחים הוותיקים, לפתוח במהלך של התאמת המרחב הציבורי לאזרחים הוותיקים.

בתוכנית אב אסטרטגית בעבור האוכלוסייה הוותיקה בעיר ב–2014 נכתב: "תוכנית מתאר עירונית ותוכניות אב לספורט, למשל, הן הזדמנות לשינוי מותאם אזרחים ותיקים, כך שהזדקנותם בקהילה תתאפשר באופן מרבי". לפיכך, נקבע עיקרון של מינוף ומיצוי נכסים, בכוונה להשמיש בצורות ואופנים חדשים נכסים קיימים או פיתוח נכסים מתהווים. כך למשל, מעון לילדים ביום יכול לשמש חלל להתארגנות מבוגרים למשחקי קלפים ופעילויות בערב. ואולם חולון היא מהערים מהבודדות בישראל שהתחילה בתהליכי תכנון, חשיבה והוצאה לפועל של תכנון עירוני המותאם לאוכלוסייה המבוגרת.

מלבד הרחבת השימושים, יש להקל על היציאה מהבית ולהשקיע במרחב השכונתי, שנהפך להיות מרכזי יותר בחייו של המזדקן. לפי בן־נון, התפישה המנחה היא הגדלת גבולות הבית, כשהמרחב הציבורי הוא המשך של שטח המחיה הפרטי.

"דמיינו שהסלון שלכם מתרחב עד שמגיע לספסל שבפתח הבניין או בגינה ואל המרכז המסחרי הקרוב", מסבירה בן־נון. "בערים שבהן יש מרכזי קניות בלב השכונות, מדרחוב פעיל, קניון ושדרת חנויות מרכזית, ניתן לראות ששעות הבוקר הן השעות הפעילות של האוכלוסיות המבוגרות שנפגשות שם ב'פרלמנטים' קטנים. שם מתגבשות אינטראקציות חברתיות א־פורמליות. יש חבורות סדורות, ויש גם כאלה שמגיעים לבד, כדי ליצור קשרים או כדי להיות בקרבת התרחשות חברתית".

השכונות החדשות: מבוך סבוך ומבוצר

גן העיר בראשון לציון. קשישים משחקים שחמט
עופר וקנין

זמן השהייה במרחב הציבורי גדל בגיל השלישי, שכן המבוגרים עוזבים את סביבת העבודה ומבלים יותר בסביבה הביתית. למרחב ציבורי קונבנציונלי, נוח ומטופח חשיבות מכרעת בעידוד מבוגרים לצאת מביתם ולהתערות בציבור וברחוב. המפגשים יכולים להיות למשחקי קלפים או לשם שיחות על ענייני דיומא. מעבר במדרחוב בראשון לציון בשעת בוקר, כמו גם במרכז ברחוב ביאליק ברמת גן, יכולים להיראות לבן 30 משעממים ומיושנים ללא חנויות של המותגים המוכרים, אך אלה פונים לקהל המבוגר ונותנים מענה לצורך החברתי של האזרחים הוותיקים להיפגש ולבלות עם אחרים.

במדרחוב בראשון לציון, למשל, אפשר לראות שרוב האוכלוסייה בשעות הבוקר במקום היא מבוגרת, וגם המסחר במקום מכוון לאוכלוסייה הזאת: נעליים אורתופדיות, בתי מרקחת, תכשיטים ואופנה למבוגרים, וחנויות שבהן אפשר לקנות צעצועים לנכדים.

עיר טובה תאפשר את הרחבת המרחב הפרטי של הזקן, ולשם כך נדרשת חשיבה וארגון של המרחב הציבורי: לא רק גני ילדים בבוקר שנהפכים למועדוני גמלאים אחר הצהריים, אלא הצללות לשעות הפעילות של מבוגרים בפארקים ולא רק לילדים שמשחקים אחר הצהריים, יצירת מעקות, הרחבתן והנמכתן של המדרכות, פיתוח מקומות התכנסות, התאמת גנים ופארקים לשימושים רב־גילאיים, ריבוי מקומות ישיבה אורבניים, הוספת שולחנות משחק למבוגרים ועוד.

"השכונות החדשות שנבנו בשנים האחרונות עבדו בשיטה של הפרדת שימושים ולא עירוב שימושים", טוענת בן־נון. "אנחנו רואים מתחמי מגורים מופרדים ומבוצרים בחומות, רחובות מעוקלים ללא מדרכות להולכי הרגל, שכונת המגורים צפופה ומנותקת ממרכזי הקניות וממרכזי התעסוקה. צריך כלי רכב כדי לנוע ממקום למקום, ובתוך שכונות המגורים יש פחות ופחות עסקים קטנים ומרכזים מסחריים שיוצרים מפגש".

לדברי טל ברמן, מתכנן ערים המתמחה באוכלוסיות ותיקות, קהילת הקשישים מאופיינת ברב־גוניות ובשונות גבוהה ביכולות הפיננסיות והפיזיות. הוא טוען כי לכל תת־קהילה שגרת חיים אחרת, אך ככל שמזדקנים — מעגלי התנועה במרחב מצטמצמים. עם זאת, האפשרויות של עירוב שימושים גדלות, ואותו ספסל יכול להיות כר פורה למפגש בין מתנדבים, מנוחה למבוגרים או משטח החלקה לסקייטבורד לבני 16.

לטענת בן־נון, השטחים הירוקים הציבוריים שנבנים בכל השכונות החדשות טובים אולי למתכנן כדי לקבל אישור מוועדת התכנון, ואולי אפילו מתאימים לבעלי הכלבים, אך אינם נותנים מענה אמיתי לצורכי המבוגרים. מספר השולחנות מוגבל, ההצללות אינן מתאימות, המרחבים גדולים מדי, מתקני הכושר בנויים לגבהים ומשקלים שאינם תואמים את צורכיהם של מזדקנים, ואין הוראות שימוש.

התחבורה נהפכת לגורם מוות מרכזי

ב–2016 שיעורם של בני 65 ומעלה שנהרגו בתאונות דרכים בישראל מכלל ההרוגים היה 23%, וב–2015 השיעור היה 30%. לפי נתוני הלמ"ס, 60% מבני 65 ומעלה נוסעים בתחבורה ציבורית פעם בשנה לפחות, אך רק ל–47% מהציבור הוותיק יש רישיון בתוקף. זו כנראה הסיבה ש–80% מהוותיקים מעידים שהם מרוצים מקרבת תחנת אוטובוס למקום מגוריהם.

למערכת הסעת המונים זמינה, עם קווים שמובילים למרכזי תרבות ופנאי, לבתי מרקחת ולמרכזי תעסוקה, יש חשיבות רבה ואף קריטית לרווחתם של מבוגרים בעיר. העצמאות במרחב היא מרכיב חשוב בעבור כולנו, ובמיוחד בעבור מי שהיה רגיל להתנייד בקלות בלי להישען על קרובים, ועתה מוצא את עצמו מוגבל או נאלץ לשלם על מוניות כדי להבטיח את אותה זמינות.

תיאטרון פנסיונרים אנסמבל
מוטי מילרוד

בעבור המתכנן, המשמעות היא מעורבות גבוהה יותר בתכנון קווי התחבורה, התאמת מסלולי הקווים, ניתוח שעות הפעילות והכשרת התחנות כך שיתאימו לאוכלוסייה המבוגרת. הגברת התדירויות בשעות הבוקר והפחתת קווי לילה בתחנות שמשמשות מבוגרים יכולה להביא להתייעלות מערכת התחבורה.

"חשוב שתחבורה ציבורית פנים עירונית תנוע בצירים המרכזיים ובלב העיר ולא בשוליים ובדרכים הבין־עירוניות המקיפות את העיר", מסבירה בן־נון. " בנוסף, הליכה ממושכת או תחנה שאין בה ספסלים יכולות לגרום למבוגר לוותר על היציאה מהבית. כדי שההגעה למקום לא תיתפש נטל ועול, צריך לחשוב על התשתיות — למפות את העיר ולהבין איפה המבוגרים נמצאים ולאן נרצה שיגיעו".

התנאים הפיזיים להולכי הרגל חשובים לא פחות, והם כוללים בין השאר מדרכות שאינן סדוקות או שבורות, שכן נפילה עם הליכון או מקל יכולה להיות מסוכנת, וההחלמה מפציעה בעבור מבוגר יכולה להיות כואבת וארוכה בהרבה. בנוסף, כשם שכיום נתיבי תנועה מתאימים לרוכבי אופניים, נדרש לחשוב גם על התאמת הקלנועיות וכלי התחבורה שמשמשים מבוגרים.

לפי נתוני הלמ"ס, ב–2016 19% מהמבוגרים לא הרגישו בטוח ללכת לבד בחשיכה במקום מגוריהם, ו–16% לא יצאו מביתם לבד בשעות החשיכה. ב–2015, בני 65 ומעלה היו 48% מהולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים בישראל — פי 4.4 מחלקם באוכלוסייה דאז. כדי להילחם בתופעה, יש לפעול להדגשת מעברי חציה וחידוש הצביעה, יצירת הצללה ליד מעברים שממתינים בהם והדגשת השילוט והתמרורים כך שיהיו ברורים וקריאים למבוגרים, שראייתם ושמיעתם נפגעות עם השנים.

קשרי הקהילה חיוניים להזדקנות טובה

התפישה הרווחת בתחום ההזדקנות היא שההתפתחות של המחקר הרפואי משפיעה על איכות ותוחלת חיינו, אך לקשרים עם הסביבה והחברה השפעה ניכרת על רווחת האדם. "העיר אינה רק ישות פיזית מתמטית, אלא מרחב חברתי עם מבנים קהילתיים, מוסכמויות ושונויות חברתיות", מסביר ברמן. לשם כך, עיר צריכה לאפשר בתוכה פלטפורמות מפגש למגורים ופעילויות בעבור זקנים.

יתרה מכך, תשכיל לעשות עיר שלא רק תציע שירותים למבוגרים ותקים בעבורם מערך שירותים סוציאליים, אלא גם תדע להפוך אותם למשאב עירוני. מבוגרים שישתלבו ביוזמות חברתיות ומפעלי התנדבות, שייקחו חלק בהפעלת מתנ"ס, ספרייה, מערך הבטיחות בדרכים, מוקדי שירות עירוניים או אפילו הפעלת המסגרות בעבור עצמם פעם בשבוע — יהיו מלאי חיים יותר ומחוברים יותר לסביבתם.

חוקרים בנושא מעידים כי גם המגורים המשותפים מעלים את התפקוד ואת התמיכה הרגשית הנדרשת למבוגרים, ויכולים לשמש מנוע להשתתפות בפעילויות תרבות. יחסי שכנות טובים, מגורים עם בן זוג או עם חברה יכולים להעלות את המוטיבציה לצאת מהבית. נשים מבוגרות מתורגלות יותר ביציאה מהבית למרכזים הקהילתיים, כי במקרים רבים הן היו מעורבות יותר בהגעה לפעילויות אלה גם כאמהות. לעומת זאת, גברים זקנים מתקשים יותר בהגעה לפעילויות במתנ"ס.

גם למערכת זוגית יש משמעות. "נשים זקנות שפגשתי אומרות לי שכשבעלן היה בחיים היה כיף להתלבש וללכת יחד להצגה, אבל אחרי מותו החשק יצא, והגעה להצגה לבד רק מחזקת את תחושת הבדידות", מסבירה בן־נון. "בדיוק מהסיבה הזאת, יצירת מסגרות שמפגישות ומאגדות מבוגרים באופן פורמלי וא־פורמלי היא חשובה לעיר שרוצה לקחת אחריות על תושביה".

"אני אזרח סוג ב', העיר כאילו אינה מיועדת בעבורי"

גילנות היא מושג שפוגשים רק כשחוצים את גיל 65, ומשמעותו אפליה על בסיס גיל. ב–2015 11% מבני ה–65 ומעלה בישראל דיווחו על תחושת אפליה בשל גילם. לפי מחקרי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל שישה מבוגרים חווה התעללות — פיזית, רגשית, ניצול פיננסי, מיני או הזנחה.

גילנות היא תהליך שיטתי של סטריאוטיפיזציה ואפליה נגד אנשים בשל גילם, לרוב משום שהם זקנים. כשם שלא נותנים למישהו מוכשר להתקבל לעבודה מסוימת כי הוא נראה צעיר מדי, או שאישה מבוגרת חוששת ללכת לחוג של צעירות כדי שלא תהיה מובכת, כך גם יחס המונע מסטריאוטיפים גורם לאפליה של פרטים רק משום שהם זקנים.

בעוד שבחברות מסורתיות לאורך שנים זכו הזקנים לכבוד וליוקרה על ניסיון חייהם וחוכמתם, בחברה המודרנית יש נטייה לזלזל בהם ולראות בכישוריהם פחותים ולא מתאימים לסביבה. "אני אזרח סוג ב', העיר כאילו אינה מיועדת בעבורי", העידו מבוגרים שהשתתפו בתוכנית מנצ'סטר להזדקנות אורבנית. "אני רוצה לצאת לבלות בעיר שלי, שבה גדלתי ושאותה פיתחתי ובניתי, אבל העיר שלי אינה מיועדת לאנשים כמוני. היא מקשה עלי", הם אמרו.

זקנים מקוטלגים לרוב כמיושנים מחשבתית, אטיים, סניליים, מקובעים בהתנהגות, ובעלי מיומנויות שזמנן עבר, מה שגורם לצעירים לחוות ריחוק מהם, ולעתים גם דחייה או רתיעה.

עם זאת, האוכלוסייה המבוגרת אינה סובלת יותר משאר האוכלוסייה ממחסור במשאבים כלכליים ואמצעים להתמודד עם החוסר. רבים מהם בעלי אמצעים ויכולים להשתתף בפעילויות רבות, ובהם אירועי פנאי ותרבות, מסעדות, נסיעות לחו"ל וקניות. הקושי שהם חווים נוגע לאובדן הכשירות בעיני החברה ולאובדן הממשי בחייהם: אובדן מקום העבודה, עזיבת הילדים והתרוקנות הבית, ויותר אירועי מוות או מחלות של קרובים מבעבר. אלה גורמים לתחושת בדידות וחוסר, והם מנת חלקם גם של מזדקנים ממצב סוציו־אקונומי בינוני וגבוה.

התפישה הרווחת כיום בקרב רבים מאתנו, וגם בקרב מקבלי ההחלטות, היא 'לי זה לא יקרה, אני לא אהיה זקן כזה'. כולנו חוששים מפני אובדן היכולות המנטליות והפיזיות, מתלות ומבדידות, ונוטים לגלות רחמים והדחקה כלפי אוכלוסיות מבוגרות.

ערים שמכבדות את המבוגרים ומייצרות להם פעילויות שמשלבות אותם במרחב העירוני, מסייעות לתדמית החיובית של מבוגרים. ריקודי עם והרקדות בחללים פתוחים, מרחבי משחק למבוגרים, לימוד אומנויות לחימה המחזקות איזון ושיווי משקל בפארקים והתעמלות למבוגרים — כל אלה יוצרים להם מקום פעיל במרחב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#