תצבטו את עצמכם, ותתחילו להתעורר: איך להפוך את ההטרדות המיניות לעניין נדיר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עובדים בלי הטרדות

תצבטו את עצמכם, ותתחילו להתעורר: איך להפוך את ההטרדות המיניות לעניין נדיר

הטרדות מיניות במקום העבודה הן תופעה קשה ונפוצה בכל המגזרים והמדינות. כדי לצמצם אותה חברות צריכות קודם כל להראות לעובדים כי זו לא מלחמה של נשים נגד גברים, אלא בעיה של כולם

3תגובות
הארווי ויינשטיין (מימין), הקומיקאי לואי סי.קיי, רוי פרייס וקווין ספייסי
צילומים: Jordan Strauss/אי־פי, Kevork/רויטרס ו- Melinda Sue Gordon/Sony Pictures

"ביליתי הרבה על הברכיים", אמרה פעם מרילין מונרו על הדרך שבה נהפכה לכוכבת קולנוע. "אם לא שיתפת פעולה, תמיד היו 25 בנות אחרות שהיו עושות זאת". "ספת הליהוק" — הביטוי המכובס של תעשיית הסרטים לסחיטת טובות הנאה מיניות של האנשים החזקים בהוליווד משחקנים ושחקניות בשאיפה — מוארת כעת באור חדש, אחרי שהאשמות נגד המפיק הארווי ויינשטיין פורסמו ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס" בחודש שעבר. יותר ממאה נשים, רבות מהן מפורסמות, הוסיפו את שמותיהן לרשימת הקורבנות של ויינשטיין. מחלקן דרש שיקיימו עמו יחסי מין בתמורה לתפקידים, בפני אחרות חשף את עצמו בצורה לא הולמת, ואת חלקן תקף או אנס. בבריטניה ובארה"ב מתנהלות חקירות בנושא. ויינשטיין סולק מהאקדמיה לקולנוע ופוטר מהאולפנים שהקים ב–2005, ואשר כעת צפויים להימכר.

עובדים בלי הטרדות: פרויקט מיוחד >> תאב כוח, ערמומי, סדרתי ומכחישן: קווים לדמותו של בוס מטריד || הסיכון שלקחו אושרת קוטלר, נרי ליבנה ודנה ויס || "ואז הבוס שלי שם יד על הפה ולחץ חזק": הלילה שבו נאנסתי || "אם אנסו אותך בצפון, תקבלי רבע ממה שתקבלי אם אנסו אותך בדרום או במרכז"

נראה שהשערורייה הזאת גורמת לבכירים אחרים בתעשיית המדיה לבחון מחדש את התגובות שלהם על תלונות הטרדה מינית. ב–2015 אמרה איסה האקט, מפיקה באמזון סטודיוס, למנהלים כי רוי פרייס, ראש מחלקת התוכן, הציע לה הצעות מגונות ודיבר אליה בצורה לא הולמת. חקירה פנימית שנפתחה לא התקדמה לשום מקום, ומאמר שפורסם באוגוסט האחרון לגבי ההאשמות באתר חדשות הטכנולוגיה "דה אינפורמיישן" לא משך כמעט תשומת לב — עד שהסיפור על ויינשטיין התפוצץ. כמה ימים לאחר מכן פרייס הושעה. ב–17 באוקטובר הוא התפטר.

רוב ההטרדות המיניות במקומות עבודה פחות חמורות מהמעשים המיוחסים לוויינשטיין, אבל יש כמה קווי דמיון. אחד מהם הוא מאזן הכוחות בין התוקף לקורבן. השני הוא שהקורבנות לרוב שומרים על שתיקה, מחשש שהקריירה שלהם תיפגע אם ידברו, ושאיש לא יאמין להם. קו הדמיון השלישי הוא האנשים שעומדים מהצד ולא עושים דבר כדי להפסיק זאת. הרביעי הוא שבדרך כלל ממעיטים בערכו של הנזק שנגרם.

בעבר היה מקובל שתקיפות פיזיות כמו אחיזה בכוח ודרישת טובות הנאה מיניות על ידי ממונים הן מנת חלקן של נשים במקום העבודה. כיום זה נדיר יותר — אם כי חלק מהשחקניות שמאשימות את ויינשטיין אומרות ששמרו על שתיקה זמן רב כל כך משום שחששו מהתדמית של מי ש"שכבו את דרכן לפסגה".

גם בסוגים הקלים יותר של הטרדה, כמו הערות בוטות ובדיחות גסות, אפשר עדיין להיתקל לעתים קרובות, אף שהם יכולים להפוך את מקום העבודה לכל כך בלתי נסבל עבור נשים עד שהן מתפטרות. רבים מהדברים האלה קורים מאחורי דלתיים סגורות, מה שאומר שגם אם אחד המנהלים מבין את מצוקת הקורבן, ייתכן שלא יהיו לכך ראיות.

הטרדות מיניות עדיין נפוצות, והמטרידים כמעט לא נענשים. בסקרים שנערכו בעשורים האחרונים במגוון מדינות מתועשות, אמרו מחצית מהנשים ושיעור קטן יותר אבל משמעותי בקרב הגברים, כי חוו הטרדות מיניות (המטרידים הם בדרך כלל גברים). לא נראה שהשיעור הכולל יורד, אם כי קשה לדעת. יש הסבורים שהעובדה שהמודעות להטרדות מילוליות עלתה הסתירה ירידה בהטרדות הפיזיות.

מלה שלה נגד מלה שלו

BERTRAND GUAY/אי־אף־פי

סביר להניח שהסקרים לא משקפים את המציאות במלואה. רבים מתארים מעשים היפותטיים כהטרדה מינית, אבל לא חושבים על עצמם כעל קורבנות, גם אם חוו את אותם הדברים. אישה שחשה מאוימת בגלל הערות מיניות של עמיתים לעבודה, אבל בטוחה שאם תגיד משהו היא רק תחריף את המצב, מעדיפה להקטין את הבעיה, אפילו בעיני עצמה.

אין נתונים מהימנים מהמדינות המתפתחות, אבל התופעה כנראה נפוצה יותר שם. בשדות ובמפעלים שבהם עובדות נשים עניות, מנהלים יכולים לארוב להן בידיעה שאין להן דרך אחרת להתפרנס. אף שחברות בינלאומיות בדרך כלל קובעות את מדיניות הבטיחות והתנאים אצל הספקיות שלהן, רק לעתים רחוקות היא כוללת סעיפים הקשורים להטרדות מיניות.

ברוב המדינות העשירות, חברות מחויבות לפי החוק בהליכי תלונה פורמליים. אבל מחלקות משאבי אנוש מנסות לפעמים להניא עובדים מדיווח, וקורבנות לעתים חשים שהחוויה שלהם לא מספיק חמורה כדי להגיש תלונה רשמית. הרוב חוששים מנקמה, ורק לעתים נדירות יש ראיות שתומכות בתלונה.

קורבנות שפונים לבתי המשפט מתמודדים עם מכשולים נוספים. בבריטניה, למשל, בתי הדין לעבודה עשויים להתייחס לתלונה פחות ברצינות אם לא הוגשה קודם תלונה פנימית, או אם התקרית המדוברת אירעה יותר משלושה חודשים לפני הגשת התלונה. הנזק שנגרם מסווג כ"פגיעה ברגשות", ולכן הפיצויים הנלווים נמוכים יחסית, משום שאין הפסד פיננסי, כפי שקורה במקרים של אפליית שכר. זה גורם להגשה של פחות תלונות, אלא אם הן נלוות לתלונות נוספות כמו אפליה או פיטורים לא הוגנים, לדברי די מאסטרס, עורכת דין במשרד קלויסטרס בלונדון.

וישנה גם התהייה מדוע המתלוננת לא התלוננה מוקדם יותר. "התשובה הכנה", אומרת מאסטרס, "היא שלא היה בכך היגיון פיננסי". כל תכתובת מיילים בין קורבן לבין המטריד משמשת להמעטה בערך הגרסה שלה, אם כי הסיבה לכך ברורה מאליה לא פחות: "היא ניסתה לשמור על העבודה שלה".

הוליווד היא דוגמה קיצונית לסביבת עבודה שמעודדת את מה שהנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה (EEOC) בארה"ב מכנה הטרדה של "טובה תחת טובה". זה קורה כשהצעות מגונות נהפכות לתנאי לקבלת משרה או שמירה עליה. היא נשענת על הפערים בכוח בין המוני הכוכבות בשאיפה לבין קומץ סוכנים, מפיקים ובמאים שיכולים להפוך אותן למפורסמות ועשירות.

מאזן כוחות דומה אפשר למצוא גם באוניברסיטאות. אנשי אקדמיה צעירים נתונים לחסדיהם של פרופסורים בעלי שם, שאת רצונם הטוב והמלצותיהם הם צריכים כדי לקבל משרה קבועה. אוניברסיטאות יכולות לפטר חבר צוות זוטר שהן מוצאות אשם בהטרדה, אומרת לורן אדלמן, פרופסור למשפטים וסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. אבל הן מגינות לעתים קרובות על חברי סגל באמצעות תשלום למתלוננות והתעקשות על הסכמי חשאיות. גם בעמק הסיליקון חברות עשויות להימנע מהענשת גברים שמייצרים קניין רוחני יקר או מחזיקים בו.

עסקי שעשועים מכוערים

Richard Drew/אי־פי

פוליטיקה היא תחום בעייתי נוסף. רוב הבכירים במפלגות ובפרלמנטים הם גברים, וחלקם מנצלים עוזרות וחוקרות צעירות שמקוות להתקדם. אבל אף שהסבירות של נשים משכילות להגיש תלונה פורמלית על הטרדה מינית גבוהה יותר משל נשים בעבודות לא מקצועיות, הן לא חשופות יותר מהן להטרדות. מלצריות, חדרניות ועובדות בחקלאות פגיעות במיוחד. ב–2010 ראיינו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז 150 עובדות בחוות, ומצאו כי כמעט כולן חוו אלימות מינית בעבודה. רק 7% מהנשים האמריקאיות העובדות מועסקות במסעדות, אבל שליש מהתלונות שהוגשו ל–EEOC היו מצד מלצריות.

סוג נוסף של הטרדה מינית שהוכר על ידי EEOC הוא זה שמייצר "אווירה עוינת": למשל, הערות בוטות ורמיזות מיניות חוזרות ונשנות. המטרידים במקרים כאלה הם בדרך כלל עמיתים לעבודה ולא ממונים. בתעשיות שנשלטות על ידי גברים זהו לעתים איתות שנועד לשלוח לנשים מסר שלפיו הן לא רצויות.

אף שהטרדות מילוליות כאלה נחשבות בדרך כלל לשוליות בהשוואה לתקיפות פיזיות, הקורבנות מספרות לעתים קרובות על תחושה של פגיעה, פחד וחולשה. דו"ח שהוכן עבור הנציבות האירופית ב–1999 מצא כי מי שסבלו מסוג כלשהו של הטרדה חוו לאחר מכן מגוון תסמינים, כולל כעס, דיכאון, השפלה וחוסר אמון.

הרעיון שלפיו אווירה עוינת היא הטרדה קיבל תוקף בארה"ב אחרי מקרה שאירע ב–1989. תרזה האריס הגישה תלונה נגד פורקליפט סיסטמס, חברה שבה עבדה בטנסי. איש לא עירער על העובדות: הבוס שלה נהג לזרוק לעברה לעתים קרובות הערות על החזה והישבן שלה, ופעם אף שאל אם זכתה בתחרות כי הציעה ללקוח לקיים עמו יחסי מין. בנוסף הוא נהג לבקש מעובדות לחפש מטבעות בכיסי מכנסיו. האריס ביקשה ממנו להפסיק. הוא התנצל אך המשיך, ולכן היא התפטרה. בתי משפט בערכאות נמוכות פסקו כי אף שסביר להניח ש"אישה בעלת היגיון" תמצא את ההתנהגות הזו לא נעימה, המשרה של האריס לא היתה בסיכון, ותפקודה בעבודה לא צריך היה להיפגע. לא היו כאן יחסי גומלין של "טובה תחת טובה" או אפליה מגדרית. הצדדים בסופו של דבר הגיעו להסדר, אך לא לפני שבית המשפט העליון בארה"ב פסק כי הערות ומעשים כאלה יוצרים אווירה עוינת כלפי נשים.

כיום כמעט אף אחד לא חושב ש"אישה בעלת היגיון" צריכה לסבול התנהגות כזאת. מישל פלודי מאקסלסיור קולג' במדינת ניו יורק מכשירה מנהלים להתמודדות עם האשמות כאלה, ועורכת חקירות עצמאיות עבור חברות ואוניברסיטאות מאז שנות ה–80. היא ראתה עם הזמן שינוי אדיר בגישה. "חברות הפסיקו לחשוב שזה לא ביג דיל, או שזה רק עניין אישי בין שני עובדים, והתחילו לראות זאת כעניין רלוונטי עבורן", היא אומרת.

המחיר שמשלמות חברות על אווירה כזאת כולל סיכון משפטי ותדמיתי, כמו גם מורל נמוך של עובדות ותחלופה גבוהה יותר. סקרים לגבי הטרדות מיניות מצאו כי קורבנות מאשימים בדרך כלל את החברות על כך שהן לא עושות דבר כדי לעצור זאת. בדרך כלל חלק מהנשאלות אומרות כי זה גרם להן להחליף מקום עבודה. נשים אחרות רואות מה שקורה ומגיעות למסקנה שלמעסיק שלהן לא אכפת מהן. ניתוח מ–2007 שהורכב מ–41 מחקרים אמריקאיים העריך כי חברות מפסידות 22,500 דולר בשנה על כל עובד או עובדת מוטרדים.

מחקרים מראים שלגברים ונשים יש דעות שונות לגבי מה נחשב להטרדה מינית. מה שגברים רבים רואים כביטוי נורמלי לתשוקה מינית עשוי להיחשב בעיני נשים רבות כביטוי מאיים של כוח גברי. גברים עשויים להתייחס להערות גסות כבדיחה, בעוד שנשים שומעות זאת כהשפלה מכוונת. גברים נוטים יותר מנשים לומר כי האשמה מוטלת על הקורבן.

גברים גם נוטים יותר מנשים לומר שקצת הקנטות מיניות במקום העבודה הן כיף לא מזיק. אבל יש גם נשים שטוענות כי הן נהנות מכך. מחקר שנערך ב–1994 בקרב מלצרים ומלצריות באוסטין שבטקסס מצא כי כמעט כולם חוו נגיעות לא הולמות או ליטופים, כמו גם בדיחות בעלות אופי מיני. הרוב לא ראו בכך בעיה — כל עוד זה היה בין עמיתים לעבודה במעמד שווה. כשהנגיעות או הבדיחות היו מצד ממונה או לקוח, עמית לעבודה מרקע אתני או נטייה מינית שונה, או אחד מעובדי המטבח, הם לא היססו לקרוא לכך הטרדה.

זה מצביע על שניים מהקשיים שעמן מתמודדות חברות שרוצות להיאבק בהטרדות. מידת הקבלה של התבטאויות מילוליות או מעשים מיניים תלויה במקור שלהם, בהקשר ובכוונה. גבר שמעיר הערה אישית לגבי עמיתה לעבודה או נוגע בה לעתים קרובות יכול לעשות זאת בתום לב, אבל בלי להבין שהמעשים שלו לא מתקבלים על ידה בברכה. ייתכן גם שהוא מחשב בזהירות את מעשיו כך שיוכל לטעון כי נעשו בתום לב. בנוסף — מה שמסבך עוד יותר את המצב — הכוח והעושר שמקלים על בעליהם לצאת בזול מהטרדות, הם גם מושכים. ב–2005 שאל סטודנט באוניברסיטת ניו יורק את אשתו השלישית של טראמפ, מלאניה, אם היתה בוחרת להיות אתו אלמלא היה עשיר. "אם לא הייתי יפה", השיבה, "אתה חושב שהוא היה אתי?"

חברות רבות בארה"ב ניסו לפתור את הדקויות האלה באמצעות הצגת מדיניות שאוסרת על יחסים רומנטיים בין עמיתים לעבודה. עובדים שמתחילים במערכת יחסים בעלת אופי מיני זה עם זה אמורים לעדכן את הממונים עליהם בכך, ואחד מבני הזוג צריך להתפטר. אבל רוב ההטרדות במקומות העבודה אינן בתוך מערכת יחסים בהסכמה הדדית, או אפילו כזו שהסתיימה. וחוקים שאוסרים קשרים זוגיים הם פולשניים ועלולים להיות בעלי השלכות בעייתיות. אם אחד הצדדים חייב להתפטר, זה יהיה בדרך כלל הזוטר יותר מבני הזוג, ועל פי רוב האישה.

בארה"ב גם קיימים כמה מהחוקים המפורטים ביותר בעולם נגד הטרדות, ותעשייה שלמה של הכשרות צמחה סביבם. אבל רוב מה שחברות עושות הוא מה שאדלמן מכנה "ציות סמלי": מדיניות על הנייר שאין לה הרבה משמעות בפועל, והכשרה שנעשית בעיקר כדי לשכנע את בתי המשפט בכך שהחברה לוקחת את נושא ההטרדות ברצינות, וממזערת כך נזקים. ההכשרה עשויה לכלול זיהוי דוגמאות להטרדה מינית בשאלון מקוון, השתתפות בשיחה או לפעמים משחק תפקידים.

גברים חזקים, נשים פגיעות

הדוגמאות שמוצגות הן לפעמים מגוחכות כל כך עד שהן חסרות טעם, אומרת רובין סווירלינג, מייסדת Work in Progress, ארגון חדש שמטרתו לשפר את ההכשרה נגד הטרדות. היא ביקשה מחברים ואנשי מקצוע שהיא מכירה לספר לה על כל הכשרה נגד הטרדות שקיבלו. אחד מהם סיפר כי "ארוחה לאור נרות עם מתמחה" ניתנה כדוגמה למשהו אסור; דוגמה אחרת: "אל תורידו מכנסיים באירוע של העבודה". שלישי אמר כי למד עד כמה אפשר להרחיק לכת מבלי להיכנס לצרות.

כמה מחקרים הראו כי הכשרה לא מספקת עלולה אף להזיק. ג'סטין טינקלר, סוציולוג באוניברסיטת ג'ורג'יה, ערך מבחן אסוציאציות לגברים, שנועד לחשוף את ההטיה הנסתרת שלהם. לפני המבחן מחצית מהם, שנבחרו בצורה שרירותית, קיבלו חומר על הטרדות מיניות כמו זה ששימש חברות רבות. לפי התגובות שלהם, החומר עורר רעיונות סטריאוטיפיים לגבי גברים כחזקים ונשים כפגיעות וחלשות.

זה מטריד, משום שרעיונות כאלה מובילים לא פעם לביצוע הטרדה מינית, ולהתייחסות אליה בביטול כדבר טריוויאלי. מחקרים אחרים הראו כי ההעשרה עלולה להרחיב את הפער בין התפישות של גברים ונשים לגבי הטרדה, או להפחית את הסבירות שגברים יראו כפייה על עובדת הכפופה להם כהטרדה ולהגביר את הנטייה שלהם לראות תלונות רבות כמומצאות.

שיחות מונחות בקבוצות קטנות של גברים ונשים עשויות לעזור לייצר קונצנזוס על מה נחשב להטרדה מינית, לדברי אדלמן. סקרים אנונימיים שכוללים שאלונים לגבי חוויות העובדים הוכיחו עצמם כיעילים — אם המנהלים מקדישים תשומת לב לתוצאות. הכשרה של נשים בכירות להציע ייעוץ חשאי עשוי לעודד נשים זוטרות לדווח על בעיות בשלבים מוקדמים, אומרת מאסטרס, אם כי היא מזהירה שנשים כאלה עלולות לפעמים להיות שאננות בנוגע למקומות העבודה שלהן, משום שנשים צעירות וזוטרות הן בדרך כלל היעדים להטרדות.

ההכשרה צריכה להפריך מיתוסים מקובלים בנוגע להטרדות, אומרת פלודי, ובמיוחד את הרעיון שלפיו תלונה שמוגשת אחרי זמן מה היא כנראה שקרית. השיטה היא, לדבריה, לא לתת למי שעוברים את ההכשרה תרחישים של צד שלישי אלא לשאול אותם מה היו עושים בעצמם. הם בדרך כלל אומרים בתחילה כי ההטרדה צריכה להיות מדווחת באופן מיידי, אך לאחר מכן מתחילים לחשוש מנקמה ומהנזק הפוטנציאלי לקריירה.

חברות צריכות לנהוג בשקיפות לגבי האופן שבו הן מגיבות על תלונות, אומרת סווירלינג. בסקר הלא רשמי שלה אמרו חלק מהנשים כי אם ההטרדה היתה "לא הולמת, אבל קלה", ייתכן שהיו שומרות על שתיקה מפחד שיהרסו את הקריירה של המטריד. הן רוצות לדעת שהתלונות יטופלו באופן פרופורציונלי. האפשרות להתלונן על דברים קטנים צריכה לעזור לשנות את תרבות העבודה לאורך זמן. היא ממליצה שמנהלים יעודדו עובדים שעדים להערות לא במקום או למחוות מיניות, גם אם הן לא מכוונות כלפיהם, לדווח על כך באופן מיידי.

התערבות כזאת תהיה יעילה יותר אם לא רק נשים יעשו זאת. טינקלר מצטטת מחקר אחר שטען כי מצגת לגבי הטרדות מיניות לא מעוררת סטריאוטיפים אם הקריינות בה היא של גבר ולא אישה. הנקודה היא לא שההכשרה צריכה להיעשות רק על ידי גברים, היא אומרת, אלא שכשגברים מדברים בקול זה נותן לעניין לגיטימציה והופך אותו לפחות מקטב. "כך פחות תופשים זאת כסוגיה של נשים נגד גברים". אם חברות רוצות לעשות יותר מאשר רק אכיפה משפטית ולהפוך הטרדות מיניות לדבר נדיר יותר, הן צריכות להתעקש שזו בעיה של כולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#