"בגלל צבע העור": הצעירות שנכנסות להריון - והמחלה שלא שמעו עליה מעולם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בגלל צבע העור": הצעירות שנכנסות להריון - והמחלה שלא שמעו עליה מעולם

שנתיים חלפו מאז מחאת עולי אתיופיה, ולמעט ועדות שהוקמו, כמעט דבר לא השתנה. הישראלים יוצאי אתיופיה עדיין מתמודדים עם פערי שפה ותרבות, גילויי גזענות וממסד שמתעלם. לתוך החלל הזה נכנסה עמותת טנא, שמנסה לתת מענה במקום הכי כואב: הבריאות

59תגובות
מנכ"ל טנא בריאות פקדו גדמו
אייל טואג

מוגס עלה מאתיופיה בגיל מבוגר. מיד כשהגיע ארצה, עוד לפני שסיים ללמוד עברית באולפן, התחיל לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. את החולשה הפיזית שחש בערבים ייחס לעבודה הקשה ולמחסור במנוחה. יום אחד התעלף בכניסה לביתו. בני משפחתו התקשרו לשירותי חירום, ומוגס אושפז בבית החולים. בדיקות הדם שערכו לו בבית החולים הראו שהוא סובל מרמת סוכר גבוהה באופן חריג. הרופא בישר לו כי הוא חולה סוכרת, האחות נתנה לו רשימה של מרפאות סוכרת באזור והפנתה אותו למעקב בקופת החולים. רוב התקשורת בין מוגס לצוות הרפואי התנהלה בתנועות ידיים ודרך ניירת. מוגס לא הבין את דברי הצוות הרפואי, והם לא הבינו את שאלותיו.

מוגס לא ביקר בעבר בבתי חולים, לא ביצע בדיקות דם ולא הבין את הסברי הרופאים על המחלה — שעליה לא שמע מעולם. קרוב משפחה ששמע על עמותת טנא בריאות, בעקבות פעילות שקיימה במרכז קהילתי בעיר מגוריו, השיג לו את מספר הטלפון של מנהל תוכניות השטח. דרך העמותה הגיע מוגס לסדנה שמועברת בשפת אמו, שבה הסבירה אחות סוכרת מוסמכת, גם היא יוצאת אתיופיה, על המחלה. מוגס למד על המחלה, על זריקות האינסולין, על השינויים שהוא נדרש לעשות בתזונה שלו וכיצד לנווט בין קופות החולים והרופאים, בעזרת תרגום טלפוני צמוד שמספקת העמותה.

ההגירה והמעבר מתרבות אחת לאחרת טומנים בחובם קשיים בעלי השלכות על הבריאות הגופנית והנפשית, הנובעים באופן ישיר ועקיף ממידת ההשקעה של המדינה בתהליך שילוב המהגרים בחברה. הידע השימושי שהיה ליוצאי אתיופיה לגבי דרכי טיפול במחלות אינו פרקטי במפגש עם נותני השירות הרפואי בישראל, בעיקר בעטיו של חסם השפה שלא מאפשר אינטראקציה שוויונית בין המטופל למטפל. כתוצאה מכך, יוצאי אתיופיה ותיקים, גם לאחר 30 שנה בישראל, חווים תסכולים רבים, והתמודדותם עם מחלות כרוניות שלא הכירו באתיופיה היא אתגר שקשה להתגבר עליו ללא עזרה מתוך הקהילה.

זו הסיבה שקמה עמותת טנא בריאות, העמותה היחידה בארץ שמקדמת את בריאות יוצאי אתיופיה. כפי שמעיד מנכ"ל העמותה, פקדו גדמו, "אנחנו קיימים כי יש פערים גדולים בין יוצאי אתיופיה לכלל האוכלוסיה היהודית בישראל. אנחנו נלחמים כל הזמן כדי לצמצם אותם ולתת מענה לצרכים הייחודיים של הקהילה".

ענת יפה, מייסדת העמותה

טנא בריאות הוקמה ב–1999 כתוכנית ייחודית שהתמקדה בהנגשת שירותי בריאות והעלאת מודעות לסוכרת, בעקבות מחקר שערכה המייסדת ד"ר ענת יפה מהיחידה לאנדוקרינולוגיה בבית החולים הלל יפה שבחדרה. יפה הבחינה במספרם הגבוה של חולי סוכרת יוצאי אתיופיה, ומאחר שזאת היתה מחלה נדירה באתיופיה — תהתה מה פשר השינוי. בשנים לאחר מכן עברה התוכנית מהתמקדות בסוכרת לפעילות הקשורה במחלות אחרות, כמו יתר לחץ דם ובעיות שיניים. ב–2007 היא נהפכה לעמותה רשומה, שמנוהלת על ידי יוצאי אתיופיה. תחילה התרכזה הפעילות בחדרה, אך בהמשך הגיעו בקשות לתוכניות הסברה מרחבי הארץ.

אחד השינויים שגרמו לעלייה בתחלואה הוא בתרבות המזון: בניגוד למאכלים הפופולריים בישראל, האוכל המסורתי באתיופיה טבעי ומכיל מעט מאוד סוכר. "יש פתגם באמהרית שאומר 'מהשדה — ישר לפה'", מסביר גדמו. "המעבר לישראל הוביל לצריכה בלתי מאוזנת של אוכל מעובד, בשר וסוכר, ובשילוב עם חוסר פעילות גופנית, חלה עלייה במחלות כמו סוכרת, השמנה ולחץ דם גבוה, שלא היו מוכרות באתיופיה. חלק מהמחלות נובעות מלחץ ומתח שנגרמים ממאבקי ההישרדות בחברה הישראלית. הנפש חולה, ואנשים לא רואים את זה ולא משקיעים בזה מאמץ".

מחקר עדכני של ד"ר יפה מצא כי בהשוואה לאוכלוסיה היהודית בישראל, הסיכון לסוכרת כפול בקרב עולי אתיופיה צעירים (בני 20–50), והוא בולט בעיקר בקרב נשים. מחקר של יונתן ראובן, סטודנט לרפואה באוניברסיטת בן גוריון מ–2016, שבחן את השינויים במגמות תחלואה בסוכרת וגורמי סיכון למחלות כלי דם ולב ב–30 שנה מאז תחילת גלי העלייה לישראל, מצא כי ככל שיוצאי אתיופיה שהו שנים רבות יותר בארץ, הסיכוי שלהם לחלות בסוכרת גדל עד פי 2.5, והסיכוי שלהם ללקות ביתר לחץ דם גדל בכמעט פי שניים ביחס לאוכלוסיה הכללית בישראל.

"בני הקהילה האתיופית לא נוהגים לעשות בדיקות כלליות מיוזמתם, ונבדקים רק במקרה של אשפוז", אומר גדמו. "הם הולכים לרופא ומתארים את מה שהם מרגישים בשפה עילגת, מכיוון שאין שם מתרגמים או מגשרים. לכן אנחנו חייבים לבצע הסברה בקרב הקהילה ולעורר מודעות לנושא של מחלות כרוניות. אנחנו מקיימים מאות הרצאות, סדנאות וימי בריאות בשנה ומפעילים מוקד תמיכה לבריאות הגוף והנפש ושירותי תרגום שפועלים 24 שעות ביממה".

איך מתמודדים בני הדור שנולד בארץ עם נושאי הבריאות?

גדמו: "צריך להבין שהקהילה עברה טראומה עם העלייה, ודור הביניים, שעלה בגיל צעיר, סוחב אותה כבר 30 שנה. ההורים עסוקים בהישרדות כלכלית, ואין להם זמן לטפל בילדים, שלא לדבר על בילוי משותף וחופשות כמו כל משפחה ממוצעת בישראל. הקשר המשפחתי בין הילדים להורים מנותק, אז הדור הצעיר מחפש דברים במקומות אחרים וזה מידרדר לאלכוהול וסמים. לכן חלק גדול מהם מגיע לעימותים עם המשטרה, ובסופו של דבר לכלא. למערכת אין סבלנות לחקור ולהבין למה הנער הגיע למצב הזה.

"בתחילת מאי הצגנו לממשלה ולמשרד הבריאות נתונים קשים על חוסר המודעות בקרבם לשימוש באמצעי מניעה והריונות לא רצויים. חלק מבני הנוער חושב שלעשות הפלה זה אמצעי מניעה, עד כדי כך יש חוסר מודעות. צעירות יוצאות אתיופיה פונות להפסקת היריון הרבה יותר מבנות גילן שאינן יוצאות אתיופיה. זו נקודה כואבת שיש לתת לה מענה".

נתוני הפניות לוועדות להפסקת היריון של הלמ"ס מ–2001–2010, שפורסמו בדוקטורט של ניבי דיין מאוניברסיטת בן גוריון, מאששים את דבריו של פקדו לגבי הפסקות ההריון. הנתונים מראים שבכל קבוצות הגיל שיעור הפניות בקרב יוצאות אתיופיה (ילידות אתיופיה וילידות ישראל שאביהן נולד באתיופיה) היה גבוה מצעירות שאינן יוצאות אתיופיה ביחס לשיעורן מכלל המבוטחות בקופת חולים כללית בדרום. הפער המרבי בין שתי הקבוצות נמצא בגילים 20–24: מספר הפניות של יוצאות אתיופיה היה גדול פי שלושה מהפניות של נשים יהודיות שאינן יוצאות אתיופיה. בקרב נערות בנות 15–19, מספר הפניות כפול בהשוואה ליתר האוכלוסיה. נתוני הלמ"ס מ-2013 מצביעים שאין שינוי במגמה, ושיעור הפניות הארצי של עולות אתיופיה בשנה זו היה גדול פי ארבעה בהשוואה לנשים יהודיות אחרות.

פעילות של טנא בריאות
טנא בריאות

מה טנא בריאות עושה ביחס לבני הנוער?

"התחלנו במודל של הדרכות תזונה וקורסי בישול, ותוך כדי אנו משלבים חינוך לספורט וחינוך מיני. דרך הבישול, אנחנו מנסים לחבר את הנוער לתרבות ולשורשים ולהגיע אליהם כדי שלא יהיו ברחוב. אנחנו משלבים בתוכניות האלה בני נוער שאינם יוצאי אתיופיה ומקיימים אותן בפנימיות ומרכזי נוער בארץ, אך זו טיפה בים. אנחנו מוגבלים בגלל חוסר משאבים.

"אנחנו עובדים עם אחים, רופאים ותזונאים, שמרצים תמורת תשלום סמלי, חצי בהתנדבות. ואנחנו לא לבד. יש שיתופי פעולה בין העמותות של יוצאי אתיופיה, ואנחנו עובדים עם ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח, קופות החולים, רשויות מקומיות ומוקדי קליטה. ללא שיתופי פעולה לא היינו מצליחים להגיע לקהילה".

טנא בריאות הקימה אתר אינטרנט שהוקם בשיתוף פעולה עם פרופ' נורית גוטמן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, בתמיכת משרד הבריאות והמכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות, שבו מועלים סרטונים באמהרית שעוסקים במודעות למניעה וטיפול במחלות כרוניות. אנשי העמותה משדרים ברדיו רק"ע תוכנית באמהרית שמוקדשת לנושאי בריאות, ובנוסף יש לה עמוד פייסבוק שאליו מועלים תמונות מהפעילויות שלנו ותכנים בריאותיים.

"הבעיה חמורה כפליים בגלל השוני בצבע העור"

גדמו, עובד סוציאלי, היה במשך שנים פעיל חברתי בחדרה וסייע לילדים בשיעורי עזר אחרי בית הספר. כך הוא הכיר את ד"ר יפה, מייסדת העמותה, שביקשה להתחבר לקהילה. "באיזשהו שלב העמותה חיפשה עובד סוציאלי שיפעיל קבוצות תמיכה לחולי סוכרת במרפאות, וכך התחברתי לנושא הבריאות. הייתי עובד סוציאלי שליווה קבוצות של חולים, ובמהלך השנים הפעילות התרחבה. כשהתמסדנו כעמותה, מוניתי לנהל את פעילותה".

שילוב יוצאי אתיופיה מלווה בכשלים ממשלתיים בהרבה תחומים. מי הגורמים הנושאים באחריות לפער בתחום הבריאות?

"המדינה לא למדה מהטעויות שעשתה בגלי הקליטה בעבר, ובקרב יוצאי אתיופיה הבעיה חמורה כפליים בגלל השוני בצבע העור. שני משרדים ממשלתיים כשלו בטיפול בקליטה: משרד הדתות, שלא הכיר ביהדות שלנו והשפיל את הקהילה שבאה אחרי 2,500 שנה בהן שמרה על המסורת; ומשרד הבריאות, שאיפשר התנהגות גזענית כלפי בני הקהילה, שחלקה נמשכת עד עכשיו. הפרשיות של תרומות הדם שהושלכו, מוהלים שמתנסים על תינוקות יוצאי אתיופיה, זיעזעו את המדינה כולה — וזה פצע פתוח שעדיין לא נרפא. חוסר האמון של הקהילה כלפי מערכת הבריאות עמוק מאוד".

פעילות של העמותה
טנא בריאות

גם משרד הבריאות וגם קופות החולים טוענים שהם נותנים שירותים מיוחדים ליוצאי אתיופיה. מדוע צריך את העמותה שלכם?

"בקרב הקהילה יש אמון כלפינו, כי אנחנו חלק ממנה. העמותה מציפה בפני קובעי מדיניות, קופות חולים ובתי חולים את הצרכים הייחודיים של יוצאי אתיופיה כמיעוט לשוני ותרבותי בישראל. אחד הדברים המשמעותיים שאנחנו עושים כעמותה הוא קשר רציף עם הקהילה ויצירת כלים שמחוברים לבעיות האמיתיות מהשטח. מי שמעביר את הסדנאות צריך להכיר את התרבות ואת המנטליות — גם של המבוגרים וגם של בני הנוער שניזונים מהבית ומהחוץ. זה לא רק לבוא ולתת הרצאה בנושא מסוים, אלא להכיל בתוך זה אלמנטים נוספים של הבנה תרבותית".

המדינה אימצה את פרויקט התרגום שלכם.

"תוך כדי הפעילות גילינו שאנשים מתלוננים שאינם יכולים להסביר לרופא מה הבעיה ומה כואב להם והצוות המקצועי גם הוא מתוסכל. זו מציאות קשה, שבה שני הצדדים מתוסכלים. הפתרון שיצרנו הוא מענה טלפוני שיאפשר תקשורת הדדית בין המטופל לרופא, וכן מודל לשירות מתורגמנות רפואית. את שירות המתורגמנות אנחנו מפעילים באמצעות מימון של שירותי בריאות כללית, שייאמר לזכותם שהם קונים מאתנו את השירות הזה במאות אלפי שקלים בשנה ומממנים אותו כי הם מבינים את חשיבותו. מערכת הבריאות אימצה הרעיון ויישמה אותו בשפות נוספות, כמו רוסית, ערבית וצרפתית.

"אנחנו רוצים שקובעי המדיניות יבינו שמה שאנחנו עושים הוא לטובת המדינה: אנחנו חיים את השטח, ויוצרים תוכניות שהמדינה יכולה לאמץ. זה חוסך למדינה המון כסף בראייה לעתיד, שאפשר לכוון לדברים אחרים. אם בן אדם לא מטפל בעצמו, הוא מתאשפז — ואשפוזים עולים המון כסף. יש משפט של הרמב"ם שמסכם את מה שאנחנו עושים: 'אם חצי מהמאמץ שמושקע בריפוי היה מושקע במניעה — היינו פי שניים בריאים יותר'. המדינה בכלל לא מביאה בחשבון שבזכות המניעה חוסכים צרות אחר כך. משקיעים הרבה מאוד כסף בריפוי ובתרופות, כשזה כבר מאוחר. כדי שאנשים יבינו שהם צריכים להתעמל, לטפל בעצמם וללכת לבדיקות — צריך משאבים".

החזון של העמותה, אם כך, הוא שהמדינה תאמץ 100% מהפעילות.

הפגנה של בני העדה האתיופית נגד גזענות ונגד אלימות המשטרה ב-2016
עופר וקנין

"הלוואי שנגיע למצב הזה. נשמח שהמדינה תיקח אחריות. לנו יש הרבה בעיות ונוכל לעשות דברים אחרים שלא נעשים כיום, כמו לטפל באנשים שנופלים בין הכיסאות של המערכת, ולכן התחלנו גם לקיים תוכניות ייעוץ והכוונה למערכת הבריאות והרווחה. החזון שלנו הוא שלא יצטרכו אותנו, אך הדרך לשם ארוכה. בינתיים אנחנו זקוקים למימון ממשלתי קבוע שיאפשר לנו בסיס לפעילות. אנחנו מגייסים כספים מקרנות, כמו הקרן לידידות שתורמת לנו, ומעסקים בקהילה והמון אנשים טובים, אך זה לא מספיק. צריך בסיס תקציבי מהממשלה שמאפשר פעילות שוטפת שתיצור המשכיות ורצף. החלטת הממשלה האחרונה דיברה על שילוב יוצאי אתיופיה, אבל שילוב עושים כשיש שוויון. משרד הבריאות תומך בנו לסירוגין, ואין בסיס קבוע שמאפשר קיום רציף של התוכניות הקיימות".

"נמאס לנו להילחם על הזכויות שלנו"

מהו התקציב הממשלתי שלו אתם זקוקים?

"תקציב העמותה כולו הוא פחות מ–1.5 מיליון שקל לשנה. אנחנו זקוקים מהמדינה לכ–900 אלף שקל, והשאר מגויס מתורמים. לא מדובר בהרבה כסף בהשוואה לחלוקת המשאבים בקרב אוכלוסיות אחרות עם גב פוליטי. מדובר בפחות ממיליון שקל בשנה כדי שנעזור למערכת לחסוך בטווח הרחוק הרבה מאוד כסף על אשפוזים וטיפול תרופתי. כדי לגייס תרומות, נקיים ב–22 באוקטובר אירוע גדול שבו תופיע בהתנדבות אחינועם ניני, וכל ההכנסות יוקדשו למימון הפעילות שלנו".

אם יוצאי אתיופיה היו מחזיקים בעמדות מפתח, היה לכם יותר סיכוי לקבל את התקציב?

"המערכת מנסה לעשות. למשל, משרד הבריאות מספק שירותים מסוימים, כמו מגשרים בקופות החולים, מתאמות שעוזרות בנושא של נשאי HIV, אך זה מעט. זה לא מספיק. יש אנשים טובים במערכת, אנשי מקצוע, שרוצים לעשות, אך הם בעצמם מתמודדים עם המון ביורוקרטיה. הם לא מצליחים לקדם תוכניות בתוך משרד הבריאות והקליטה. רק דרך פוליטיקה הדברים מתקדמים. אנחנו מיעוט תרבותי ולשוני בארץ ואין לנו מספיק כוח פוליטי כדי שיקצו משאבים לטיפול בפערים שמהם אנחנו סובלים. אין לנו ייצוג פוליטי בממשלה, כך שאין בעל אינטרס לקדם טיפול בצורכי יוצאי אתיופיה כמו שיש לאוכלוסיות אחרות".

 הפגנה של בני העדה האתיופית נגד גזענות ונגד אלימות המשטרה ב-2016
עופר וקנין

אז למה לא לפעול מתוך המערכת? חשבת להיכנס לפוליטיקה?

"אני עושה כל מה שאני יכול מחוץ לפוליטיקה. פוליטיקה היא תחום מלוכלך ואין לי עור של פיל. יש שם הרבה סכינים".

מעבר לבעיות של תיאום בין־משרדי, האם הממשלה לוקה בגזענות ואפליה מערכתית?

"כן. אני יכול להתמודד עם אזרח שמתבטא בצורה גזענית. אך כשמדובר בממסד שמשתמש בגזענות בצורה ממוסדת — כמו פרשת מנות הדם — זה כבר גדול עלי. אחד על אחד אני יכול להתמודד, אבל עם המדינה? זו תחושה נוראית, שאני לא יודע איך להסביר במלים. נמאס לנו להילחם כל הזמן על הזכויות שלנו. בכל תחום. זה מתסכל ולא נותן לנו מנוחה. יש בחברה הישראלית הרבה אנשים טובים שעוזרים, הטענות שלי הן כלפי הממסד והחברה ככלל שמתעלמת מהמיעוט שבתוכה ופועלת לפי מחנות של 'אנחנו' ו'הם'".

עברו שנתיים מאז מחאת יוצאי אתיופיה. האם זו היתה נקודת תפנית מבחינת הקהילה?

"מדי כמה שנים קמה ועדת שרים שמקבלת החלטות. עברו שנתיים מהחלטת הממשלה שהתקבלה אחרי המחאה הגדולה של בני העדה, ולא התחילו לעשות עם זה כלום. בין השאר, הממשלה החליטה אז שעולה יוגדר כמי שהגיע ארצה ב–15 השנים האחרונות. ההחלטה עצרה תוכניות קיימות כמו שלנו, ומשרד הקליטה, שתמך בנו בשבע השנים האחרונות עד מארס 2017, הפסיק לממן את הפעילות שנתנה מענה באמצעותנו. הבעיות לא נפתרות ברגע שמולאות15 שנה לעלייה ארצה. כמו דור שני לניצולי שואה, שהילדים שלהם חוו את הטראומה דרך ההורים גם 70 שנה אחרי, הדור השני זקוק לטיפול. דור הביניים, בני ה–30–40, מתמודד עם טיפול בהורים, 'דור המדבר', שעלו בלי שפה ועם המון חסכים. עלינו, שגדלנו גם באתיופיה והתחנכנו בשתי התרבויות, מוטלת האחריות לעזור להורים במקביל לטיפול במשפחה הגרעינית — וזה לא דבר פשוט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#