"שינינו את ההיסטוריה": סיפור ההצלחה שהתחיל ב-500 אוהדים - ו-1,000 שקל - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מיוחד: הזדמנות לשנות

"שינינו את ההיסטוריה": סיפור ההצלחה שהתחיל ב-500 אוהדים - ו-1,000 שקל

עשור לאחר הקמת קבוצת האוהדים הפועל קטמון, היא הצליחה לתקוע יתד בליגת המשנה בכדורגל, הספונסרים מגיעים והפעילות החברתית שלה בולטת ■ ואולם מספר האוהדים המשלמים לא צומח, והאתגר למצוא מימון בכל פתיחת עונה הוביל את הקבוצה לחפש רוכשים לחלק מזכויות הניהול

14תגובות
אוהדי הפועל קטמון
ניר קידר

ב–19 באוקטובר 2007 אירח האצטדיון בגבעת רם בירושלים את משחק הבכורה של הפועל קטמון. ביציעים היו 2,500 אוהדי כדורגל — מראה חריג בליגה א', הרביעית בחשיבותה בישראל — שהניפו דגלים והיו לבושים אדום, צבע מדי הקבוצה. לא כל יום נולדת קבוצה חדשה בישראל, ובטח לא מביאה אלפי אוהדים למשחק בליגה נמוכה, אבל הפועל קטמון היתה חריגה בנוף הכדורגל הישראלי כבר מהיום הראשון: היא הוקמה על ידי אוהדי הפועל ירושלים, שמאסו בהתנהלות הבעלים של קבוצתם. 500 אוהדי קטמון שילמו אז 1,000 שקל למניה כדי לממן את פעילות הקבוצה, שמאז צמחה והתפתחה, התקדמה במעלה הליגות והשאירה מאחור גם את הקבוצה המקורית, הפועל ירושלים.

קטמון הוקמה באותה שנה שבה החליטו גם אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל להקים קבוצה משלהם — הפועל אוסישקין (כיום הפועל תל אביב "הרשמית"), מסיבה דומה. השתיים, קבוצות האוהדים הראשונות בישראל, סללו את הדרך לקבוצות אוהדים נוספות שקמו בשנים האחרונות, ובהן קבוצות הכדורגל מכבי קביליו יפו, שהוקמה כדי לשחזר את קבוצת מכבי יפו, שהתפרקה שנים רבות קודם לכן; בית"ר נורדיה, שהוקמה על ידי אוהדי בית"ר ירושלים, שנרתעו מהגזענות שפשתה בקרב אוהדי בית"ר והמקום המרכזי שמקבל ארגון לה פמיליה ביציעים; והפועל רובי שפירא, שהוקמה על ידי אוהדי הפועל חיפה בשל התנהלות הבעלים יואב כץ. מודל של קבוצת אוהדים קיים גם בעולם — בגרמניה כל הקבוצות חייבות להיות בשליטה של האוהדים (מעל 50%) וגם ברצלונה וריאל מדריד הספרדיות, מהקבוצות המובילות באירופה, הן בבעלות אוהדיהן.

הזדמנות לשנות - פרויקט מיוחד >> נלחמים בשביל כולנו: האנשים שמנסים לשנות את המציאות בישראל || כלכלה אלטרנטיבית: מה אפשר ללמוד מהחרדים | נתי טוקר || אל תחפשו צדק: כאן באים להרוויח הרבה כסף | איתן אבריאל || "אם אדלסון ירצה לתת לנו 60 מיליון דולר - הוא יקבל מכתב תודה - וזהו" | נתי טוקר  ||בית הקלפים? זה קטן לעומת מה שקורה פה | צבי זרחיה  || הקווים האדומים של האנשים הירוקים | מירב מורן || המדריך להוזלת יוקר המחיה | איילה צורף || רוצים לספר לעולם על עצמכם? זו הדרך | בועז כהן

המגמה של הקמת קבוצות אוהדים, והעובדה כי בשנתיים האחרונות הגיעו שתי קבוצות כדורגל עם עבר מפואר — הפועל תל אביב ומכבי נתניה — להסדרי חוב ולפירוק, העלתה שוב את השאלה מהו מודל הבעלות הנכון בכדורגל הישראלי. בהקשר זה צריך לחזור לשאלות בסיסיות יותר, ובראשן מה הקשר בין קבוצת כדורגל לאוהדיה — האם הם לקוחות, שותפים או חלק בלתי נפרד ממנה? מהי תרומתם להצלחת הקבוצה, ואם הדיבור שלהם בגוף ראשון ("ניצחנו", "הפסדנו") הוא מוצדק, אף שהם רק יושבים ביציע ומשמיעים את קולם; מי יותר מחובר לקבוצה — האוהדים, שהולכים אחריה במשך שנים ארוכות ברחבי המדינה, או השחקנים, שרבים מהם שכירי חרב שעוברים קבוצה כל שנה־שנתיים, ומנשקים בכל פעם סמל אחר?

בעבר השאלות האלה היו שכיחות פחות: בשנות ה–70 וה–80 קבוצות הכדורגל בישראל היו מבוססות יותר על שחקנים מקומיים, שבעצמם אהדו את הקבוצה בילדותם והיו חלק בלתי נפרד מהקבוצה ואוהדיה. גם היום ההתבססות על שחקני בית היא עיקרון חשוב בחלק מהקבוצות, אך עם כניסתם של בעלי ההון לכדורגל הישראלי — במקביל לעלייתו של הקפיטליזם בישראל — האופי הקהילתי והמקומי השתנה, ופינה את מקומו לטובת הכסף הגדול, כשהדגש הכמעט בלעדי הוא על הישגיות. במגמה הזאת תומכים אוהדים רבים, שדורשים מבעלי הקבוצות להכניס את היד לכיס שוב ושוב, פותחים נגדם במחאות קולניות, ומבריחים אותם מהקבוצה, דבר שלעתים דווקא פוגע בה.

עשר שנים לאחר הקמתה, ברור כי אוהדי הפועל קטמון פירשו את התפקיד של קבוצת כדורגל מקומית באופן הנרחב ביותר — הם לא הסתפקו רק בתפעול הקבוצה הבוגרת או בהשקעות במחלקת נוער איכותית, אלא שמו דגש על פעילות חברתית, שיוצאת מגבולות המגרש והיציעים אל תושבי ירושלים כולה. בעיר שבה הקבוצה השולטת היא בית"ר ירושלים, שאוהדיה הבריחו שחקנים צ'צ'נים־מוסלמים ותלו ביציעים שלטים כמו "בית"ר טהורה לעד", בולטת קטמון כקול ליברלי ושפוי.

"יש אנשים שהגיעו לקטמון בגלל הרעיון, ויש כאלה שהם אוהדי הפועל ירושלים בעבר", אומרת דפנה גולדשמידט־כהן, דוברת הקבוצה וחברת הוועד המנהל. "קטמון מנסה כמיטב יכולתה להיות עמותה שעובדת עם כל אזרחי ותושבי ירושלים. גדלנו בירושלים בתקופה שהיה חיבור בין השכונות, ולכן זה חשוב לנו. יש לנו במועדון ילדות מאפרת ומשועפט, ומה שגורם לאנשים לקחת חלק בדבר הזה הוא הניסיון לקבל כל אחד, מבלי לקטלג. גידלו אותנו כאוהדי הפועל, וקטמון הגיעה להגשים את הדברים שתמיד האמנו בהם. קטמון זאת מחאה חברתית שהצליחה, אנחנו מאמינים בדרך וגם בכוח שלנו להביא לשינוי הזה ביחד".

"קבוצת אוהדים היא מנוע משמעותי בגיוס כספים"

הסיפור של הפועל קטמון החל בעקבות מחאה של האוהדים על התנהלות בעלי הפועל ירושלים, עמוס סאסי והיו"ר דאז ויקטור יונה, שחילוקי דעות ביניהם פגעו בניהול הקבוצה. האירוע ששבר את האוהדים אירע במשחק הראשון של עונת 2006–2007, בדרך כלל יום חגיגי בעבור אוהדי הכדורגל, שמחכים לראות את השחקנים החדשים. ואולם באותו יום האוהדים המאוכזבים נאלצו להישאר מחוץ למגרש והמשחק התנהל מול יציעים ריקים, לאחר שהנהלת הקבוצה לא דאגה לשלם לחברת האבטחה.

אותו אירוע היה הזרז להקמת קבוצת האוהדים. אורי שרצקי, ששימש באותם ימים עורך מגזין הספורט החודשי "שם המשחק", פירסם כמה ימים לאחר מכן טור במקומון ירושלמי, שבו קרא לאוהדים להקים קבוצה חדשה. באותו סוף שבוע שרצקי לא הפסיק לקבל טלפונים מאוהדים, ושם החלה הדרך להקמת הקבוצה. שרצקי משמש עד היום מנכ"ל הקבוצה.

אוהדי הפועל קטמון
ניר קידר

בתחילה התמזגה הקבוצה עם קבוצת מבשרת ציון־אבו גוש, ששיחקה בליגה א' ועמדה בפני פירוק. ואולם חילוקי דעות בין הצדדים הובילו להקמת קבוצת אוהדים מאפס, שהחלה את דרכה בליגה ג' — הנמוכה ביותר בישראל. בתוך ארבע שנים עלתה הפועל קטמון שלוש ליגות — לליגה הלאומית (השנייה בחשיבותה). עונה לאחר מכן ירדה קטמון לליגה א' והיו כבר כאלה שהספידו אותה, אך תוך שנה חזרה לליגה הלאומית, שם היא משחקת גם בעונה הנוכחית, ללא כל רגשי נחיתות.

התקציב השנתי של קטמון הוא 9 מיליון שקל, תקציב הנחשב מכובד לליגה הלאומית, ולמשחקים הביתיים שלה מגיעים כ–1,500–2,000 אוהדים.

עם זאת, למרות ההצלחה היחסית על המגרש והפרויקטים החברתיים שמובילה העמותה, מספר החברים שנרשמו עד כה השנה הוא 820, נתון מאכזב ביחס למספרם בשנה שעברה — כ–950. האוהדים גם אחראים רק ל–15% מסכום ההשקעה בקבוצה במהלך השנים, שמסתכם ב–45–50 מיליון שקל. שאר הכסף הגיע מספונסרים, שותפים עסקיים לדרך, מענקים על פעילות קהילתית, עיריית ירושלים ועוד. בשנת כספים שהסתיימה בסוף מאי 2016, למשל, הגיעו הכנסות הקבוצה ל–6.6 מיליון שקל — 39% מההכנסות הגיעו מהקצבות (זכויות שידור ומענקים מהטוטו); 21% מפרסום, 16% מתרומות, 14% מדמי חבר, 5% מפעילות הנוער והילדים ו–5% ממכירת כרטיסים.

אם כך, האם המשמעות של קבוצת אוהדים היא רק שליטה בקבלת ההחלטות, והאם ניתן להמשיך להיות תלויים באנשי עסקים, שאינם מחזיקים כלל במניות הקבוצה, ויכולים להחליט יום אחד להפסיק לסייע לה? בהקשר זה צריך להדגיש כי גם בעלי הון שפעלו בעבר בכדורגל הישראלי, כמו ארקדי גאידמק מבית"ר ירושלים או דניאל יאמר ממכבי נתניה, הפסיקו לממן בשלב כלשהו את פעילות הקבוצות האלה, אף שהיו בעליהן.

בשבע השנים האחרונות מתנוסס על חולצות קטמון הסמל של בית ההשקעות אלטשולר שחם, שנציגה מטעמו — דפנה בסה, מנהלת תחום ניהול תיקים — גם יושבת בוועד המנהל של הקבוצה, ומסייעת בקבלת ההחלטות ובגיבוש האסטרטגיה שלה. עמה יושבים בוועד המנהל גם נציגים של שני אנשי עסקים — בני סיון, בעלי חברת התיירות IGT, שמשקיע בקבוצה במשך שנים ארוכות, ונמצא בה מאז הקמתה; והמיליארדר הקנדי לארי טננבאום, הבעלים של קבוצת ה-NBA טורונטו ראפטורס, שתורם לקבוצה כבר כמה שנים.

שני משקיעים בולטים נוספים שאין להם נציגים בהנהלה הם יוסי ליפקין, ירושלמי לשעבר שמתגורר במיאמי, שם יש לו רשת חנויות אביזרי גלישה. ליפקין פינה את מקומו בוועד המנהל בקיץ האחרון לטובת אלטשולר שחם; והמיליארדר האמריקאי ג'ואל גרינברג שהשקיע באחרונה בקבוצה 850 אלף שקל (לפי הערכות, ההשקעה של גרינברג עשויה להוביל בעתיד להשקעה נוספת, ואולי אף לרכישת חלק מזכויות הניהול). ארבעת חברי הוועד האחרים הם אוהדים, שמחזיקים בשליטה בוועד המנהל.

העמותה פועלת באופן דמוקרטי — בכל שנה מתקיימות בחירות לוועד המנהל, ולחברי העמותה יש לפחות שתי אסיפות בכל שנה, שבהן הם מקבלים עדכונים ומעלים נושאים לדיון. תקנון העמותה קובע מהן סמכויות הוועד המנהל ומהו הרוב הדרוש לקבלת החלטות באסיפה. למשל, כדי לשנות את שם או סמל הקבוצה, או להעביר את זכויות הניהול בה, דרוש רוב של 75% מהקולות. בנוסף, יש לחברי העמותה גישה לפרוטוקולים של ישיבות הוועד המנהל והאסיפות.

לדברי שרצקי, "העובדה שאין בעל בית ושאוהדים שמים כסף היא מנוע משמעותי מאוד בגיוס הכספים, בגלל התדמית של קבוצת אוהדים ומשום שאין לך בעל בית. זאת קבוצה של העם, וכל מי ששם לך כסף — הוא עובר לעם, לא לבעלי הקבוצות. קטמון באמת עושה דברים מדהימים, וטוב לתרום לה". עם זאת, אם מספר האוהדים המשלמים ילך וידעך, גם התדמית של קבוצת האוהדים עלולה להיפגע.

בינתיים, הוכחה לדבריו של שרצקי ניתן למצוא בניתוח שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה לפני כשנה וחצי, לבקשת קטמון, אז היתה הקבוצה בליגה א'. הניתוח העלה כי שווי החשיפה של הקבוצה ב–2015 היה יותר מ–20 מיליון שקל, שהגיעו מכ–1,700 כתבות אודותיה באמצעי התקשורת בישראל. מתוך סכום זה, כשליש הוא בעל פוטנציאל פרסומי, כלומר כזה שכולל התמקדות בחולצות או שילוט במגרש, עליהם יכולים להופיע סמלי הספונסרים. ביפעת גם ביצעו השוואה לשתי קבוצות אחרות, הפועל חיפה ומ.ס אשדוד, שהן לא קבוצות אוהדים. שווי החשיפה של חיפה היה 32 מיליון שקל ושל אשדוד 14 מיליון שקל, אך צריך לזכור כי הקבוצות שיחקו לפחות בחלק מאותה שנה בליגת העל, שם החשיפה גבוהה יותר.

"זה שאני מעסיק 60 עובדים, ואין כלום מאחורה, זה מפחיד"

הפועל קטמון חוגגת את עלייתה לליגה הלאומית, ב–2015
ניר קידר

האם ניתן להמשיך ולקיים את המפעל החברתי הזה, לצד קיום קבוצות ספורט מקצועניות והישגיות? ככל שהקבוצה מתקדמת במעלה הליגות, כך התקציב הדרוש לפעילותה גדל. גם היכולת להגדיל את מספר החברים המשלמים היא בעלת פוטנציאל מוגבל.

"דווקא עלייה לליגת העל תיתן לנו שנתיים־שלוש של שקט, כי זה ימשוך אוהדים משלמים נוספים", אומר שרצקי. "עם זאת, בממדים שקטמון הגיעה אליהם, הסיכון שקיים כל שנה מחדש הוא בלתי נתפש. 20% ממקורות המימון משתנים בכל שנה, אבל אף אחד לא מבטיח לי שה–50%, שהם לכאורה ברזל, יישארו תמיד. יש לנו קרן פילנתרופית שתורמת לנו בקביעות סכום משמעותי — 6% מתקציב המועדון. ואם שנה אחת היא לא תהיה, ובנוסף ילך לי עוד משקיע, וגם הקבוצה תידרדר מקצועית? יש סיכון גדול לאורך הרבה מאוד שנים — ובסוף הוא יתממש. זה שאני קם כל בוקר ומעסיק 60 עובדים, ואין כלום מאחורה, זה מפחיד", אומר שרצקי, שמצנן את הרומנטיקה וההתלהבות מקבוצות אוהדים: "בכל פעם שנפתחת קבוצת אוהדים אני אומר לעצמי: 'הם לא יודעים למה הם מכניסים את עצמם'".

"אנחנו כל הזמן מנסים להבין איך אנחנו יכולים לבנות מודל עם גורם משמעותי שיעזור להוריד את הסיכון, למצוא בן אדם שיסכים להיות סוג של שותף, שיהיו לו יותר סמכויות, שייקח את הניהול עליו ויהיה הגב הכלכלי שלנו", אומר שרצקי. "יכול להיות שקטמון תצטרך לאבד חלק מהרומנטיקה בשביל להביא את הבן אדם הזה. אנחנו נעמוד מול חברי העמותה ונגיד להם את זה".

לדברי גולדשמידט־כהן, "היינו רוצים שמישהו ייקח על עצמו את הקבוצה הבוגרת ויתחייב להשקיע אחוז מסוים בפעילות החברתית ובפעילות הנוער שלנו. הפכנו למוצר אטרקטיבי מספיק, שיכול לקיים את הקהילה שלו תוך הצלחה ספורטיבית, אבל זה לא אומר שנהיה בעלי הבית גם בשנים הבאות. נצטרך לבנות מערכת עם איזונים ובלמים, אבל בכל מקרה החלטות משמעותיות בנושא הזה יתקבלו על ידי חברי העמותה, ולא רק על ידינו".

מקשיבים לקהילה ויוזמים פעילויות חברתיות

כוח כלכלי נוסף שיש לקבוצה הוא חברי עמותה שבוחרים להתנדב — כ–150 איש בשנה. חברי העמותה ממלאים טפסים בתחילת השנה, שם הם נשאלים לגבי תחום עיסוקם וכמה שעות הם יכולים להתנדב בשנה. חלקם מתנדבים כמה פעמים בשבוע וחלקם כמה פעמים בשנה.

"יש לנו מתכנתים שעוזרים עם הסטטיסטיקה של הקבוצה הבוגרת, בניית אתרים לפעילויות של הילדים; יש אנשי חינוך, מנהלים או פרופסורים באוניברסיטה שעוזרים לכתוב סילבוסים למחלקת הנוער; יש מתנדבים שאחראים על גיוס חברי עמותה; יש צוותי יום משחק, שעוזרים בלוגיסטיקה הקשורה לטורנירים שנערכים במועדון; יש מתנדבים שנותנים הרצאות, חלקן בתשלום, במטרה ליצור בעתיד מקור הכנסות משמעותי נוסף לעמותה, ועוד", אומרת גולדשמידט־כהן.

ההשקעה של קטמון במחלקות הילדים והנוער גבוהה מאוד, ולפי הקבוצה, מהווה 40% מתקציבה. במועדון יש כ–60 קבוצות נוער וילדים והוא הצליח ליצור רצף גילים עם קבוצות מגיל 5 ועד 18. בסך הכל יש לקטמון חמישה בתי ספר לכדורגל בירושלים, שמהווים גם מקור הכנסה נאה ורווחי לקבוצה. שני ילדים ממחלקת הנוער של המועדון נמצאים כיום בסגל של הקבוצה הבוגרת, וקבוצת הנוער נמצאת בליגה הראשונה בישראל. השקעה בנוער גם משתלמת מבחינה כלכלית, מכיוון שהיא יכולה לספק שחקנים לקבוצה הבוגרת, ובעתיד גם למכור אותם ולשלשל סכומי כסף נוספים למועדון. עם זאת, ייקח כנראה עוד כמה שנים עד שהסכומים האלה יהיו משמעותיים עבור קטמון.

"אנחנו יושבים בקיץ ומנסים לחשוב על מה לשים דגש — בעבר שמנו דגש על קבוצות הנשים, והשנה זה מחלקת הנוער", מספר שרצקי ומתגאה: "עד לפני חמש שנים לא היה כדורגל בנות בירושלים. כיום חצי מהבנות בנבחרת ישראל עד גיל 17 מגיעות מקטמון". אגב, קבוצת הנערות של קטמון קרויה על שם שירה בנקי, שנרצחה לפני כשנתיים במצעד הגאווה בירושלים.

מלבד בתי הספר לכדורגל, מקיימת העמותה גם פעילויות קהילתיות וחברתיות, במסגרות חובבניות. "פרויקט הדגל שלנו זה ליגת השכונות, שקיימת תשע שנים וצומחת בכל שנה", אומרת גולדשמידט־כהן. "הפרויקט כולל 600–700 ילדים, בנים ובנות, מכיתות ג'־ח' מ–40 בתי ספר בעיר. הם מתאמנים פעם בשבוע בבית הספר ויש להם מרכז למידה. פעם בחודש הם נפגשים לטורנירים משותפים".

לדבריה, "אנחנו משתמשים בכדורגל ככלי לקידום מטרות, ויש הרבה פעילויות העשרה שאפשר לצקת לתוך ליגת השכונות. למשל, מכיתה ו' ואילך הילדים שופטים בטורנירים, והם צריכים לפתור את המחלוקות בעצמם. בכיתות הגבוהות יותר יש שילוב של קבוצות יהודיות וערביות. במשך כמה חודשים הילדים לומדים בנפרד — הערבים לומדים עברית וכדורגל, והיהודים לומדים ערבית וכדורגל. לאחר מכן הם משתלבים לאותן קבוצות.

"פעילות נוספת שלנו היא ליגת נשים — קבוצות חובבניות מגיל 18 ועד 65 שמתאמנות פעם בשבוע, ומדי חודש משתתפות בטורניר. אנחנו מקשיבים לקהילה ורוצים לשרת אותה. לא נעשה פעילות שאין בה צורך בעיר. בדרך כלל אין לפעילויות האלה מימון בשנה הראשונה לפרויקט, ורק לאחר שהן מוקמות אנחנו מחפשים מימון חיצוני".

האיחוד שישלים את המהפכה

קטמון אמנם הולכת וגדלה, אבל המהפכה עדיין לא הושלמה והאוהדים ממשיכים לשאוף לאיחוד אפשרי עם הפועל ירושלים, הקבוצה האם — שהחתירה אליו אף מופיעה בתקנון של קטמון. במהלך השנים, כולל בקיץ האחרון, התקיימו משאים ומתנים למיזוג בין שתי הקבוצות. במשא ומתן האחרון אף היה מעורב איש העסקים אורי אלון, בעלי קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

סוגיית האיחוד שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם מציגה במידה רבה את ארעיות הקבוצה, דווקא בניגוד גמור למצב בפועל. "קשה לנו לראות את הפועל ירושלים יורדת לליגה א', ואת המגרש שלה בקרית יובל מוזנח כל כך. אנחנו רוצים הפועל ירושלים אחת ומאוחדת", אומרת גולדשמידט־כהן. "יש עדיין אוהדים שיושבים בבית מכיוון שאין קבוצה. כמו שאמרנו, דע מאיפה באת ולאן אתה הולך — באנו מהפועל ירושלים ואליה נשוב".

בהפועל תל אביב בכדורסל הרוכשים לא באו על חשבון האוהדים

קבוצת אוהדים שכבר עברה תהליך של מכירת מניות מיעוט היא קבוצת הכדורסל הפועל תל אביב, לפני כארבע שנים. כיום 51% מזכויות הניהול נמצאים בבעלות האוהדים, ו–49% אצל אנשי עסקים פרטיים — דיוויד קולברן, שנכנס להשקעה בה לפני כשנה; ידידיה רפפורט; ושלושה אנשי עסקים נוספים, שלא רוצים להיחשף ולהיות מעורבים בנעשה בקבוצה.

בעבר היו בקבוצה חששות כי הצביון ישתנה כתוצאה מהמהלך, אך בהפועל מספרים כיום כי החששות נגוזו. אחת הסיבות לכך יכולה להיות שמרבית המשקיעים הם אוהדים ותיקים של הקבוצה.

"אוהדים עם כיסים עמוקים לא בהכרח רוצים לקבל החלטות לגבי איזה שחקן מגיע, והם מסתפקים בלתרום כסף. אני מאמין שלקבוצה כמו הפועל תל אביב — עם הייחודיות שלה, הדרך שהיא הוקמה לפני עשר שנים, והדרך שהיא עשתה בתקופה הזאת — אתה באמת צריך להיות אוהד שמזוהה עם היעדים שלנו. כי אם תבוא ולא תהיה מזוהה, אז יהיה לך יותר קשה עם צורת הניהול הזאת", אומר אריק שור, אוהד הקבוצה וחבר הוועד המנהל, ששימש בעבר מנכ"ל תנובה וחברות עסקיות נוספות.

"מבחינת האופי של הקבוצה — הוא רק הולך ומשתבח ואנחנו ממשיכים לטפח את הקשר עם האוהדים, שהם בעלי הבית שלנו. אני די צעיר בהנהלה ואני מתרשם מאוד מהרצון של העמותה להתחבר בצורה חזקה לאוהדים, לפילוסופיה שלהם ולערכים שלהם. זה מה שעושה אותנו ייחודיים. מתוקף זה, האידיאולוגיה היא שהעמותה תמיד תישאר הרוב, ואנחנו נקבע את האג'נדה, לצד ההישגיות הכי גבוהה שאפשר. עם זאת, לא תראה אצלנו שהניצחון הוא חזות הכל, ולא נעשה שום דבר ברוטלי לצורך זה".

להפועל תל אביב בכדורסל יש 2,000 חברי עמותה, שמשלמים 400 שקל בשנה (בלי לקבל מנוי למשחקי הקבוצה), ובמועדון שואפים להגדיל השנה את מספר החברים ל–2,500. דוגמה לכך שהאופי של קבוצת האוהדים לא השתנה ניתן למצוא בהצבעה שהתקיימה בשנה שעברה על מספר השחקנים הזרים בקבוצה. הנהלת הליגה מאשרת לכל קבוצה לשלב חמישה זרים, אבל בהפועל החליטו להסתפק בארבעה בלבד, מתוך אמונה כי צריך לקדם את השחקן הישראלי. עם זאת, במהלך העונה הקודמת הצביעו האוהדים בנושא — והחליטו להגדיל באופן חד־פעמי את מספר הזרים לחמישה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#