צבי האוזר - שהיה מועמד למנכ"ל רשות השידור - תוהה: "למה לשפוך מיליארדים על ערוץ שאין לו צופים?" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צבי האוזר - שהיה מועמד למנכ"ל רשות השידור - תוהה: "למה לשפוך מיליארדים על ערוץ שאין לו צופים?"

תוכנית ההבראה של רשות השידור היא ניסיון להתמודד בכלים של אתמול עם אתגר המחר, טוען האוזר

תגובות

ביום ראשון אחר הצהריים הושקה בחגיגיות תוכנית הבראה לרשות השידור, שיו"ר הרשות משה גביש מתייחס אליה במונחים של "להיות או לחדול". במסגרת התוכנית יפוטרו 850 עובדים והרשות תעבור רפורמה ארגונית מקיפה, שמטרתה לחלץ את המוסד המנוון ממשבר כלכלי עמוק ולהתאימו לעידן התקשורתי המודרני. "אי ביצוע הרפורמה שווה ערך להחלטה על סגירת השידור הציבורי בישראל", אמר גביש במסיבת עיתונאים בתל אביב, "בלי תוכנית הבראה אמורה הרשות כבר בקרוב להגיע לחדלות פירעון ולקרוס".

התוכנית החדשה מתווה כמה שינויים מהותיים בעבודת הרשות. בין השאר מוצע לאחד את חטיבת החדשות של ערוץ 1, את רשת ב' ואת חטיבות החדשות של הטלוויזיה והרדיו בערבית ליחידה אחת "כדי למנף את יתרון הרשות כגוף התקשורת היחיד שפועל בכל המדיות"; להוציא להפקה חיצונית את רוב תוכניות המקור של ערוץ 1; לייחד את ערוץ 33 לשידורים בערבית; ולאחד את רשת א', רשת מורשת וקול המוסיקה. במקביל אמורים להיחתם ברשות הסכמי שכר חדשים לגמרי, והעובדים יידרשו לצמצם את מספר הוועדים שמייצגים אותם. "שום שינוי מבני לא יצליח אם יישארו בעינם ההסכמים הנוכחיים המנציחים אי יעילות, הפרת כללי מנהל ודיווחים שאינם תואמים את המציאות", נכתב בתוכנית, "לא ניתן לנהל ארגון שבו למעלה מעשרה ועדים שונים".

בניגוד לרוב הרפורמות שהוצעו ב-15 השנים האחרונות, התוכנית החדשה לא גובשה על ידי ועדת מומחים חיצונית אלא על ידי ועדה של בכירי הרשות, שבה היו חברים גביש, סגניתו דורית ענבר, חבר הוועד המנהל ראובן שלום ומנכ"ל הרשות מרדכי שקלאר. אולי זו הסיבה לכך שגביש ושקלאר נחושים הפעם לבצע את התוכנית, שהוכנה בסיוע חברת "טאסק" לייעוץ ארגוני, ולא לקבור אותה כמו את כל הרפורמות הקודמות.

"לערוץ 1 אין סיכוי"

לא כולם שותפים לאופטימיות. במשרדו במרום אחד המגדלים בתל אביב שומר עו"ד צבי האוזר עותקים של כל דו"חות הרפורמה הקודמים. "לצערי, נראה שהתוכנית החדשה היא גרסה מעודכנת ומפורטת של שלל תוכניות העבר וכמותן אינה רלוונטית, מכיוון שהיא מנסה להתמודד בכלים של אתמול עם אתגר המחר", תוקף האוזר. "כל המומחים למיניהם לא מבינים שגם אם ייפתרו הבעיות 'המסורתיות' של הרשות, קרי - עודף כוח אדם, מבנה אנכרוניסטי ופוליטיזציה, לערוץ 1 אין סיכוי להצליח במציאות רב-ערוצית, שרק הולכת ומשתכללת, כי הצופים פשוט לא מגיעים אליו.

"שמעתי בשנה האחרונה את שקלאר הופך את העניין לאידיאולוגיה, באומרו שלא צריך להתרגש מהרייטינג הנמוך כי ערוץ ציבורי לא נמדד רק לפי הפרמטר הזה", ממשיך האוזר, "אבל אני דווקא מאוד מתרגש. למה לשפוך מיליארדי שקלים על ערוץ בלי צופים? הפתרון לבעיה טמון בכך שרשות השידור תציע את מרכולתה בכל פלטפורמת שידור אפשרית, ולאו דווקא דרך ערוץ משלה. במקום להשקיע את כל המשאבים במאמץ סיזיפי להביא את הצופה לערוץ הציבורי, צריך להביא את השידור הציבורי אל הצופה".

פוליטיקאים ואנשי תקשורת אוהבים לדקלם סיסמאות בשבח השידור הציבורי, אבל לרובם אין הצעות מעשיות לשיפור מצבו הרעוע. אפשר למתוח ביקורת רבה על ההצעות הרדיקליות של האוזר, אבל הוא אחד היחידים שמחזיקים בתפישת עולם מגובשת לגבי אופן הפעלת השידור הציבורי בישראל בעידן החדש. היום הוא אינו נושא כל תפקיד רשמי, אבל בעבר מילא שורת תפקידים בכירים בתחום התקשורת.

ב-1997, כשהיה בן 29, מונה האוזר על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעמוד בראש מינהלת הסדרת השידורים לציבור, שפעלה לפתיחת שוק הטלוויזיה המסחרית לתחרות. במקביל שימש כיו"ר המועצה לשידורי כבלים. בתוקף שני תפקידיו אכף את כניסתה לשוק של חברת הלוויין "יס", תוך עימותים מרים עם חברות הכבלים שנהנו עד אז ממונופול. בסוף 99' פרש ממשרד התקשורת לטובת שותפות במשרד עורכי הדין גולדפרב-לוי-ערן-מאירי. ב-2001, אף שהוא מזוהה עם הימין, הציע לו השר רענן כהן ממפלגת העבודה להתמנות למנכ"ל רשות השידור. האוזר ביקש כבר אז לחולל רפורמה מהותית ברשות, ומשמבוקשו לא ניתן לו החליט לוותר על ההצעה.

הרצל כפול 17

האוזר מייחס תפקיד מרכזי לשידור הציבורי בעיצוב תרבות עברית וישראלית. "לחברה שלנו, שהיא צעירה בסך הכל ובעלת שפה ייחודית, יש אתגר קשה מול שיטפון השידורים הזרים, שמחייב התמודדות בלתי קונוונציונלית", הוא טוען. אם להתעלם מוועדי העובדים ברשות (שכבר הספיקו להביע התנגדות לתוכנית החדשה שהוצעה השבוע), מהפוליטיקאים ומתיקוני החקיקה שיידרשו, הפתרון שהאוזר מציע די פשוט: "במקום להוציא מדי שנה כחצי מיליארד שקל על ערוץ אחד לא רלוונטי, צריך להפנות את הסכום הזה להפקות חיצוניות, שיפוזרו בין כל פלטפורמות השידור המסחרי למיניהן. לפני הכל, המהלך הזה יעניק פריחה חסרת תקדים לתעשיית הטלוויזיה בארץ.

"ערוצים 2 ו-10 וערוצי הכבלים והלוויין משדרים תוכניות מקור במינימום הנדרש, לא מפני שאין להן רייטינג אלא משום שלא משתלם להפיקן", אומר האוזר. "הערוצים המסחריים ישמחו לשדר יותר תוכן ישראלי אם יינתן להם מימון ציבורי. הערוצים 'ייהנו' מהכסף, אבל הציבור ייהנה הרבה יותר. למה שהבן שלי יראה בערוצי הילדים תוכניות על חג המולד במקום תוכניות על החגים שלנו? אם ערוץ ההיסטוריה ישדר 17 פעם תוכנית על הרצל, ולא רק ביוגרפיות של צ'רצ'יל ורוזוולט, זה יהיה הרבה יותר אפקטיווי משידור אחד ויחיד של התוכנית הזאת בערוץ 1, אחרי שהערוץ יבריא, כמובן".

האוזר מציע כמובן לצמצם במידה דרסטית את מנגנון הרשות, ולהפוך אותה למעין קרן שידור ציבורית בעלת כמה מחלקות, שכל אחת מהן תתמחה בתחום מסוים: דרמה, תעודה, ילדים ונוער, מדע ועוד. כל מחלקה כזאת תאויש על ידי אנשי מקצוע שיחליטו באילו הפקות להשקיע את הכסף הציבורי. את ערוץ 1 מציע האוזר להפוך לערוץ חדשות ואקטואליה, כי "בהחלט יש צורך להציב מול החדשות בערוצים המסחריים מקור מידע אחר עם מחויבות ציבורית ברורה".

לפי האוזר, "לצד ערוץ החדשות אפשר לייסד ערוץ ציבורי שני, שישדר שידורים נוספים של התוכניות ששודרו קודם בערוצים המסחריים. אבל אין חשיבות מיוחדת לערוץ הזה מכיוון שהמטרה ברפורמה המוצעת היא לייסד ספריית תכנים ציבורית מפוארת, ממש קאנון, שתוך כמה שנים תהיה נגישה לכל מי שרוצה בכל הפלטפורמות האפשריות, שחלקן עדיין לא פועלות בארץ: כבלים ולוויין, לרבות ב-VOD; טלוויזיה דיגיטלית טריסטריאלית; טלוויזיה בפרוטוקול אינטרנט (IPTV) ושידורים בתשתיות אלחוטיות".

בלי פטור מהפקה ישראלית

האוזר מייצג כעורך דין לא מעט גורמים בשוק התקשורת וחושש שמא יוזמתו לפזר כסף ציבורי בין הערוצים המסחריים תיתפש כפעולה בשליחות לקוחותיו. "העליתי את הרפורמה הזאת עוד כשעבדתי במשרד התקשורת", הוא מבהיר, "ואחר כך הצגתי אותה כתנאי כדי לקבל עלי את תפקיד מנכ"ל רשות השידור, אבל יו"ר הוועד המנהל אז, נחמן שי, וחברי הוועד הפנו לי כתף קרה. אני רק רוצה להזכיר שבמקומי מונה יוסף בראל".

למה אתה כל כך בטוח שערוץ ציבורי בריא ובעל לוח שידורים אטרקטיווי אינו יכול להצליח? הרי יש בעולם דוגמאות לערוצים כאלה.

"איתן כבל, השר האחרון שהיה ממונה על רשות השידור, שיזם גם הוא תוכנית להתייעלותה ולניתוקה מהדרג הפוליטי, אמר לי שאין שום סיכוי, גם אחרי כל הרפורמות בעולם, שהבת שלו תפתח ערוץ 1. וזו רק דוגמה קטנה לחוסר התוחלת של הערוץ. יש איזו התרפקות נוסטלגית ומחשבה מוטעית שאפשר לשחזר את התוצאות מהימים שהיה ערוץ אחד בישראל ואפשרות אחת לצופים, אבל מה לעשות שהמודל שנבנה לפני ארבעה עשורים לא מתאים להיום. ואם צריך עוד הוכחה, אני מציע להתבונן בטלוויזיה החינוכית, שתחת ניהולה של יפה ויגודצקי עברה התייעלות מפוארת, והיום היא טלוויזיה קטנה, חכמה ולא רלוונטית".

במודל שלך אין מענה לחובה חשובה של השידור הציבורי לשדר בערבית, רוסית ואמהרית.

"אין שום סיבה שחלק מתקציב השידור הציבורי לא יושקע בערוצים הייעודיים הרוסי והאתיופי (שמשודרים בכבלים ובלוויין) ובערוץ ערבי, אם יוקם. להיפך, השקעה בערוץ האתיופי, שאני חייב לציין שאני מייצג אותו, תבטא הרבה יותר את האינטרס הציבורי. הערוץ הזה משדר לקהל שלו שעות ארוכות כל יום ולא חצי שעה פעם בשבועיים".

אתה מציע בעצם להפריט את השידור הציבורי.

"ממש לא. מה שחשוב זה שהאינטרס הציבורי ינחה את אלו שיקבעו היכן יושקע הכסף. הרבה פחות חשוב שההפקה תתבצע באמצעים ציבוריים, כמו אולפנים ומצלמות של רשות השידור, אלא אם כן אתה רואה בטלוויזיה כלי ממשלתי למלחמה באבטלה".

אם ערוצים 2 ו-10 יקבלו מהמדינה חינם תוכניות סוגה עילית, מה הם יתנו לציבור תמורת הזכות להרוויח כסף מפרסומות?

"די ברור שככל שנתקדם בתקופת הזיכיונות, ככל שמפת השידורים בארץ תתרחב לעוד פלטפורמות, כך תלך ותפחת יכולת הערוצים המסחריים לעמוד במחויבויותיהם. כבר היום האינטרנט נוגס קשות בנתחי הפרסום שלהם. בהסדר שאני מציע יושתו על הערוצים מחויבויות חדשות, ריאליות יותר, וייתוספו להן תוכני איכות רבים במימון ציבורי. אני בפירוש לא חושב שצריך לתת פטור לערוצים מסחריים מהפקה ישראלית, אבל יש פער בין היכולת הכלכלית שלהם לבין הביקוש לסוגה עילית. את הפער הזה ראוי לממן באמצעות כסף ציבורי, שכיום מושקע בעיקר במנגנון מנופח".

אתה לא קצת נאיווי?

"כשהצעתי לפני עשר שנים את הרפורמה בשוק הרב ערוצי, נתקלתי באותה שאלה בחיוך סלחני עוד יותר גדול. מעטים האמינו אז שאפשר יהיה לחשוף לתחרות את חברות הכבלים, שהיו בבעלות ארנון מוזס, משפחת נמרודי, שמואל דנקנר, אליעזר פישמן ומוריס קאהן. זה אולי יישמע מוזר, אבל ברור לי שרפורמה בשוק הציבורי פחות מסובכת לביצוע".

לא בטוח. בשנה האחרונה הציע האוזר לכבל ושקלאר לעשות ניסוי: להקצות 10 מיליון שקלים מתקציב הרשות לטובת הפקות ציבוריות שישודרו בערוצים המסחריים. ומה היתה התשובה? האוזר: "מה אני יכול להגיד, שקלאר משך כתפיים וכבל ספק כפיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#