השאיפות של אופירה אסייג: "אני רוצה להיות שרת הספורט בממשלה של גאידמק; החלום שלי שהוא יקים כבר מפלגה" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השאיפות של אופירה אסייג: "אני רוצה להיות שרת הספורט בממשלה של גאידמק; החלום שלי שהוא יקים כבר מפלגה"

אחרי שהשתלטה על אתר One ותוכנית הספורט ב-99FM, אופירה אסייג מדברת על על היעד הבא, ההערצה ל"גבר החלומות" גאידמק, וגם על תפיסת העולם העיתונאית שלה; "אתם יכולים לקרוא למה שאני עושה דוברות"

תגובות

מאת עדי רובינשטיין ובן זילכה, העיר

הרבה חברים יש לה, לאופירה אסייג, "רשימה הולכת וגדלה", לדבריה, ועם רבים מהם היא מופיעה חבוקה בתמונות המעטרות את ארבעת קירות המשרד שלה במערכת האתר One, כמו היתה בעלת שיפודייה המציגה לראווה את לקוחותיה המפורסמים. הם אוהבים להתארח אצלה, וזה בהחלט מובן, שכן היא "לעולם לא תאכזב אותם", כפי שהצהירה בכמה הזדמנויות. הרשימה כוללת את ג'ובאני רוסו, פיני בלילי, פיני גרשון, לירן שטראובר ואבי נמני, שאותו היא מכנה באתר שבעריכתה "המלך".

באחרונה היא יכולה להתהדר גם באיל ברקוביץ' כמי שנמנה עם חוג מכריה, אם כי הפעם מדובר בעיקר ביחסים על בסיס מקצועי. מזה כחודש ברקוביץ' ואסייג מגישים את תוכנית הספורט ברדיו 99 בבעלות ארקדי גאידמק, ומדובר בשידוך מוצלח למדי. חושיה המחודדים של אסייג לא בגדו בה גם הפעם, כשהתעקשה לגייס את ברקוביץ' לתוכנית על אפם וחמתם של אנשי ערוץ הספורט, שאצלם שימש פרשן עד לא מזמן. זה עלה לה בלא מעט קילומטרים על כביש תל אביב-חיפה, אבל התוצאה היתה שווה את המאמץ: השילוב בין ההנחיה האסרטיווית של בעלת הבית לעקיצות של הקוסם משולח הרסן מעניק לכל העסק גרוב מבורך. האווירה באולפן קלילה ומבודחת, אפילו כשברקוביץ' מבקש מאסייג בשידור חי, מיד אחרי שמסתיימת פינת הכלכלה הקצרה, שתדבר עם ארקדי שיזרוק כמה המלצות על אפיקי השקעה כדאיים בבורסה. אסייג נוזפת בו בחביבות.

מאוחר יותר, כשתישאל על יחסיה עם גאידמק - "גבר החלומות שלי" - שאליו התלוותה למסע של חמישה ימים לרוסיה ובהמשך אף הקדישה לו זמן מסך מלא חנופה בסרט "מדינת הכדורגל", שהוקרן בערוץ 2 כמה חודשים לפני ששכר את שירותיה לתחנת הרדיו החדשה שלו, היא כבר תאבד את שלוותה: "אתם מלאים במרירות".

ייתכן שמדובר בקנאה בהצלחה המקצועית שלה, אסייג הפכה את One לאתר הספורט המוביל בישראל, אולם כנראה מדובר בהתנגשות חזיתית בין שני אופני שיח. אסייג היא המייצג המובהק ביותר של טשטוש ההגדרות בין מושגים כמו "עיתונות", "תקשורת", "בידור" ו"רייטינג". מבחינתה אין הרבה הבדל ביניהם. היא מגדירה עצמה "עיתונאית, שדרנית, רכילאית, מנהלת תוכן ועורכת", ואת תפקיד העיתונות "לדווח על כל מה שאי אפשר להגיע אליו באופן ישיר". את דבריה היא פותחת בכך שמדובר ב"מילה מופשטת".

אלא ש"המילה המופשטת" הזו היא מותג שנבנה במשך עשרות שנים. אחד ממוקדי הכוח שלו, אולי העיקרי בהם, הוא אכן היכולת "באופן כללי, לספק את המידע הטוב ביותר לציבור", כפי שניסחה זאת אסייג, כלומר, להגיש ללקוח את תמונת המציאות המהימנה והרחבה ביותר. על פניו, One עונה לדרישה הזו: הוא מעודכן ורלוונטי, מגיש את החדשות החמות ביותר על עולם הספורט, ובלא מעט פעמים, בזכות כישרונה של העורכת, משיג את שאר המתחרים עם ידיעות בלעדיות.

הצורה שבה הידיעות מוגשות והטון הענייני, שלא לומר אובייקטיווי, שעולה מהן מעניקים ל-One נופך עיתונאי לכל דבר. אלא שכשמקשיבים לאסייג, מתברר שמדובר במסכה. היא אמנם לא היססה בעבר לתקוף את שאראס על אורח חיים לא ספורטיווי, אבל הודתה שנמנעה מלסקר את פרשת נערות הליווי משום שחלק מהמעורבים היו בין מכריה. אלה יספקו לה סקופים לוהטים, אך היא תימנע מלפרסם ידיעות לא מחמיאות עליהם, ולמה שתעשה זאת, אם היא מגדירה אותם "החברים הכי טובים שלי"? הלכה למעשה, לרבים מאלה המופיעים עמה בתצלומים התלויים במשרדה היא משמשת דוברת: לדבריה, היא מיידעת את החברים שלה "לפני שאני אוציא עליהם סקופ. אם יהיה סקופ על החיים האישיים של חברים שלי, אני לא אוציא את זה".

כלומר, המידע ב-One עובר דרך הפילטרים של מושאי הסיקור. זו כמעט אחד לאחד ההגדרה של דוברות. ומשום שאם One היה מוגדר אתר יחצ"נות או דוברות איש לא היה קורא אותו, את בעצם מנצלת את המותג "עיתונות". זה כמו למכור מי ברז בבקבוק של מים מינרליים, אנו אומרים לה. אסייג מחזירה מבט משועמם ועונה: "אין לי בעיה עם זה. אתם יכולים לקרוא למה שאני עושה דוברות".

קשה להיות אופירה

אפשר לחוש סלידה מכל התופעה או להישאר אדיש לחלוטין, אבל אסייג היא פועל יוצא של תרבות שמקדשת את נתוני המכירות ואת תלוש המשכורת לפני כל דבר אחר. זו תרבות שערכים כמו "צדק", "שוויון", ו"הגינות" הם רק כסות למדד האמיתי להצלחה - השורה התחתונה בנתוני הרייטינג.

כשמשווים בין המספרים של One לאלה של המתחרים, המסקנה הברורה היא שאסייג היא, לפחות כרגע, המנצחת הגדולה. בגיל 33 היא כבר עשתה דרך של 12 שנה במקצוע, בדרכה אל לב לבו של הג'וסי סטאף של עולם הספורט הבינוני בישראל. מי שהחלה את דרכה כשדרנית קווים ברשת ב' מנהלת כיום את החצר האחורית של הכדורגל הישראלי ביד רמה. היא היתה חייבת לטשטש בדרך את ההייררכיות בין "עיתונות" ל"דוברות", שכן ההייררכיות ההיסטוריות האלה נשלטו בידי אליטה אחרת, שאת מקומה היא תפסה: הטלפון לא מפסיק לצלצל, הסיפורים זורמים, כדורגלנים מעבירים רכילות על עצמם, מנהלי קבוצות מדווחים על החתמות חדשות, כולם חברים שלה. "יש מי שאוהב אותי ויש מי שלא", היא אומרת, "אבל אני לא אשתנה".

ממקום מושבה ברמת אביב ג' נראית דימונה, כור מחצבתה, רחוקה מאוד. אף שהיא מגדירה את רמת אביב ג' "משרד" לעומת החמימות הדימונאית, היא לא היתה מוכנה לשנות לרגע את הסטטוס החברתי שלה: "בדימונה אני עולה על החלוק הדימונאי הקטן שלי. כבר בבאר שבע אני מרגישה את ההתרגשות של הבית. אבל אני לא הייתי חוזרת לגור בדימונה, התרגלתי לחיים פה בתל אביב, כי זה בדיוק אופירה.

"בגיל 16", היא מחייכת, "לא הייתי מאמינה שאהיה איפה שאני היום. הייתי אמורה להיות כמו האחיות שלי. נשואות, שני ילדים, בלי דאגות, רק דאגות לילדים". לפעמים היא מקנאת בהן. דרכה לצמרת תבעה ממנה מחיר, היא בעצם התמכרה לעבודה כמו לסם, ובדיוק כפי שנרקומן לא מסוגל לשרוד בלי המנה היומית שלו, כך היא לא יכולה לדמיין את עצמה מאושרת בלי המעמד שאליו הגיעה. "אני לא יכולה לוותר על זה, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי העבודה הזו", היא אומרת בגילוי לב. "אני לא מפסיקה לעבוד גם כשאני בבית. אני מטורפת על העבודה שלי ואני לא יכולה להיות מאושרת בלי זה".

ברור שהיא לא נולדה בתור "אופירה אסייג". היא גם לא נולדה עם שפתיים חושניות כמו אלה שהיא אוחזת בהן עכשיו, אך כפי שחוקי המשחק תבעו ממנה להיראות במיטבה בכל מחיר ולתקן בהתערבות כירורגית את שפתיה, אותם חוקים גם דרשו ממנה לעבות את עורה ולצמצם את סף הרגש. כשהיא אומרת "אין רגישה ממני, אך החיים לימדו אותי להיות קשוחה. החיים הכתיבו לי את הדרך הזו. בתחילת הדרך הייתי יותר נעימה ממרגרינה על מחבת. אבל גיליתי שזוהי ארץ מאוד קשה" - אפשר להבין שהיא גם קורבן של השיטה.

בדירתה, שאותה היא חולקת עם בן זוגה גילי מנקין, הבעלים של האתר One, היא בקושי נמצאת. "קשה להיות אשת קריירה מצליחה בת 33 עם בית וילדים. זה בלתי אפשרי", היא אומרת בעצב. "אשה נשואה עם ילדים לא יכולה לעשות מה שאני עושה. אבל תוך שנה אני אתחתן ואקים משפחה. אני מחדר לידה עם צירים אעביר סקופים, זה ברור. אבא שלי היה חולה בסורוקה, ויצאתי החוצה להעביר אייטמים. אבל אנשים צריכים לזכור שאני לא אהיה פור גוד אופירה אסייג. לכל אחד יש מחליף, גם לאופירה אסייג".

זה כיף להיות אופירה אסייג?

"זה קשה". רק כשלוחצים היא מודה בחצי פה שזה "גם נעים".

אסייג מעריצה גברים קשוחים, אבל מעדיפה נשים קשוחות "כמו מרגלית צנעני, או ענבל גבריאלי חברתי הטובה". אך יותר מכל, כך נראה, היא מעריצה את הבוס החדש שלה ברדיו, ארקדי גאידמק, הבעלים של בית"ר ירושלים, בעבר גם בעליו של ערוץ בית"ר טי.וי, שאסייג עבדה בו. בין היתר, האוליגרך הרוסי הוא גם אחד ממושאי הסיקור שלה ב-One. "אני נולדתי בעיירת פיתוח, דימונה. אני יודעת כמה קשה לקבל עזרה מאנשים אמידים או מהממשלה וכמה פעמים אתה שומע לא. ארקדי נותן מהלב, וזה פשוט עושה לי את זה".

בעזרת גאידמק, ייתכן שאסייג תגשים גם את היעד הבא: "אני רוצה להיות שרת הספורט בממשלה של ארקדי גאידמק", היא אומרת בלי להתבלבל. "החלום שלי הוא שהוא יקים כבר מפלגה, ואני אהיה שרת הספורט שלו".

זה בהחלט תרחיש אפשרי. למען האמת, ראוי להזכיר שפחות מוכשרים ממנה כבר כיהנו בממשלות ישראל, ומי מתאימה לכהן במשרה הרמה יותר מאופירה, אחרי שכבר ניצחה בשדה התקשורתי? אם לוקחים בחשבון שמי שעומדת כרגע על הפודיום לא מתעקשת על ההבחנה בין "דוברות" ל"עיתונות", אפשר להבין שעיתונות הספורט בגסיסה. מצד שני, מדובר בעיתונות הספורט, זו שגבולותיה היטשטשו מזמן. רגע אחרי שהראיון מסתיים ומכשיר ההקלטה מפסיק את פעולתו, אופירה לוחצת ידיים בחמימות ויורה לחלל האוויר: "אם יימאס לכם לכתוב ב'העיר', אתם יודעים את מספר הטלפון שלי".

ובינתיים אצל ברקוביץ’

ברנז'ת הספורט געשה ורחשה כאשר איל ברקוביץ' העדיף לזנוח את הבית החם בערוץ הספורט ולהיכנס להרפתקת הרדיו הלא מוכרת לו אצל ארקדי גאידמק. ברקוביץ' לא מבין על מה המהומה: "כיף לי יותר מהטלוויזיה. ההרגשה שלי היא הרבה יותר כיפית. לא צריך להתאפר, להסתדר ולהיות מעונב. אני הרבה יותר פתוח, ולא צריך להיות רשמי כמו שהייתי בטלוויזיה". הכסף הגדול של האוליגרך אמנם פיתה אותו (מקורות בתעשייה מדברים על חוזה של 300 אלף דולר לשנה), אך בניגוד לכדורגלנים רבים, הפה של ברקוביץ' באמת מתאים לפורמט הרדיופוני. הוא משחורר, מריץ דאחקות וכמעט כרגיל, לא דופק חשבון: "אני לא מתחרה עם אופירה. היא מגישה, אני יותר פרשן. ערוץ הספורט סירב לתת לי לשדר פה, ולא אהבתי את זה שאוסרים עלי לעשות דברים. זה לא גוף מתחרה פה. זה רדיו, והערוץ זה טלוויזיה. אופירה נותנת לי לעשות מה שאני רוצה, ולא אכפת לה שאעבוד גם במקומות אחרים".

כאמור, נישת תוכניות הספורט ברדיו התחממה באחרונה, אך ברקו מחייך בזלזול את חיוכו המוכר: "אין לנו קרב ואין תחרות מול שום תחנה. אנחנו מנצחים בגדול. ב-102 וב-103 משעממים אותי. תאמין לי שאם היו מתחרים רציניים הייתי מודה בזה. רסקין גדול בטלוויזיה, קופמן ענק בטלוויזיה, אבל ברדיו אין לנו מתחרים, כי הם משעממים. אנחנו מביאים את האנשים היותר מעניינים, ואנחנו יותר מצחיקים. אנחנו מסתלבטים ושואלים את השאלות הקשות, אבל עושים את זה בחן. אם אני תוקע סכינים זה בלי כוונה".

ברקו מתחבר לגמרי לדינמיקה של אסייג: "אם יש משהו שאני אוהב בתוכנית הזו, זה הטוקבקים. אני אוהב לענות לאוהדים ששואלים שאלות טובות. כל תוכניות הספורט כבדות. התוכנית הזו היא תוכנית בכיף, ואנחנו לא מנסים לגנוב אחד לשני את ההצגה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#