"אל תעזו לחזור לכאן מבלי שנתתם הכל": כש-1.4 מיליארד ליש"ט הופכים לאכזבה גדולה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אל תעזו לחזור לכאן מבלי שנתתם הכל": כש-1.4 מיליארד ליש"ט הופכים לאכזבה גדולה

עם שחקנים שנרכשים בעשרות מיליוני יורו, מאמנים שמושכים משכורות עתק ודימוי של הליגה הטובה בעולם, הליגה האנגלית בכדורגל היתה אמורה לשלוט באירופה — אבל בשנים האחרונות היא בקושי מצליחה להתברג לשלבים המאוחרים בליגת האלופות

7תגובות
משחק בין ליברפול לארסנל
CARL RECINE/רויטרס

במחצית גמר ליגת האלופות ב–1999, כשקבוצתו מנצ'סטר יונייטד בפיגור 1-0 מול באיירן מינכן, נכנס המנג'ר אלכס פרגוסון לחדר ההלבשה. תחילה ניסה להחדיר התאמות טקטיות לראשי השחקנים, ואחר כך פנה אל לבם. "בסוף המשחק, גביע אירופה יוצב במרחק שני מטרים מכם מבלי שתוכלו אפילו לגעת בו", צייר את התמונה הצפויה להם במקרה של הפסד. "עבור רבים מכם, זה יהיה הכי קרוב שתגיעו אליו. אל תעזו לחזור לכאן מבלי שנתתם הכל".

ושחקני היונייטד נתנו הכל. הם כבשו פעמיים בתוספת הזמן, וניצחו 1-2 בגמר דרמטי במיוחד. דקות אחרי סיום המשחק, החלוץ טדי שרינגהאם חשף את דברי פרגוסון במחצית. עבור שרינגהאם, אז בן 33, זו באמת היתה הזדמנות יחידה ליהפך לאלוף אירופה. אחרי שנכנס כמחליף ותרם שער ובישול, הוא זכה לגעת בגביע המיתולוגי ולא רק לעבור לידו. לא שקרבה פיזית אליו היא דבר שיש לזלזל בו — בשנים האחרונות קבוצות אנגליות גם לא זוכות לחלוף שני מטרים ממנו.

חלון ההעברות בכדורגל האירופי, שנסגר בסוף השבוע שעבר, שפע יותר מזומנים מאי־פעם. במהלכו רוסק שיא ההעברות לשחקן בודד כשקבוצת פריז סן ז'רמן רכשה את ניימאר, כוכב ברצלונה ונבחרת ברזיל, תמורת 222 מיליון יורו ומכניסה את השוק לסחרור ולהקפצת מחירים קולקטיבית. יותר מכל התבטא הדבר בסכום שנאלצה ברצלונה לשלם לבורוסיה דורטמונד הגרמנית — לפחות 105 מיליון יורו, נתח נכבד מהמזומנים שקיבלה עבור ניימאר — כדי לרכוש את הצרפתי עוסמן דמבלה. כך, בגיל 20 בלבד, תפס דמבלה את המקום השני ברשימת הכדורגלנים היקרים בהיסטוריה.

קבוצות הפרמייר־ליג האנגלית לא הגיעו לסכומים כאלה עבור שחקן אחד, אבל כוחה הכלכלי של הליגה מתבטא בשורה התחתונה: בקיץ 2017 הוציאו 20 המועדונים האנגליים הבכירים כ–1.37 מיליארד ליש"ט על שחקני רכש, עלייה של 23% לעומת קיץ 2016. בכך שוב הותירו הרחק מאחור את הליגות הבכירות של איטליה (כ–800 מיליארד ליש"ט), צרפת (600 מיליון ליש"ט), גרמניה (550 מיליון ליש"ט) וספרד (500 מיליון ליש"ט). זה לא חדש, כל חלון העברות (שבו ניתן לבצע העברות שחקנים) אירופי בשנים האחרונות — החורפי של ינואר והקיצי של יולי־אוגוסט — מסתיים כשהקבוצות האנגליות משקיעות יותר כסף מכל יריבותיהן ביבשת. איכשהו, כשהן נפגשות, זה לא מתבטא בתוצאות.

לפני עשור, הכדורגל האנגלי היה החזק באירופה. האנגליות הרכיבו חלק ניכר מהקבוצות שהגיעו לשלבים הסופיים של המפעל האירופי הבכיר, ליגת האלופות, לרבות שלוש מארבע המשתתפות בחצי הגמר במשך שלוש עונות ברציפות, בין 2007 ל–2009. ב–2008, שנת השיא, הגמר שהתקיים במוסקבה היה כל־אנגלי, בין מנצ'סטר יונייטד לצ'לסי.

ואולם כבר שנים שזה לא כך. זו לא רק העובדה שאף קבוצה אנגלית לא הגיעה לגמר ליגת האלופות מאז צ'לסי ב–2012, שזכתה בגביע בשילוב של משחק הגנתי, נחישות והרבה מזל. אלה גם הנתונים שמראים כי בחמש השנים שחלפו מאז, הלכה והידלדלה נוכחותן בשלבים המאוחרים. בחמש העונות האחרונות, רק פעמיים הגיעה קבוצה אנגלית לחצי הגמר.

מזל משחק תפקיד בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות, לנוכח העובדה שהם מתקיימים בשיטת נוק־אאוט (המפסיד בסיכום שני משחקים מודח), אבל לאורך זמן המספרים לא משקרים. בין 2007 ל–2011, 16 מ–40 הקבוצות שהגיעו לרבע הגמר היו אנגליות. בין 2012 ל–2017, היו רק חמש כאלה, לעומת 17 ספרדיות, 10 גרמניות ואפילו שבע צרפתיות. אתלטיקו מדריד, המועדון השלישי בגודלו בספרד, הגיע לבדו בתקופה זו ארבע פעמים לרבע הגמר. האנגליות אינן חסרות מזל, הן חסרות יכולת — למרות כוחן הכלכלי.

הרכישות-לאתר

מעגל של הרס עצמי

הפרמייר־ליג היא מוצר מצוין. האווירה המפורסמת ביציעים מזמן אינה כפי שהיתה, אבל הליגה נותרה תוססת ואטרקטיבית. עם אלופות שבשנים האחרונות מתחלפות על בסיס קבוע, אצטדיונים יפהפיים, צילום מצוין וכדורגל מלהיב, קל לשווקה כ"ליגה הטובה בעולם". ייתכן שהיא כזו כליגה, אבל בכל פעם שקבוצותיה הבכירות חוצות את הים ומתעמתות עם יריבותיהן הבולטות באירופה, נחשפת האמת. יש שיגידו כי נחשף הבלוף.

"איכשהו, אותה יהירות ותחושת 'מגיע לנו' שפגעה בנבחרת שלנו במשך עשורים הצליחו לזלוג גם למועדונים שלנו", טען לוק אדוארדס, כתב "הטלגרף" הבריטי. "התרגלנו לנצח בקלות. הכסף גרם לנו להאמין כי יש לנו את הסגלים החזקים ביותר, כשמעשית כל מה שיש לנו זה את הסגלים הכי יקרים. אנחנו נוטים להאמין ב'הייפ' הנוראי של הפרמייר־ליג, החל ברשתות הטלוויזיה שנאבקות על זכויות השידור. שכחנו שכדי להיות הטובים ביותר, צריך להוכיח זאת במגרש". עמיתו כריס באסקומב הוסיף: "הכדורגל האנגלי הוא כמו שיר פופ קליט. פופולרי מאוד, מסוגל לייצר הרבה כסף ומשהו שאי אפשר להוציא מהראש, אבל (כרגע) לוקה בקלאסה ובתוכן".

בעוד ריאל מדריד — זו שפעם נחשבה לבזבזנית הגדולה, שהוצאותיה על שחקנים מקפיצות את רף ההעברות פעם אחר פעם — לומדת לבסס את הצלחותיה בשנים האחרונות ורוכשת שחקנים צעירים, לעתים זולים יחסית, נדמה שהקבוצות האנגליות נלכדו במעגל של הרס עצמי. הפתרון לכל בעיה הוא הוצאת כסף — על שחקנים חדשים, על מאמנים חדשים ועל פיצויים לצוות מאמנים מפוטר — הרי תוחלת חיים של מאמן בקבוצה כבר לא מגיעה לשנה וחצי. ואם הבעיה לא נפתרה, או צצה חדשה — כותבים צ'ק נוסף.

זה נכון לקבוצות הצמרת וגם לקבוצות מרכז הטבלה והתחתית באנגליה. חלוקת ההכנסות השוויונית בפרמייר־ליג מביאה לכך שלכולן יש כוח כלכלי משמעותי, הרבה יותר מקבוצות מרכז טבלה ותחתית בכל ליגה אחרת. לפי חברת ראיית החשבון דלויט, ההכנסה של 20 מועדוני הפרמייר־ליג בעונת 2015–2016 הגיעה ל–3.6 מיליארד ליש"ט. 11 מהם נכללו ברשימת 30 המועדונים האירופיים בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר לאותה עונה, לרבות ניוקאסל, סאות'המפטון וסנדרלנד. סכומים של 20–30 מיליון ליש"ט על שחקן כבר לא גורמים גם לקבוצות קטנות כמו קריסטל פאלאס ובורנמות' למצמץ.

משחק בין מנצ'סטר יונייטד ללסטר סיטי
CARL RECINE/רויטרס

הגדולות מוציאות כמובן הרבה יותר, על שחקן בודד ובכלל: מנצ'סטר יונייטד רכשה הקיץ את הבלגי רומלו לוקאקו, חלוץ אוורטון, תמורת 75 מיליון ליש"ט — חלק ממסע רכש שעלה כ–145 מיליון ליש"ט. מנצ'סטר סיטי שילמה כמעט 100 מיליון ליש"ט על שני מגנים, קייל ווקר (טוטנהאם) ובנז'מן מנדי (מונאקו), ובסך הכל השקיעה כ–215 מיליון ליש"ט. האלופה צ'לסי הוציאה כ–155 מיליון ליש"ט, לרבות 60 מיליון ליש"ט עבור חלוץ ריאל מדריד, אלווארו מוראטה. ליוורפול שילמה כ–70 מיליון ליש"ט על אלכס אוקסלייד צ'מברליין (ארסנל) והמצרי מוחמד סלאח (רומא). טוטנהאם הוציאה כ–80 מיליון ליש"ט, כשחצי מהסכום הועבר לאייאקס עבור דווינסון, בלם קולומביאני. ביום שלישי תיפתח עונת 2017–2018 בליגת האלופות, בהשתתפות כל חמש הקבוצות. האם היא תיראה עבורן אחרת מהקודמות? ספק.

כך סבור גם מישהו שגדל בפרמייר־ליג, בטרם עזב למקום חמים יותר. "אני חושב שאני יודע מדוע (האנגליות כושלות), אי אפשר לשנות את זה", אמר השנה גארת' בייל הוולשי, שחקן ריאל מדריד, ל"דיילי מייל", "זו הליגה עצמה. בכל משחק בפרמייר־ליג עליך להשקיע 100% במשך 90 דקות או שתפסיד. בספרד, אפשר להוביל במחצית נגד קבוצת תחתית ולהוריד את הרגל מהגז. אפשר לתת לשחקנים לנוח, ולהחליף שחקנים. בפרמייר־ליג, אם תתאמץ במשך 45 דקות לא תנצח במשחק".

הטיעון הפופולרי הוא שהכסף שיש לכל הקבוצות באנגליה יוצר ליגה תחרותית, תחרותית מדי עבור המועדונים הגדולים, שעובדים קשה בכל משחק מקומי ואז מגיעים למפעלים האירופיים בנחיתות. לא כולם מסכימים בנוגע לעומק האיכותי של הפרמייר־ליג, אבל "פייננשל טיימס" סיפק השנה נתונים שתומכים בדברי בייל. בבדיקת משחקי ליגה בין 2012 ל–2016 נמצא כי ברצלונה, ריאל ובאיירן הובילו ביתרון שני שערים ומעלה ביותר מ–25% מזמן משחקיהן, פריז סן ז'רמן הובילה ב-20.3% ויובנטוס האיטלקית ב–18.9%. באנגליה התברר שמנצ'סטר סיטי נמצאת ביתרון שכזה ב–16% מזמן משחקיה, ומועדוני הצמרת האחרים עוד פחות. המשחקים של הקבוצות בליגה המקומית מצריכים אותן להשקיע יותר מאלו של יריביהם בספרד, גרמניה, צרפת ואיטליה.

כנראה שהן עושות זאת גם בלי קשר לתוצאה, לנוכח האינטנסיביות הידועה של הפרמייר־ליג, קצב המשחק והאגרסיביות. לצד זאת, יש גם את כמות המשחקים. זו לא הליגה עצמה, שמורכבת מ–38 משחקים — בדיוק כמו ספרד, איטליה וצרפת, ויותר מגרמניה (34 משחקים) — אלא המפעלים המשניים. בגביע האנגלי עדיין מתקיימים משחקים חוזרים בסיבובים המוקדמים במקרה של תיקו. בנוסף, גביע הליגה — מפעל שאינו קיים בליגות הגדולות האחרות — תופס גם הוא נתח בלוח הזמנים, שהוא הצפוף ביותר בין המדינות הבכירות ביבשת.

יורגן קלופ, המאמן הגרמני שהגיע לליוורפול ב–2015, אומר שרק אחרי שהתחיל לעבוד בפרמייר־ליג הבין את הסיבה לכישלון קבוצותיה בליגת האלופות. "הדרך שבה הליגה האנגלית נתפשת בגרמניה היא שהם לא עושים כלום באירופה, אבל זה לא מפני שהשחקנים לפתע לא מסוגלים לשחק או שהמאמנים טובים פחות מבעבר", אמר קלופ למגזין "קיקר". "הסיבה האמיתית היא שהתחרות מתישה באופן קיצוני. לא היה לי כאן משחק קל אחד. זה שוחק. תחרות, תחרות, תחרות, עם גביעים ארוכים יותר, ויותר משחקים בליגה. קשה מאוד לשלב את זה עם האתגרים האירופיים בהתחשב באינטנסיביות שיש היום. כל קבוצה תעשה הכל, לא תבחל בשיטותיה. המשמעות היא מאבק על הכל מדי שבוע".

ז'וזה מוריניו ופול פוגבה. מנצ'סטר יונייטד הוציאה הקיץ 145 מיליון ליש"ט
Jason Cairnduff/רויטרס/ ג

פחות אנגלים, יותר זרים

ובאנגליה זה באמת קורה כמעט מדי שבוע: מפתיחת העונה באוגוסט ועד סיומה במאי. בזמן שבליגות האחרות יוצאות הקבוצות לפגרה באזור חג המולד בדצמבר, האנגליות ממשיכות לשחק גם בתקופה זו, ובצפיפות רבה יותר. מחזורי חג המולד הם חלק מהמסורת האנגלית, ועל מסורת לא מוותרים — גם אם היא גורמת נזק. כך, במקום לצבור באמצע העונה כוחות כמו הספרדיות, האיטלקיות והגרמניות, לקראת חידוש המפעלים האירופיים בפברואר, האנגליות רק מוציאות עוד ועוד אנרגיה. ככל שהכדורגל נהפך לפיזי יותר, כך ברור יותר ויותר במארס ובאפריל מה עשתה כל קבוצה בדצמבר.

בייל מכיר את שני הצדדים, כמי ששיחק בסאות'המפטון ובטוטנהאם עד שעבר ב–2013 לריאל. "בפרמייר־ליג אין הרבה ימי מנוחה, וזה שוחק אותך לזמן רב אחר כך", אמר. "בספרד לנו יש שבעה, שמונה, תשעה ימי מנוחה. אני חוזר לוולס ופוגש משפחה וחברים. חשוב להתרחק פיזית ומנטלית. קבוצות ספרדיות בוודאות יודעות שיש להן את היתרון הזה על האנגליות".

כל הטיעונים האלה הגיוניים, אבל יש עובדה פשוטה שלכאורה סותרת אותם: רובם היו נכונים גם לפני עשור, מה שלא מנע ממנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וליוורפול להגיע בקביעות לשלבים המאוחרים בליגת האלופות, ולפעמים לזכות בה. בשנים האחרונות, האנגליות ניגפות לא רק על ידי ברצלונה ובאיירן החזקות, אלא גם מול מונאקו או איינדהובן הצנועות יותר. והרי לא צריך לחכות למשחקים באירופה כדי להבחין בליקויים של האנגליות. אלה נראים בבירור גם במפגשי הצמרת בליגה — מהירים, מרתקים, אך לא באמת ברמה הגבוהה ביותר.

"הפרמייר־ליג היא מוצר נהדר ומלהיב", אמר דני מילס, מגן לידס לשעבר, "קבוצות תחתית יכולות לנצח את קבוצות הצמרת ואין ליגה בעולם שעדיף לצפות בה, אבל בנוגע לאיכות אמיתית...". גארי נוויל, לשעבר מגן מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה וכיום פרשן מוערך, אמר לרשת סקיי הבריטית כי "לפעמים אנחנו צופים במשחק (ליגה) בשבת או ראשון וחושבים שזה מלהיב ומהיר. זה נכון, אך בליגת האלופות הרמה אחרת ומה שאנחנו חושבים שהוא מהיר לא עובד כשאתה שם. הדאגה הגדולה שלי היא שכשאתה צופה בקבוצות הטובות ביותר באירופה, הן נראות קשוחות יותר מנטלית, חזקות יותר פיזית ובעלות יותר אינטנסיביות".

ספק אם הבעיה האנגלית היא טקטית, כפי שקרה לקבוצותיה בשנות ה–90, הרי לנוכח היעלמותו ארוכת הטווח של "המאמן האנגלי המוצלח", קבוצות הפרמייר־ליג החתימו את מיטב המאמנים שיש לעולם להציע — אנטוניו קונטה האיטלקי (צ'לסי), פפ גוורדיולה הספרדי (מנצ'סטר סיטי), ז'וזה מוריניו הפורטוגלי (מנצ'סטר יונייטד), יורגן קלופ הגרמני (ליוורפול) ומאוריסיו פוצ'טינו הארגנטיני (טוטנהאם). לנוכח קשיים בפיתוח שחקנים אנגלים ברמה הגבוהה ביותר — תוצאותיה של נבחרת אנגליה בעשורים האחרונים מהווה עדות לכך — הקבוצות גם ממלאות את הסגלים בשחקנים זרים. והם, לעומת המאמנים, אינם בהכרח המיטב שיש לעולם להציע.

בייל הוא דוגמה טובה לכך, כמו גם כריסטיאנו רונאלדו ולואיס סוארס, מטובי הכדורגלנים בשנים האחרונות. כולם שיחקו באנגליה, כולם המשיכו הלאה — לריאל מדריד ולברצלונה. באנגליה משחקים כדורגלנים נפלאים כמו אלכסיס סאנצ'ס, אדן הזאר, סרחיו אגוארו, פול פוגבה, קווין דה ברוינה וסאדיו מאנה. אבל האם הם בדרג של מסי, סוארס, רונאלדו וניימאר? "בשעתו, חלק מהשחקנים הטובים בעולם היו באנגליה", אמר ריו פרדיננד, בלם מנצ'סטר יונייטד בין 2002 ל–2014, לרשת BT, "כרגע אין כאלה".

כשכל כך הרבה כסף נשפך על כל כך מעט תוצאות, ברור שמשהו בדרך לקוי. איך לא, כשמנצ'סטר סיטי מוציאה הון קיץ אחרי קיץ בניסיון לשפר את ההגנה שלה, וכושלת. תוך שנתיים היא שילמה 122 מיליון ליש"ט עבור שלושה בלמים, אליקים מנגלה, ניקולס אוטמנדי וג'ון סטונס. התוצאה: בשמינית גמר ליגת האלופות במארס אחרון היא ספגה שישה שערים בשני משחקים מול מונקו. הקיץ הוציאה סיטי כ–125 מיליון ליש"ט על שלושה מגנים חדשים, ואחרי שאשתקד הגיע מברצלונה השוער קלאודיו בראבו וכשל, הקיץ נרכש מבנפיקה ליסבון אדרסון עבור 35 מיליון ליש"ט, ונהפך לשוער השני הכי יקר בהיסטוריה.

בכלל, נדמה כי תכנון וסבלנות יצאו מהז'רגון האנגלי, בדיוק כמו מאמנים שנמצאים בקבוצותיהם זמן רב ובונים לטווח ארוך. מנצ'סטר יונייטד איבדה בקיץ 2012 את פול פוגבה, כישרון צעיר, שלא קיבל הזדמנות בקבוצה הבוגרת ועזב ליובנטוס כשחוזהו הסתיים. בקיץ 2016, יונייטד רכשה את אותו פוגבה מחדש עבור 89 מיליון ליש"ט, אז סכום שיא. צ'לסי מכרה לבנפיקה את נמניה מאטיץ', קשר נבחרת סרביה, וכעבור שלוש שנים רכשה אותו מחדש. היא גם החתימה כישרונות צעירים גדולים כמו קווין דה ברוינה ורומלו לוקאקו, שלבסוף עזבו לקבוצות אחרות כדי לשחק בקביעות. דה ברוינה התפתח בוולפסבורג הגרמנית לקשר נפלא, וב–2015 חזר לאנגליה כשמנצ'סטר סיטי שילמה עבורו 55 מיליון ליש"ט. לוקאקו נמכר לאוורטון ב–2014 תמורת 28 מיליון ליש"ט והפך לאחד החלוצים הטובים באנגליה. הקיץ כבר היתה מוכנה צ'לסי לשלם סכום גבוה פי שלושה רק כדי להחזירו, אך הוא עבר דווקא ליונייטד.

 משחק בין מנצ'סטר יונייטד ללסטר סיטי
CARL RECINE/רויטרס

בריאות לא מביאה תוצאות

בעוד יובנטוס, אתלטיקו מדריד, דורטמונד ומונקו מראות כיצד אפשר לפעול בחוכמה, לעשות הרבה עם פחות, השיטה האנגלית היא להסתער על השוק עם פנקס צ'קים פתוח, בגיבוי הסכם זכויות השידור שהאמיר מ–5.1 מיליארד ליש"ט בין 2013 ל–2016 ל-8.4 מיליארד בין 2016 ל–2019. וכמו בכל שוק, גם בכדורגל מופעל חוק ההיצע והביקוש. כשקשה כל כך למצוא שחקנים אנגלים ברמה גבוהה באמת, מוכנה מנצ'סטר סיטי לשלם סכומים מופרכים כמו 47 מיליון ליש"ט עבור בלם כמו ג'ון סטונס ו–50 מיליון ליש"ט על מגן בדמות קייל ווקר. לספרדים ולגרמנים בעיקר נותר רק לגחך. מצבם כל כך הרבה יותר טוב, הן בפיתוח כדורגלנים והן במחירים סבירים עבורם.

ואולי הסיפור הגדול באמת איננו הכדורגל האנגלי, אלא השינויים שהתרחשו בשנים האחרונות בכל הליגות הגדולות האחרות. ההשתלטות של יובנטוס על הליגה האיטלקית, של ריאל מדריד וברצלונה על הליגה הספרדית ושל באיירן מינכן על הליגה הגרמנית. הן זוכות ברוב אם לא בכל האליפויות ושואבות באופן בלעדי כמעט את מיטב הכישרונות מהקבוצות המקומיות. כך הן מגיעות במצב טוב יותר למשחקים באירופה מול האנגליות, שבינתיים מורטות זו את שיערותיה של זו הן במשחקים קשים בליגה והן בשוק ההעברות, מחלקות את מיטב השחקנים בין שישה מועדונים בכירים. הפרמייר־ליג בריאה יותר, אך זה לא מוסיף בריאות לקבוצות הצמרת שלה כשהן חוצות את הגבול.

ואם זה לא מספיק, הן גם זוכות לפחות עזרה מהגופים המקומיים. "זו התחרות המקומית הקשה ביותר", חוזר מוריניו, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, על דברי עמיתו קלופ. "בפורטוגל, ספרד ואיטליה היו מצבים שבהם נתתי לכל ההרכב לנוח. כאן, אם תיתן לשחקנים לנוח לקראת משחקים באירופה, אתה תפסיד". הוא מוסיף כי בעוד בליגות אחרות זוכות קבוצות לשיבוץ משחקים נוח לפני משחק חשוב באירופה — עוד 24 שעות מנוחה, למשל — באנגליה באים לקראתן פחות. גם לכסף המתקבל מזכויות השידור יש מחיר: רשתות הטלוויזיה זוכות לכוח עצום בקביעת זמני המשחקים. "הפרמייר־ליג", מוסיף מוריניו, "תמיד תקדם לליגת האלופות. הארגונים שאחראים לתחרויות מבהירים זאת".

בעונה שעברה החלו באנגליה לקיים משחקים גם בימי שישי למען הטלוויזיה. זה יכול לשחק לטובת קבוצה שתגיע רחוק באירופה. אבל קודם שתגיע. השנים האחרונות לא היו רעות עבור הפרמייר־ליג. הכסף שהזרימו למנצ'סטר סיטי הבעלים מאבו דאבי והשיפור המקצועי של טוטנהאם הרחיבו את הצמרת והפכו אותה למעניינת יותר. האליפות המפתיעה ב–2016 של לסטר הקטנה היתה סיפור עצום, וחוויית הצפייה בליגה היא הטובה ביותר שיש לכדורגל להציע. הכדורגל האנגלי הוא חגיגה. הבעיה היא שכשהוא יוצא לאירופה, כולם חוגגים עליו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#