הון-שלטון-עיתון כאמנות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקונים

הון-שלטון-עיתון כאמנות

אליעזר פישמן לא היה איש עסקים מבריק, אשף פיננסי או אדם צנוע כפי שנהג להציג את עצמו, אבל היה לו כוח-על יוצא דופן: שליטה בעיתון כלכלי

תגובות

בספר דברי הימים של הטייקונים במילניום החדש, תישאר כנראה שאלה אחת בלתי פתורה: מי היה הטייקון שייצג בדרך השלמה והמדויקת ביותר את תופעת ההון־שלטון־עיתון הישראלית: האם היה זה נוחי דנקנר – או אליעזר פישמן?

בין שני אנשי העסקים האלה יש דמיון רב: שניהם פרצו למגרש של הגדולים עם עסקה גדולה וממונפת באשראי בנקאי; שניהם אהבו להמר, למרות שהעדיפו לקרוא לזה "השקעות"; לשניהם היו קשרים מצוינים – קשרים שעוד ייחקרו – עם ראשי המערכת הבנקאית; ולשניהם היו קשרים קרובים מאוד לראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, רגולטורים ופקידים בכירים, שאחדים מהם גויסו על ידיהם לתפקידים בכירים במארג ההחברות שהם ניהלו.

היו ביניהם גם הבדלים. לדנקנר היה עסק גדול יותר, מפוזר בין יותר ענפים, ובנוי על פירמידה עסקית שאפשרה לו שליטה בחברות שבהן כמעט ולא החזיק במניות, לרבות חברות פיננסיות כמו כלל ביטוח. אצל פישמן, המבנה היה שטוח יותר, לפחות בחברות שבהן היה הציבור שותף. בתחום ה"עיתון", לעומת זאת, היה זה פישמן שנהנה מיתרון. הוא החזיק בעיתון כלכלי מוביל, "גלובס", במשך כמעט כל הקריירה שלו, כמו גם בשליש ממניות קבוצת "ידיעות אחרונות" – בעוד שדנקנר החזיק ב"מעריב" רק במשך תקופה קצרה עד שהעיתון קרס, וביסס את ההשפעה התקשורתית שלו בעיקר על מערכת יחסים טובה עם "ידיעות אחרונות".

גילת אורקין

לפני שפשטו את הרגל, שני הטייקונים הרגישו שהם בעלי דם כחול, וחיו חיי רווחה נוחים. עם זאת, לפחות כלפי חוץ, פישמן ניסה לשוות לעצמו תדמית צנועה. בעוד דנקנר התנייד עם פמליה צמודה ושיירות של מכוניות, את פישמן היה אפשר לתפוס בבגדים צנועים ובסנדלים. אולי זה בגלל המקום שממנו הגיע: בעוד דנקנר הוא בן למשפחת אצולה רוויזיוניסטית עשירה שירש עשרות מיליוני דולרים לפחות, פישמן הגיע כמעט חסר כל מסביבה מפא"יניקית סוציאליסטית.

לפחות במובן הזה, הטייקון פישמן תואם את המודל הישראלי יותר: הוא החל את דרכו ללא גב משפחתי, ללא טכנולוגיה בלעדית, ללא פטנטים רשומים – אבל עם יכולת גבוהה לשכנע אנשים לחשוב שהוא מבין מה שהוא עושה ושהוא יודע להרוויח כסף. בדיעבד, שניהם לא גילו כישרון בהקמת חברות, גיוס אנשים מצוינים או הובלת מערכות. פישמן בעיקר רכש חברות, כמעט אף פעם לא ניהל אותן, וצוות ההנהלה שלו הורכב בעיקר מילדיו וממנו – שהם, בהגדרה, לא צוות המנהלים הטוב ביותר שניתן למצוא, אלא הצוות הנאמן ביותר. האם הוא גאון מימוני? אשף פיננסי? כנראה שגם לא. ההיסטוריה העסקית שלו כוללת כמה סיבובים של הסתבכויות מביכות שירשמו בתולדות המגזר העסקי הישראלי, כמו קריסת קרן רונית ב־1983, רכישה אומללה של נתח ב"ידיעות אחרונות" בעיתוי גרוע ובמחיר מוגזם ב־1997, הפסדים בהימורים על הלירה הטורקית ב־2006 ועד ההתרסקות בעסקי הנדל"ן ברוסיה ב־2016, והקריסה הסופית של כל הפירמידה המשפחתית ב־2017. אולי הוא פשוט משקיע מוכשר, או אפילו סתם סוחר ני"ע שלפחות לזמן מה התמזל מזלו וזכה בכסף רב? גם זה לא. פישמן הפסיד ברוב הימורי המטבעות שלו, הפסיד בהימורי המניות, ורבות מהעסקות שביצע היו בעיתויים גרועים ובמחירים מופקעים.

אלא שפישמן בכל זאת היה צריך להיות טוב במשהו. אחרת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שנהפך לטייקון, שלפרקים היה שווה הרבה כסף, ובעיקר את הנכונות של הבנקים ושל שוק ההון להלוות לו כל כך הרבה כסף עד שהפך לחייב הגדול ביותר של מערכת הבנקאות הישראלית? כאיש עסקים, פישמן כשל ולא ייצר ערך. כמשקיע פיננסי, הוא הפסיד ושרף מיליארדים מכספו שלו ומכספי הציבור. אז מדוע הבנקים העמידו לרשותו עשרות מיליארדי שקלים והפכו אותו ללווה הגדול במשק?

לאחר סינון כל האפשרויות ושלילתן, נותרנו עם יתרון אחד שהיה לאליעזר פישמן, על פני אחרים: במרבית השנים שבהן בנה ותחזק את עסקיו, פישמן היה הבעלים של "גלובס" – העיתון הכלכלי היחיד בישראל עד לפני כעשור, ועיתון שנותר משפיע גם אחרי שעיתונים כלכליים נוספים הצטרפו לשוק. זהו כמעט ההבדל היחיד בינו לבין הלווים האחרים.

אלא שבכך עדיין לא פתרנו את התעלומה: האם זהו אכן "המשתנה המסביר" שמפצח את חידת ההצלחה של פישמן? האם הבעלות על "גלובס", ואולי גם השותפות ב"ידיעות אחרונות" ובעסקות עם מו"ל "ידיעות", טייקון התקשורת נוני מוזס, מסבירים את המיליארדים שהועמדו לרשותו על ידי המערכת הבנקאית?

ההיסטוריה של פישמן לא משאירה מקום לספק: הוא הדוגמה המובהקת למה שניתן להשיג בעולם העסקים הישראלי אם יש לך עיתון כלכלי, ואם אתה נחוש לעשות בן שימוש לצרכיך העסקיים. נתחיל בנרטיב התדמיתי: עד לא מזמן פישמן הצטייר בישראל כאשף פיננסי, איש עסקים ממולח שלמרות הונו נותר אדם צנוע, ישראלי מחוספס, אדם ש"מילה שלו היא מילה" ושתמיד מחזיר את חובותיו. אלא שכל זה לא נכון: פישמן וילדיו חיים בסביון בווילות ועד לא מזמן הוא טס לחו"ל במטוס פרטי שהציבור מימן לו. ההיסטוריה שלו מלאה בהבטחות שהופרו, כפי שתיארה לאחרונה אלונה בר און, בתו של שותפו של פישמן ב"גלובס", חיים בר און, ובעלת השליטה החדשה בעיתון. הוא לא מחזיר את חובותיו כבר יותר מעשור, על פי תצהירים שהוגשו לבית המשפט. והוא נכשל בהשקעות פיננסיות. ומה עם התדמית של "איש עסקים ממולח"? כשבוחנים את ההיסטוריה העסקית של פישמן, מתברר שהוא לא היה איש עסקים כפי שאנשים מתארים לעצמם אדם שכזה: יוזם חברות, מצמיח אותן, מנהל, מוכר מוצרים ושירותים. הגדרה יותר מדויקת לפישמן תהיה איש עסקים שעובד כמו פוליטיקאי.

את העסקות הגדולות הראשונות שלו עשה פישמן מול הקיבוצים. בכמה עדויות מספרים אנשי קיבוצים כיצד פישמן הסתובב במשרדי ארגוני הקניות של הקיבוצים כבעל הבית. העסק הבא שלו, בסוף שנות ה־70, היה הקמתן של קרנות נאמנות בבורסה יחד עם יוסי ריגר. במשבר הפיננסי של תחילת שנות ה־80 הבורסה צנחה ועמה שווי ניירות הערך של קרנות הנאמנות של ריגר ופישמן. ברבות הימים נוצר נרטיב לפיו פישמן החזיר מכיסו האישי את הכספים לבעלי קרנות הנאמנות, אך זה לא נכון. אולי הוא החזיר חלק מהכסף, אולי כיסה הלוואות, אבל את שווי הירידות שאנשים ספגו בבורסה הוא כנראה לא החזיר.

ב־1989, שנים אחדות לאחר מפח הנפש בבורסה, ביצע פישמן את העסקה שהזניקה אותו למעמד של טייקון: רכישת החברה הכלכלית לירושלים. היתה זו עסקת הון־שלטון טיפוסית: פישמן רכש את החברה מהמדינה במכרז סגור, לאחר שנטען שההליך לא תקין וששערוך החברה אינו נכון. מקורות שהכירו את הנפשות הפועלות סיפרו אז על טענות לפיהן לחברה יש נכסים שאינם רשומים כדין בספריה, והתריעו שאסור לעסקה לצאת לפועל, אך היא הושלמה הודות לאשראי מאיש עסקים זר. שלוש שנים לאחר מכן שוב רכש פישמן חברת נדל"ן ענקית מהמדינה, הפעם את מבני תעשייה – ונהפך לטייקון נדל"ן.

לאחר פרק הנדל"ן המקומי, פישמן רצה לחדור גם לתחום הטכנולוגיה, שבאותם ימים היה בעיקר עסקי תקשורת, ושוב הוא עשה זאת מול הממשלה. בעסקה אחת הוא רכש מהמדינה את אחד משלושת הזיכיונות לחברת טלפוניה בינלאומית, קווי זהב, ובעסקה אחרת נכנס כשותף לחברת הכבלים ערוצי זהב, שבהמשך מוזגה לתוך HOT. בכל המקרים הללו הרבה פישמן לעשות שימוש ב"גלובס" כדי להעביר מסרים לרגולטורים, לבנקאים – וגם למתחרים. את זה אנחנו יודעים מדברים שאמר לאחרונה אבי גבאי, כיום יו"ר מפלגת העבודה ואז מנכ"ל חברת בזק בינלאומי שהתחרתה מול פישמן בשוק הטלפוניה הבינלאומית. "היה לו את 'גלובס', אז היה לו מנוף על החברות האלה", אמר גבאי על הלחצים שהופעלו על לקוחות עסקיים שעליה התחרו השניים. שנתיים לאחר מכן ביצע פישמן עוד עסקה שבדיעבד סיבכה אותו, ושאת האשראי שהוא נטל בגינה הוא מעולם לא החזיר – רכישת כשליש מ"ידיעות אחרונות" תמורת כ־750 מיליון שקל, רובם באמצעות הלוואה מבנק הפועלים.

פישמן אהב גם את ענף הקמעונות: מרשת גרינברג דרך בסט ביי ועד הום סנטר, אי.די.דיזיין, מגה ספורט, ביתילי, סליו, טויס־אר־אס – חלקם עסקים ומותגים שעדיין מנוהלים על ידי ילדיו. למה דווקא רשתות? אולי כי אלה עסקים שניתן לאכלס בנדל"ן המסחרי של פישמן, ובגלל שאלה חברות שנהנות מיתרות מזומן שאיתן ניתן לשחק.

כמעט בכל עסקה של פישמן בישראל ניתן היה לזהות סממנים של שילוב בין הון, שלטון ועיתון. בעסקים אחרים, שבהם קשרים כאלה לא מספקים יתרון יחסי ומנופי כוח, הוא נחל בעיקר מפלות. בבורסות ובשוקי המטבעות הוא בדרך כלל הפסיד. ב־1996 הוא כשל בהימור גדול על הין היפני. בסוף שנות ה־90, על רקע הפסדיו בשוק המט"ח, אמר בראיון עיתונאי שהוא "החזיר את הביפר" – דרך להצהיר שפרש מהשקעות במט"ח – אבל מהמר אמיתי אף פעם לא פורש, וב־2006 פישמן איבד בתוך שבועות כ־2 מיליארד שקל בהימור כושל במיוחד על הלירה הטורקית. אפילו אחרי המכה הזאת הוא חזר לסיבובים במט"ח ב־2008. ומה עם נדל"ן? כשהנדל"ן בישראל ופישמן יכול היה ללחוץ על מי שצריך ולקבל תנאים טובים, העסקות שלו לא היו רעות. רכישת כלכלית ירושלים ומבני תעשייה היו עסקות טובות, כמו גם יוזמות הבנייה בישראל, שבה המחירים עלו כמעט תמיד. אבל ל"גלובס" אין השפעה מחוץ לישראל, וכשפישמן החל לעשות עסקות גדולות בחו"ל, הפעילות נהפכה למסוכנת יותר.

ב־2015 הסיכון התממש: חברת מירלנד הציבורית, הזרוע של פישמן לעסקי נדל"ן ברוסיה, קרסה כמעט בבת אחת בשל כישלון ניהולי. החברה נקלעה לחדלות פירעון, והמחזיקים באיגרות החוב לקחו את השליטה מדי פישמן. ללא הכוח של העיתון, התברר פעם אחר פעם, פישמן הוא איש עסקים ומנהל בינוני, ואם משקללים את הקלות שבה הוא קיבל מהבנקים הלוואות ואשראי, ואת העובדה שהוא קרס למרות שבעשר השנים האחרונות הריבית לעסקים היא הנמוכה בהיסטוריה – אולי אף מנהל גרוע.

אין קורא של מגזין זה שאינו יודע שפישמן כבר אינו טייקון, ושהוא הוכרז באופן רשמי כפושט רגל. מה שעדיין אינו ידוע הוא מדוע הבנקים המשיכו לתת לו עוד ועוד אשראי, לגלגל את האשראי הקיים, ולאפשר לו להמשיך כרגיל, למרות שהכירו את ביצועיו בשווקים הבינלאומיים ואת נטייתו להימורים, וגם כאשר לא שירת את החוב וכבר היה ברור שגם לא יוכל לשרת אותו בעתיד. אמנם נעשו ניסיונות להגביל אותו: בשנת 2003, המפקח על הבנקים בבנק ישראל הוציא לבנקים הנחיה לצמצם את חובותיו של פישמן – שבתגובה לא היסס לבקר את המפקח בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע – אלא שההגבלה של הפיקוח על הבנקים היתה חלקית: הבנקים לא לחצו על פישמן להסדיר את חובותיו ולא לקחו ממנו את נכסיו, והפיקוח גם הוא לא לחץ עליהם לעשות יותר.

מדוע? זו אחת הסוגיות המרכזיות שוועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות חבר הכנסת איתן כבל תידרש לבדוק. פישמן אמנם זינק ולאחר מכן נפל כמו טייקונים אחרים – שילוב של עסקות ממונפות, הימורים עסקיים פרועים, ניהול רשלני והרבה תאוות שליטה – אבל במקרה המיוחד שלו צריכים חברי הכנסת להתמקד במומחיות שלו: קשרי התן־וקח בין ההון, השלטון, ובעיקר העיתון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#