הנזיר שמכר את פרטנר בזמן - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקונים

הנזיר שמכר את פרטנר בזמן

כמו בעלי הון אחרים בשוק התקשורת, אילן בן דב בנה אימפריה עסקית הודות להתנהלות מונופוליסטית בשוק ללא תחרות. הוא השכיל לצאת מהמשחק לפני הקריסה, ונפל על רגליו

16תגובות

מבין הטייקונים שנפלו, אילן בן דב הוא כנראה היחיד שנפל על רגליו – אם אפשר להגדיר זאת כך. אמנם הוא לא עמד בחובותיו כלפי הציבור, ונאלץ להיפרד מהשליטה בחברת ענק ומהמעמד החברתי ששליטה זו העניקה לו, אך בניגוד לקולגות שלו משוק התקשורת – נוחי דנקנר ושאול אלוביץ' – החופש האישי של בן דב לא נמצא בסכנה. האיש שנתפש כפחות מתוחכם או ערמומי מבעלי הון אחרים, הצליח לנתב עצמו היטב ולהימלט מאימת הרשות לניירות ערך ומהאשמות פליליות. הוא גם הצליח להישאר איש עשיר, ואפילו עשיר מאוד.

סיפורו של בן דב התחיל טוב. הוא בנה עצמו בעשר אצבעותיו באמצעות חוכמה עסקית, תעוזה ולא מעט מזל. בסוף שנות ה־90, לאחר שצבר ניסיון בייבוא משחקי מחשב לישראל, הוא היה מהראשונים לזהות את עלייתה של ענקית הסלולר הדרום־קוריאנית סמסונג. עם שילוב של קסם אישי ולא מעט חוצפה ישראלית, הצליח בן דב לשכנע את הקוריאנים להעניק לו זיכיון בלעדי לייבוא מכשירי סלולר מתוצרת סמסונג. הוא זיהה את המצוקה שבה נמצאה אז פלאפון, שנזקקה למכשירים בעלי מערכות הפעלה בעברית עבור הרשת החדשה שהקימה אז בטכנולוגיית CDMA. באמצעות חברת סאני אלקטרוניקה, בן דב סיפק לפלאפון מכשירי סמסונג טובים וזולים, ונהפך לספק עיקרי של חברת הסלולר ולמתחרהו העיקרי של אלוביץ', ששלט אז בשוק באמצעות נוקיה.

גילת אורקין

במשך מרבית העשור הראשון של המאה התחלק שוק מכשירי הסלולר הישראלי בין אלוביץ' ובן דב. כל אחד מהם נהנה מזיכיון יבוא בלעדי בשוק צומח, שבו אין הרבה אלטרנטיבות למוצרים שלהם. בן דב ניהל את עסקי הייבוא שלו ממשרדים צנועים יחסית באזור התעשייה של סגולה בפתח תקוה. אמנם הוא אהב לשדרג עצמו אחת לכמה שנים ממכונית יוקרה אחת לשנייה, אך בעסקיו שמר על גישה ספרטנית, ללא שדרה ארוכה של סמנכ"לים ויועצים, ולמעשה גם ללא הייררכיה ניהולית – בן דב עצמו היה איש השיווק, התפעול והפיננסים. חברת סאני, שייצרה לבן דב את עושרו הרב, נוהלה כמו עסק בינוני שבו בעל הבית מעורב בכל. אופי הניהול של בן דב הוא אחד הדברים שהביאו לנפילתו, אך ייתכן שזה היה גם אחד הגורמים לכך שהוא לא התרסק כמו רבים מהטייקונים האחרים בני זמנו.

בימיה הטובים היתה סאני מכונה משומנת של מזומנים שייצרה 70־100 מיליון שקל במזומן מדי שנה. הרבה לפני שנוחי דנקנר רכש את אי.די.בי ונהפך למושא הערצה של בן דב, צבר בן דב הון שמעטים מאנשי העסקים הישראלים ראו. אמנם חלק מהכסף נותר בחברה ונהפך לתיק השקעות ענק, אך חלק מכובד מהרווחים חולק כדיווידנד וזרם לחשבונו של בן דב.

זהו הייחוד של בן דב בהשוואה לחלק מהטייקונים לשעבר. הוא תמיד רצה את הכסף קרוב. הוא לא השתמש בכל שקל פנוי כדי לבצר את השליטה בחברות הציבוריות שלו, כפי שעשה דנקנר באי.די.בי, אלא משך את כספו כדיווידנד והשתמש בו, בין היתר, כדי לרכוש נדל"ן – מגרש ענק בכפר שמריהו ושורה של דירות יוקרה בפרויקט צמרת. יש האומרים כי מה שהנחה אותו הוא הצורך לדאוג לעתידם של ששת ילדיו, משתי תקופות נישואים שונות שהסתיימו בגירושין.

לאורך השנים הטובות כיבואן בלעדי של מכשירי סמסונג, ניסה בן דב לפלרטט עם עסקים נוספים. הוא הקים יחד עם פלאפון מיזם תוכן, ורכש את אתר הבלוגים תפוז והנפיק אותו. כמו כן השקיע בכמה חברות. את הפריצה המשמעותית מעבר לשוק הסלולר עשה ב־2005, כשהקים את חברת ההשקעות טאו (בתיווך בנק לאומי) על חורבות ירדן השקעות. היתה זו הפעם הראשונה שבה בן דב שיחק בכספם של אחרים. מרבית המאזן של טאו היה מורכב מחוב ענק לבנק לאומי וחוב קטן יותר לבעלי האג"ח. בסך הכל עמד לרשותו של בן דב אשראי של כמעט 2 מיליארד שקל, באמצעותו יכול היה לבצע רכישות מסוכנות של נדל"ן במזרח אירופה או השקעות פיננסיות בבורסה.

באותה תקופה, הבנקים והגופים המוסדיים הישראלים זרקו כסף על כל איש עסקים בעל הון עצמי גדול ותזרים חזק כפי שסאני ייצרה לבן דב. הריביות הנמוכות והכסף הקל סנוורו גם את בן דב, שהאמין כי זו ההזדמנות שלו להפוך לטייקון בעל מקום ראוי במועדון היוקרתי של דנקנר, לבייב, תשובה ופישמן.

אילן בן דב  והרב יאשיהו פינטו
מוטי מילרוד

כשטאו קרסה והגיעה להסדר חוב, בן דב יצא ממנו בשריטות קלות בלבד, מאחר שהשכיל להפריד בין הונו האישי לבין חובות החברה. מהר מאוד הוא המשיך הלאה. ב־2008, כשברקע כבר ניכרו סימנים מתקדמים של חדלות פירעון בטאו, המשיך בן דב בלהטוטים פיננסיים ורכש את חברת סקיילקס, דרכה ביצע כעבור כשנה את עסקת חייו וקנה את חברת הסלולר פרטנר. מי שליווה את בן דב בכל המהלכים האלה, מטאו ועד רכישת פרטנר, היה בנק לאומי. הבנק היה אחד המתווכים בעסקת פרטנר (עליה גזר קופון של כ־11 מיליון שקל), ואף רכש מניות בעסקה בהיקף של כ־515 מיליון שקל. לאומי גם הוביל את קונסורציום המימון שאפשר לבן דב להשתלט על פרטנר, אחת החברות המוערכות ביותר בישראל אז, תמורת 5.3 מיליארד שקל, כשבקופת סקיילקס היה הון עצמי של כ־700 מיליון שקל, כ־13% בלבד מהעסקה.

המשך הסיפור ידוע. ב־2010 החל משה כחלון, אז שר התקשורת, להכות בחברות הסלולר. תחילת המהלך היתה הפחתת דמי הקישוריות בכ־70%, ואיסור על קנסות היציאה שהוטלו על לקוחות שביקשו לעבור מרשת סלולר אחת לאחרת. בשעה שדנקנר ואלוביץ' בחרו לשתוק אל מול צעדיו של כחלון או לפעול מחוץ לעין התקשורת, בן דב התייצב בחזית המאבק. באוגוסט 2010, מעל בימת כנס "גלובס" הוא איים כי הפחתת תעריפי הקישוריות דווקא תעלה את מחירי הסלולר. הוא גם היה זה שייצג את טייקוני התקשורת בדיוני ועדת הכלכלה, וניהל שיחות שכנוע אישיות עם מיעוט מחברי הכנסת שהסכימו לשמוע אותו.

אלא שכל זה לא עזר. ב־2011 החלו חברות הסלולר להוריד מחירים, כהכנה לתחרות שהגיעה במאי 2012. הדיווידנדים פסקו, מניות הסלולר קרסו וכך גם הבסיס הפיננסי שעליו ישבה פירמידת המימון של בן דב. הוא הבין כי אין לו ברירה אלא להיפרד ממרבית עסקיו כדי להישאר על רגליו. בינואר 2012, לאחר שורה ארוכה של טעויות עסקיות – אבל ארבעה חודשים לפני שגולן טלקום ו־HOT שינו את פני שוק הסלולר – הוא מכר את מניותיו בפרטנר. בניגוד לדנקנר שלא הבין כי שהמשחק נגמר וסיבך עצמו בפלילים עם "הנפקת החברים", בן דב ידע לשחרר את אחיזתו בזמן.

 

חליפה גדולה מדי

כשהעסקה למכירת פרטנר יצאה לפועל, לקראת סוף השנה, כבר היה ברור ששוק הסלולר שונה לגמרי מזה שאליו נכנס בן דב ב־2009. חיים סבן הסכים לחלץ אותו ושילם לסקיילקס 80 מיליון דולר עבור מניותיה. בן דב הפסיד את כל ההון העצמי שהשקיע בסקיילקס, בעלי המניות הפסידו את כל כספם, ובעלי האג"ח נאלצו לספוג תספורת של 50%. הבעלות בחברה, שעדיין החזיקה בזיכיון יבוא של מכשירי סמסונג, עברה לבעלי האג"ח, ובן דב נותר ללא מניות. כיום הונו מתבסס על כסף שהוציא במרוצת השנים מהחברות הציבוריות, ושלא הועמד כעירבון אישי לבעלי האג"ח והבנקים. לפי הערכות, לבן דב יותר מ־100 מיליון שקל, שמושקעים מרביתם בנדל"ן.

כיום, כמעט חמש שנים אחרי שבן דב מכר את מניות פרטנר, וכשלוש שנים לאחר שהושלם הסדר החוב בסקיילקס, אפשר לומר כי בן דב וידידו־שותפו־מתחרהו דנקנר הם הסמלים המובהקים של תקופת הטייקונים. שניהם האמינו כי יש להם מגע זהב שיאפשר להם לגייס עוד ועוד חוב ציבורי, שניהם עטו על עצמם ארשת של שליחות ציבורית כפילנתרופים, ושניהם נהו אחרי רבנים וגורואים שיפתרו להם את הדיסוננס שבין רצונם להביא טוב לעולם, ובין הנזק שיצרה הרדיפה שלהם אחר הון ושליטה. אולם סיפורו של בן דב לא יהיה שלם מבלי להתייחס לאחריות של אלה שאפשרו לו, וליתר הטייקונים, להתרומם גבוה הרחק מעבר היכולות שלהם. בן דב של 2005 היה איש עשיר מאוד שהחזיק בידיו מכונת מזומנים חצי מונופוליסטית – יבואנית הסלולר סאני. עבור הבנקים והגופים המוסדיים שמנהלים את הפנסיה של הציבור, וחיפשו קיצורי דרך כיצד לייצר תשואה מבלי לעבוד קשה מדי, בן דב היה פתרון קל. הם לא שאלו הרבה שאלות ותפרו עבורו חליפות שבדיעבד התבררו כגדולות עליו בכמה מידות. בן דב, ללא דחיפת הבנקים והמוסדיים, היה ונותר יבואן מכשירי סלולר מוצלח ועשיר מאוד – אך לא מעבר לכך. המוסדיים והבנקים הם אלה שנתנו לו את הכסף ששרף במרוץ אחר שליטה, כבוד והון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#