האיש שלא למד דבר - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקונים

האיש שלא למד דבר

שאול אלוביץ' היה יכול לחמוק מהמלכודות שבהן נפלו טייקונים כאילן בן דב ונוחי דנקנר. הוא לא עשה זאת, וכעת הוא עלול לאבד את האימפריה שבנה

4תגובות

שאול אלוביץ' הגיע לנקודת שיא בקריירה שלו ב־1999. זה היה בסופו של עשור משגשג שבו, בזכות פתיחת שוק הטלפוניה הסלולרית לתחרות, הוא מכר מאות אלפי טלפונים ניידים של חברת נוקיה שאותם ייבא לארץ. מכשירים אלה שדחקו הצידה את מכשירי מוטורולה, שעד אז שלטה באופן בלעדי בשוק הצעיר. אלוביץ' צבר הון והיה מוכן להתקדם לשלב הבא במימוש החלום שלו מזה שנים רבות – להיות הבעלים של חברת תקשורת גדולה. הוא החליט להקים את חברת אופק כמתחרה לבזק, שהיתה אז מונופול ממשלתי גדול ששלט ללא עוררין בתחום הטלפוניה הקווית. אלוביץ' השקיע 30 מיליון דולר בחברה, ובשלב מסוים אף חשב לגייס את חברת סלקום כשותפה אסטרטגית. אבל למרות ההתלהבות ששררה במסדרונות החברה, שאותה הביאו המהנדסים הצעירים שגויסו בימי הבועה בשנת 2000, המיזם נכשל. הבועה התרסקה, הטכנולוגיה לא התרוממה וסלקום קיבלה רגליים קרות. ב־2001 נסגרה החברה ו־170 עובדיה פוטרו.

אבל אלוביץ' התגבר על הכישלון הזה ומכאן והלאה רק הלך והתחזק. בעשור הבא הוא נהפך שותף בחברת הטלוויזיה הרב־ערוצית בלוויין yes, ומכר לה ממירים שייבא לישראל – מכירות שגדלו והלכו בהתאם לקצב גידול המנויים. ב־2006 הוא רכש מאליעזר פישמן את חברת קווי זהב תמורת 140 מיליון דולר, ומיזג אותה עם חברת אינטרט זהב שהקים כעשור קודם לכן. לחברה הממוזגת, 012 סמייל, יש פעילות אינטרנט, שיחות לחו"ל ופעילות קטנה של טלפוניה פנים־ארצית. אלוביץ' המשיך לפתח את העסקים השונים שלו ולבחון הזדמנויות (את רכישת פרטנר, לדוגמה, הפסיד לאילן בן דב), עד שב־2010 רכש את גרעין השליטה בבזק (31%), שבינתיים הופרטה, מידי חיים סבן תמורת סכום של 6.5 מיליארד שקל. כדי לממן את העסקה הזו נטל אלוביץ' הלוואות ענק בסכום כולל של 5 מיליארד שקל, שרובצות עליו עד היום. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אם אופק היתה מצליחה בשעתה להוות איום ממשי על מונופול בזק, דבר שהיו לו השלכות על מפת התקשורת כולה. הכישלון ההוא, וההתעקשות על החלום, הובילו את אלוביץ' לוויתור על הניסיון להיות מנצח בשוק תחרותי באמת. כיום הוא בעל חברת התקשורת הגדולה בישראל, זו שבשנים האחרונות עושה ככל יכולתה כדי למנוע תחרות בשוק הטלפוניה הקווית.

גילת אורקין

 

הבום של נוקיה

אלוביץ', 69, הוא בן להורים ניצולי שואה שגדל בתל אביב הקטנה של שנות ה־50 וה־60. נישואיו בגיל צעיר לאשתו הראשונה, מירה פרונאי, היו גם ההזדמנות העסקית הראשונה שלו. חמו, אלכס פרואני, היה בעל עסק קטן בשם ר.א.פ, שעסק בהתקנת אינטרקום ואנטנות טלוויזיה בבתים משותפים, וביבוא טלפונים ומוצרי צריכה אחרים. ב־1968, זמן קצר לאחר שהשתחרר מהצבא, הצטרף אלוביץ' לעסק המשפחתי ועד מהרה ניהל את החנות המשפחתית ברחוב גרוזנברג בתל־אביב יחד עם גיסו אז, יגאל שגן. כבר אז הוא חי חיים מבוססים למדי, בוודאי בהשוואה לרמת החיים המקובלת בישראל, שהיתה אז מדינה הרבה פחות עשירה. שתי המשפחות חיו זו לצד זו בבית דו־משפחתי בהרצליה פיתוח.

ב־1985 קיבלה ר.א.פ הצעה לרכוש את חברת יורוקום, שהיתה אז יבואנית מכשירי אלקטרוניקה ומתחרה של ר.א.פ. פרונאי התנגד לעסקה, אבל אלוביץ' היה מעוניין בה מאוד ואף הציע לגיסו שגן להצטרף אליו ברכישה. זה סירב, בעיקר מסיבות הקשורות לשמירת העסק המשפחתי. על כך הוא אמר בעבר למוסף Markerweek: "את שאול לא כל כך עניין הצד המשפחתי, הוא התעניין יותר בצד הכספי".

בדיעבד, ההחלטה הקרה הזו היתה יריית הזינוק לדרכו העצמאית של אלוביץ', זו שתוליך אותו בסופו של דבר לשליטה בבזק. ב־1986 האחים שאול ויוסי אלוביץ' נכנסו כשותפים עיקריים ביורוקום, בשותפות עם חברת תדיראן ההסתדרותית. לתדיראן היו קשרים עם סוכנויות, מה שלא היה למתחרות של יורוקום – שגן וחברה נוספת בשם גלקסי. יורוקום החלה לשווק מרכזיות רב־קוויות לעסקים, דרך חברת בזק.

הבום הגדול הגיע בתחילת שנות ה־90, כשאלוביץ' נהפך ליבואן הרשמי בישראל של יצרנית הטלפונים הפינית נוקיה. כעבור כמה שנים, כשנכנסה לשוק חברת סלקום, הדבר אפשר לו למכור מאות אלפי מכשירים. סייעה לכך, בין היתר, תקלה שהתעוררה במכשירי סלקום מתוצרת מוטורולה, והעניקה ליורוקום הזדמנות להשיג דריסת רגל בשוק עם מכשירי נוקיה. את ההזדמנות הזו ניצל אלוביץ' עד תום.

אלוביץ' גם ידע לתמרץ מוכרים צעירים עם בונוסים וטלפונים חינם, ובסך הכל ניצל היטב את רוח התקופה שבה הישראלים התלהבו מאוד מהפלא הסלולרי ורכשו אותו בהמוניהם. הוא נהג בתבונה גם בגיוס מנהלים – המנהלים הבכירים שהוא גייס לקבוצה לא היו מנהלים כוכבים של בורסה, אלא אנשי עבודה שצמחו בחברה, או שאלוביץ' זיהה אותם כאנשי ביצוע טובים והביא אותם מחברות אחרות. רובם נשארו לטווח ארוך יחסית, וסייעו לבנות בסיס יציב ליורוקום. באותה תקופה הוא גם נהנה מגב כלכלי איתן מאיש העסקים היהודי־אמריקאי תד אריסון, שבאמצע שנות ה־90 נכנס כשותף ביורוקום במקום תדיראן. אריסון, שבאותה התקופה רכש גם את השליטה בבנק הפועלים, צעד יד ביד עם אלוביץ' במשך עשור (לאחר מותו היתה זו בתו שרי), עד שב־2005 אלוביץ' רכש את חלקה של קבוצת אריסון ביורוקום – 49% מהמניות, לפי שווי מוערך של 200 מיליון דולר.

 

השיעור של נוחי

נשאלת השאלה מדוע, עם נתוני פתיחה כאלה, אלוביץ' התרסק בסופו של דבר בבזק, והסתבך בחקירה פלילית שלא רק עלולה להוביל אותו אל בין הסורגים, אלא גם פוגעת בשווי החברה, שירד מאז תחילת החקירה (20 ביוני) ועד יום סגירת הגיליון בכ־3.5 מיליארד שקל. התשובה לכך מורכבת וקשורה גם לתהליכים שמתרחשים בשוק ההון ישראלי.

ניתן לתאר את אלוביץ' כטייקון הישראלי האחרון בעידן הקפיטליסטי הראשון של הכלכלה הישראלית. את העידן הזה אפשר לתחום, פחות או יותר, בתקופה שראשיתה באמצע שנות ה־90 וסופה באמצע העשור הנוכחי, והסמל המובהק שלו הוא נוחי דנקנר, שאף הוא הסתבך בפלילים והורשע בהרצת מניות. אילולא תופעת דנקנר, ספק אם אלוביץ' היה נהפך לטייקון.

בעידן הזה נפתח שוק ההון הישראלי בעקבות שורת הפרטות של חברות ממשלתיות, הסתדרות וגופים ציבוריים אחרים. רפורמת הפנסיה שהוביל ב־2003 בנימין נתניהו, אז שר האוצר, הזרימה מאות מיליארדי שקלים מכספי החוסכים לבורסה. רפורמת בכר, שבעקבותיה נכנסו גופים מוסדיים ובתי־השקעות לניהול כספי החיסכון, במקום הבנקים שעד אז היתה להם שליטה בלעדית, היא נדבך נוסף בתהליכים שהיוו מצע לעליית הטייקונים, שהיו בשיאם לפני עשור, רגע לפני משבר הסאב־פריים בארצות־הברית שגרם למשבר הכלכלי העולמי של 2008. אנשי עסקים כדנקנר, אליעזר פישמן, מוטי זיסר המנוח, לב לבייב ואילן בן דב, שלטו על מגוון עסקים באופן ריכוזי שגרם לעלייה ביוקר המחיה.

אבל מה שאפשר את עלייתם של הטייקונים הוא יכולתם לקחת הלוואות בקלות, לא רק מהבנקים (כמו שקרה אצל פישמן או זיסר), אלא גם מהגופים המוסדיים, שדחפו לשם את הכסף כי חיפשו תשואה. לכאורה כולם היו מרוצים, אבל היה רק פרט קטן אחד שקלקל את החגיגה: הלוואה שלוקחים צריך גם להחזיר. בשורה התחתונה, נפילתם של הטייקונים נובעת מכך שלא הצליחו להחזיר את ההלוואות שנטלו כדי לממן את הרפתקאותיהם העסקיות. דנקנר גם הורשע בפלילים מפני שבלחץ שבו היה נתון, עשה דברים שאסור היה לו לעשות; פישמן נמצא כיום בתסבוכת משפטית מאחר שכבר לפני שנים העריך שיקרוס, ותכנן בהתאם את חלוקת הנכסים שלו, כפי שטוען מפרק נכסיו, עורך־הדין יוסי בנקל. יצחק תשובה, שביצע תספורת ענק של 1.5 מיליארד שקל בדלק נדל"ן, היה עלול להיקלע לגורל דומה אלמלא תגליות הגז הגדולות בקידוחי תמר ולווייתן, שהצילו את עסקיו.

אלוביץ' אף פעם לא השתייך לחבורה הזו, אם בשל נטייתו לברוח מאור הזרקורים או מאחר שהקפיד במשך השנים להתמקד רק בתחום התקשורת. אבל בדבר אחד מהותי אלוביץ' הוא לגמרי אחד משלהם: האופן שבו נהפך להיות טייקון. כשאלוביץ' רכש את השליטה בבזק, כבר החלו להיראות סימני המשבר אצל חלק מהטייקונים. לב לבייב, לדוגמה, כבר היה אחרי הסדר חוב, גם משבר החובות של דלק נדל"ן היה ידוע וגלוי. סימנים ראשונים למשבר שעלול לבוא התגלו גם אצל זיסר, דנקנר ואחרים. אלוביץ' לא למד לעומק את הלקח מהסתבכויותיהם, וזו הטעות הגדולה שלו. כמוהם, גם הוא התעשר באמצעות השתלטות על חברה גדולה בעזרת מינוף, והחזרת חוב באמצעות דיווידנדים שמחולקים לבעלי המניות. דבר זה מותיר את החברה ללא יתרות מזומנים מספיקות ליום סגריר, או כסף להמשך ההשקעות.

בבזק, הרווחיות היתה עצומה, והיא נבעה בעיקר מהיעדר תחרות בתחום הטלפוניה הקווית. לשם המחשה, בשנים 2014־2016 היתה בזק אחראית ל־84% מהרווח הנקי בשוק התקשורת, ולפי משרד התקשורת לחברה יש רווח חריג של כמיליארד שקל בשנה – מה שהופך אותה לחברת התקשורת הרווחית בעולם. בזכות הרווחים, אלוביץ' יכול היה לחלק במשך השנים דיווידנדים בבזק בסך של כ־17.5 מיליארד שקל. אבל כל זה עדיין לא הספיק כדי להתמודד עם נטל החוב.

כאן באה לידי ביטוי שיטת פעולה נוספת שנקטו הטייקונים: עסקות בעלי עניין, טריק שנועד לגלגל את החוב כלפי ציבור המשקיעים ולצמצם את החוב שיש לטייקון. במארס 2015 רכשה בזק מידי יורוקום את אחזקותיה בחברת yes (50%), וכך נהפכה לבעלת השליטה המלאה בחברה. העסקה הזו, שבה הוציאה בזק בין 700 מיליון למיליארד שקל, היא זו שהובילה את אלוביץ' לחדרי החקירות. כבר בעת ביצועה, ב־2015, נמתחה ביקורת על מחיר העסקה הגבוה שהתברר כגבוה יותר מהערכת שווי חיצונית שנקבעה ל־yes. לרבים בשוק ההון הזכירה העסקה הזו את עסקת ישראייר־גנדן בימי נוחי דנקנר. כזכור, גנדן הפרטית מכרה לאי.די.בי את חברת ישראייר הכושלת, יחד עם ההפסדים שלה, וכך ציבור המשקיעים בבורסה ספג את החובות של החברה שמהם נפטרו דנקנר ושותפיו לחברה הפרטית.

בנקודת הזמן שבה נעשתה עסקת בזק־yes, אלוביץ', כבר היה אמור להפנים את הביקורת הציבורית החריפה על עסקת גנדן ועסקות שנעשו בימי הדומיננטיות של הטייקונים, ולהבין שרשויות החוק והציבור בכללותו, סובלני הרבה פחות למהלכים כאלה. בזק, מצדה, הסבירה של־yes היתה חשיבות כלכלית בשל הסינרגיה בין שני החברות, שהיתה מאפשרת לה למכור חבילות טריפל, אבל זה עדיין לא מסביר כיצד הצד הקונה בעסקה (בזק) מתעקש לקנות חברה במחיר הגבוה ביותר ממאות מיליוני שקלים מהערכת שווי חיצונית שניתנה. אילו היה אלוביץ' מפנים את השינויים שעברו על שוק ההון הישראלי, הוא היה יכול להחליט לעצור בנקודה זו, ולנסות לחפש דרך אחרת להתמודד עם מועקת המינוף.

 

החיבוק של נתניהו

אי־אפשר בלי פוליטיקה. קשרי הון־שלטון הם חלק בלתי נפרד מסיפורה של הכלכלה הישראלית, והדבר בא לידי ביטוי גם במקרה הזה. אלוביץ', שבעמדותיו הפוליטיות מזדהה עם הליכוד, ידע במשך שנים לטפח קשרים פוליטיים שונים. הבולט שבהם הוא עם חבר מרכז הליכוד דוד בן־בסט, שהיה ספק של חברת ר.א.פ, ובהמשך נהפך לשותפו של אלוביץ' בבעלות על תחנות הרדיו האזוריות רדיוס ולב השפלה. אלוביץ' העסיק ביורוקום גם את העסקן הפוליטי שאול שניידר, שהיה בשנות ה־90 יועצה של שרת התקשורת לימור לבנת, והיה מקושר גם לפעילים במפלגת העבודה. בשנים האחרונות נודע על קשריו של אלוביץ' עם בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ב"הארץ" נחשפו קשרי הידידות בין השניים, שחלק מהפן הבעייתי שבהם היה פרסום ידיעות חיוביות על נתניהו ואשתו שרה באתר "וואלה", שאף הוא בבעלותו של אלוביץ' (חברה־בת של בזק). שורה של החלטות שקיבל נתניהו, בכובעו כשר התקשורת, היטיבו עם בזק ועם אלוביץ'. כך למשל, בתקופה שהיה שר התקשורת, אישר נתניהו להקפיא רפורמה חשובה בתחום הטלפוניה הקווית, וקיבל החלטות נוספות הנוגעות לחברה, ובהן החלפת מנכ"ל המשרד אבי ברגר, שעמד ליישם את הרפורמה, במקורבו של נתניהו שלמה פילבר. כיום, פילבר הוא אחד החשודים המרכזיים בפרשת בזק, בשל הטבות שדאג לכאורה להעניק לה. לפי דו"ח מבקר מדינה שפורסם לאחרונה, נתניהו לא דיווח על קשריו עם אלוביץ'.

מה בדיוק מהות הקשרים בין אלוביץ' לנתניהו? על כך אין תשובה ברורה. תחילה טען נתניהו שבינו לבין אלוביץ' חברות ארוכת שנים (בגינה נפסל על־ידי היועץ המשפטי מטיפול בענייני בזק), אולם לפני כחודש שינה את גרסתו, ובעמוד הפייסבוק שלו טען שהם חברים מהעבר ותו לא. מבחינת אלוביץ', נראה שגם אם בזק קיבלה יחס מועדף בזכות החברות הזו ורפורמות נדחו, הרי שעדיף היה לו לוותר כליל על הקשר הזה, שמאיר אותו ואת בזק באור שלילי. האם אלוביץ' של תחילת הדרך לא היה מעדיף להיות בעל חברת תקשורת גדולה שפועלת בשוק תחרותי לגמרי? כנראה שכן, אבל בדרך מהחנות הקטנה ברחוב גרוזנברג בתל אביב למשרדי בזק בעזריאלי, משהו קרה, וכעת אלוביץ' עלול לאבד הכל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#