בית המשפט הכריע: דן בראון ניצח בקרב על "צופן דה וינצ'י" - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בית המשפט הכריע: דן בראון ניצח בקרב על "צופן דה וינצ'י"

הסכסוך בבריטניה סביב המוטיב המרכזי של הספר המצליח "צופן דה-וינצ'י" הגיע באחרונה לסיומו: דן בראון ימשיך ליהנות מרווחי הספר והסרט, ההיסטוריונים שעל מחקרם הסתמך ייוותרו בידיים ריקות

בשבוע שעבר בא אל קצו הסכסוך המתוקשר בין הסופרים-ההיסטוריונים מייקל בייג'נט וריצ'רד לי לבין מחבר רב המכר הבינלאומי "צופן דה-וינצ'י", דן בראון. בית המשפט העליון לערעורים אזרחיים של בריטניה אישר פה אחד את פסק דינו של שופט בית המשפט הגבוה לצדק, פטר סמית, שדחה את תביעתם של בייג'נט ולי נגד בראון, שבמסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע כי ברומן הבלשי שחיבר בתחילת 2003, בראון השתמש במוטיב מרכזי, המורכב מ-15 מרכיבים המצוינים בספרם "הדם הקדוש והגביע הקדוש", שיצא לאור כבר ב-82'.

שלושת שופטי בית המשפט לערעורים, הלורדים טימותי לויד, ג'ון מומרי וברנרד ריקס, ביקרו בהחלטתם בנימוס אנגלי אופייני את הפזיזות שבה ניתנה החלטת בית המשפט הגבוה, וקבעו כי חלק ניכר מהמחלוקות בין המערערים למשיב לגבי טעויות משפטיות שנפלו בפסק הדין, נבעו מהמהירות שבה ניתן פסק הדין.

השופט סמית שמע את המשפט המסובך והמורכב הזה במשך 11 ימים בלבד בחודש פברואר 06', ופירסם את פסק דינו המקיף בן 70 העמודים בתחילת אפריל באותה שנה. לורד לויד ציין בפתח חוות דעתו כי "פסיקת בית המשפט הגבוה אינה קלה להבנה, ואולי מוטב היה שהשופט ירשה לעצמו זמן מעט רב יותר להכנה, בדיקה ותיקונים".

הלורד מומרי היה תקיף מעט יותר, וקבע שפסק הדין הארוך והמורכב של הערכאה התחתונה סיפק תחמושת לטענות שני הצדדים. "יהיה זה נכון לומר שאם הממצאים ונימוקיהם היו מוצגים בסדר ובבהירות רבה יותר, היקף העימות בין הצדדים היה מצטמצם", קבע.

פזיזה אבל צודקת

עם זאת, הלורדים הגנו על השופט סמית, וקבעו כי על אף טעויות שיפוטיות מסוימות שמצאו בפסיקתו, הן לא השפיעו על הכרעתו הסופית, שאותה הם אישרו. בכלל, קובעים הלורדים, בהיעדר טעות משפטית עקרונית, רצוי שבתי משפט לערעורים ינקטו ריסון עצמי ולא יחליפו את שיקול דעתם בשיקול הדעת של הערכאה הנמוכה.

הרבה כסף עמד על כף המאזניים במשפט. "צופן דה-וינצ'י" הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר בהיסטוריה, עם יותר מ-43 מיליון עותקים ברחבי העולם. בנוסף, ישנה הגרסה הקולנועית המצליחה, בכיכובו של טום הנקס ובבימוי רון הווארד, שהזרימה הכנסות רבות.

בפסק דין ארוך למדי (37 עמודים) ומנומק לא פחות מנתח הלורד לויד את פסיקתו של סמית ואת טענות הצדדים. מטענות הצדדים עולה כי לא היתה, למעשה, מחלוקת על כך שבראון נחשף לספר "הדם הקדוש והגביע הקדוש", אם כי בראון טען שהוא נחשף אליו רק בשלבים מאוחרים של כתיבת הספר, לאחר שהטיוטה ראשונה של הספר, שכללה את כל הרעיונות המרכזיים שבו כבר נשלחה למוציא לאור.

למעשה, התברר כי מי שערכה את המחקר לספר היתה אשתו של בראון, בלית בראון, שלא הובאה לעדות על ידו, לטענתו משום שלא רצה לחשוף אותה למהומה התקשורתית סביב המשפט. השופט סמית קבע בערכאה התחתונה כי גברת סמית נחשפה לספר "הדם הקדוש והגביע הקדוש" עוד לפני כתיבת הטיוטה הראשונה לספר.

הצדדים לא היו חלוקים גם על כך שבראון לא העתיק לספרו, מילה במילה, קטעים מתוך "הדם הקדוש והגביע הקדוש". אמנם המערערים הצביעו על כמה צירופי מלים מקבילים בשני הספרים, אך רק כדי להראות שבראון נחשף לספרם, ולא כדי להוכיח שהוא העתיק מהספר קטעים של ממש.

הטענה המרכזית של התובעים היתה שבראון העתיק את המוטיב המרכזי של ספרם. להוכחת ההעתקה הם ציינו 15 אלמנטים, שלטענתם, הופיעו במחקרם והועתקו על ידי בראון. השופט סמית קבע כי מתוך 15 האלמנטים רק 11 מופיעים בשני הספרים, שלושה לא הופיעו ב"צופן דה-וינצ'י" ואחד לא הופיע כלל בספר "הדם הקדוש והגביע הקדוש".

שושלת ישו

על פי הנטען, התזה המשותפת לשני הספרים היא שישו היה צאצא למשפחה מלכותית בארץ ישראל. נטען כי כבן למשפחת מלוכה וכיהודי מאמין בן התקופה, לא סביר כי לא היה נשוי ואב לילדים. לאחר צליבתו, היגרה אשתו, מריה מגדלנה, מארץ ישראל והשתקעה בדרום צרפת. היא נשאה ברחמה צאצא של ישו, או שכבר ילדה את ילדו. השושלת של ישו המשיכה להתקיים בדרום צרפת והתמזגה בשושלת אחרת, שיחד יצרו את שושלת המלכים המרובינגים ששלטה בחלקים מאירופה במאות ה-6 עד ה-8 לספירה.

בינתיים האימפריה הרומית אימצה את הנצרות של פאולין, שנהפכה לדת הרשמית של האימפריה, ואסרה על כל צורה אחרת של נצרות. מאז נאבקה הכנסיה בכל ביטוי אחר של הנצרות, לרבות זה של המרובינגים. למרות מאבקה של הכנסיה והניסיונות לחיסול המרובינגים קשר הדם של צאצאי ישו שרד, אך הכנסיה הקתולית העלימה את העניין. מהמאה ה-14 הופיעו גאונים ממשפחות שונות שאת כולם ניתן לקשור למרובינגים כמו ליאונרדו דה וינצ'י, בוטיצ'לי, אייזיק ניוטון, ויקטור הוגו ואחרים.

הלורד לויד פותח את חוות דעתו בכך שדיני זכויות יוצרים אינם מגינים על רעיונות, אלא על הביטוי של הרעיונות. הקו המפריד בין רעיון לביטוי אינו תמיד ברור, ולכן לא ניתן לקבוע בברור היכן עובר הקו בין שימוש לגיטימי ברעיון מובע לבין שימוש בלתי חוקי בו. מעבר לכך, כאשר מדובר בהעתקה של מוטיב, ולא של קטע מסוים ביצירה, על התובע להוכיח כי המוטיב המועתק מהווה חלק מהותי מהיצירה המקורית.

לויד מאשר את פסיקת בית המשפט הגבוה, ומקבל את טענתו של בראון, שהוא לא העתיק את המוטיב המרכזי של "הדם הקדוש והגביע הקדוש", מאחר שנקבע כי לספר לא היה כלל מוטיב מרכזי אמיתי. מהפסיקה עולה כי בית המשפט הגבוה קיבל את הטענה שהתובעים גיבשו וניסחו את המוטיב המרכזי של ספרם ב-15 נקודות בדיעבד - רק לצורך התביעה נגד בראון. נפסק כי המרכיבים המופיעים ביצירה המקורית הם כלליים מדי ובעלי רמת הפשטה גבוהה מדי מכדי שיוכרו כמוטיב מרכזי המקנה זכות יוצרים. אמנם נפסק כי בראון נחשף ל"הדם הקדוש והגביע הקדוש", והוא אף אישר זאת בעצמו, אך אין בכך כדי להקים זכות על פי דיני זכויות יוצרים.

בנוסף, אישר לורד לויד את פסיקת סמית כי על אף שהיתה העתקה מסוימת של בראון מספרם של התובעים, האלמנטים המועתקים לא היוו חלק מהותי ומשמעותי מ"הדם הקדוש והגביע הקדוש", ועל כן אינם ראויים להגנת זכויות יוצרים. כלומר, האלמנטים המופיעים ביצירה המקורית הם בבחינת רעיונות לא מוגנים, ואינם חוצים את הקו של ביטוי המוגן בזכויות יוצרים.

הסדר הכרונולוגי הכריע

לדברי פרופ' מיגל דויטש, מומחה למשפט אזרחי מאוניברסיטת תל אביב, "במרכז פסק הדין יש איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לפרטי. שלא כמו בבעלות מוחשית, שבה האינטרס הפרטי חזק מאוד, בדיני זכויות יוצרים נעשה איזון בין שני האינטרסים הללו. יש אינטרס חזק שקניין רוחני יהיה נחלת הכלל. פסק הדין עוסק בהבחנה בין רעיון לבין ביטויו. העיקרון הוא שרעיון כשלעצמו - אינו מוגן.

"אמנם במקרה זה לא מדובר בהעתקה מילולית, אך גם חיבורים בין אלמנטים של יצירה עשויים להיות מוגנים. בסופו של דבר אין מחלוקת שהיתה במקרה זה רמה מסוימת של העתקה, אך נקבע שההעתקה היתה ברמת הרעיון, ולא ברמת הביטוי שלו.

באשר לחיבורים בין האלמנטים המשותפים ליצירות, ישנו כלל שאומר שאם בגלל אילוצים יש רק דרך אחת או דרכים ספורות בלבד לחבר בין אלמנטים אמנותיים מסוימים, אז אין לראות בחיבורים זהים כאלה העתקה אסורה. במקרה זה, מאחר שמדובר באירועים היסטוריים, ישנו סדר כרונולוגי טבעי של הדברים, ועל כן גם בחיבורים של האלמנטים האלה אין העתקה המוגנת בזכויות יוצרים. אם הסדר מוכתב על ידי כרונולוגיה - לא ניתן להגן עליו.

"מה שנראה בעייתי במידה מסוימת הוא שהתובעים השקיעו מאמץ של שנים במחקר, ואז מישהו בא ונוטל אותו. בית המשפט קובע כי על רעיונות אין הגנה, ומכך יוצא שעבודתו של חוקר נעשית במידה מסוימת לטובת הכלל. עם זאת, לדעתי, אין להסיק מפסק הדין שכל נטילה של עבודת מחקר תהיה מותרת. חשוב להבין שההבחנה בין רעיון לביטוי אינה מדעית, והיא עניין של מדיניות שיפוטית. יש פה הרבה אינטואיציה. הלוא כל רעיון הוא ביטוי של רמת הפשטה גבוהה יותר, ולכן קשה לפתח כלים לוגיים לבחינת הקו המפריד בין רעיון לביטויו. הדבר בא לידי ביטוי בתוכנות מחשב. תוכנה מוגנת בזכויות יוצרים, אך לפעמים מתעוררת מחלוקת אם אפליקציה מסוימת היא בבחינת רעיון לא מוגן או ביטוי מוגן שלו.

"על אף שפסק הדין נכון במישור דיני זכויות יוצרים, ניתן לחשוב על סט דינים נוסף שניתן להחיל על מקרים מעין אלה, שלא נבחן על ידי בית המשפט בבריטניה. הכוונה לדיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעים טוענים כי בראון גזל את פירות העבודה שלהם, כלומר, התעשר על חשבונם. בפסק דין תקדימי בעניין זה בישראל, בפרשת עשיר, נקבע כי לעתים ניתן להגן על יצירות רוחניות מחוץ לדיני הקניין הרוחני. דיני זכויות יוצרים מקנים תוואי מסוים של הגנה - הגנה חזקה. אולם אם הם אינם מתקיימים, אין זה אומר כי לתובע לא תהיה הגנה כלל. יכולה לקום לו הגנה חלשה יותר מכוח דיני עשיית עושר.

"הגנה כזו לא תהיה מקיפה כמו הגנה על זכויות יוצרים, לא מבחינת משך ההגנה ולא מבחינת הסעדים המוכרים, אך היא בכל זאת הגנה מסוימת. כמו כן, לצורך הוכחת עשיית עושר יש להוכיח אשמה של הנוטל - דרישה שאינה קיימת לפי דיני זכויות יוצרים. במקרה של 'צופן דה-וינצ'י', מאחר שההעתקה נעשתה יותר מ-20 שנה לאחר פרסום היצירה המקורית, ספק אם המחברים יכלו לזכות בסעד, גם לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

"בבריטניה כל התחום של עשיית עושר אינו מפותח. בארה"ב ישנו ויכוח נוקב האם ניתן לתת סעד בגין העתקה של יצירות רוחניות במקום שבו דיני זכויות יוצרים אינם מעניקים סעד כזה. אצלנו השאלה כבר הוכרעה בעניין עשיר, ונקבע כי סעד כזה יהיה אפשרי בנסיבות מסוימות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#