המדינה שלחצה על כפתור ההרס העצמי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המדינה שלחצה על כפתור ההרס העצמי

הפגנות ענק ברחובות, סופרמרקטים ריקים, שלטון שנאחז בצבא ומסוק שיורה על בית המשפט העליון ■ ונצואלה קורסת, ולא נראה שמישהו הולך להציל אותה

30תגובות
ונצואלה. לפי הערכות, 130 נהרגו בהפגנות שמתקיימות במדינה מאז אפריל
MERIDITH KOHUT / NYT

את הסרטון הוויראלי שיצא מוונצואלה לפני כחודש וחצי היה קשה לפספס: גבר שחום עם עיניים בהירות מאוד, שמאחוריו כמה גברים חמושים ומכוסים, מדבר ישר למצלמה. "אנחנו לא משתייכים לגוף פוליטי כלשהו. אנחנו לאומנים, פטריוטים, אנשי ממסד!" הוא ירה בספרדית, באגרופים קפוצים. גיבור הסרטון הוא אוסקר פרז - טייס המסוק שתקף ב-27 ביוני לפנות בוקר את בית המשפט העליון של ונצואלה. הסרטון, שפורסם לאחר התקיפה ובו מסביר פרז מה היו מניעיו, התפשט במהירות ברשתות החברתיות ובתקשורת. "המאבק הזה אינו מול כוחות הביטחון", מסביר פרז. "אנחנו מתנגדים לממשלה הפושעת הזאת".

הסיפור המוזר של פרז, שוטר לשעבר שגנב מסוק כדי לירות על מוסד שמזוהה עם נשיא ונצואלה, משמש אות אזהרה לכל החוששים מהידרדרותה של המדינה לדיקטטורה תחת הנשיא ניקולאס מדורו, ואף יותר מכך - ממה שיקרה אם ההתקוממות העממית שמתנהלת מאז אפריל בוונצואלה תחרוג מהפגנות ענק, ותיהפך למלחמת כל בכל.

ונצואלה - דלג
הסרטון של אוסקר פרז

לאחר פרסום הסרטון התברר כי פרז רגיל להיות מול המצלמות: ב-2015 הוא שיחק תפקיד ראשי בסרט המתח "Muerte Suspendida", או בתרגום חופשי - מוות בהשהיה. נכון לשעה זו הוא עדיין חי ומסתובב חופשי, צץ מדי פעם בעצרות מחאה בוונצואלה - ומצייץ בטוויטר.

השבוע, למשל, צייץ בטוויטר ידיעה של אתר ארגנטיני שלפיה ארגון חיזבאללה דוחף את סגן נשיא ונצואלה, טארק אל־עיסאמי, להחליף את מדורו כנשיא המדינה. אל־עיסאמי, יליד ונצואלה ממוצא סורי, הואשם על ידי ארה"ב בסחר בסמים, ובפברואר הטיל עליו משרד האוצר האמריקאי סנקציות שהקפיאו את נכסיו בארה"ב. לפי "ניו יורק טיימס", שווי הנכסים מגיע לעשרות מיליוני דולרים.

טייס שחי בסרט ופוליטיקאי בכיר שהוא לכאורה סוחר סמים הן רק שתי דוגמאות למציאות המטורפת והעגומה המתרחשת כיום בוונצואלה. "קשה מאוד להסביר לאנשים מבחוץ איך נראים החיים בוונצואלה כיום", אומרת לנו קרינה בר, 70, אדריכלית וסופרת שמתגוררת בבירה קראקס. "מחזיקים מדינה שלמה מאחורי חומות. זה כאילו שאנחנו חיים בבית משוגעים. כמו שאמר פעם סופר רוסי - אנחנו חיים בתוך חומות עם חלונות מצוירים עליהן".

אוסקר פרז
CHRISTIAN VERON/רויטרס

"המחירים לא מפסיקים לעלות"

לפי כשנה התפקעה התקשורת העולמית מדיווחים על המשבר הכלכלי בוונצואלה. המדפים הריקים והתורים לסופרמרקטים, שמקיפים בלוקים שלמים של בניינים ובתי החולים ללא תרופות, נהפכו כולם לסמלים מוחשיים לכישלונו של הנשיא מדורו.

נדמה היה שוונצואלה נמצאת מבחינה כלכלית על סף תהום, וששינוי גדול חייב לבוא. אבל יותר משנה חלפה מאז, התושבים עדיין עומדים שעות ארוכות בתור, המדפים בסופרים עדיין ריקים והאינפלציה דוהרת יותר מתמיד והופכת את החיים בוונצואלה לתיאטרון אבסורד - כך נראית המציאות כאשר המטבע כבר לא שווה כמעט כלום.

בסוף מאי 2016, כשנדמה היה שהמשבר בוונצואלה הגיע לשיאו, דולר אחד היה שווה כ-400 בוליבר (המטבע המקומי) בשוק השחור. נכון להיום, דולר אמריקאי אחד שווה בוונצואלה כ-12,890 בוליבר בשוק השחור. ערכו של הבוליבר נמדד לפי השוק השחור משום ששער המטבע הרשמי הוא קבוע, ואינו מייצג את ערכו האמיתי של הכסף. אחת התוצאות של המצב היא שמי שיש לו גישה לדולרים מצליח לחיות ברווחה יחסית, ומי שמרוויח בבוליברים מתקשה לשרוד.

"הפנסיה החודשית שלי, לאחר שהממשלה הכפילה אותה לא מזמן, שווה 16 דולר לפי השוק השחור - זה לא מכסה אפילו את ועד הבית", מספרת בר, המתגוררת בקראקס כבר יותר מ-40 שנה. שני בניה עובדים עם לקוחות בחו"ל בתחום האינטרנט ולכן מרוויחים בדולרים, מה שמאפשר את קיום המשפחה, שמתגוררת ברובע של מעמד הביניים בעיר. יחד עם בר מתגוררים בביתה הבן הגדול יחד עם אשתו והילדה שלהם בת השבע; הבן הצעיר; בחור צעיר נוסף, שבר מכנה "ילד מאומץ למחצה"; ומטפלת בת 80, שנמצאת עם המשפחה כבר 30 שנה, ועדיין מבשלת לדיירי הבית. "משפחה דרום־אמריקאית", קוראת בר, שגדלה בישראל, ל"חמולה" שלה.

"המחירים ממשיכים לעלות כל הזמן. אפשר להוציא מהבנק בפעם אחת עד 20 אלף בוליבר, ואני לא יוצאת מהסופר עם קניות של פחות מ–50 אלף בוליבר כי אנחנו משפחה גדולה. לחם פרוס, למשל, הוא מצרך יקר, שעולה 9,900 בוליבר. אני קונה גם עוגיות ובננות בשביל ילדים שמבקשים אוכל ברחוב. חלק מהמוצרים במחיר מפוקח, אבל זה יוצר מעגל שבלתי־אפשרי לצאת ממנו, כי ברגע שמפקחים על מחיר מוצר מסוים, מתחיל שוק שחור והוא נעלם מהמדפים.

"לחיות פה לבד זה בלתי־אפשרי. אנשים מצליחים לשרוד כי יש פה מסורת משפחתית חזקה, אבל מי שמצליח — עוזב את ונצואלה. בגלל זה יש פחות ופחות רופאים, ויש מחסור בתרופות, כי הממשלה לא מאפשרת כניסה של סיוע הומניטרי. אנשים מתארגנים בכל מיני אופנים — לשכונה שלי, שיש בה 15 בניינים עם ארבע דירות בכל קומה, יש קבוצת ווטסאפ שבה אפשר למכור ולקנות מוצרים, ולבקש תרופות". למרות המצב הקשה, בסביבתה של בר אין אווירה של ייאוש. "אני חיה מיום ליום והחיים אפילו יפים ויש המון דברים נהדרים. יש סולידריות בין אנשים".

מהומות בונצואלה
UESLEI MARCELINO/רויטרס

"המסכה הדמוקרטית נפלה"

ככל שמעמיקים לחקור מגלים שוונצואלה - שאינה סובלת ממלחמות דת, ובעלת מבנה קהילתי ומשפחתי תומך - נמצאת במצב פוליטי וחברתי נפיץ. אז מי נגד מי בסיפור הזה? לפי ד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטת תל אביב, בוונצואלה, כמו במדינות אחרות בדרום אמריקה, מקור הבעיה הוא המשבר הכלכלי שנבע מהסתמכות כמעט בלעדית על יצוא של חומרי גלם (בעיקר נפט), שמחירם צנח. כעת, אומר דוידי, יש "מלחמת עולם" בין שתי תפישות כיצד לצאת מהמשבר: הימין במדינה רוצה לחזור לניאו־ליברליזם, בעוד שמדורו אומר כי הוא רוצה להמשיך את השלטון הסוציאליסטי.

"אם מסתכלים בתמונות מההפגנות במדינה, רואים הבדל מעמדי", אומר דוידי. "ככל שבן אדם לבן יותר, הוא תומך יותר בימין, וככל שהוא כהה יותר - והעמים המקוריים קיבלו סיוע מהממשלה בשנים האחרונות - הוא תומך במדורו. זה בולט בגיאוגרפיה של המחאה. בוונצואלה רואים בבירור שעיקר המחאה בקראקס, שהיא העיר המרכזית מכל בחינה, היא בשכונות האמידות. בשכונות העוני אין מתרסים, המחאה לא קיימת, וגם לא במרכז העיר".

ואולם בר מציגה תמונה הפוכה: "בחודשים האחרונים הצלחנו בהמון מאמץ לשבור את מסך העשן, שלפיו זה מאבק של עשירים מול עניים, שהממשלה שמאלית ומייצגת את העניים. זה היה אולי נכון בתחילת שלטונו של הוגו צ'אווס ב–1998, אבל זה כבר לא נכון כיום. אנחנו רוב גדול של מתנגדים למשטר. אין יותר אהדה של העם למדורו, יש רק קבוצה לא גדולה של תומכים פנאטים שימשיכו לתמוך בו, בגלל הזיכרון של צ'אווס. בוונצואלה אין ימין, יש מרכז ושמאל, ויש קבוצה קטנה של אנשים שתפסה את העם".

מדורו היה סגנו של צ'אווס ונבחר לנשיא לאחר מותו, באפריל 2013, כממשיך דרכו. צ'אווס היה נשיא כריזמטי, כוחני, שנוי במחלוקת. ב–14 השנים שבהן כיהן העוני הקיצוני במדינה צנח מ–23% ל–8%, התמ"ג לנפש יותר מהכפיל עצמו, וההכנסות מנפט קפצו מ–14 מיליארד דולר ל–60 מיליארד דולר בשנה. אבל המדיניות של צ'אווס היתה מרובת מגרעות, ויצרה את התשתית לקריסה הנוכחית: הכלכלה נהפכה לתלותית בנפט, עד שב–2012 הזהב השחור תפס נתח מדהים של 96% מהיצוא.

קצת יותר משנה לאחר היבחרו של מדורו הגיע מחיר הנפט הגולמי ליותר מ–100 דולר לחבית, ואז התחיל לצנוח. בפברואר 2016 הנפט הגיע לפחות מ–30 דולר לחבית, והבסיס שעליו עמדה כלכלת ונצואלה התערער.

קצת קודם לכן, בבחירות לפרלמנט בדצמבר 2015, האופוזיציה זכתה ברוב של שני־שלישים — רוב גדול מספיק כדי להגביל את צעדי השרים ואף לשנות את החוקה. במארס האחרון בית המשפט פירסם צו המפקיע מהפרלמנט את סמכויותיו. הפגנות נגד שלטון מדורו התקיימו לאורך כל השנה, אבל הפקעת הסמכויות של הפרלמנט (שחלק ממנה בוטל מאוחר יותר) הגבירו את הלהבות. ב–1 במאי הכריז מדורו על בחירות לאסיפה מכוננת שתוכל לבצע שינויים בחוקה ובאופן מעשי תחליף את הפרלמנט.

בחודשים האחרונים התקיימו בוונצואלה הפגנות של מאות אלפי אנשים. הם חסמו כבישים מהירים ונהדפו באלימות על ידי כוחות המשטר, חלקם הרסו כבישים, חנויות ומבנים הקשורים לממשלה. "עכשיו יש רגיעה, אבל בחודשים האחרונים היתה ממש מלחמה ברחובות", אומרת בר. "ברובע שלי עובר הגבול, שאותו קבעו ה'צ'אוויסטים' שההפגנות לא יעברו. כל יום נשמנו פה גז מדמיע, והנכדה שלי לא הלכה לבית הספר שלושה חודשים. בלילות אנחנו לא יוצאים מהבית, וגם אין כיום תאורת רחוב. היתה תקופה של הפגנות אדירות, אבל הן לא הצליחו לעבור את המחסומים של המשטרה. לאופוזיציה אין נשק, אז היא התחילה לבנות בריקדות ולהרוס את הכבישים", היא אומרת.

"היה לי הכבוד לחיות בפריז ב–1968", מספרת בר בהתרגשות. "זה היה משהו שממש הזיז את העולם כולו — ולא היה הרוג אחד. כיום, כמעט כל יום מישהו נהרג בהפגנות. יורים את הגז המדמיע ישר לפנים של האנשים. ברגע שהוקמה האסיפה המכוננת, המסכה הדמוקרטית נפלה". מספר ההרוגים בהפגנות של החודשים האחרונים מוערך ב–130 בני אדם.

מהומות בונצואלה
Ariana Cubillos/אי־פי

"לכו לעזאזל, יאנקים מחורבנים"

הבחירות לאסיפה המכוננת התקיימו ב–31 ביולי. האופוזיציה קראה לתומכיה להימנע מהצבעה, ולפי אחד הסקרים, כ–80% מהאזרחים ענו כי הם מתנגדים לשינויים בחוקה.

האסיפה המכוננת מורכבת מ–545 חברים. 181 מהם נבחרו על ידי שבע קבוצות סקטוריאליות, ובהן גמלאים, סטודנטים ואיכרים. היתר, 346 נציגים, נבחרו על ידי 340 רשויות מקומיות שונות, שכל אחת מהן בוחרת פחות או יותר נציג אחד. באופן כזה לא יכולה להיות נציגות משמעותית לערים הגדולות שבהן שולטת האופוזיציה.

כמה אנשים השתתפו בבחירות לאסיפה? הדעות חלוקות והפערים עצומים. בוונצואלה חיים כ–30 מיליון איש. לטענת השלטון, בבחירות השתתפו כ–8 מיליון אזרחים, ואילו האופוזיציה טוענת כי השתתפו בהן 2 מיליון איש בלבד. אנטוניו מוג'יקה, מנכ"ל החברה הבריטית סמארטמטיק שסיפקה את הפלטפורמה הדיגיטלית לבחירות ועובדת עם השלטונות בוונצואלה מ–2004 - יצא בהכרזה חריגה לאחר הבחירות ואמר כי ללא כל ספק, מספר המצביעים הרשמי אינו מהימן. על כך הגיב מדורו כי "על הבחור הטיפש הזה, הנשיא של סמארטמטיק, הופעל לחץ עד הצוואר על ידי ה'גרינגוס' (לבנים) והבריטים". לדבריו, היו עוד 2 מיליון מצביעים שנחסמו על ידי האופוזיציה בדרכם לקלפיות.

הצעדים של מדורו לביסוס שלטונו גם יצרו קרע בקרב הצ'אוויסטס, ממשיכי דרכו של צ'אווס. לואיסה אורטגה, התובעת הראשית של ונצואלה ותומכת מדורו בעבר, גינתה את הצווים ששחקו את כוחו של הפרלמנט ואת הכוונה להקים גוף פרלמנטרי חדש. כמה ימים לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת היא הודיעה כי תפתח בחקירה בחשד לזיופים בבחירות. האסיפה המכוננת לא ביזבזה זמן - והדיחה אותה כבר בישיבתה השנייה.

לקראת הבחירות הטילה ארה"ב סנקציות כלכליות על קבוצה של בכירים במפלגתו של מדורו. ההצבעה עליהן אמנם עוכבה בסופו של דבר, אבל זה לא מנע ממריה איריס ורלה, לשעבר השרה לענייני אסירים וחברה באסיפה המכוננת, להראות מה דעתה על הסנקציות, שהוטלו גם עליה. היא צייצה בדף הטוויטר תמונה שלה זוקרת את האצבע האמצעית ומחייכת חיוך רחב. מעל התמונה כתבה: "זאת התגובה שלי לגרינגוס. כפי שאמר צ'אווס: 'לכו לעזאזל, יאנקים מחורבנים'". "תראי עם אילו אנשים אנחנו צריכים להתעסק", מקוננת בר.

מספר הגנרלים עלה מ-200 ל-2,000

בר, כמו תושבים רבים בוונצואלה, טוענת כי ההתנגדות למדורו היא כללית. אז מדוע הצבא אינו מתנגד לו? "אין להם סיבה", אומרת בר. "כולם משתתפים בשוד של ונצואלה. אנחנו כמו צפרדע שמבשלים אותה שנים בלי שהיא שמה לב".

לפי מגזין "אקונומיסט", הממשל הפך את הצבא לגוף פוליטי שמתמקד בעשיית רווחים. בנוסף, הצבא העלה את מספר הגנרלים מ-200 ל-2,000, והוא שולט ביבוא, בנמלים, בבנקים ובתעשיית הכרייה. גנרלים רבים התעשרו מקניית דולרים לפי השער הממשלתי הנמוך, ומכירתם בשוק השחור בפער עצום. גנרלים אחרים התעשרו מהברחות של סמים או דלק.

בנוסף, בוונצואלה נמצא גם כוח צבאי של כמה אלפי חיילים קובנים, שמאבטח את בכירי המפלגה וכנראה גם משתתף בחסימת המפגינים. יש הטוענים כי מעורבותה של קובה בוונצואלה היא מכרעת. אחד מהם הוא מויסס נעים, סופר והוגה דעות מקומי בעל שם עולמי, שהיה בעבר שר המסחר והתעשייה במדינה. "מדורו הוא רק אידיוט שימושי, רק בובה עבור אלה שבאמת שולטים בוונצואלה: הקובנים, סוחרי הסמים ויורשיו הפוליטיים של צ'אווס. שלוש הקבוצות האלה מתפקדות למעשה כמו קרטל קרימינלי, שמכפיף את הצבא לשירותו", כתב נעים במגזין האינטרנטי האמריקאי "אטלנטיק", בטור שכותרתו היא "מדורו לא באמת שולט בוונצואלה".

לדברי נעים, "באוליגרכיה הזאת הרכיב החשוב ביותר הוא המשטר הקובניהמנהיגים הקובנים יודעים איך לשמור את עמיתיהם בוונצואלה בשלטון — בעיקר על ידי יצוא אסטרטגיות השליטה הצבאית שלהם לוונצואלה. הקובנים הביאו לשלמות את הטכניקות של מדינת המשטרה בביתם שלהם: דיכוי סלקטיבי אבל עקבי, סחיטה ושוחד, ריגול ורדיפה. ומעל הכל — השלטון הקובני יודע כיצד להגן על עצמו מפני הפיכה צבאית".

נעים טוען כי המשטר בוונצואלה אימץ את הטקטיקות הקובניות, וזו התוצאה — קצינים שאינם אוהדי מדורו נוטרלו, בעוד שתומכיו התעשרו. "אין זה צירוף מקרים שבוונצואלה יש כיום יותר קצינים מבנאט"ו או בארה"ב כולה, או שקצינים בכירים רבים גורשו, נכלאו או נהרגו".

כששואלים את ד"ר דוידי אם מבחינת הצ'אוויסטים, המהפכה הסוציאליסטית נמצאת מעל הערכים הדמוקרטיים, הוא אומר: "זו שאלת מיליון הדולר מהם ערכים דמוקרטיים. כי מי שטוען בעד הסוציאליזם טוען שזו הדמוקרטיה האמיתית, כאשר לכל האנשים יש מה לאכול ואיפה לחיות. אם את שואלת אותי באופן אישי, לא ייתכן סוציאליזם בלי דמוקרטיה, אבל אין דמוקרטיה שלא יכולה להיות סוציאליסטית".

באוקטובר אמורות להתקיים בוונצואלה בחירות אזוריות, שיש להן משמעות רבה משום שוונצואלה היא מדינה פדרלית, ולראשי ערים יש סמכויות נרחבות. "את התשובה לשאלה מה יהיה אפשר אולי לתת בתחילת נובמבר", אומר דוידי. שאלתי אותו אם קיים חשש למלחמת אזרחים. "יש אפשרות כזו", הוא אומר, "אבל דרום אמריקה זוכרת את מלחמת האזרחים בספרד. זה תסריט מפחיד, אבל לא מן הנמנע".

מי שלא מחמיץ הזדמנות ללבות את האש הוא נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. אמירתו מיום שישי שעבר נפלה לידיו של מדורו כפרי בשל. בסגנונו המוכר, אמר טראמפ כי "אנחנו בכל רחבי העולם ויש לנו צבא במקומות רחוקים מאוד. ונצואלה אינה רחוקה מאוד ואנשיה סובלים ומתים. יש לנו הרבה אפשרויות עבור ונצואלה, כולל אופציה צבאית אם יהיה צורך".

מדורו אינו סובל מעודף פופולריות בקרב מנהיגי דרום אמריקה. רק בשבוע שעבר הודיעו ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי כי החליטו להוציא את ונצואלה מהסכם הסחר המשותף של המדינות, בעקבות הצעדים האנטי־דמוקרטיים של מדורו. אבל האמירה של טראמפ פגעה בפצעים שלא הגלידו ואולי לא יגלידו לעולם. בדרום אמריקה, ששילמה בעבר מחיר כבד על ההתערבות של ארה"ב בחיים הפוליטיים, זה נושא רגיש במיוחד.

דוידי מזכיר את ההפיכה הצבאית שהורידה מהשלטון את הנשיא הצ'יליאני סלבדור איינדה ב–1973, ונעשתה בתמיכה ובמימון של ארה"ב. לדבריו, "אפילו מנהיגי הימין באמריקה הלטינית מעדיפים לעמוד לצד מדורו בעקבות האמירה הזאת, ולהגיד: 'לא לחיילים אמריקאים בוונצואלה'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#