נשים משחקות כדורסל. לא תסתכלו? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נשים משחקות כדורסל. לא תסתכלו?

20 שנה לאחרי שהוקמה, ליגת כדורסל הנשים האמריקאית, ה-WNBA, עדיין נלחמת על מעמדה, על ההצדקה הכלכלית של קיומה - ועל הצופים

10תגובות
מאיה מור (בלבן)
Jim Mone/אי־פי

פחות מחצי שעה אחרי שהסתיימה בחודש שעבר סדרת גמר ה–NBA האחרונה, התיישב כוכב קליבלנד לברון ג'יימס במסיבת העיתונאים כדי לענות על שאלות אחרונות שהפרידו בינו לבין חופשה בת שלושה חודשים. בתגובה לאחת מהן, שנגעה בעתידו הקרוב, השיב כי הוא מתכנן להתרחק מעט מהמשחק, לפני שהוסיף את המלים: "אבל כנראה שאצפה בכמה משחקי WNBA". כך, בצורה כמעט אגבית, העניק גושפנקה של איכות למוצר שמיטב אנשי יחסי הציבור שברו את הראש לגביו במשך השנים. בחשבון הטוויטר של ה–WNBA, ליגת הנשים האמריקאית, מיהרו לצייץ את הקטע ממסיבת העיתונאים בליווי הכיתוב "לברון יודע היכן למצוא כדורסל בקיץ!". המטרה היתה ברורה: להרוויח עוד כמה חובבי כדורסל.

20 שנה חלפו מאז הושקה ה–WNBA. המשחק הראשון התקיים ב–21 ביוני 1997 בין ניו יורק ליברטי ללוס אנג'לס ספארקס — שתיים מתוך שמונה הקבוצות שהרכיבו את הליגה. האווירה: נעה על הסקאלה בין אופטימיות ל"בקרוב נגיע לירח". הכוכבות: רבקה לובו וליסה לסלי, שבדיוק חזרו אפופות תהילה מקמפיין מוצלח באולימפיאדת אטלנטה 1996. הסלוגן: We got next, סלנג מעולם כדורסל הרחוב — מרחב גברי לרוב. "זה דיבור של גברים ואני אוהבת את הרעיון מאחורי זה", אמרה אז מארי מרפי, מאמנת סקרמנטו מונארכס, "זה מבהיר לכולם שעכשיו תורנו, שאנחנו פה".

שני עשורים אחר כך הליגה עדיין פה, אבל זה רחוק מלהיות מובן מאליו ורחוק עוד יותר מהמקום שבו חשבו שתהיה. זו לא דעה של גברים שוביניסטים או מיזוגניה, אלא פשוט עובדות בשטח. בשנתה השנייה הגיעה ה–WNBA ל–10,864 צופים בממוצע למשחק, נתון שעמד בעונה שעברה על 7,655. אם בסדרת הגמר ב–2003 צפו 849 אלף אנשים בטלוויזיה, ב–2016 ירד המספר ל–487 אלף — מספר שמחוויר לעומת 20.4 המיליונים שצפו מדי משחק בסדרת גמר ה–NBA האחרונה. אז הליגה אמנם עדיין כאן, זוקפת ראש גבוה יותר מכל ליגת נשים מקצוענית אחרת בארה"ב, אבל מלחמתה על רלוונטיות רחוקה מסיום. "הליגה לא נמצאת במקום שבו קיווינו שתהיה", הודה בסוף 2015 אדם סילבר, קומישינרה–NBA (שלו אינטרס שה–WNBA תצליח בשל הקשר ההדוק בין ליגת הנשים לגברים). "חשבנו שהיא כבר תפרוץ בשלב הזה".

לפני כל היבט אחר, ה–WNBA מתקשה לפרוץ תקרת זכוכית של תודעה. הרי בליגה משחקות הכדורסלניות הטובות בעולם והיא מציגה את ריכוז הכישרון הגדול בענף. אין סיבה שחובבי כדורסל לא ייהנו ממשחק WNBA אם ייחשפו אליו, אבל רבים מהם כלל לא מגיעים למצב הזה מלכתחילה. "הדבר המתסכל ביותר בכל זה הוא שכאשר אתה מאמין במוצר — והמוצר נהדר — זה באמת עניין של עסקים ושיווק", הסביר סילבר לרשת ESPN, "ובתחום הזה יש הרבה עבודה".

דיאנה טארוסי
Jim Mone/אי־פי

"הסיכויים להרוויח — קלושים"

ה–NBA היא מפלצת שיווק שמזינה את עצמה מדי ערב, באדיבות כוכבים כג'יימס או סטפן קרי. ל–WNBA יש את הכוכבות הגדולות ביותר, אבל ההילה הציבורית שלהן מעומעמת יחסית למקבילים הגבריים ושמורה בעיקר ליודעי ח"ן. כך יוצא שאוהדים ואוהדות מזדהים יותר עם כדורסל נשים במכללות, שעדיין נחשב פופולרי יותר מהגרסה המקצוענית.

מאיה מור, מהכוכבות הגדולות בכדורסל הנשים והשחקנית הראשונה שהצטרפה למותג הנעליים של מייקל ג'ורדן, כתבה באתר "טריביון השחקנים" על התחושה המוזרה מהרגע שבו סיימה את תקופתה במכללת קונטיקט והחלה לשחק ב–WNBA. "אחרי ארבע שנים ושתי אליפויות נבחרתי ראשונה בדראפט 2011. אז הרגשתי את הנפילה. כשחקניות ב–WNBA, אנחנו שואלות את עצמנו 'רגע, מה קרה פה?'. אנחנו עוברות מחוויות מדהימות בתיכון והתרגשות בפלטפורמה הנחשבת של הקולג'ים ל...זה. מכל הנראות ל...זה. פחות סיקור. כיסאות ריקים. פחות עיניים שצופות בנו. במכללות המאמנים אומרים לך לשמור על פוקוס מרוב תשומת הלב התקשורתית שאת מקבלת. את מרגישה את ההתרגשות. ואז מגיעים למקצוענים, וכל המומנטום, התשוקה, התמיכה — הכל פשוט נעלם".

ההיסטוריה מלאה בליגות שנעלמו כלעומת שקמו. ה–WNBA אולי לא הלכה לשום מקום, אבל היא נאבקה כהוגן בחבלי לידה. הליגה שנולדה בחסות ועד המנהלים של ה-NBA, אחרי עשורים שבהם אף ליגת נשים אמריקאית לא הצליחה להתרומם פיננסית — מה שגרם לכך ששחקניות נאלצו לנדוד לקבוצות מחוץ לארה"ב בשביל לתחזק קריירת כדורסל מקצוענית — התקשתה לשמור על יציבות. ארבעה משמונת המועדונים המקוריים של ה–WNBA נסגרו, שניים נוספים קמו ונעלמו מהמפה, וארבעה אחרים עברו מעיר אחת לאחרת בתוך ארה"ב. היעלמות אחת היתה כואבת במיוחד: ב–2008, ימי המשבר הכלכלי העולמי, נסגרה יוסטון קומטס, קבוצת כדורסל הנשים המקצוענית המצליחה בהיסטוריה. היא אמנם זכתה באליפות בארבע העונות הראשונות של ה–WNBA ונהפכה לשושלת הראשונה שלה, אבל עם מורשת לא קונים במכולת.

כשהילטון קוך, בעלי הקומטס, חיפש בעלים חדש לקבוצה, הוא דרש 10 מיליון דולר. לשם הפרופורציה, שנתיים לפני כן קנה איש העסקים קליי בנט את סיאטל סופרסוניקס — לא מאריות ה–NBA — ב-350 מיליון דולר. קוך, שעשה את הונו ממכירת רהיטים ומזרונים, גילה שהרבה יותר קשה למכור קבוצה, גם במחיר של מכירת חיסול. בסופו של דבר הנהלת הליגה השתלטה על המועדון ופירקה אותו, בצעד שרבים ראו בזמנו כקדימון לסרט האימה שממתין לליגה כולה. "מההיבט הכלכלי, חייבים לתהות לגבי ה–WNBA ואם ה–NBA תמשיך להיות המקור שאליו פונים כדי להיחלץ מצרות", כתב אז מייקל ווילבון ב"וושינגטון פוסט". "חייבים לתהות מה צופן העתיד לשאר הליגה אם מועדון בעל היסטוריה כמו זו של הקומטס אינו מצליח לשרוד".

לפני הכל, שרידות של ליגה מקצוענית היא נגזרת של כסף. נכון ל–2016, חצי מ–12 קבוצות ה–WNBA הציגו מינוס במאזנים הכספיים. ג'יימס דולן, הבעלים של הניו יורק ניקס ושל הליברטי, הודה כי "הסיכויים להרוויח כאן כסף, עכשיו או בעתיד, הם קלושים".

סילבר אמנם הדגיש את בעיית יחסי הציבור והשיווק של הליגה, אבל יש גם כאלה שמשוכנעים כי הבעיות עמוקות מכך. ב–2010 כתב ג'ף פרלמן מ"ספורטס אילוסטרייטד" מאמר דעה שכותרתו "מדוע ה–WNBA אינה — ולעולם לא תהיה — ליגה פופולרית". הטענה המרכזית היתה שלא משנה כמה משומנת תהיה מערכת יחסי הציבור אם המוצר נחות. "אני יכול להציג בפני הספה שלי 500 ק"ג של השוקולד השווייצי המשובח ביותר בעולם, והיא לעולם לא תיקח ביס", הסביר, לפני שהסכים עם ההשוואה של ה–WNBA לבירה קלה (אבל כזו שאיש לא אומר שטעמה נהדר). "בעוד שה–NBA תמיד מרגישה גדולה מהחיים, ה-WNBA מרגישה כמו החיים עצמם", סיכם, "נחמדים, סולידיים, רגילים. פיהוק".

שריל סוופס. "הסיכויים להרוויח כאן כסף קלושים"
JESSICA KOURKOUNIS / AP

נרשמו גם מקרים שבהם נהפך הפיהוק למחיאות כפיים. בתחילת העשור הקודם ישב סטיב ראשין בבר במנהטן כשרבקה לובו התיישבה לצדו ושאלה: "אתה לא הבחור שלעג לכדורסל הנשים לא מזמן?". ראשין, גם הוא מהמגזין "ספורטס אילוסטרייטד", לעג ועוד איך: הוא טען שבניגוד לווילט צ'מברליין, אדם שסיפר כי שכב עם 20 אלף נשים, הוא עצמו ישן עם 7,138 נשים בלילה אחד — כשנחרו יחדיו ביציעים במשחק WNBA. כשלובו שאלה אותו בכמה משחקים נכח, ראשין הנבוך הודה כי זו היתה הפעם היחידה. "היא הזמינה אותי למשחק של ניו יורק ליברטי, קיבלתי את ההזמנה ו–23 חודשים לאחר מכן התחתנו", כתב ב"הארטפורד קורנט". "מאז צפיתי באינספור משחקים ולמדתי להעריץ את האתלטיות שמשחקות בהם".

יש כוכבות, אין מייקל ג'ורדן

בהנחה ריאלית ששחקניות לא יתחתנו עם כל מי שמחזיק בדעה שלילית על ה–WNBA, הליגה צריכה למצוא פתרונות לבעיית הנראות — שקשורה גם לסטיגמות ודעות קדומות. שריל סוופס, מהכוכבות שעליהן התבססה הליגה בתחילת דרכה, עוררה מיני־סערה בשנה שעברה כשטענה כי "אנשים חושבים שהם יודעים מה האופי של הליגה, ואז כשהם רואים את הדרמה סביב בריטני גריינר וגלורי ג'ונסון (שחקניות שהתחתנו ונפרדו באופן מתוקשר; א"ז), הם אומרים 'רואים? אמרנו לכם'". סוופס אף התייחסה למראה החיצוני של שחקנית דאלאס ווינגס, סקיילר דיגינס, ואמרה כי "לא רק שהיא יפה, היא גם יכולה לשחק. היא צריכה לעשות יותר עבור הליגה".

סוופס, שיצאה כמה שנים עם אשה לפני שהתחתנה עם גבר, נגעה בפילים הכי גדולים בחדר השיווקי של ה–WNBA. "כבר ניסינו לשווק את המראה של השחקניות, וכל הקטע של 'היא נראית טוב' לא הביא אותנו למיינסטרים", אמרה ל–ESPNW שחקנית העבר סווין קאש. "כליגה אנחנו צריכות להתרחק מזה ולעסוק בנושאים האמיתיים: כיצד צבע העור והנטייה המינית משפיעים על השיווק. צריכים לדון בכך תחילה". ליישיה קלרנדון מקבוצת אטלנטה דרים אמרה כי אינה מבינה מדוע זה מפריע לכולם שיש אנשים שחושבים שבליגה יש לסביות. "אם אינך חושב שיש בעיה עם להיות לסבית, למה זה מעליב שכולם חושבים שהליגה לסבית?".

קולות אחרים מעדיפים לרכז את הדיון בהיבטים מעשיים. החיבור ל–NBA אמנם עוזר מאוד בהיבט הכלכלי, אך גם מבליט עוד יותר את ההבדלים. בעוד שהגברים נהנים מחוזה שידור של 2.7 מיליארד דולר לעונה, הנשים מקבלות 12 מיליון דולר (מיליון לכל קבוצה). המשכורת הממוצעת בליגה היא 72 אלף דולר בשנה והכוכבות מרוויחות קצת יותר מ–100 אלף דולר לעונה. מה הפלא שלפני שנתיים החליטה דיאנה טארוסי לקבל את הצעתה של קבוצתה באירופה, יקיטרינבורג הרוסית, שהבטיחה לה 1.5 מיליון דולר אם תנוח ותוותר על העונה בארה"ב. "זה בלתי אחראי מבחינתי לדחות את ההצעה", הסבירה אז טארוסי, שנהפכה החודש לקלעית הגדולה בהיסטוריה של הליגה. "הם הציעו לשלם לי בשביל לנוח. אני רוצה להיות מסוגלת לדאוג למשפחתי כשאפרוש".

המקרה של טארוסי ב–2015 היה פרטני ויוצא דופן, אבל גם מדאיג לטווח ארוך. ה–WNBA אמורה להיות ליגת כדורסל הנשים הטובה בעולם, אך אם אינה מצליחה לשמור על אחת מכוכבותיה הגדולות, ברור כי יש סדקים במותג. ב"וושינגטון פוסט" קראו לזה "מסר מפכח עבור הליגה", בעוד שקייט פייגן מ–ESPN טענה כי "אם הליגה רוצה לשמור על כוכבותיה, עליה לשים לב מי מקבל את הכסף. ב–WNBA, רוב המאמנים מרוויחים יותר מפי שניים מהכוכבת הגדולה שלהם. כמה מאמנים בליגה מקבלים בין 250 ל–300 אלף דולר. כמה אנשים יגיעו למשחק WNBA או יצפו בו בטלוויזיה בזכות המאמן? ספוילר: לא הרבה".

מייקל ג'ורדן (מימין) ואדם סילבר. ה– WNBA לעולם לא תהיה ליגה פופולרית?
Chuck Burton/אי־פי / צ'א

מהפן המינהלתי, הצעד המשמעותי ביותר שנעשה בשנה האחרונה כדי להגדיל את מספרי האנשים האלה הוא מינויה של ליסה בורדרס לנשיאת הליגה הרביעית. בורדרס, שהגיעה לעמדה בכירה בחברת קוקה קולה וכיהנה כנשיאת מועצת העיר אטלנטה, נבחרה בזכות הרזומה שהציגה בשני תחומים נחוצים עבור ה–WNBA: שיווק ופוליטיקה. "הנה תיאור המשרה שלי — אני אשת המכירות מספר 1 של הליגה", הכריזה בורדרס עם כניסתה לתפקיד, "התואר שלי הוא נשיאת הליגה, אבל שרידות כלכלית היא העבודה העיקרית שלי. אנשים חייבים לדעת שיש קבוצת WNBA בקרבתם. הם מוכרחים לדעת שמדובר בבידור משפחתי שמתאים לכל כיס. אין סיבה שלא יידעו שמתקיים משחק".

ל-WNBA יש כוכבות נהדרות כמו טארוסי, מור, אלנה דלה דונה ובריאנה סטיוארט, אבל אין לה כוכבת סטייל מייקל ג'ורדן שתרים אותה לגבהים חדשים מבחינה שיווקית — מה שאומר כי עליה לחצוב באבן כמעט כל אוהד או אוהדת חדשים. בעוד שהקבוצות נוטלות חלק באירועים רבים למען הקהילה, בורדרס שמה דגש על הפלטפורמה הדיגיטלית. הטקטיקה הוכיחה את עצמה עם עלייה של 22% במספר המבקרים באתר הליגה לעומת העונה שלפני, כמו גם חציית רף ה-12 מיליון עוקבים בפלטפורמות הדיגיטליות הרשמיות של ה-WNBA.

ה– WNBA לא מצליחה להמריא

הפריצה עוד לא כאן

הקמפיין שהשיק את עונת 2017 (ליגת ה-WNBA משוחקת מסוף מאי עד תחילת ספטמבר — כדי לא להתנגש עם משחקי ה-NBA) הבליט את הסלוגן Watch me work, והציג כוכבי NBA שמסבירים מדוע הם אוהבים לראות את השחקניות בעבודתן. להגנתם, הם לא אומרים את זה רק בשביל הפרסומות: לפני שנה טען דריימונד גרין מאלופת ה–NBA גולדן סטייט כי הוא אוהב להירגע באמצעות צפייה בכדורסל נשים. "ב–NBA תמיד תמצא שחקן שנמצא בליגה רק כי הוא מסוגל לקפוץ גבוה", הסביר, "אין לו מושג לגבי יסודות. אני לומד יותר מה–WNBA, כי הן יודעות כיצד לכדרר, לתפוס מיקום באזור הצבע ולהשתמש בהטעיות".

פעולות השיווק הן עדיין בגדר ניסוי וטעייה. השאלה היא לא רק את מי לשווק, אלא בעיקר מה. "ניסינו בעבר לעשות דברים בכוח, לבחון סקר צרכנים ולקבוע 'זה מה שאוהדי כדורסל נשים רוצים לראות, אז בואו ניתן להם את זה', אבל הבנו שאוהדים וצרכנים מתוחכמים יותר מכפי שנותנים להם קרדיט", אמר סילבר, שהציע להתמקד בעובדה שמדובר במשהו גדול מכדורסל. "כן, הן שחקניות אדירות, אבל הדגש צריך להיות על כל הרבדים שלהן. אכפת להן ממוזיקה ומאופנה ויש להן דעות פוליטיות. זה לא שונה אצל שחקני NBA. זה עידן שבו צריך לשים הכל על השולחן. אחד הדברים הנהדרים בספורט הוא שבניגוד לתוכניות ריאליטי, הוא אמיתי".

ה–WNBA מנסה לצבור מומנטום מחודש, אבל אם להיות אמיתיים — הפריצה עוד לא כאן. סדרת הגמר של הליגה ב–2016 היתה אחת המותחות בהיסטוריה: מינסוטה לינקס ולוס אנג'לס ספארקס סיפקו סיום דרמטי במשחק החמישי והמכריע, כולל סל ניצחון שנקלע שלוש שניות לסיום. כל זה הספיק לרייטינג של 0.3% ולירידה של 15 אלף ו–147 אלף צופים לעומת השנתיים הקודמות (בהתאמה). ההתרגשות הציבורית, כמו זו מהמשחק הראשון, אי שם לפני 20 שנה, עדיין נראית רחוקה.

"יש לי ילדה בת 11 שמשחקת כדורסל", סיפרה ל"ניו יורק טיימס" קים המפטון, ששיחקה באותו משחק, "יש הורים רבים שאינם מביאים את ילדיהם למשחק WNBA ואיני מבינה למה. אני הולכת למחנות כדורסל ושואלת לפעמים את הילדות אם הן מסוגלות לנקוב בשמותיהן של שלושה משחקניות הליברטי. רובן לא מסוגלות. אני רוצה שאנשים פשוט יבינו את זה, את מה שניסינו לעשות. זו המהות של 20 השנים האחרונות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#