לפני שהעיר טובעת: יש מה לעשות עם מי הגשמים המציפים את הרחובות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תשתיות מים

לפני שהעיר טובעת: יש מה לעשות עם מי הגשמים המציפים את הרחובות

מי גשמים שיורדים בעיר נשארים בה וגורמים להצפות ולנזקים. הגיע הזמן להפסיק לנקז את המים, ולהתחיל לתעל אותם

תגובות

עד לפני עשור נחשבה ישראל למדינה "מתייבשת" הנתונה במצוקת מים מתמדת. כיום, היא נדרשת להתמודד דווקא עם עודפי מים. הסיבה אינה רצף של חורפים עמוסי משקעים, וגם לא מפעל ההתפלה של מי הים. המקור לעודף נעוץ דווקא בעלייה בעוצמתם של אירועי החורף ובהתארכות ההפסקות שביניהם. סערות גשם קיצוניות, שהיו בעבר תופעה נדירה, נהפכות לשכיחות הרבה יותר.

השתנות הדפוסים של אירועי הגשם מחייבת התאמה של מדיניות הטיפול במי הגשמים. אמנם לא חל שינוי משמעותי בממוצע המשקעים הארצי, אך כשאותה כמות מים מתחלקת על פני כמה אירועי גשם עזים במקום להתפזר באופן מתון יותר על פני עונת החורף כולה, המערכות הקיימות לניקוז מי הגשמים צריכות להתמודד עם כמות גדולה של מים בזמן קצר, ולא פעם הן כושלות בכך.

גשם בתל אביב
דודו בכר

הבינוי הצפוף בערים מוסיף לאתגר – מרוב בטון, ריצוף, אספלט ומלט אין למי הגשם לאן לחלחל, והם מציפים את הרחובות. ערים בנויות בצפיפות היו מאז ומעולם צורת התיישבות מקובלת ונפוצה בכל הארצות, כך שלא ההצטופפות אשמה אלא הסגנון שלה. בישראל, למשל, זה קורה בגלל השינויים שחלו באופי הבנייה העירונית בעשרות השנים האחרונות. בעבר, בתים רבים בערים היו מוקפים חצר, והאדמה שסביבם קלטה את מי הגשם. כיום, בבסיסם של יותר ויותר מבנים יש מרתפי חניה. לא פעם המרתפים נושקים זה לזה ברצף בינוי תת־קרקעי, ובהיעדר תכנון המביא בחשבון את הצורך בניקוז, נוצרים אזורים שבהם למים אין אפילו סדק צר שדרכו יוכלו לחלחל מטה. כתוצאה מכך המים נשארים על פני הקרקע – מה שמוביל להצפות. בערים הנמצאות בעמק המוביל אליהן מים במורד, המצב מחריף. במודיעין, למשל, הוצף לפני שנים אחדות הקניון ונסגרה תחנת הרכבת. שני האתרים שנמצאים במקום הנמוך ביותר בעיר נהפכו למשך כמה ימים לאגמים, וחזרו לתפקד רק אחרי פעולת שאיבה. באופן דומה, בחורף 2013 נאלצו תושבים ביישוב בת חפר, ובחורף שאחריו בשכונות במזרח חדרה, להתפנות מבתיהם כשמי גשמים נקוו עד לגובה של יותר ממטר וחצי, ואיימו להטביע אותם.

השינויים בדפוסי הגשם יחייבו בשנים הקרובות את הרחבתן של התשתיות העירוניות והתאמתן לעומסים הקיימים, אך עוד קודם לכן יהיה על מקבלי ההחלטות לשקול מחדש את הגישה הכוללת לטיפול במי הגשמים במרחב העירוני. בעבר הדיונים על טיפול בעודף מי גשמים נסובו על איכות מי הגשמים והשאלה אם כדאי להוסיף אותם למי התהום כדי להגדיל את המאגר. גם כשנדרשו עוד מקורות מים, רבים טענו שעדיף למנוע מצב שבו מי הגשמים מחלחלים אל מערכות השתייה ללא טיהור יסודי מקדים, מאחר שהם עוברים דרך פני השטח שעלולים להיות מזוהמים – כמו כבישים, שצוברים לכלוך רב מחלקיקי גומי שמקורם בצמיגים, משמן מנוע ומפיח.

ויכוח זה שכך לאחרונה, שכן הגדלת כמות המים המותפלים הביאה לכך שכבר אין צורך בתוספת למי התהום. אולם לכל ברור שהצטברותם של עודפי המים באופן לא מבוקר גורמת לנזק: בטווח המיידי, המים עלולים לחדור למבנים ולגרום נזק לרכוש, והם עלולים לחסום דרכים ולגרום להפרעות לתנועה. אם מערכת הניקוז כולה עולה על גדותיה, המרחב מוצף במי גשם ומי ביוב. מעבר לפגיעה בשגרת החיים, מצבים כאלה גוררים נזקים כלכליים לרכוש ובמקרים קיצוניים אף מסכנים חיים, ולכן רשויות מבקשות למצוא פתרונות ומוכנות להשקיע במשאבים לא מבוטלים במציאתם.

הגישה הקלאסית לטיפול בהצטברות מי גשמים (המכונים בשפה המקצועית "מי־נגר"), רואה בהם מטרד ודוגלת בבניית אמצעי ניקוז, ספיגה ואידוי כדי להיפטר מהם ולהרחיקם. לשם כך יש להקים מערכות ניקוז מסיביות ומורכבות שיוכלו לתת מענה למצבי קיצון וחירום, אולם הקמתן כרוכה בהשקעה גבוהה, ולא פעם גוררת השלכות קשות על הסביבה. כך למשל, מתקני ניקוז והגנה מהצפות, שאינם מראה מלבב, נהפכים לעתים למכשולים סביבתיים ולמטרדי נוף.

גישה חדשה שמתפתחת בשנים האחרונות מציעה אלטרנטיבה לתפישה זו, ורואה במי הנגר משאב שניתן לנצלו לתועלת הכלל. גישה זו מכונה תר"מ (תכנון רגיש למים), ומבוססת על ניצול מיטבי של מי הנגר, והפנייתם לשימושים שונים לתועלת הכלל, במקום סילוקם המהיר. פתרונות אפשריים לסכנת ההצפות בגישת תר"מ יתמקדו באגירת מי הגשמים באתרים ייעודיים, ושימוש בהם להשקיה ולנוי תוך חיסכון משמעותי בהוצאה העירונית על מים.

 

לאן ילכו המים

ביוני נערך בטכניון כנס בנושא זה, בכותרת "ניהול נגר עירוני לאור גישת תר"מ". בין השאר, הציגה בכנס פרופ' ליאת מרגוליס פרויקט בנושא זה המיושם זה כחמש שנים בטורונטו, המטרופולין הגדולה בערי קנדה. מרגוליס, העומדת בראש מעבדה העוסקת בחדשנות אורבנית אקולוגית באוניברסיטת טורונטו, סיפרה כי המהלך הוא חלק מיוזמה להתחדשות שכונות, במטרה להגדיל את מלאי מקומות המגורים ואזורי התעסוקה והפנאי האיכותיים. השלב הראשון בתוכנית היה תכנון מחדש של שפך הנהר דון, אחד משלושת הנהרות הגדולים העוברים בעיר. בשטחו האטום של השפך, שהיה מקורה ותעשייתי, הוקם מערך של אגנים מלאכותיים המשהים את זרימת המים בימי סופה, ומשמשים לפנאי ולנופש בשאר השנה. לדברי מרגוליס, הודות לפרויקט זה חסכה העירייה כ־130 מיליון דולר קנדי מאז 2012, בעיקר כתוצאה מהמעבר מניקוז קונבנציונלי ומערכות שתכליתן לסלק את הנגר, לתכנון שמנצל את המים. זאת, בנוסף לערך הכלכלי והחברתי המתלווה לתוספת שטחים איכותיים עבור תושבי העיר.

בסינגפור, סביבותיה של תעלת ניקוז שהיתה חצר אחורית של שכונות מגורים פותחו כפארק על נחל זורם. האפיק, פארק בי־שאן, הוא טבעי, ולכן כשיש שיטפון עדיין משמש כערוץ מנקז שאף עלול לעלות על גדותיו ולהציף שטחים בפארק. מאחר שהדבר יכול לקרות בפתאומיות, פזורים בפארק גלגלי הצלה ושלטים המורים לאנשים מה לעשות במקרה של הצפה פתאומית.

יש גם דוגמאות מקומיות לשימוש במי נגר להשבחת הסביבה העירונית. בעמק הצבאים בירושלים יצרה האדריכלית רחל וינר רצף של אגנים מלאכותיים שאוצרים את המים בחורף, במקום שיזרמו אל מחוץ לעיר. בראשון לציון, כ־600 אלף מ"ק של מי נגר נאספים מדי שנה ומשמשים להשקיית גינות ופארקים במערב העיר. שימוש זה במי הגשמים השיא לעירייה חיסכון כספי של כ־5 מיליון שקל בשנה.

פרופ' נעמי כרמון מהמרכז לחקר העיר והאזור בטכניון הסבירה בכנס שגישת השימוש בנגר דורשת תכנון מורכב: היא אינה אחידה ומחויבת בהתאמה לתנאים טבעיים ואנושיים בכל אתר, וכמו גם התייחסות למיקום מבני המגורים, מבני הציבור והכבישים, והתחשבות בטופוגרפיה שמשליכה על זרימת המים. זאת, בניגוד לגישה המנקזת המתייחסת רק לסופות גשם ולתיעול הנגר למערכות הסילוק. זאת ועוד, על תכנון רגיש למים להתייחס לכל המצבים – הן לסביבה מוצפת והן לסביבה יבשה לחלוטין, וכמובן למצבים שביניהן, וכן לאיכות המים והתאמתם לצרכים שונים – מהחדרה לקרקע ועד רחצה ושתייה. "הטיפול הרגיש למים מעדיף פעולות מניעה של הצפה באמצעים רכים, כמו תיעול וטיפוס ואילו לניקוז תכלית אחת: הוא מקים חומות", אמרה כרמון בכנס.

הגישה השמרנית אינה מועילה או זולה יותר, אך היא בכל זאת פופולרית יותר, בגלל היעדר מודעות ומדיניות המכתיבה אחרת. ראש המסלול לאדריכלות נוף ומרחב ציבורי בטכניון, ד"ר טלי אלון מוזס, אומרת כי אדריכלי הנוף כבר אימצו את הגישה הרואה בנגר משאב ולא מטרד, אך הרשויות וגורמי המקצוע, בהם מהנדסי מים וניקוז ומהנדסי כבישים, עודם שבויים בתפישה הרואה בצמצום ההצפות בלבד את תכלית עבודתם. לדבריה, שימושים חברתיים, תועלות סביבתיות לתושבים, ואף האפשרות לחסוך בהוצאות ניקוז של הרשויות בעזרת ניצול הנגר למטרות אחרות, אינן מוכרות, או נחשבות למורכבות מדי.

תוכנית המדינה לנגר (המוטמעת בתמ"א 34) היא סט הכלים הרשמי המעודכן ביותר בנושא, אך לדברי אלון מוזס, תוכנית ארצית זו היא מהווה דווקא חסם ולא תמריץ, מאחר שהוראותיה אינן מבחינות בין אזורים שונים, ומתייחסות לנגר רק כאל אמצעי להעשרת מי התהום, ללא התייחסות לתועלות האחרות שאפשר להפיק ממי הגשמים. "רשות המים מטפלת במי תהום, תאגידי המים הדואגים למי שתייה וסילוק הביוב והקולחין, רשויות הניקוז אחראיות על מי נגר בשטחים הפתוחים בין הערים, ואילו למי הנגר בסביבה האורבנית אין 'אבא'", היא אומרת. "כך הולך לאיבוד משאב אדיר שיכול לייצר סביבות ירוקות וטבעיות באמצעים קיימים ולשפר בזול איכות חיים בסביבות בנויות שונות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#