50 דולר בצד כל חודש = 100 אלף בפנסיה: הישראלי שלימד מיליונים איך לחסוך - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

50 דולר בצד כל חודש = 100 אלף בפנסיה: הישראלי שלימד מיליונים איך לחסוך

בעזרת כלים פשוטים מתחום הכלכלה ההתנהגותית הצליחו פרופ' שלמה בן־ארצי ושותפיו לגרום ל-10 מיליון אמריקאים לחסוך לטווח ארוך ■ "ממשלות צריכות להתחיל לחשוב על הפתרונות האלה - ברגע שבן אדם מבצע פעולה בתחום החיסכון, הוא לא יחזור לאחור"

30תגובות
פרופסור שלמה בן ארצי
עופר וקנין

פרופ' שלמה בן־ארצי, מומחה לכלכלה התנהגותית מאוניברסיטת UCLA בקליפורניה, נהנה לתקוע סיכה קטנה בבלון שמפרנס אותו כבר יותר משני עשורים. "אנחנו בתקופה שניתן לקרוא לה 'בועת הכלכלה ההתנהגותית'", הוא אומר. "אנשים חושבים שאנחנו קוסמים, אך מובן שהציפיות לא ריאליות, גם אם יחסית לכלים סטנדרטיים, התשואה של כלכלה התנהגותית גבוהה". אם בן־ארצי צודק, יום אחד הבועה הזאת תתפוצץ, אבל עד שזה יקרה, הכלכלה ההתנהגותית רושמת לעצמה הישגים.

"כלכלנים התנהגותיים מבטיחים יותר מדי", אומר בן־ארצי. היו לנו כמה סיפורי הצלחה גדולים שעוררו אופטימיות וביטחון־יתר, ואנשים חושבים שאנחנו מגיעים ופותרים בקלות כל בעיה".

סיפור הצלחה כזה, הוא מחקר שערך בן־ארצי עם אחד החוקרים הבכירים בתחום, פרופ' ריצ'רד תאלר מאוניברסיטת שיקגו, וגרם ללא פחות מ–10 מיליון אמריקאים להעלות את רמת החיסכון שלהם, ובמספרים גבוהים במיוחד - הישג מרשים במיוחד עבור אומה שעוסקת בעיקר בצריכה.

הצוות היה מוטרד מהעובדה שחיילים אמריקאים כמעט שלא חוסכים משכרם, וכשהם משתחררים הם מוצאים את עצמם ללא רשתות ביטחון כלכליות. "חיילים אמריקאים הם אוכלוסייה שרובה מגיעה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, ואין לה מודעות חיסכון גבוהה", אומר בן־ארצי. "הם לא מרוויחים משכורת גבוהה, אבל מוציאים הרבה על שתייה, ואין להם תרבות מפותחת של חיסכון.

"כדי להבין איך אפשר לעודד חיסכון בדקנו שיטות קיימות. כך גילינו, למשל, שעל כל דולר שניתן בהטבת מס, האמריקאים חוסכים בממוצע 1.24 דולר. בדנמרק על כל דולר בהטבה מקובל לחסוך 2.77 דולרים, זה אמנם יותר טוב מארה"ב, אבל המספרים עדיין קטנים". המחקר והניסוי שבצדו נערך בשיתוף עם צוות Social and Behavioral Sciences Team מהבית הלבן, ב–2015.

יש שיטות נוספות לעידוד חיסכון, כמו חינוך. "מחקרים הראו שעל כל דולר שמושקע בחינוך הפיננסי עצמו מגיעים החוסכים ל–14 דולר חיסכון", אומר בן־ארצי. שיטה נוספת לחיסכון היא עידוד המעסיק להפריש לתוכנית פנסיה, שאינה חובה בארה"ב. וכך, על כל דולר של המעסיק, מוכנים העובדים לחסוך עד 6 דולרים נוספים.

אינפו

הנעה לפעולה מיידית

השיטה של בן־ארצי ותאלר, בשיתוף קטי מיקמן מאוניברסיטת וורטון וג'ון בשרס מהרווארד, כללה עקרונות פשוטים של כלכלה התנהגותית. "לכל חייל נשלח אי־מייל, שבו הראינו כמה מעט הוא צריך לחסוך כיום כדי שבעתיד יצטבר לו סכום גדול. לדוגמה, אם תשים בצד 50 דולר בחודש, תצא לפנסיה כשבקופתך חיסכון של 100 אלף דולר. לצד המידע צורפה גם אפשרות פעולה: כל מה שאתה צריך זה ללחוץ על הקישור ולהגיע לאתר של קרן הפנסיה של אנשי הצבא, שם תוכל לפתוח תוכנית חיסכון בקלות".

האי־מייל נשלח ל–800 אלף איש, והתוצאות היו מרשימות. "כל דולר ששמנו בקמפיין הביא לעלייה של 1,600 דולר בחיסכון מדי שנה", אומר בן־ארצי. "ההסבר להצלחה פשוט: לרוב האנשים קשה להבין איך סכומים קטנים מצטברים לסכום גדול. כשאתה מצליח להסביר את זה במלים פשוטות, ומצרף לזה הכוונה מיידית לפעולה, אנשים מצטרפים. ברגע שהם עשו את הפעולה, הם לא יחזרו לאחור. התוכנית הופכת לברירת המחדל, וכידוע, ברירת מחדל היא משהו שלא משנים בקלות".

מה היה קורה, לדעתך, אם הייתם שולחים את האי־מייל ללא הלינק המאפשר את הפתיחה?

"האי־מייל היה הופך למיותר. מעט אנשים, אם בכלל, היו טורחים להפוך את תוכן האי־מייל לתוכנית פעולה. מאותה סיבה בדיוק חינוך פיננסי לא באמת עובד, אלא אם מתקיימת פעולה בזמן אמת. אנשים יושבים בכיתה ולומדים משהו חדש, אבל אם לא מתבצעת פעולה, הדברים נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה".

תן דוגמה לפעילות שהופכת חינוך פיננסי ליעיל.

"עשיתי ניסוי עם סטארט־אפ בעמק הסיליקון, שנותן לאנשים תמונת מצב מלאה על ההכנסות וההוצאות שלהם בכל רגע. יחד עם ירון לוי מאוניברסיטת USC, עקבתי אחרי המשתמשים במשך ארבעה חודשים. במחשב הביתי אנשים בדקו את מצבם פעמיים בחודש. בסמארטפון הם בדקו כ-12 פעמים בחודש. בזכות הבדיקה הפשוטה הזאת, רמת ההוצאות ירדה בכ-15%.

"אנשים הוציאו הרבה פחות מבעבר, כשהמידע היה נגיש באפליקציה שהראתה להם בכל רגע מה מצבם. כך למשל, אנשים נכנסו לאפליקציה רגע לפני שהגיעו לקופה, וויתרו על חלק מהקניות. זה חינוך פיננסי בזמן אמת, וזו פעולה הפוכה למה שעושות חברות האשראי. לא לחינם הן מעדיפות להעביר מידע על קניות שלנו באיחור של יומיים־שלושה. הן מאשרות כל קנייה ולכן היא נרשמת, ואין סיבה שלא תופיע אצלנו בחשבון באותו רגע, אבל למה לתת תמונת מצב עדכנית אם אפשר להימנע מכך?".

Jacob Edward

לא משנים ברירות מחדל

בתחום הפנסיה, שכאמור ההפרשה אליה אינה חובה בארה"ב, ערך בן־ארצי שני ניסויים גדולים. הראשון החל ב-1996. "רצינו לעזור לאנשים לחסוך לפנסיה, בתוכנית שקיבלה את השם Save More Tomorrow. הרעיון היה להעלות את רמת החיסכון רק כשיש העלאת משכורת, כדי לא ליצור חשש מפגיעה בתשלומים השוטפים. מאחר שידענו שמי שיצטרף לתוכנית ישכח להודיע על העלאת ההפרשות לפנסיה בזמן אמת - כלומר, כשהוא מקבל העלאת שכר - נדרשה ברירת מחדל בדמות טייס אוטומטי שמעלה את ההפרשה מתוך התוספת בכל שנה".

כשנתיים חיפשו החוקרים את החברה שעובדיה יסכימו להשתתף בניסוי, עד שמצאו חברה שעסקה בתחום תעשייתי, ורמת השכר הנהוגה בה לא היתה גבוהה במיוחד. "העלינו את שיעור החיסכון בארבע פעימות מ-3.5% מתוספת השכר ל-13.6%, כשבכל שנה תוספת ההפרשה עלתה בעוד כ-3%. ההצלחה היתה עצומה: יותר מ-90% מהעובדים שהצטרפו לתוכנית נשארו בה, והיא הפכה לתוכנית ממשלתית שנותנת תמריצים למעסיקים המפעילים אותה. כיום היא מקיפה 10–11 מיליון עובדים מתוך שוק של 140 מיליון עובדים, כשרק למחצית מהם יש בכלל גישה לפנסיה. באופן פשוט למדי, גרמנו למיליוני עובדים להגדיל את הפרשות הפנסיה שלהם".

למה כל כך הרבה אנשים נשארו בתוכנית אף שיכלו לעזוב אותה?

"כי כשאדם נכנס לתוכנית ועוד לא העלו לו את השכר, הוא אדיש לתוספת, הרי הכסף עוד לא אצלו. כשההעלאה מגיעה, הטייס האוטומטי כבר מופעל. כשיש ברירת מחדל, העובד בדרך כלל לא נלחם בה. אין לו אנרגיה או רצון לשנות אותה. אגב, במקומות שבהם צריך היה להצטרף באופן אקטיבי, כמעט שלא היתה הצטרפות".

ניסוי מעניין נוסף נעשה בבריטניה, שבה היו בתחילת המאה כ-11 מיליון איש ללא תוכניות פנסיה. "עבדתי עם הממשלה על פתרונות שונים, והוחלט שעבור כל עובד, כברירת מחדל, תיפתח קרן פנסיה שאליה הוא צריך להפריש, וכך גם המעסיק. העובד יכול היה לסגור אותה מיד בתחילת הדרך, מה שהיה פוטר גם את המעסיק.

"ממשלת בריטניה העריכה שכ–40% מהעובדים יעזבו את התוכנית בתחילת הדרך. כדי שזה לא יקרה תיכננו איך ייראה תהליך העזיבה של התוכנית, תוך שאנו מפעילים את שנאת הסיכונים המובנית ברוב האנשים. אדם שהחל את תהליך העזיבה נשאל: האם אתה יודע שגם המעביד יפסיק להפריש עבורך'; אם התשובה היתה כן, השאלה הבאה היתה 'האם אתה יודע כמה כסף תפסיד, והאם אתה עדיין רוצה לצאת'; אם התשובה היתה כן, השאלה הבאה היתה 'האם אתה יודע שאם תצא תפסיד 23 אלף ליש"ט בהטבות מס', וכן הלאה. התוצאה היתה שרק 8% עזבו".

שיטה פשוטה לצמצום האבטלה

ניסוי נוסף בבריטניה שבו היה מעורב בן־ארצי כיועץ, נועד להבין כיצד להשיב יותר אנשים למעגל העבודה. הניסוי נעשה בעזרת אותו צוות התנהגותי של הממשלה. "הם שאלו את עצמם איך אפשר לגרום ליותר מובטלים להגיע לראיון עבודה", הוא אומר. "בשלב הראשון, נשלחה הודעת טקסט פשוטה: בחברה כזו וכזו מחפשים עובדים. 11% מהמובטלים הגיעו. בשלב הבא הוסיפו פנייה אישית; ההודעה נפתחה בשמו של המובטל, ואז 15% הגיעו. כאשר נכתב: הוזמן עבורך תור לראיון, וכן המלה 'בהצלחה' - 28% הגיעו. זוהי שיטה פשוטה שמעניקה ליותר אנשים הזדמנות למצוא עבודה. רצוי שממשלות יתחילו לחשוב על הפתרונות הזמינים האלה, כדי לטפל בחסמים מוכרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#