תשעת החטאים שהביאו לסגירת רשות השידור - מדיה ושיווק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תשעת החטאים שהביאו לסגירת רשות השידור

מזה 20 שנה ממליצות ועדות שונות לבצע רפורמה מקיפה בשידור הציבורי, שכוללת את סגירת הגוף הקיים והקמת תאגיד חדש לאור הכשלים הרבים שנתגלו ברשות השידור

110תגובות
גאולה אבן בוכה
מתוך הערוץ הראשון

שבוע קשה מנשוא עבר על כ-1,050 עובדי רשות השידור. הם נפרדו בדמעות ובחטף ממהדורת "מבט" אחרי כמעט 50 שנה, והפסיקו את שידורי האקטואליה של קול ישראל אחרי 81 שנה. קולם היה סדוק והרבה דמעות נשפכו במתחמי הרשות בירושלים ובתל אביב. חלקם הטיחו האשמות בממשלה, חלקם פשוט שאלו למה.

ובכל זאת, סגירת רשות השידור היתה צעד בלתי נמנע. מזה 20 שנה ממליצות ועדות שונות לבצע רפורמה מקיפה בשידור הציבורי, שכוללת את סגירת הגוף הקיים והקמת תאגיד חדש, לאור הכשלים הרבים שנתגלו ברשות השידור. הנה תשעת החטאים – בעיקר של הנהלות רשות השידור - שהביאו לסגירתה של הרשות.

הפוליטיזציה

מאז הקמתו, קול ישראל היה זרוע של הממשלה. במשך שנים רבות משרדי הרדיו שכנו בתוך לשכת ראש הממשלה, דוד בן גוריון. גם אחרי חקיקת חוק רשות השידור ב-1965, הפוליטיקאים הותירו בידם את הסמכות המלאה לבחור את חברי המליאה והמנכ"ל של גוף השידור.

כך, כל ממשלה דאגה למנות את נציגיה למליאה ואת המנכ"ל המקורב. הפרמטר המרכזי למינוי, למעט במקרים נדירים, לא היה יכולת מקצועית אלא מי מקורב למפלגה ומי ישרת באופן המיטבי את האינטרסים שלה. בצמרת הרשות, בעיקר בשנים האחרונות, לא היו מנהלים מקצועיים שידעו לנווט את הספינה האדירה, אלא כאלה שניאותו לשתף פעולה עם שולחיהם.

הניוון

במשך שנים היה קול ישראל פס הקול של המדינה ושידורי הטלוויזיה היו מדורת השבט של כל אזרחי ישראל. אבל מאז שנות ה-90, כשהחלה להיכנס התחרות מצד הטלוויזיה המסחרית, אנשי רשות השידור לא השכילו לייצר שינוי ולהתאים את עצמם למצב החדש. הם נותרו שקועים עם מנגנונים אטיים ומסורבלים, לא גילו יצירתיות ולא ניסו להתחרות על קהל הצופים.

אחד הספרים הידועים שנכתבו על כישלונות רשות השידור הוא "סליחה, תקלה", של פרופ' דן כספי המנוח. שמו של הספר מעיד יותר מכל על התפישה שהתגבשה לגבי הרשות במהלך שני העשורים האחרונים – תקלות, טעויות ושידור ציבורי לא רלוונטי ולא מעניין. הנתונים האלה השתקפו היטב גם בנתוני הרייטינג – שיעורי הצפייה בערוץ 1 הידרדרו במהלך השנים לאחוזים בודדים בשעות צפיית השיא.  

הוועדים

לא כולם חטאו לתפקידם. ברשות השידור היו מנהלים בדרגים שונים שניסו להוביל מהלכים להבראת הרשות ולשיפור תוצריה. אבל גם אז הם נתקלו במחסום בלתי עביר– כ-14 ועדי עובדים שנאבקו על מעמדם והצליחו במשך שנים למנוע כל רפורמה ברשות השידור. הם שלטו בגוף התקשורת היחיד בישראל וישבו על שלטר חיוני. כך הצליחו עובדי הרשות להשיג תנאים יוצאי דופן – קביעות והגנות רבות שלא איפשרו גמישות ניהולית. ברשות השידור היתה תמיד תופעת מחנאות שהביאה לתרבות ארגונית מסואבת.

הסכמי העבודה היו לעתים דרקוניים. הטכנאים, למשל, מנעו מעבר לאמצעים דיגיטליים או העברות קבצים בסמאטרפון, ולכל צילום חוץ נדרש כי יהיו נוכחים שמונה אנשי צוות, צלמים, מקליטים, עוזרים ונהג - שחלקם כלל אינם נחוצים.

הסכמי העבודה האלה היו מעוותים, והעניקו לחלק מהעובדים משכורות מנופחות, לרוב על בסיס שעות עבודה נוספות שכלל לא בוצעו. ב-1987, כאשר דרישותיהם לא התמלאו, הם אף יצאו בשביתה שנמשכה 52 יום. במבט לאחור יש שסבורים כי השביתה הזו היא שדירבנה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות לאפשר הקמת ערוצים מסחריים.

הפגנת עובדי רשות השידור
אמיל סלמן

הזלזול

תקציב רשות השידור צמח לכמעט מיליארד שקל במהלך השנים. חלק גדול מהתקציב הזה נוהל בצורה מחפירה, תוך זלזול חמור בכספי ציבור. סכומי עתק שולמו לספקים ללא כל סיבה וללא בדיקה אמיתית מה הם התוצרים שסופקו. בחלק מהמקרים אושרו לעובדים נסיעות או הוצאות מוניות בסכומי כסף אדירים. משרדי עורכי דין קיבלו עמלות מנופחות. ברז המזומנים דלף מרשות השידור בעוצמה רבה במשך שנים, והשפריץ לכל כיוון. עובדים רבים נהנו מעליות שכר בלתי נתפשות יחסית לתנאי השכר המקובלים בשוק.

הנהלות רשות השידור לא היססו - גם ברגעי המשבר החמורים ביותר, כאשר דובר על פיטורי עובדים - להמשיך לבזבז. הם שיפצו את לשכותיהם במאות אלפי שקלים ונהנו משכר גבוה והוצאות נלוות. דו"חות מבקר המדינה, בזה אחר זה, הצביעו על זלזול משווע בכספי ציבור ועל ליקויים חמורים אחרים.

החוצפה

עיקר הכעס כלפי הרשות נוצר כתוצאה מהתנהלותה בסוגיית האגרה. הרשות גבתה אותה באגרסיביות, תוך הטלת עיקולים על אזרחים, בלי לבדוק באמת האם לאזרח יש בכלל טלוויזיה בביתו. בשלב מסוים אף הנהיגה הרשות מדיניות של הצבת מחסומים בערים במטרה ללכוד את חייבי האגרה – מדיניות שנגדה את החוק. הרשות לא העמידה לטובת הצרכן מענה מסודר לקבלת פניות או תלונות. הרפורמה הנוכחית של סגירה-פתיחה שהובילו שר התקשורת לשעבר, גלעד ארדן, ושר האוצר, יאיר לפיד, רכבה על גלי הכעס כלפי הרשות בסוגיית האגרה, וללא זאת, ספק אם הרפורמה היתה יוצאת לדרך.

הבגידה

הכשלים ברשות השידור לא פסחו גם על המערכת העיתונאית. ברשות היו עיתונאים רבים שנאבקו לשמור על מעמדם ולייצר עיתונות איכותית, עצמאית ואמיצה, אבל גם שמם הוכפש בעקבות התנהלות של המנהלים במערכות העיתונאיות. עיתונאים ועורכים ברשות השידור ידעו לספר כיצד ההנהלה פוגעת באתיקה העיתונאית שוב ושוב, מתערבת בתכנים, פוסלת תחקירים או מבטלת ראיונות. ברשות, בעיקר ברשת ב', היו איים רבים של עיתונות שהצליחה לשמור על אתוס עיתונאי מעולה, אך מנגד האמון הציבורי כלפי שידורי הטלוויזיה הידרדר במהירות, לאור התחושה כי העיתונות סובלת מהטיות לא ענייניות.

עובדי רשות השידור נפרדים
אמיל סלמן

עצימת העיניים

רבים מעובדי רשות השידור אכן ניסו במשך שנים לעשות את מלאכתם העיתונאית, אבל במקביל העדיפו לעצום עיניים למראה הכשלים החמורים והפגיעה באתיקה העיתונאית. חלק גדול מהם עסק בשלו ולא לקח אחריות על תופעות רוחביות בארגון, שהלך והסתאב לנגד עיניהם. היו עובדים שיצאו למאבקים, בעיקר משפטיים, אבל לרוב היו אלה מאבקים סביב פגיעה בשכרם או במעמדם בארגון. איגודי העובדים של הרשות עסקו במאבקי שכר במקום בשמירה על חוט השדרה המקצועי והעיתונאי של הארגון.

השחיתות

היו כנראה גם מקרים חמורים יותר. תחקירים עיתונאיים - שפורסמו בין השאר ב-TheMarker, דו"חות מבקר המדינה ודו"חות פנימיים העלו חששות לשחיתות חמורה ברשות השידור, בעיקר בכל הקשור למאות מיליוני שקלים שזרמו להפקות חיצוניות. העלויות הגבוהות של תוכניות דלות ופשוטות העלו סימני שאלה לגבי העלמות כספים. עדויות על ציוד שלא נרכש או יועצים שכלל לא ייעצו – כל אלה העלו חשדות להוצאת כספים בדרכים שונות ומגוונות מהרשות לגורמים מקורבים. בימים אלה מנהלת המשטרה חקירה בנושא, אך זו מתעכבת ובשלב זה אין ממצאים.

האדישות

כל הכשלים האלה היו ידועים מראש לכל עובד ברשות השידור, לכל מקבלי ההחלטות ולחלק גדול מהציבור - ובכל זאת, דבר לא נעשה. כולם סברו שיעבור עוד יום ועוד יום, המצב יימשך ולא ניתן יהיה לזעזע את הספינה. האדישות של כל הגורמים, ובעיקר חוסר האמונה שיום אחד כל זה ישתנה, הביאה לסטגנציה. מקבלי ההחלטות לא עשו דבר והעדיפו להמשיך לשלוט בגוף הרופס והחלש, העובדים וההנהלות סברו כי לא ניתן יהיה לשנות את המצב – והציבור פשוט הצביע בשלט.

אלא שכעת, אחרי השינויים הרבים שחלו מאז המחאה החברתית ובבמסגרת האווירה הציבורית החדשה, קורים דברים בלתי צפויים – והרפורמה בשידור הציבורי אכן יוצאת לדרך. לנגד עינינו מוקם תאגיד שידור חדש שמבטיח להציג שידור ציבורי רלוונטי ויעיל, איכותי ועצמאי. אבל יש עדיין סיבה לחשש. גם כעת מנסים הפוליטיקאים לשלוט בו, לסרס אותו ולפגוע בו. ההתנהלות של התאגיד עצמו גם מעלה לא פעם תמיהות ומדליקה אורות אדומים. אין שום תעודת ביטוח שכל תשעת הכשלים האלה לא ישובו בשידור חוזר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#