מי קובע מה טוב לכולם - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אחרי מות

מי קובע מה טוב לכולם

האם טובת הכלל אכן מייצגת את רצונות הפרטים בחברה? הכלכלן זוכה פרס נובל קנת ארו, שמת השנה בגיל 95, ייזכר כמי שהראה שהעדפת הרוב תמיד משאירה מישהו לא מרוצה

תגובות

אחת הקביעות של הפילוסוף אדם סמית היא בדבר קיומה של היד הנעלמה, המובילה את השחקנים הכלכליים לפעול למען הכלל תוך כדי כך שהם פועלים למען עצמם. קביעה זו שימשה בסיס לאמונה שהשוק, שאליו נכנס כל אדם מתוך מטרה למקסם את תועלתו, הוא גם הזירה שמקדמת באופן הטוב ביותר את האינטרס הכללי – כל עוד הוא חופשי וללא התערבות פוליטית. ואולם, קביעה זו מגלמת אמונה נוספת, לפיה ייתכן מנגנון הוגן היודע לקבוע מה רוצה הכלל, בהתבסס על אוסף הרצונות הפרטיים.

לתוך מרחב רעיוני זה נכנס קנת ארו ב־1951, עם ספרו "בחירה חברתית וערכים אינדיבידואליים". בספר קבע ארו שמנגנון כזה אינו אפשרי, מאחר שבכל מעבר מרמת הפרט אל הכלל ייווצר עיוות הפוגע בצורה מסוימת בטובתם, בערכיהם או בסדרי העדיפויות של חלק מהפרטים. קביעה זו נהפכה לאבן יסוד בתיאוריית הבחירה הציבורית ובתורת המשחקים, שארו היה בין מנסחיהן.

ארו, שמת בפברואר, היה אחד מהכלכלנים המוערכים ביותר במאה ה־20. הוא נולד בניו יורק בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת למשפחת מהגרים יהודים מרומניה, למד מתמטיקה ומדעי החברה ושירת כקצין מטאורולוגיה במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה השלים את לימודיו והחל ללמד כלכלה וסטטיסטיקה בכמה מוסדות בארצות הברית, בהם אוניברסיטאות סטנפורד ושיקגו. בעבודת הדוקטורט שלו מ־1950, שהיתה הבסיס לספרו המהפכני, ניסח את הכלל שנודע בשם "משפט אי־האפשרות" או "כלל הדיקטטור". כלל זה קובע כי "השיטות היחידות של מעבר מטעם אישי להעדפות חברתיות שיתאימו למגוון רחב של רצונות פרטיים, הן קביעות או הכתבות שנעשות ידי דיקטטור". כלל זה מתמקד בנקודת המעבר מאוסף של פרטים אל הבחירה החברתית, ומשמעותו היא שלא קיימת שיטה הוגנת שיכולה לשקלל את ההעדפות של יותר משלושה מצביעים הבוחרים בין שלוש אפשרויות או יותר.

בשנים מאוחרות יותר פיתח ארו את הכלל, וב־1972 זכה בפרס נובל לכלכלה על ניסוחו. לימים היו גם כמה מתלמידיו לחתני פרסי נובל. נגיד בנק ישראל לשעבר מיכאל ברונו, שגיבש את התוכנית לייצוב המשק ב־1985, נמנה אף הוא עם תלמידיו של ארו.

 

שווי משקל מושלם אבל מוגבל

כיצד עוברים מרצונות ובחירות של הרבה אנשים פרטיים לבחירה של הכלל? כיצד נוצר בעצם הרצון הכללי? ואיך בכלל אפשר להגיע מ"כל אחד ירדוף אחר טובתו" אל "קידום האינטרס הכללי", בפרפראזה על אמונתו של אדם סמית? עניין זה בא לידי ביטוי בשני היבטים עיקריים של תורתו של ארו – תחום השוק החופשי ותחום הבחירה הציבורית.

ארו הראה באמצעות מודלים מתמטיים כיצד במצבים של שווי משקל כלכלי, תחרות אכן מביאה להקצאת משאבים יעילה; אך גם שמצבים של שיווי משקל מלא אינם קיימים או לכל הפחות נדירים במציאות, שבה תמיד יש חוסר איזון במידע או בכוח בין השחקנים השונים. פערים אלה, אמר, מעוותים את השווקים וגוררים תמיד פגיעה בצד כלשהו בשוק, יוצרים אי שוויון ומביאים לידי הפחתת האמון של השחקנים במערכת. התוצאה היא פגיעה ב"טובה הכללית", המצריכה התערבות מצד הרגולטור בכדי להסדיר מחדש את שווי המשקל ואת האמון בשוק. בין השאר הראה כי מאפיינים ייחודיים של השווקים בתחומי הבריאות יכולים להיות מוסברים לאור אי־הסימטריה של המידע בשווקים אלו.

לאחר המשבר של 2008, הצביע ארו על כך שעקרון זה נכון גם בתחום הפיננסים. ב־2012 הוא טען שהפערים וחלוקת ההכנסות בכלכלות המערביות נובעים בין היתר מהגידול הנרחב של שוק הפיננסים. לטענתו, בשווקים אלה מתקיימת א־סימטריה מובנית בידע לטובת היצרנים והמוכרים על פני הצרכנים, וא־סימטריה זו מזינה את תאוות הבצע שלהם ומביאה להגדלת הפערים.

ואכן, בשלהי הקריירה שלו, היה ארו מודאג מרמת הפערים והאי שוויון בין חלקי החברה בארצות הברית ובעולם כולו, יותר משהטרידאותו המשבר הפיננסי. לדעתו, מה שצריך היה להעיר אותנו מתרדמתנו הוא חוסר האכפתיות של חלקים רחבים בחברה ובשלטון בעניין זה. העובדה שאפילו העניים עצמם לא מנסים לפתור את אי השוויון בחברה הפתיעה אותו יותר מכל. הוא ראה בכך סממן מטריד של יאוש וחוסר אמון, שיש לשנותו. לכלכלנים קרא ארו לבחון מחדש את "האינדיווידואליזם המתודולוגי" של הכלכלה, ולחפש כלים אנליטיים חדשים שביכולתם להביא בחשבון שיקולים חברתיים, ובהם חלוקת הידע בחברה, אך גם הלגיטימציה שהחברה מעניקה לחבריה המתעשרים כתוצאה מפערי הידע. ללא אלה, טען, הכלכלה מפספסת את המציאות. הוא ראה את הצורך במעורבות ממשלתית וברגולציה כדי להפחית אבטלה בעתות משבר, וקרא לממשלות לפעול לפתרון בעיות האי־שוויון ולהחזיר את האמון והלגיטימציה שהשחקנים נותנים לשוק. לגיטימציה זו, מבחינתו, עומדת בשורה אחת עם אמון, אתיקה ומוסר – אותם גורמים נסתרים המאפשרים בכלל את הכלכלה ויוצרים את הדבק החברתי שעומד בבסיסה.

 

אחד בשביל כולם

בלומברג

שאלת הבחירה הפרטית והציבורית מתחדדת כאשר היא מתייחסת לשיטות ממשל. אם נגדיר דמוקרטיה כשיטה שבה השליטים נבחרים על ידי כלל האזרחים ומביאה בחשבון את כלל הבחירות של הפרטים בחברה, אזי שיטה זו אמורה לייצג את הרצון של הכלל, המביע בהצבעותיו ובבחירותיו את השליטים ואת סדרי העדיפויות שלו.

הנחה כזו מעוררת את השאלה מהי המשמעות של אותו "כלל". האם זהו אוסף סתמי של כל הרצונות? יתרה מזאת, האם בכלל אפשר להתחשב בכל הרצונות באופן שווה, מבלי לפגוע ברצונות של חלק או של הרוב? תרומתו של ארו לדיון נוסחה כאמור ב"משפט אי־האפשרות", שבו טען כי לא ניתן לגבש בחירה כללית או העדפה חברתית שתהיה הוגנת ותמלא את הרצונות וההעדפות של כלל הפרטים.

אפשר להסביר זאת כך: אוסף הרצונות של הפרטים יכול להיות מתורגם לפונקציות רווחה שונות, בהתאם לאפשרויות הסידור השונות של הבחירות של הפרטים. לדוגמה, שלושה חברים מבקשים ארוחת ערב עם שלוש מנות שונות, ועליהם לדרג את המנות כולן לפי סדרי עדיפויות שונים. ארו הראה כי כל תוצאה אפשרית שאליה יגיעו החברים תהיה לא הוגנת, וכי תמיד יהיה ביניהם מי שיצא לא מסופק מהבחירה הסופית. מדוע? מאחר שכדי שהחלטתם של השלושה תהיה הוגנת ותספק את כולם, היא צריכה לעמוד בשלוש דרישות: האחת, קונסנזוס, שאומר שכולם בוחרים אותו הדבר; השנייה, שהסידור משקף נאמנה את הסידורים בתוך ההעדפות הפרטיות ומתעלם ממניפולציות (כגון חיזוק מקומה של הבחירה השלישית בכדי להפחית מכוחה של הבחירה הראשונה), והשלישית, שאין דיקטטור – כלומר, לאף אדם אין את הכוח לקבוע את הדירוג בשביל כולם. ארו הראה שתמיד כלל אחד מהשלושה יופר.

משמעות הכלל היא שלא ניתן להמציא שיטה חפה מכשלים, מאחר שבאופן עקרוני כל מעבר מרמת העדפת הפרטים (הבחירה הפרטית) לרמת העדפת החברה (תוצאות הבחירות) כרוך בחוסר עקביות ובשרירותיות שלא ניתן להסבירן באופן מלא באמצעות בחינת הבחירות עצמן. כמו כן, ייתכן שהשליט לא ייבחר על ידי הרוב אלא דווקא על ידי המיעוט, מאחר שבחירות מסוימות של פרטים בחברה ינטרלו את העדפות הרוב.

איך זה אפשרי? לדוגמה, אם יש שלושה מועמדים שכל בוחר צריך לדרג את העדפותיו לגביהם, ייתכן מצב שבו רוב מסוים יעדיף את מועמד A על פני מועמד B, אך רוב אחר יעדיף את B על פני C, ורוב שלישי יעדיף את C על פני A. אם כך, מהו היחס בין A ל־C? מה עושים כעת, ומי נבחר? התשובה היא שיש לקבוע כללים שנותנים מענה לשאלות אלו, או ליצור מערכת בחירות דו־שלבית (כנהוג, למשל, בצרפת), שבה מי שמפסיד יוצא, ואז נערכות בחירות חדשות עם מי שנותר.

כללים ושיטות כאלה עשויים למנוע את השרירותיות בבחירה של A על פני B, אך הם גם מצמצמים את הערכים הדמוקרטיים ועלולים ליצור סתירה בין ערכים שונים, לדוגמה בין הסכמה כללית על כללי הבחירה לבין הסכמה על הטיה של חלק מהקולות, או ויתור על חלקם. התוצאה היא מתן פתח לקובעי שיטת הבחירות לבצע מניפולציות גלויות או נסתרות על הקולות, מה שבהחלט לא תואם את ההנחה הדמוקרטית לפיה כל הקולות שווים.

ארו טען שגם אם ייקבעו תנאים מינימליים, סתירה זו בין הרצון המצרפי של כלל הפרטים לבין הרצון היחיד של הכלל תתקיים תמיד ולעולם לא תתאפשר בחירה דמוקרטית ללא הטיה. אחת המסקנות המוזרות מקביעתו של ארו היא שייתכן כי דווקא מצב של דיקטטור, כלומר של בוחר אחד שקובע סט של תכונות בסיסיות לבחירות או להעדפות, יוכל לבטא רצון כללי כלשהו.

לא ניתן לסכם בשורות אלו את מכלול המחקרים, התיאוריות וההישגים של ארו, אך יכולתו לראות את השווקים במבט רב־שכבתי – הן מבפנים בכדי למצוא את התנאים למקסום יעילותם והן מבחוץ על יד בחינת חוסר היכולת של המודלים הכלכליים להלום את המציאות החברתית במלואה – מעניקה לו מקום נכבד ברשימת הכלכלנים שעיצבו את הכלכלה והתיאוריה הכלכלית בימינו.

 

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה של העסקים והכלכלה ומרצה ויועץ לארגונים בנושאי אתיקה וכלכלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#