"זה לא שהיהודי הוא הבוס והערבי הוא המנקה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה לא שהיהודי הוא הבוס והערבי הוא המנקה"

המקום המפתיע שבו יהודים וערבים חיים בהרמוניה

22תגובות
בית החולים אסותא רמת החייל. "מטפלים בחולים ומצילים חיים — לא חשוב מי בא"
מוטי מילרוד

“אני חושבת שזה מצליח מעצם זה שדווקא נתקלים בחולי, במחלה. אז רואים שבן אדם הוא רק בן אדם. מה הוא שווה, בלי כל הכסף וכל המעמד שלו. קחי פרופסור שנכנס לצנתור, הוא רועד. בשבילי הוא בדיוק כמו כל אחד אחר. לא המעמד, לא הקשרים, לא הפרופסורה, לא הכסף, לא כלום. הוא חולה. כמו החולה מאחורי הווילון שבא מהרחוב ואין לו השכלה. כולם שווים באותו רגע. מרוב שאתה רואה מחלות, אתה רואה בני אדם חולים, שבריריים. ואז מה זה עוזר לך כל הדעות? כולנו בסוף בני אדם, נולדנו מאותו אבא וכולנו עוברים בסוף את אותם הדברים... על מה נריב? המפגש עם החולי, עם זה שבשנייה הכל יכול להתהפך, זה מה שמלכד את כולם" (סיהאם שיבלי, אחות אחראית בחדרי הצנתור, הדסה עין כרם).

מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא אי מבודד שמתקיימים בו חיי שיתוף אמיתיים בין ערבים ליהודים, היכולים להוות מודל לשאר תחומי החיים בחברה הישראלית. זו השורה התחתונה מדו"ח שפירסם באחרונה המרכז הרפורמי לדת ומדינה, המבוסס על עשרות ראיונות עומק עם קובעי מדיניות ועובדים מן השורה, יהודים וערבים, במערכת הבריאות הציבורית.

הדו"ח, שמתחקה אחר הגורמים לכך שהמערכת הרפואית ייחודית כל כך בנוף הישראלי בכל הקשור לאחווה ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, גם מנסה ללמוד ולהקיש מהניסיון של מערכת הבריאות אל מערכות שלטוניות ואזרחיות אחרות.

חייהם של יהודים וערבים במדינת ישראל מתנהלים כמעט בכל התחומים בהפרדה מוחלטת: מקומות המגורים נפרדים, מערכות החינוך נפרדות, וההפרדה אינה נעצרת על פי רוב גם בעולם התעסוקה. מבחינה זו, מערכת הבריאות הציבורית בולטת בשונותה: חלקם של הערבים במערכת הבריאות, על שלל המקצועות הרפואיים שבה, גדול מחלקם היחסי בשוק התעסוקה ובמגזר הציבורי. נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי קיים פער גדול בשיעורי התעסוקה בין האוכלוסיה הערבית לבין האוכלוסיה היהודית — 52.7% לעומת 81.2% בהתאמה. שיעור העובדים הערבים (גברים ונשים) במשרדי הממשלה הוא 6.79% מכלל העובדים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך השונות. לעומת זאת, במערכת הבריאות הממשלתית שיעור העובדים הערבים הוא 12.4% מכלל עובדי מערכת זו — כמעט פי שניים משאר משרדי הממשלה.

סיעוד, למשל, הוא אחד המקצועות המבוקשים בחברה הערבית, ושיעור הסטודנטים הערבים בלימודי הסיעוד גבוה במיוחד: 42% מכלל לומדי מקצוע הסיעוד באוניברסיטאות בשנת הלימודים האחרונה היו ערבים. ברבים מן המוסדות שבהם ניתן ללמוד סיעוד, שיעור הסטודנטים הערבים גבוה באופן דרמטי יחסית לשיעורם באוכלוסיה.

מצב דומה קיים בתחום הרוקחות, שנהפך לממש מזוהה עם החברה הערבית: בישראל רשומים 8,190 רוקחים במרשם הרוקחים; 2,912 מהם — המהווים 38% — הם ערבים. בסופר־פארם 62% מהרוקחים ערבים. אפילו תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" הקדישה דמות מרכזית לרוקחת ערבייה ולכדה בכך את הטרנד.

גם בתחום היוקרתי ביותר במקצועות הבריאות, רפואה, חלקם של הערבים גדול ונושק לחלקם באוכלוסיה: בשנת הלימודים 2015 הגיע שיעור הערבים בקרב לומדי הרפואה בכלל האוניברסיטאות ל–16%. בטכניון היוו הערבים 38% מלומדי הרפואה, ובבן־גוריון — 31%.

הערבים נוהרים למקצועות הבריאות

מה הופך את מערכת הבריאות לאטרקטיבית ונגישה כל כך לערבים? ההסברים מגוונים. הראשון בהם הוא שמערכת הבריאות מספקת פרנסה יציבה ובטוחה, עם ביקוש בלתי־פוסק לעובדים. "ברפואה — אם נכנסת, אתה שם לכל החיים", אומר פאדי מחמיד, סטודנט לרפואה. "בהיי־טק לא, כי בגיל מסוים אתה נחשב זקן, מחפשים את המוחות הצעירים יותר. רפואה זה מקצוע יציב".

גם המעמד והיוקרה במקצועות הבריאות הם שיקול, וכך גם ההכוונה לעבר המקצועות האלה בחברה הערבית. רבים מהמרואיינים העידו כי בחרו במקצועות הבריאות מאחר שקרוביהם ומכריהם עוסקים בכך.

סיבה נוספת למשיכה של ערבים למקצועות אלה היא שמערכת הבריאות נותנת הזדמנות למצוא תעסוקה מחוץ לגבולות החברה הערבית, ולהשתלב בחברה היהודית, שפעמים רבות סגורה ומופרדת מהם. “להיות בבית חולים ולהיות אחות יותר מתאים לי", אומרת סנאבל לאפי, עובדת כוח עזר וסטודנטית לסיעוד. "רק שם אנשים מדת או ממוצא אחר מרשים לי לי לטפל בהם. אני לא יכולה, למשל, להיות מורה בחברה היהודית, כי שם היה קשה יותר לקבל אותי".

מניע נוסף הוא שבמקצועות אחרים לערבים קשה הרבה יותר להשתלב: “מקצועות הבריאות נהיו טרנד בחברה הערבית והמקום אליו סטודנטים ערבים שואפים להגיע", אומר האני דאוד, יו"ר הסתדרות הרוקחים בצפון. "זה מקצוע פתוח, אין בו פסיק של ענייני ביטחון. מי שילמד הנדסת חשמל או אלקטרוניקה ויצטרך לעבוד באיזה מוסד שיש בו ענייני ביטחון, ימצא קשיים להתקבל. כאן, הרופאים לא מוצאים קשיים, מקבלים אותם בזרועות פתוחות".

נעה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, אומרת כי "תעסוקה היא המפתח לשוויון ולשותפות בין יהודים לערבים בישראל. לאור ההדרה והאפליה של ערבים בשוק התעסוקה, בחרנו לפרסם דו"ח העוסק דווקא במערכת היחידה במשק שבה מתקיימים חיים משותפים, כדי ללמוד את הנושא ולהבין איך ניתן לשכפל את ההצלחה של מערכת הבריאות בענפים אחרים במשק. הדו"ח מדגים כי השוויון לא רק ראוי ואפשרי, אלא מחזק את מערכת הבריאות והופך אותה לטובה יותר".

"מתגברים על כל הדעות הקדומות"

אז מה הסוד של מערכת הבריאות? איך היא מצליחה לתפקד כמו שצריך, כאשר ערבים ויהודים עובדים שכם אל שכם, כולל בתקופות של מתיחות ביטחונית, מבלי שנרשמות תקריות מיוחדות בין אנשי הצוות הרפואי? משיחות שערכו כותבי הדו"ח עם רבים מהמרואיינים עולה כי אחד "הכללים" הבלתי כתובים אך המשמעותיים להצלחה של החברה הערבית בהשתלבות בתחומי הרפואה הוא שהפוליטיקה מחוץ לתחום. כלומר, הימנעות, עד לרמת הטאבו לעתים, משיחות על נושאים פוליטיים ושנויים במחלוקת, העומדים בראש סדר היום הציבורי והחדשותי בישראל.

"ההנחיות פשוטות: אנחנו כאן, מטפלים בחולים ומצילים חיים, לא חשוב מי בא — חייל, אזרח או מחבל. כולם רק עוסקים בהצלת חיים, נקודה", אומר פרופ' רפי ביאר, מנהל רמב"ם. "אנחנו מאוד לא מעודדים לעשות דיונים פוליטיים בבתי חולים. זה לא המקום. אני לא יכול לשלוט בשיחות מסדרון בין שני אנשים. כל עוד זה נעשה ברמה של החלפת דעות, אנחנו מדינה חופשית... אבל בעיקרון, כמערכת, אנחנו לא מרשים שזה ישפיע על ההתנהגות ועל הטיפול בחולים".

גם מנהל בית החולים נהריה, ד"ר מסעוד ברהום, לא מאפשר גילויי עמדות פוליטיות מצד עובדי המערכת. הוא סיפר על מקרה שבו אחת מעובדות בית החולים העלתה בעת מבצע צבאי סטטוס פוליטי שנוי במחלוקת ברשת החברתית. “אתה לא נכנס הנה כדי לכתוב בפייסבוק: ‘חיילי ישראל שוחטים ילדים בעזה'. אני לא מסכים לכך", הוא אומר. "בעופרת יצוקה אחת הרופאות כתבה משהו... אמרתי לה: ‘הדעות הפוליטיות שלך לא מעניינות אותי ולא מעניינות אף אחד. את עובדת מדינה. אני מצפה ממך להיות רופאה ואדם עם חמלה. אם יש לך דעות כאלה קשות שלא בדקת אותן, אל תתיימרי להיות שופטת. אם את לא מוחקת את זה — את פותחת מלחמה נגדי. היא מחקה את זה ועובדת פה כיום".

עיקרון מנחה נוסף הוא שהמערכת היא משותפת ושוויונית, כזו שמאפשרת היכרות והסרת מחיצות, וגם קידום מקצועי זהה המבוסס על ידע וניסיון, דבר שמקדם את תחושת השוויון בין אנשי מקצוע יהודים למקבילהם הערבים. בנוסף, במערכת הבריאות, בניגוד למשל למערכת החינוך הציבורית, אין הפרדה בין יהודים לערבים, וכולם מקבלים ומעניקים טיפול שווה תחת קורת גג אחת. המציאות הזאת מאפשרת היכרות אישית ומקצועית בין יהודים לערבים, שבכוחה להסיר מחיצות ולהפיל חומות, כפי שמספרים כמה מהמרואיינים.

“חלק מהעניין הוא שבאמת... זה לא שהיהודי הוא הבוס והערבי הוא המנקה, אלא שאתה בא ממקום של שוויון, ומתעסק רק עם העניין עצמו", אומרת ד"ר אסנת לבציון־קורח, מנהלת בית החולים הדסה.

בית חולים סורוקה באר שבע
אלי הרשקוביץ

גם חני הינדן, אחות במחלקה האונקולוגית לילדים בהדסה עין כרם, סבורה כי תחושת השוויון היא הסיבה שבבית החולים מתקיימים יחסים טובים ותקינים בין יהודים לערבים. "בתוך בבית החולים יש שוויון בין האחים לאחיות — במשכורת, בתנאים, בכבוד, בתמיכה — ואילו בחוץ, בעולם, אין שוויון. זה ההבדל. העובדה שאין שוויון בחוץ מתסכלת".

“החלוק הלבן או הסטטוסקופ על הצוואר — הסממנים של אנשי צוות רפואי — הם בהחלט גורם משווה, שגורם לכך שההיררכיה אינה לאומית או מגדרית, אלא מקצועית", מוסיף פרופ' רונן בארי, קרדיולוג בכיר ומנהל המרכז לחקר הלב בהדסה הר הצופים. "כשאתה מתעסק בטיפול בחולים בצורה אינטנסיבית, אתה לומד להכיר את תרומתו של אותו בן אדם וזה הרבה פחות משנה איפה הוא נולד ואיזו שפה הוא מדבר. הרקורד שלך מדבר הרבה יותר חזק. ברמה הזאת, אתה מתגבר על כל הדעות הקדומות שיש לך".

ד"ר בשארה בשאראת, מנהל בית החולם הסקוטי בנצרת, אומר כי האינטנסיביות ושותפות הגורל, שמתחילים כבר בתקופת הלימודים, יוצרים את היחסים המיוחדים בין אנשי הצוות הרפואי. “מבלים הרבה ביחד. הלימודים בבית הספר לרפואה ארוכים, ולאחר מכן עושים התמחות, שרבות מהן נמשכות ארבע ואף שבע שנים, ואז עושים תורנויות ביחד, כוננויות ביחד ונכנסים לחדר ניתוח ביחד. נכנסים ללחץ העבודה ביחד ומתמודדים כמתמחים ביחד אל מול מנהל המחלקה. ההיכרות האישית מרגע הלימודים וההתמודדות שלנו עם חיים ומוות מחברות אותנו לגדולת החיים, לרצון לשמר אותם", הוא אומר.

האויב המשותף: המוות והמחלה

בית חולים שערי צדק
אמיל סלמן

המטרה המשותפת והנעלה הזאת, של הצלת חיי אדם וסיוע לחולה בכאבו, היא אחת הסיבות העיקריות, לדברי המרואיינים, לקירבה שנוצרת בין ערבים ליהודים ביןי כותלי בתי החולים.

“יכול להיות שאני קצת תמים, אבל אני רוצה להאמין שיש סולידריות מיוחדת שקשורה לעולם הרפואה. כולנו נמצאים ביחד באותו המחנה, עם אויב משותף מול עינינו — המוות והמחלה", אומר פרופ' רפי ולדן, סמנכ"ל בית החולים שיבא תל השומר.

ד"ר סוהיר אסדי, מנהלת מחלקת נפרולוגיה ברמב"ם, מוסיפה כי “מהות העבודה שלנו היא הערך הגדול של החיים. בעיות מתגמדות מול הדברים שאנחנו מטפלים בהם. לוקחים דברים בפרופורציה. לצערי, זה לא מועתק החוצה".

“אנחנו עוברים חוויות כל כך קשות ביחד, שזה באמת נותן פרופורציות", אומרת הינדן מהדסה. "כשילד מת — וזה הדבר הכי קשה שיש בעולם — כל שאר הדברים מתגמדים. אפשר לדבר על מה שקורה בחוץ, אבל זה לא חלק מאתנו".

פעמים רבות, לפי הדו"ח, היחסים הטובים בבתי החולים בין אנשי צוות יהודים לערבים חורגים מגבולות המקצוע ושעות העבודה, שוברים סטריאוטיפים ואף נוצרות חברויות. “יש יחסים מדהימים", מספרת הינדן. "בשנים האחרונות יצרנו מעין רביעייה במחלקה, הכוללת שתי אחיות יהודיות ושתי אחיות ערביות. פעם בשישה שבועות אנחנו לוקחות יום חופש ונפגשות. בהתחלה, בכל פעם היינו נפגשות במקום אחר, אם בטיול איפשהו בארץ או בבית, ואז החלטנו להכיר את מקומות הילדות שלנו. כל אחת הובילה למקום שבו היא גדלה. אחת גדלה בבית ינאי, אני גדלתי ברובע היהודי, אחרת מטמרה. לפני כחודש היינו כולנו אצל אמא שלה בבית ולמדנו לבשל עלי גפן. הרביעית התחתנה לפני כשנה. ארבעתנו היינו בסכנין יומיים לחינה ולחתונה, ישנו בבית של ההורים שלה. כל הכפר ידע מזה, באו לראות אותנו".

סנאבל לאפי
באדיבות סנאבל לאפ

לאפי מהדסה עין כרם מספרת כי בלימודיה לתואר “החבר הכי טוב שלי היה איש צבא, שהגיע ללימודים עם המדים והנשק. היינו יוצאים יחד להפסקות, אכלנו ביחד. את הסמינר שלי עשיתי עם מישהו עם כיפה. היה לי מאוד כיף להיות אתו. פרט לכך, רציתי גם ללמוד מהם. אם היינו רק עם הערבים, לא היינו לומדים אחד מהשני".

מבחינה מקצועית, אחד הממצאים המעניינים שעולים בדו"ח הוא שרופאים ואחיות ערבים מעידים כי מערכת הבריאות מאפשרת להם להתקדם בקריירה, ללא התייחסות למוצאם או לשיוכם התרבותי, ורובם חשים כי אין תקרת זכוכית החוסמת אותם מהתקדמות לתפקידים בכירים.

“במסלול האישי שלי, מה שרציתי — השגתי. לא הרגשתי תקרת זכוכית", אומר פרופ' אחמד עיד, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה הר הצופים. "אני לא חושב שקיים דבר כזה: ‘הוא לא יכול להגיע למקום כזה משום שהוא X או Y'. מטבע הדברים אנחנו עובדים בחברה תחרותית, ואין ספק שיש תחרות והגבלות, אבל אני לא חושב שהמערכת שמה רגל למי שמנסה להתקדם".

לפי ד"ר רניה עוקבי, הרופאה הבדואית הראשונה בישראל, העובדה שהיא ערבייה מקשה עליה פחות מהעובדה שהיא אישה. לשאלה אם לתחושתה שיוכה הלאומי יעמוד בדרכה אל הצמרת, היא משיבה: “מעצם העובדה שאני אישה, יכול להיות, אבל מעצם העובדה שאני בדואית — לא".

חלק מאנשי הצוות הערבים ציינו כי המקצוע הרפואי שלהם משפר את מעמדם ואת תדמיתם בעיני החברה היהודית, אך בעיקר בזמן שהם בעבודה — כלומר, כל עוד הם לובשים את מדי בית החולים ומזוהים עם המערכת. לאפי, שרואיינה בתקופת המתיחות הביטחונית לפני כמה חודשים, מספרת כי "בעבודה, בתוך בית החולים, עם תג שם והמדים, מקבלים יותר ערך כבן אדם. אין אף אחד שמסתכל עלי אחרת או חושב שאני הולכת לעשות משהו כי אני ערבייה. אבל כשמסיימים את העבודה והולכים ברחוב בלבוש רגיל, מסתכלים עליך אחרת, וזה קשה. בבית החולים יש לי סמכות כלשהי, אני יכולה להעניק משהו לאנשים, לעזור להם. אבל ברחוב הם מפחדים ממני. בשבוע הבא אני צריכה לעלות על רכבת ואני לא יודעת מה אעשה. חשבתי ללכת במדים של בית חולים, או להסתובב עם שלט כזה, שאני לא מתכוונת לעשות כלום לאף אחד".

האח אליאס מזאווי מהמחלקה הקרדיולוגית בשערי צדק מספר גם הוא על הפער בין היחס לערבים במערכת הבריאות ליחס שהם סופגים ביום־יום. “יש חנות בגדים בקניון, ובכל פעם שאני נכנס המוכר בה קורא: ‘הנה המלך!' בפעם הראשונה לא הבנתי במה מדובר. הוא אמר לי: ‘אתה לא זוכר אותי, אבל טיפלת בסבתא שלי כשהיתה בפנימית. הייתם מקסימים, טיפלת בה כל כך יפה'. אז הנה, בן אדם שמכיר אותי מבית החולים ומעריך אותי. מי שיודע — יודע. מי שלא יודע, מתנהג כמו שהוא רגיל להתנהג לערבים".

במקרה אחר, מספר מזאווי, "הגיעה אלינו מישהי חדשה משירות לאומי אלינו. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא נתקלה בערבים. ישבנו ביום שישי בבוקר במטבח, אכלנו שקשוקה. לידי יושבים דוּדי, אח דוס עם כיפה, הבחורה מהשירות וכל היתר. אנחנו מדברים והיא בוהה בי. אמרתי לה: ‘מה קורה?' והיא אומרת: ‘לא חשבתי שערבים זה ככה'. אמרתי לה: ‘מה חשבת?' והיא ענתה: ‘מה שלימדו אותנו באולפנה'. שאלתי אותה מה לימדו אותה, והיא השיבה: ‘לא משנה'. אמרתי לה: ‘הנה, בבקשה, יש דברים אחרים ממה שלימדו אותך'".

ואולם לא הכל ורוד. חלק מהמרואיינים הביעו חששות ותסכולים שונים משגרת חייהם במערכת בריאות, שהם עדיין מיעוט בה. כך למשל, האחות אמל דלאשה מהדסה עין כרם מספרת כי למרות ההערכה הרבה לה היא זוכה בעבודתה, היא לא מרגישה שתזכה להזדמנויות שוות בקידום. “יש מחסום. אני יכולה להגיע רחוק מאוד במחלקה ובסיעוד — מבחינת תארים, מבחינת קורסים. אבל אם יש מכרז למועמדות מסוימת ויש חמש יהודיות ואת הערבייה היחידה — גם אם כולנו עם ותק ולכולן יש אותה מיומנות והכשרה — נראה לך שידלגו על כל אלה ויתנו לי את התפקיד? אני חייבת להתאמץ יותר, ללמוד יותר ולהוכיח את עצמי מול אנשים שלא מכירים אותי... אם אני ניגשת למכרז, אני צריכה להתבלט יותר מכולם".

מי שפרץ את תקרת הזכוכית בתחום הניהול, ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי גליל בנהריה, מקבל באופן כמעט טבעי את העובדה שכערבי עליו לבלוט כדי להתקדם. “בכל מדינה בעולם שיש בה מיעוט, המיעוט צריך לבלוט. מה זה לבלוט? פי עשרה, פי 100! אין מה לעשות... אני לוקח את זה לטוב, לא לרע. אני אומר: אני אשקיע פי 1,000 ואני אהיה שווה. אבל אני אעשה פי 1,000. בית החולים הזה התפתח בשנים האחרונות בקצב שאף בית חולים לא התפתח במדינה הזאת מאז קום המדינה... למה? כי אני כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן צריך להוכיח את עצמי".

מנהל המרכז הרפואי לגליל, ד"ר מסעד ברהום, עם בתו, רנא ברהום, בטקס סיום לימודי הרפואה
שלה
דרור מילר

בשאראת מבקש שלא לראות את הקיום המשותף כמובן מאליו. “רק עכשיו חזרתי מכנס שבו מנהלי בתי חולים וראשי ערים דיברו על דו־קיום. כל מנהלי בתי החולים בצפון היו, גם ראשי ערים. התלבטתי בזמן שדיברו שם: מנהל נהריה אמר, והוא צודק, שכשבאים מטופלים, אין הבדל. ואני שאלתי את עצמי, עד מתי זה יהיה. אני מפחד. השנאה שאני רואה בזמן האחרון, אני מפחד שזה יגיע גם אלינו, גם לאלה שעוסקים ברפואה. שרופא ערבי יוציא כעס או יהודי. אני מקווה שלא יבוא יום וזה יקרה גם בבתי החולים. בנביאים מדובר על ‘וגר זאב עם כבש... ולא ילמדו עוד מלחמה'. למה שלא נלמד שלום? כשישבתי בכנס הזה, חשבתי שצריך ללמד את זה, לחיות בשלום. לא לראות את זה כמובן מאליו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#