מירב גרי מלווה אנשים לפני מותם. ולסיפורים שלה אי אפשר להישאר אדישים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מירב גרי מלווה אנשים לפני מותם. ולסיפורים שלה אי אפשר להישאר אדישים

על מה אנשים מתחרטים רגע לפני המוות? "שהם לא אהבו מספיק, שלא טיילו מספיק. יש אנשים שרק חיכו לפנסיה - ופתאום זה נגמר"

59תגובות
מירב גריי
אייל טואג

מירב גרי, מלווה רוחנית מוסמכת בבית החולים השיקומי ובהוספיס במרכז הרפואי שיבא ויו"ר שותפה בעמותה לליווי רוחני בישראל. נשואה ואם לשניים, מתגוררת בתל אביב

מירב גרי, מה זה בכלל ליווי רוחני?

להיות עם אדם שחווה שבר גדול - ומתמודד עם פרידה מהחיים או מתפקודים קודמים.

פרידה מהחיים, כלומר רגע לפני המוות?

כן, למשל חולי סרטן נוטים למות.

ותפקודים קודמים?

למשל, אנשים שעברו תאונות דרכים קשות ונותרו משותקים.

ומה זה אומר ללוות אותו רוחנית לפני המוות?

זו תקופה של חושך גדול, קושי ובדידות. אנחנו נמצאים שם לצד החולה, לפי צרכיו ורצונו, ומלווים אותו בדרך שבה הוא בוחר לעבור בסוף החיים.

עם אילו כלים?

הקשבה היא אחד הכלים המרכזיים שלנו. יחד אתו אנחנו מחפשים תקווה.

איזו תקווה כבר אפשר להציע כשאדם יודע שהוא עומד לסיים את חייו ממש בקרוב?

למשל שלא יכאב, שהסוף לא יהיה כמו בסרטים. אנשים באים עם דימויים דרמטיים של מוות מהקולנוע, אז מדברים על התקווה שלא יהיה חנק, שיהיה שקט, אהבה, רוגע, שלווה.

את יכולה להבטיח דבר כזה?

אני יכולה להבטיח שנשתדל.

זה צריך להיות מובן מאליו שהמערכת המטפלת תדאג שלא יכאב. למה צריך אותך?

האדם החולה ששוכב עכשיו במיטה צריך שמישהו יחזיק לו את היד ויגיד לו: אנחנו נשמור עליך, נדאג שלא יכאב לך.

מה עוד חוץ מכאב?

להתפלל עם החולה, לקוות יחד אתו. לכל אדם יש צורך לצעוק איזושהי צעקה. תפילה היא זכות אנושית וגם צורך.

יוגה לסרטן
בלומברג

במובן הדתי?

לאו דווקא במובן הדתי.

למלה "רוחני" יש ניחוח דתי או מיסטי, "רוחניקי".

באמת לפעמים אנשים נרתעים מההגדרה "ליווי רוחני" כי זה מעלה אצלם אסוציאציה של דת או של "רוחניקיות" הודית. אבל עולם הרוח לא שייך רק לאמונה דתית. דת היא רק אחד ההיבטים בחיי האדם.

כלומר, זה יכול להתאים לכולם?

בהחלט. אנחנו מלווים כל אדם ללא הבדל גזע, מוצא ואזרחות, כולל עובדים זרים. ליוויתי אשה פיליפינית ודאגתי שהכומר שלה וחברי הקהילה יבואו, ושהיא תכובד לפי התרבות שלה. זה חלק מההכשרה המקצועית שלנו. המקורות הרוחניים שלי עצמי כוללים גם יהדות, כי זה חלק מהעולם שלי, אבל הם לא יתבססו רק על זה. אין לנו אג'נדה דתית מסוימת. האדם החילוני יכול להתמודד דרך ספרות או שירה.

איך החולים מקבלים אתכם?

בשנה הראשונה לעבודתי היתה אשה במחלקה הסיעודית שביקשו ממני לגשת אליה, כי היא "מתלוננת כל הזמן והיא בעייתית ובודדה". ניגשתי והיא גירשה אותי. אמרה לי: "מה את רוצה ממני?"

מה עונים לאדם כזה שנמצא במרה שחורה ופשוט לא רוצה לראות אף אחד?

אני מסבירה שבאתי להיות אתה ולעזור לה לראות מאיפה לוקחים כוח למצב הקשה שהיא מצויה בו, לבדוק יחד מה יכול להיות מקור הכוח שלה. יש אנשים שאומרים "לא", וזה בסדר.

מה היה עם אותה אשה?

ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. ביקשתי את רשותה לשבת לידה. בהתחלה היא לא רצתה לדבר אתי. היא אמרה "תלכי, כי אני רק אעשה לך עצוב".

יש לך עבודה מעציבה.

היא סיפרה על הבן שנפל במלחמת יום הכיפורים, ועל כך שמאז שזה קרה היא איבדה את הטעם לחייה.

היו לה עוד ילדים, משפחה?

היה לה עוד בן, אבל הוא ואשתו לא באו לבקר.

זו תופעה נפוצה?

אני רואה את זה לא מעט.

במצב כזה יכול להיות שתנסי להתקשר אליהם?

אעשה את זה אם החולה רוצה. אבל היא אמרה לי משפט שלא אשכח בחיים: "אל תשקיעי בילדים, את שומעת? הם רק ישברו לך את הלב ויגרמו לך כאב. תשקיעי בעצמך. אני הייתי טיפשה ורצתי אחרי הילדים. אל תעשי את זה. את לא רוצה לתת להם את כל מה שיש לך, את לא שווה בשבילם".

מירב גריי
אייל טואג

מה כבר אפשר לומר אחרי דבר כזה?

נשארתי לשבת וביקשתי להכיר אותה. הניסיון שלי היה להאיר את היש, למשל את האהבה לבן שנהרג ואת העובדה שהיא בכל זאת חיה. באותו זמן היא לא ביקשה למות, היא רצתה לחיות. הדגשתי את החיבור שהרגישה אלי, ולאט־לאט היא נפתחה וסיפרה למשל, על מחנה העבודה שהיתה בו במלחמת העולם השנייה עם אחותה, ואיך בסדרה של מעשי נסים שתיהן ניצלו. היא סיפרה על הקשר החזק ביניהן מאז.

אחותה היתה באה לבקר?

לא, כי אחותה היתה במוסד סיעודי אחר, והן כבר לא היו יכולות להיפגש אלא רק לדבר בטלפון. הייתי מגיעה אליה פעם בשבוע, מביאה לה ספרים על היסטוריה ופוליטיקה, כך היא ביקשה, והיינו מדברות עליהם. היא גם סיפרה איזו עובדת טובה היא היתה. זה נתן לה את המשמעות לקשיים שחוותה, גם מבחינה גופנית. בכל פעם היא היתה אומרת שעדיף שאשכח אותה ואת הפטפוטים שלה ומבקשת סליחה שהיא מספרת לי דברים עצובים. הייתי עונה לה שאבוא שוב והיא היתה שואלת שוב ושוב - בשביל מה?

ומה ענית?

שנחפש ביחד בשביל מה.

על המוות דיברתן?

דיברנו על מצבה הבריאותי הקשה, על הפחד שלה להיחנק, על הקושי להשיג תרופה שתעזור, ובאיזשהו שלב גם על הרצון למות ולשים סוף לייסורים. נתתי לגיטימציה לרצון שלה לסיים אותם בכבוד ככל האפשר. הצטרפתי לתפילה שלה שהסבל שלה יסתיים ושתזכה לשמור על כבודה כאדם. לצערי, כשמצבה החמיר העבירו אותה לבית החולים, ובסופו של דבר עשו לה החייאה אף על פי שביקשה שלא.

אז אפילו את הדבר הקטן הזה לא איפשרו לה, והאריכו את ייסוריה.

כן, זה היה לפני כחמש שנים, כשתקנות ההוראות לסוף החיים עדיין לא היו מיושמות. היא נותרה בבית חולים תקופה כלשהי ואז נפטרה. אני מקווה שלפחות הלכה לעולמה עם חוויה כלשהי של חיבור, ואולי קצת פחות בודדה.

את אומרת "נפטרה" ולא "מתה".

יכול להיות שבמלה "נפטר" נשאר משהו מהאדם - נפטר מהסבל, מהעולם הקשה שהיה לו. במלה "מת" יש משהו נורא סופי. בכל אופן כמלווה רוחנית אני מנסה לשים את המלה "מוות" על השולחן.

בדרך כלל רופאים מתקשים לדבר על המוות עם המטופלים שלהם.

נכון, אבל זה משתנה לאט־לאט. למשל, בבית הספר לרפואה בבית החולים הדסה לומדים קורס בשם "אדם ורפואה", שבו מתייחסים לנושא הבשורה הקשה.

כלומר, איך לבשר על מוות קרוב?

כן, מה זה לתת בשורה קשה לחולה ואיך לעשות את זה. העמותה שאני הוכשרתי בה, "ברוח", מעבירה על זה יום שלם של סדנאות לסטודנטים לרפואה. בכלל, לתחושתי הנושא של התייחסות לרוח האדם בדור היותר צעיר איכשהו יותר משולבת בחיים. יש נגישות והבנה רבים יותר לתפישות כמו ש"המוות הוא חלק מהחיים", או התיאוריות של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס, שדיברה על התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית.

בכל זאת העובדה שרופאים מתקשים להשלים עם המוות מובילה לעתים להתערבויות רפואיות מיותרות ולמעשה לטיפול יתר בסוף החיים. ידוע שהשנה האחרונה לחיים היא הכי יקרה, ועלותה למערכת כמו עלות הטיפול בכל החיים שלפניה.

יש משהו יהודי בזה - להילחם עד אין קץ.

זאת אחת הסיבות שלדתיים מאוד קשה להגיע להוספיס.

מבחינת הרופאים זה כישלון שלהם שמישהו מת.

בית חולים
בלומברג

נכון, מלמדים אותם לרפא ולא לשחרר. אבל יש רופאים שכבר מבינים שהסבל יגדל אם יהיה עוד טיפול. אני כבר שומעת את הקולות האלה, אבל להגיד שהגענו למקום הנכון - לא. צריך שינוי תודעתי.

מה המעמד שלכם בשלב הבשורה?

אנחנו נמצאים שם, והרופא שתפקידו לספר נעזר בנו. הנוכחות שלנו מאפשרת להאמין שיש תקווה גם כששומעים בשורה קשה.

לאסוף את השברים?

כן.

זה בעצם סוג של טיפול, אז מה ההבדל בין זה לבין עבודה של פסיכולוגית או עובדת סוציאלית?

הכלי המרכזי שלנו, הקשבה, הוא הכלי של כולן - של אחות, של פסיכולוגית, של עובדת סוציאלית ושל רופאה - כולן מלוות רוחניות, ולכן יש השקה בתפקידים. אבל המלווה הרוחנית לא מנסה לשנות, זה לא טיפול.

למעשה, גם חבר או בן משפחה יכול להיות מלווה רוחני, להקשיב ולתמוך.

נכון. כשאני נכנסת לחדר של חולה אני קודם כל מנסה לבדוק - אולי יש לו משפחה שמלווה אותו רוחנית, אולי זה קיים ממילא. אבל המקום של המחלה יוצר תחושה של בדידות. אחד המשפטים שאני שומעת הרבה הוא "אף אחד לא מבין באמת את הכאב והסבל שלי".

ואת כן מבינה?

גם אני לא יכולה בדיוק להבין, כי אני לא במצב שלו. אבל אני יכולה להיות אתו ולהיות אמפתית ולבכות אתו.

בין החולים והיקרים להם מתנהלת שיחה על המוות?

מעט מאוד מתייצבים באומץ מול המצב ובאמת מנהלים את מותם המתקרב.

גם כשהם כבר בהוספיס - מקום שאליו מגיעים כדי למות?

גם שם. יש משפחות שיגידו לחולה שיכול להתרחש נס.

התעלמות או הכחשה הן גם דרך להתמודד, וזה מתאים לחלק מהאנשים.

בהחלט. אני לא מתווכחת עם משפחה שאומרת לחולה שמגיע להוספיס שהוא "בא לשיקום". כל אחד מייצר את התקווה כמו שנכון לו. אבל הידיעה שאנחנו מקווים לנס יכולה לבוא בו־זמנית עם הניסיון להתכונן לרע מכל. אנחנו יצורים מורכבים. אנחנו בוכים וצוחקים באותן עיניים, כמו בשיר של יהודה עמיחי.

אנשים מצליחים להגיע לסוג של closure עם החיים?

אנשים מגיעים. ברגע שזה נכנס לשיח הציבורי זה משפיע גם על החולים וגם על הרופאים. רואים את ההתפתחות.

תני דוגמה להתפתחות.

מירב גריי
אייל טואג

ב-2011, כשהתחלתי לעבוד כמלווה רוחנית בבית אבות, היו פשוט מעלימים את מי שנפטר, כדי ששאר הדיירים לא יראו.

שלא יקלקל להם את מצב הרוח?

כן.

זה אבסורד. חשבו שהם לא ישימו לב שהחבר שלהם נעלם?

ממש כך. יושבים בבית אבות - ופתאום החבר נעלם. עבור הדייר בבית האבות פתאום יש מקום ריק בשולחן, היכן שלפני כן ישב אדם. והדייר הזה אומר לעצמו: רגע, מחר גם אני איעלם ויותר לא ידברו עלי. כשגיליתי את זה הצעתי להם לעשות פרידה קטנה, טקס סמלי.

הם זרמו אתך?

הצוות החליט שלא. העדיפו לא להתמודד. אבל השיח הזה השתנה. כיום ביותר ויותר בתי אבות יש מלווים רוחניים וכן עורכים טקס קטן, מתכנסים ואומרים משפט או שניים על הדייר שנפטר. אלה גלגלים שנעים לאט.

איך את יכולה לדעת שהליווי הרוחני אכן מועיל לאנשים?

אם נבחן את זה במונחים כלכליים, אני יכולה להגיד שיש גידול בביקוש. גם הצוותים מבקשים.

טוב, הצוות בעומס כל כך גדול שכל אדם נוסף עוזר להם.

נכון, אבל גם הצוות נעזר בליווי הרוחני. זה מסייע לו בנושאים כמו שחיקת החמלה. אנחנו עושים להם סדנאות, ונפגשים גם באחד על אחד. יש מקומות שהכניסו מלווים רוחניים רק עבור הצוות.

מה את מלמדת אותם?

אני מנסה לחבר אותם עם תחושת המשמעות, עם התחושה של הכבוד האנושי של עצמם, שלמרות השכר הנמוך והשעות הקשות, בכל זאת אתם עושים פה משהו שנותן משמעות לחיים שלכם. ותמיד יהיה איזה סיפור שמישהו יספר על קשר עם חולה אחד שאותו הוא לא ישכח אף פעם.

לך יש סיפור כזה?

יש לי המון. למשל סיפור משלשום: אשה צעירה, בת 45, שמאושפזת בהוספיס, שאמרה לי "אין לי כוח לדבר היום". ואז היא אמרה: "את יודעת מה? כולם שואלים אותי על עצמי כל הזמן, פעם אחת תספרי לי עלייך". סיפרתי לה שעסקתי בתיאטרון הרבה שנים ונהיה לי משעמם ושתמיד היה חסר לי משהו. התחלנו לדבר על עבודה עם משמעות, והיא המשיכה משם, וסיפרה על העבודה שהיא עשתה. היא היתה מורה פרטית לילדים שנפלטו ממערכת החינוך, וסיפרה איך הצילה את החיים של ילד אחד שכיום הוא כבר בן 20 פלוס. והוא התקשר לשאול מה שלומה. זה מקור כוח. כשאשה יכולה להסתכל על חייה ולהגיד "עשיתי משהו, הצלתי חיים של אנשים". אנחנו מחפשים משמעות, דבר אחד אפילו.

לפעמים גם את זה קשה למצוא.

אני מלווה אשה שבתה היחידה, בת 14, חולה מאוד. היא אומרת לי - אין טעם לחיים שלי.

מה עונים על דבר כזה?

אני אומרת לה - נכון. אין טעם עכשיו. אין נחמה. ואני בוכה אתה.

באמת בא לבכות.

בית חולים
בלומברג

כן, לפעמים בא לבכות. לא בכל פעם, אבל לבכות זה טוב, זו מתנה. אנשים מפחדים לבכות, אומרים לה אל תבכי, תהיי חזקה. בני משפחה לא מעזים לבכות ליד החולה.

זה לא נעים לפרוץ בבכי ליד החולה. ההנחה של המבקר היא שזה משקף לו עד כמה מצבו קשה.

הרבה פעמים הוא יודע שמצבו נורא. צריך לבדוק מה נכון ומה לא נכון לאדם הזה. יש אנשים שהדחקה והכחשה טובות להם, אבל יש כאלה שרוצים לבכות יחד אתך וזה שאת בוכה מאפשר להם לבכות. חיים נחמן ביאליק אמר שלאדם המדבר יש שלוש מתנות כשהמלים נגמרות: "הנגינה, הבכייה והשחוק". לבכות זה חלק מהשפה שלנו.

הבכי שלך אותנטי?

כן, לגמרי. ואז אנחנו עושות תרגילי נשימה יחד. אני מציעה לה לזכור את זה במשך השבוע, לנשום כמה דקות לפני שהיא יוצאת מהמיטה. אנחנו משתמשים גם בדמיון מודרך. לומדים ביחד טקסט.

בקיצור, צריך להיות רגיש.

ללוות מישהו זה להשאיר את האגו מחוץ לדלת ולבוא ממקום מקשיב, פתוח ומאפשר לאדם השני להיות נוכח.

זה נשמע קשה מנשוא ללוות עוד ועוד אנשים ואז להיפרד מהם. החמלה לא נשחקת עם הזמן?

זה חלק מהלימוד וההכשרה - לדעת להיפרד גם מהחולה, מהאדם שנמצא מולי, להפריד בין הרגשות שלו לשלי. לא להתערבב. אני מזדהה מאוד עם הסבל ובוכה עם החולה, אבל אני יודעת גם לצאת מזה.

איך? איך באים הביתה אחרי שיוצאים מהוספיס עם כל הטרגדיות שבו?

הולכים לשחות, מקשיבים למוזיקה, כאלה דברים. בבית אני לא יכולה לדבר על זה.

באמת? למה?

אני לא חושבת שאני צריכה להכביד על אנשים עם סיפורים כאלה. אם מישהו מתעניין או שזה רלוונטי למשהו, אז כן. הרי רובנו נתקלים בחולים כאלה, יש לנו הורים מבוגרים. אבל אני גם שואבת מעולם הליווי לחיים המשפחתיים.

מה למשל?

השימוש בכלים של ליווי בהשוואה לטיפול, עבד טוב מאוד עם הילדים שלי.

מה זה אומר?

זה אומר לדעת שהם ישות נפרדת ושאני רק עדה. אני לא מסדרת להם את החיים. אני מקשיבה. כלים של ליווי רוחני יכולים לשמש בכל מיני מצבים.

מה מעסיק אנשים שעומדים לסיים את חייהם? מה מטריד אותם? על מה הם שמים דגש?

יש מחקר גדול על זה. הדבר הראשון זה הכבוד העצמי - dignity. לחפש את הכבוד בתוך מצב שבו גבר שלפני יום עוד הלך לשירותים ועכשיו צוות של אחיות צריך להחליף לו חיתול. לחפש שמירה על צלם אנוש בבית חולים שבו אדם מאבד את הפרטיות שלו, את השליטה על חייו. הדבר השני הוא החשש של החולה שהוא מהווה נטל על המשפחה, והשלישי הוא תקווה. שלושת הנושאים האלה הם הנושאים המרכזיים בליווי הרוחני.

פרטי קצת בנוגע לנטל על המשפחה.

מירב גריי
אייל טואג

זה הנושא שאני שומעת עליו הכי הרבה. אנשים כואבים את זה שהם מפריעים לילדים שלהם. הם אומרים לי "יש לה ילדים קטנים, למה היא צריכה לבוא ולטפל בי". התפקיד שלי הוא לנסות להראות להם שזה מכבד גם את הילדים ושהמורשת של המשפחה היא גם טיפול בחלש, שהערך המוסרי של החברה שלנו הוא בטיפול בחלש.

יכול להיות שיש בני משפחה שפשוט משדרים את זה לחולה - שהוא נטל?

יכול להיות. ואז אני לפעמים עושה אתם שיחה. זה יכול להיות ברמה תיאורטית.

תני דוגמה.

שני בנים סיפרו לי שהם כועסים על אמא שלהם מכיוון שהם לא מרגישים אצלה שום חמלה לאבא הגוסס, ומנגד האבא מתאר נישואים נפלאים. אז ישבנו ארבעתנו - שני הבנים האם ואני - ודיברנו באופן תיאורטי על מצוות כיבוד אב ואם, על מורשת של טיפול בזקן, ואיך זה היה בעבר. דיברנו על מעגל של נתינה וקבלה, על איך כל אדם יגיע למצב שבו הוא צריך לקבל יום אחד, ועל כך שכשאנחנו נותנים אנחנו גם מקבלים ולהפך. לא נכנסנו לסיפור הפרטי שלהם, אבל ראיתי איך בלי להוציא מלה האם הבינה על מה אנחנו מדברים. בתום השיחה, כשהאם הלכה, אחד הבנים חייך ואמר לי: עכשיו אני מבין בדיוק מה זה ליווי רוחני ואיפה הנגיעות שלכם.

מה אנשים רוצים לדעת לפני מותם?

חשוב לאנשים שמשהו יישאר אחריהם, וזה לא שאלה של כסף. אנשים רוצים לשמוע שהילדים שהם גידלו, ושבכלל כל היקרים להם, ימשיכו בחייהם.

יש כאלה שרוצים שלמשפחה יהיה קצת קשה בלעדיהם?

המחלה לא משנה את המהות והאופי של האדם. בדרך שהוא חי - כך הוא יסיים את חייו. אנשים יכולים למות מסוכסכים, ולכל משפחה יש דרך משלה. יש גם אנשים שמגיעים בלי משפחה. לבד, עם חברים, או עם חיית מחמד. פעם אחת נכנסתי לחדר של אשה בת 40 עם מחלת כלי דם. ראיתי זוג עיניים ירוקות, יפות, פרצוף מלא שמחה. רק במבט שני ראיתי שהיא בכיסא גלגלים בלי שתי רגליים. היא הזמינה אותי לשבת אתה במרפסת החדר. היא עישנה וסיפרה לי את סיפור חייה: ילד אחד לא מדבר אתה, השני בא לבקר אולי פעם בחודש. הסביבה כועסת עליה ומאשימה אותה במצבה, כי היא לא הצליחה להפסיק לעשן, לחיות את החיים הבריאים והנורמליים.

כולם היו ביקורתיים כלפיה.

כן, ואני הייתי באה אליה ויושבת ומקשיבה ואף פעם לא מבקרת - היו מספיק גורמים אחרים שאמרו לה שהיא מסכנת את החיים. ובעצם חיזקתי את התקווה שלה לחיים ואת הזכות שלה ליחס ולכבוד אנושי, אף על פי שהיא נראית על ידי החברה כחלשה ועוברת על ה"כללים". במשך הזמן היא סיפרה לי על חלום שלה שהבן שלה יגיע ודיברנו על הלגיטימציה שלה לבקש כבוד גם מהבן שלה, מהצוות, מבן הזוג שלה. הייתי הרוח הגבית שלה והיא הרגישה מסוגלת לעמוד מול הסביבה ולדרוש את הכבוד ואת היחס שמגיע גם לאדם מוחלש. להגיד - נכון, אני לא מושלמת, אבל עדיין אני בן אדם. בתוך התהליך היא העזה לבקש והבן הגיע לבקר. העזה לפתוח דלת ולא להישאר בכעס. היא נפטרה עם תחושה שראו אותה כבן אדם.

על מה אנשים מתחרטים?

אנשים מתחרטים שהם לא אהבו מספיק, שהם לא טיילו מספיק. יש אנשים שכל הזמן רק חיכו לפנסיה כדי שאז יבלו ויטיילו - ופתאום זה נגמר. וזה כאב גדול.

תחושת החמצה.

כן, כל הנושא של החמצה הוא חזק. החמצה של חלומות, כי אנחנו מקבלים חיים פעם אחת.

אולי בעצם צריך להמליץ לבריאים לחלום קצת פחות, להוריד את רמת הציפיות מהחיים?

לא, אני אומרת להפך - לחלום בגדול. חבל שלא כולם מרשים לעצמם לחלום. אני אומרת: תשתמשו ביצירה, למשל. לא צריך להגיע לזה שיתלו את הציור שלך במוזיאון, אם אתה נהנה לשרבט - אז תעשה את זה, ואם אתה אוהב לרקוד - אז לך לחוג ריקודי עם.

למעשה כולנו כאן לזמן מוגבל, ורק בטעות אנחנו חיים כאילו זה לנצח.

נכון, ואנחנו מקבלים על זה תזכורת מדי פעם.

בקיצור, החיים הם ניהול סיכונים בין "אכול ושתה כי מחר נמות" לבין "לחסוך כל שקל כדי שיהיה לפנסיה".

חולה ואחות
בלומברג

אפשר לשלב בין השניים: אז אני לא אטייל פעם בחודש אלא פעם בשנה. לעשות משהו שמשאיר לך משהו. הליווי הרוחני מנסה להאיר את המקומות שבהם האדם עדיין לא החמיץ. איפה בכל זאת יש נקודות אור.

היו מקרים ששברו אותך?

בעיקר כשיש מקרים שמאוד קרובים למצבי האישי. למשל, כשמישהו בגיל של ילדי גוסס, מאוד קשה לי עם זה.

מתי הכי קשה לחולה?

בלילה. כשהכל שקט מסביב תחושת הבדידות מרימה ראש, מרגישים יותר את הכאבים, את חוסר השליטה. ביום יש הסחות דעת. בלילה גם אין תמיכה כי הצוות מצומצם.

איך מסייעים בזה?

לאנשים דתיים יש אמונה שמלאכים שומרים עליהם. אז אפשר לקחת את המלאכים כסמל. מישהו שומר עליך. הידיעה שיש מישהו ששומר עליך ואוהב אותך גם אם הוא נמצא במקום אחר.

חולים ובני משפחתם מוצאים נחמה בדת? אנשים דתיים מוצאים נחמה בקלות רבה יותר?

לעתים, כשיש אמונה, יש לאדם מקור כוח שעוזר לו להתמודד בתקופה קשה. אם אמא מאמינה שהתינוק שנולד לה הוא פיקדון ושאלוהים לקח את הפיקדון הזה חזרה - זה מקל עליה את הסבל הכי גדול של הורה שמאבד ילד. אמונה באלוהים יכולה להיות מקור כוח, ומצד שני היא יכולה להיות אכזבה גדולה, בנוסח "איך זה קרה דווקא לי - צדיק ורע לו". אני מנסה תמיד להפריד בין עונש למחלות. גם ילדים חולים, גם צדיקים חולים.

זה באמת דבר שקשה לקבל - למה דווקא אני או למה דווקא הילד שלי.

התשובה שלי היא שיש דברים נסתרים שאנחנו לא יכולים לענות עליהם. ואם תהילים עוזרים לאדם דתי - אז נקרא יחד תהילים. אנשים מוצאים המון נחמה בפסוקים האלה. מה שנותן משמעות לזמן הזה הוא נכון.

את הולכת לשבעה או להלוויות של חולים שליווית?

בעיקרון אני מלווה רק עד סוף החיים, אם כי זה לא אסור. יש גם ליווי רוחני אחרי המוות. למשרד הרווחה יש פרויקט עם עמותת אלה - ליווי רוחני לבני משפחה של אנשים שמתו באופן טראומטי, כמו תאונות, התאבדות או רצח.

ספרי קצת על הענף הזה.

בישראל יש 56 מלווים רוחניים מוסמכים, ובקרוב יצטרפו אליהם 25 מלווים נוספים שעברו באחרונה את בחינות ההסמכה. אנחנו מנסים למקצע את נושא הליווי הרוחני. עדיין אין רישוי לזה כמו שאין לכל מקצועות הרפואה המשלימה. אנחנו מנסים לקחת קריטריונים ממשרד הבריאות האמריקאי, שם יש לזה תקנות.

זה מתוקצב בישראל?

לא. המממנת העיקרית שלנו כבר תשע שנים היא הפדרציה היהודית של ניו יורק, שמפתחת ומממנת את תחום הליווי הרוחני בישראל. בעזרתה אנחנו מנסים להחיל פה תקנות שמתאימות לישראל. בארה"ב יש בכל בית חולים מלווים רוחניים ויש גם תורנויות כך שאפשר להזעיק מלווה רוחני באמצע הלילה. בכל בית חולים שם גם יש סטודנטים לליווי רוחני. החלום הוא לראות את הליווי הרוחני כחלק משאלון הקבלה של החולה - מהם הצרכים הרוחניים שלו, למשל שיוכל לכתוב, אני אדם מאמין, אני מרגיש בודד וכו'.

אבל למה זה לא מתוקצב?

היו"רים הקודמים של העמותה ניסו להכניס את זה לסל הבריאות ונדחו - לא ברור למה. אנחנו מנסים לבדוק, לא נוותר. אנחנו מנסים גם להכניס את זה לפוליסה דרך חברות הביטוח. משרד הבריאות הכניס את הטיפול הפליאטיבי (טיפול המתמקד בהקלת חומרת התסמינים של המחלה) ובו גם העניין הרוחני לתקנות מחייבות החל ב-2013. כיום יש קורסים לתמיכה לאחיות, לרופאים בבתי אבות. יותר ויותר אנשים מבינים את המשמעות של רוחניות.

הוכשרתי בתוכנית "ברוח לליווי-רוחני" בשערי-צדק - תוכנית שנפתחה ב-2004 בברכתו של מנכ"ל בית החולים, פרופ' יהונתן הלוי, ובייעוצו הרפואי של פרופ' נתן צ'רני מעמותת "ברוח". שערי צדק היה בית-החולים הראשון שהעסיק מלווים רוחניים, ובו גם נפתחה תוכנית ההכשרה הראשונה בתחום.

מירב גריי
אייל טואג

מאז הוא משתתף במימון השרות. הנהלת המרכז הרפואי שיבא, פרופ׳ שלמה נוי, פרופ׳ אמיתי זיו וגב׳ רחל תלמי היו גם בין הראשונים להכיר בחשיבות הליווי הרוחני וליישמו.

המלוות הן רק נשים?

הרוב נשים, יש גם גברים מעטים. ובדרך כלל זו קריירה שנייה.

איך את מסבירה את זה?

כי זה תחום קשה לצעירים ומגיעים לזה הרבה פעמים בעקבות ניסיון אישי. יכול להיות שגם מסיבות כלכליות. זה לא מקצוע עם עתיד כלכלי.

למה בכלל לבחור קריירה בליווי רוחני?

אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה. זה נותן לי משמעות. זה גורם לי להעריך את מה שיש לי ולהגיד תודה על הדברים הקטנים והגדולים. אני באה מעולם אמביציוזי שכל הזמן דוחף להישגיות, עולם שבו ההסתפקות ביש נראית לפעמים כאיום אפילו. ואני חושבת שצריך לנסות לאזן בין שני הדברים - למצוא את החלום שדוחף קדימה, ובמקביל להיות מחובר לטוב שיש. ולטוב הזה יש המון ביטויים.

אמרת שעזבת קריירה בתיאטרון?

כן, הייתי שחקנית תל־אביבית. עבדתי בכל התיאטרונים המוכרים, באר שבע, בית ליסין, הקאמרי. הופעתי גם קצת בטלוויזיה, בתוכנית "עניין של זמן".

איך מתנתקים מעולם השואו־ביזנס? ממחיאות הכפיים?

החברים שלי הם מעולם התיאטרון, בעלי, אבי כהן, הוא איש טלוויזיה שעורך כיום את "גב האומה" ועשה בזמנו את "החרצופים". הבן שלי, מיכאל כהן, הוא מוזיקאי היפ־הופ שמהווה חלק מהצמד כהן את מושון. גם אמא שלי, פנינה גרי, מהתחום. אז לא התנתקתי, אבל באופן אישי זה נהפך לפחות מרתק. המחיר של העיסוק באגו וברדיפה אחר האהבה של הקהל, של המנהלים והשחקנים האחרים - לי אישית זה נהפך קשה. מחיאות הכפיים? זה מפתיע כמה זה לא חסר לי. זה אפילו מעורר שאלות. היו לי דברים טובים בתיאטרון, חלקם לקחתי לליווי. למשל, הכוח שביצירה. אפילו קישוט של עציץ שאדם עושה לראשונה בחייו נותן כוח. אבל אתם יודעים כמה קשה להיכנס לוואן כל ערב ולנסוע למקום אחר, בזמן שכולם חוזרים הביתה. זה היה וזהו.

מתי שיחקת פעם אחרונה?

ב-2009, בהצגה שנקראה "גשם שוטף", עם עמוס לביא. הוא מת בהצגות האחרונות וניסינו לחדש את ההצגה עם שחקן אחר שגם נפטר, ואז הורדנו אותה לנצח.

כמו שאמרת, המוות הוא חלק מהחיים. מה עשתה אמא?

אמא שלי, כיום בת 89, היתה שחקנית ומנהלת תיאטרון. בגיל 80 היא כתבה את ההצגה "סיפור אהבה ארץ־ישראלי" שאותה היא גם ביימה. יצא גם ספר, ובקרוב ייצא הסרט של דני וולמן.

סיפור אמיתי?

כן, זה על סיפור האהבה שלה. היא היתה אמורה להתחתן עם עלי בן צבי, בנו של הנשיא השני יצחק בן צבי, אבל הוא נהרג שבוע לפני החתונה. בתור ילדה אני זוכרת שהיינו מבקרים בבית הנשיא ונפגשים עם רחל ינאית בן צבי. אחרי שאבי נפטר היא הוציאה את הסיפור.

מי היה אבא?

אבא שלי, רוברט גרי, היה עיתונאי בסוכנות רויטרס. הוא נפטר מות נשיקה ולא הספקתי להיפרד ממנו. אולי זה אחד המקורות של החיפוש שלי. הרבה פעמים שואלים אותי מה יותר קשה - מוות שמתכוננים אליו, נניח כשהאדם חולה, או משהו פתאומי.

באמת מה יותר קשה?

אני לא בטוחה מה עדיף. זה לא אבסולוטי אלא תלוי אדם. דיברנו קודם על תחושת ההחמצה של החולה וכאן זה אחד הדברים הקשים של מי שנשאר בחיים. כי הקשר נקטע כשהמון דברים עדיין לא נאמרו. בשבילי החמצת הפרידה יותר קשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#