עשה את הדבר הנכון, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
קחו אחריות

עשה את הדבר הנכון, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון

ביסוד האחריות המוסרית עומדת התפישה כי לכל אדם אחריות לא רק לעצמו, אלא גם כלפי זולתו. האם הפיחות שחל בתפישה זו, ומצמצם גם את אחריות המדינה לאזרחיה, יביא לפירוק הקהילה החברתית?

תגובות

נדמה שאין שאלה חשובה יותר בימינו מאשר שאלת האחריות. זו בעיקרה שאלה מוסרית, כלומר שואלת על המעשה הראוי. אפשר להגדיר את רעיון האחריות כחובה שמוטלת על אדם לעשות את המעשה הראוי. מתוך כך עולה כי כאשר אדם נמנע מלעשות את המעשה הראוי, או לא מונע את התרחשותו של מעשה לא ראוי, עליו לתת דין וחשבון ולשאת באשמה על התוצאות.

לעתים, כדי להבין את האחריות המוטלת על אדם מסוים, יש להבין את המסגרת שבה הוא מתבקש לקבל אחריות או נתפש כמי שאמור לשאת בה. אדם שממלא תפקיד מסוים בארגון או בשירות הציבורי נושא באחריות לתחומים הכפופים לו, ואמור לתת דין וחשבון במקרה שלא ימלא את תפקידו כראוי. מנגד, הוא יזכה למחמאות אם יעמוד במשימות כמצופה, או מעל המצופה ממנו. כך שחובת האחריות נובעת ממצב מסוים – תפקידו, מעמדו ושכלו של האדם הפועל, ומתוך ציפייה מאותו אדם להתנהג באופן מסוים.

אחריות במסגרת ארגונית, או אחריות הנובעת מחלוקת עבודה, היא חלקית, מותנית, זמנית, מוגבלת וכפופה לתנאים ולנסיבות שבהן היא מתרחשת ולתפקיד שעליו היא מוטלת. לעומת זאת, האחריות המוסרית היא מוחלטת ואינה מתחלקת – כל אדם נותן דין וחשבון על מעשיו, שנובעים מהיותו חבר בקהילת האנשים. זוהי גם אחריות אוניברסלית – כלומר, היא אינה תלויה בנסיבות של מקום, זמן, שיקול עסקי או חוקי או מעמד ארגוני; היא בעלת מקור סמכות פנימי ולא חיצוני; והיא נובעת מתוך הפרט שפועל ומתוך רצונו, ולא מתוך כללים שמסדירים את יחסיו עם הסביבה, כגון חוקים.

נקודה עיקרית במחשבת המוסר על נושא האחריות היא חירותו של הפרט הפועל. ניתן להטיל על אדם מסוים אחריות מוסרית רק אם אנו חושבים שהוא פועל מתוך ברירה ובוחר את פעולותיו מרצונו החופשי. אחרי הכל, אין משמעות אמיתית להטלת אחריות מוסרית במקרה שהאדם שפעל או לא פעל עשה זאת מתוך כפייה, בין אם מגורם חיצוני ובין אם מתוך מכניות פנימית.

להבדיל מילד, ממכונה או מאדם שנטען עליו ש"איבד את שפיותו", אנו מצפים מאדם מתפקד שיפעיל שיקול דעת במצב נתון ויבחר בדרך הפעולה הראויה מבין אלו הפרושות לפניו, ועל פי אחריותו באותו מצב. כאשר אין הוא פועל לפי המצופה, אנו יכולים לטעון כלפיו שהוא פועל בחוסר אחריות. במצבים שבהם הוא מצהיר: "אין לי ברירה, אלא לפעול בדרך מסוימת", אנחנו נוטים להבין אותו, ולהפחית את הציפייה ואת הטלת האחריות.

עניין זה מקבל משנה חשיבות לנוכח האופן שבו המדע בוחן את האדם ומעמיד את הכרתו על אינסטינקטים חייתיים או הכתבות גנטיות. האם נהיה מוכנים לקבל בהבנה את טענתו של האנס שהוא פעל על פי ההכתבה הגנטית שמקננת בו, או את טענתו של אדם שברח משריפה ולא הציל את שכניו כי פעל על סמך הכלל החייתי "ברח במקרה של סכנה"? ברור שלא. גם אם המדע לא מסוגל להסביר את רוחו של האדם כמהות אוטונומית שאינה תלויה בנטיות הגנטיות או הביולוגיות, הרי שבחיי היומיום, אנו מניחים ופועלים בהתאם לתפישה הבסיסית כי כל אדם בוגר הוא בעל אחריות אישית, הנובעת מיכולתו לבחור את פעולותיו.

 

אחריות וחובה כלפי האחר

מהו המעשה הראוי כלפי האחר, לנוכח האחריות שקיימת לאדם מסוים? התשובה לשאלה זו – לב־ליבה של המחשבה המוסרית – היא שעליו לבחור ולעשות את המעשה הטוב, כלומר המעשה הראוי. אך בעוד שכל אדם יכול להגדיר את הטוב כראות עיניו ובהתאם לכך לפעול לפי שיקול דעתו, האחריות המוסרית קובעת שהמעשה הראוי הוא המעשה על פי החובה והצדק, ובהתאם לזכות שקיימת לאדם.

למה הכוונה? בעולם העתיק או במחשבה הדתית אפשר למצוא לוגיקה מוסרית שאומרת שעל האדם למלא את חובותיו כדי לקבל זכויות כלשהן בעולם הזה או בעולם הבא. על האדם היה לעבוד את אדמת אדונו בכדי לזכות להגנה הצבאית שלו, או למלא את חובותיו לכנסייה בתפילות או בכסף כדי לזכות להגיע לגן עדן בעולם הבא.

ואולם בעולם המודרני, ועם צמיחת המחשבה ההומניסטית, השתנתה התפישה, וכיום אנו מאמינים שהאדם נולד עם זכויות שאינן מותנות, והן שרירות וקיימות רק מתוקף היותו של האדם – אדם. אלו הן זכויות טבעיות, ולכן יש לאפשר לכל אדם לממש אותן בפועל בחייו. לאורך השנים נקבע גם אילו זכויות נכללות בזכויות יסוד אלו, ולאחר מלחמת העולם השנייה הן נכללו ב"ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האו"ם.

זכויות אלו כוללות את הזכות לחיים, לחירות, לשוויון, לקניין, לביטחון, לפרטיות, למשפט הוגן, להשתתפות פוליטית, לחופש הדת, הזכות לאזרחות ועוד ועוד, וכל זאת ללא כל אפליה שנובעת ממאפיינים מקריים של האדם המדובר – כלומר לאומיותו, צבע עורו, דתו, עמדותיו הפוליטיות או מינו. זאת, מאחר ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם", כנאמר בסעיף א' של ההצהרה.

כאמור זכויות אלו אינן מותנות, אך מן הצד השני – הן מחייבות אחרים לפעול בהתאם לזכות זו. חובה על אדם לפעול בהתאם לזכויות של רעיו, ושל בני האדם בכלל. לדוגמה, לנוכח זכות הקניין, חלה על האדם חובה להימנע משימוש בלתי הולם ברכושו של האחר, ולנוכח הזכות לשוויון, חובה על המעסיק – מתוך אחריותו האנושית ולאו דווקא הארגונית – להימנע מאפליית עובדים או באפלייה בקבלה לעבודה.

Castle Rock Entertainment

זה לא תמיד כל כך פשוט. למשל: מהי אחריותו של אדם למצב שבו לאדם אחר בחברתו אין כל רכוש. האם יש לו חובה מוסרית להשלים לאותו אדם את הזכות לרכוש? בהינתן שלכל אדם יש זכות לחיים, האם הוא חייב לפעול באופן אקטיבי כדי למנוע התאבדות של אדם אחר שמבקש לסיים את חייו, על פי זכותו? אם הזכות היא עניין של אדם פרטי? האם לחברי הקהילה אין חובות ביחס לכלל, כמו אחריות כלפי מוצרים ציבוריים, שטחים פתוחים וכדומה? ויותר מכל, מהי האחריות של המדינה, כנציגה של הכלל, לנוכח זכויות אלו? מתי נוכל לומר שיש למדינה אחריות – נניח – לעוני של אזרחיה ולביטחון של תושביה?

כדי לענות על שאלות אלו, יש צורך להבחין בין זכויות שליליות לזכויות חיוביות: זכויות שליליות מורות לאדם האחר לא להפריע לנושא הזכות לקיים אותה. כך לדוגמה, זכות קניין יכולה להיתפש ככזו, והיא מחייבת את האחר לא להיכנס לשטח של אדם ולא לקחת את רכושו. כאשר אין הוא מבצע הפרות כאלה, הוא מקיים את זכותו של אותו אדם. במושגים של חובות – כאשר אין אדם מפר את זכותו השלילית של אחר, הרי הוא השלים את חובתו כלפיו. ואם בטעות אדם הפר את זכות הקניין של אדם אחר, נניח החנה את מכוניתו תוך כדי פגיעה ברכב של שכנו, הרי שהוא לא מילא את חובתו, ולכן ניתן להאשים אותו בחוסר אחריות – שכן פעל שלא לפי הזכות והחובה.

זכויות חיוביות הן מסדר גודל רחב יותר – הן מטילות על האדם אחריות גדולה יותר ודורשות ממנו לעשות פעולה אקטיבית כדי לקיים זכות של האחר, ולא רק להימנע מפגיעה בה. לנוכח הזכות של אדם, למישהו אחר בעולם נוצרת אחריות לקיים אותה. כאן נושא האחריות הוא משמעותי הרבה יותר מכל מקום אחר, כיוון שהוא מטיל חובה מוסרית לפעול בעולם, ולא רק להימנע מלהפריע. זוהי אחריות של עשייה, ולא רק של אי־עשייה.

בפרק האחרון של סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", מגיעים גיבורי הסדרה ג'רי, ג'ורג', איליין וקרמר לעיר זרה, שבה הם לא מכירים אף אחד. הם הולכים ברחוב ומדברים על כלום, בעוד שמולם מתרחש שוד של אדם שמן. הם, כהרגלם, מגחכים על הסיטואציה ואף מצלמים את השוד. לאחר האירוע מגיע אליהם שוטר ועוצר אותם. כאשר הם טוענים שהם לא עשו כלום, השוטר אומר – בדיוק. זאת באמת הסיבה, הייתם צריכים לעזור לאותו אדם שנשדד. לכאורה זו בדיחה, אך הם מגיעים לבית משפט, שמצא אותם אשמים.

מה היתה אשמתם? הרי מצד אחד הם פעלו כפי שהם תמיד פועלים – חיה ותן לחיות, אל תפריע ואל תשפוט, או במילים אחרות – אל תפריע לי, ותתעסק בעניינים שלך. מצד אחר, עולה כאן שאלה משמעותית – עד כמה יש לאדם חובה לעזור לאדם אחר בזמן מצוקה? תשובות לשאלות אלו יש בחובה המוסרית המכונה "השומרוני הטוב", או בשמה היהודי, חובת "לא תעמוד על דם רעך". חובות אלו מטילות על האדם אחריות פעילה לחייו של האחר. כיום חובות אלו מעוגנות בחוק, והן למעשה קובעות שבמצבים מסוימים, כל אדם אחראי על חייהם של האנשים האחרים.

 

כסף או הזדמנות לכסף?

ומה עם המדינה? עד כמה היא חייבת לפעול למען אזרחיה? התשובות לכך מגוונות – מאחר שמדינות וממשלות שונות רואות ותופשות אחרת את הזכויות של אזרחיהן. לנוכח תשובות אלו, אפשר להסביר רבים מהתהליכים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות. נקודת השינוי בישראל היא סוף שנות ה־70. עד אז, המדינה תפשה את זכויות האזרחים ככאלה שמחייבות אותה לפעול בכדי לממשן. אלו הגדירו את האחריות של המדינה בתחומים שונים, והיא פעלה בהתאם, כדי להקים ולקיים מוסדות שייתנו מענה לזכויות אלו, במסגרת מה שנקרא מדינת רווחה.

קופות חולים ובתי חולים, בתי ספר וגנים, קרנות פנסיה, דיור ציבורי ומוסדות להשמת עובדים ועוד ועוד – כל אלה היו המענה של המדינה לחובותיה ולאחריותה על חיי התושבים, תוך כדי שהיא מחלקת את הטובין החברתיים באופן שווה או לפי החובות השונים שיש לה לקבוצות השונות (לדוגמה, אין דין עולה חדש כדין כדין תושב ותיק מבחינת הזכויות שהמדינה מעניקה לו).

אך עם עלייתו לשלטון של הליכוד, שדגל בגישה ליברלית יותר, השתנתה התפישה. אמנם לא בוטלו זכויות היסוד של האזרחים, אך המדינה בפועל הרגישה ופעלה בהתאם לתפישתה, שאין היא אחראית על מילוי כל הזכויות אלא רק על חלקן, ובעיקר עליה לא להפריע לאנשים לממשן בכוחות עצמם. כך, אם אדם ירצה לגור בדירה גדולה יותר מזו של כל שכניו, יקנה דירה ככל שעולה על רוחו. אזרח רוצה חינוך מעבר למה שהמדינה מעניקה לכולם? זכותו המלאה לרכוש את החינוך בהתאם לכספו, ואף להקים מוסדות חינוך שיתאימו לאמונתו. רוצה בריאות יותר מאשר המדינה נותנת? זכותו לרכוש עוד שירותים, בארץ ובעולם. וכן הלאה.

מפנה זה בתפישת האחריות של המדינה כלל כמה שינויים חברתיים משמעותיים, שכוללים מעבר מתפישה קולקטיביסטית של החברה וטובת הכלל, לתפישה שהחברה מורכבת מאינדיווידואלים שהם בעלי חירות שווה, אך מחזיקים ברצונות שונים ויכולות שונות, והם אחראים על חייהם; מעבר ממדיניות סוציאליסטית לליברלית ולאחר מכן לניאו־ליברלית, השמה דגש על טובת הפרט ויכולתו לממש את רצונו ללא הפרעה מצד גורמים אחרים בחברה או מצד המדינה; ומעבר משליטת המדינה על ההון והתעשייה להפרטתם והעברתם לידיים פרטיות, מתוך תפישה שאלו יניעו את המשק בצורה יעילה יותר, בהתאם לאינטרס העצמי שלהן שנובע מהדאגה ומהאחריות שלהן לעצמן בלבד.

ואכן, עניין זה לווה בשינוי נוסף של רעיון האחריות בזירה הציבורית: בעוד שהמדינה נתפשה פחות ופחות כמי שאמורה לממש את אחריותה המלאה כלפי חייהם של האזרחים, ויותר כמי שתפקידה לאפשר את השוק החופשי, גם האחריות של הפרט עברה הפרטה – הוא לא אחראי עוד למישהו או למשהו; האחריות והחובה העליונה שלו היא לממש את עצמו, בעצמו ולמען עצמו. על פי תפישה זו, אדם מגיע לעולם חופשי והוא צריך להסתדר בו בעצמו, כלומר לקחת אחריות על חייו, כדי שלא יהיה לעול על חייהם של אחרים – זה מה שאנו מצפים היום מכל אדם, וזה מה שמנחה אותנו בחברה.

ברוח זו, אין לנו לצפות מאדם שיוותר על רווחיו בעסק שלו, ייצא לשירות מילואים של חודש, או יקריב את רווחיו לטובת הגדלת התעסוקה במקומות מוכי אבטלה, או שיימנע מלהעניק חינוך יוקרתי לילדיו בשם השוויון בין חברי הקהילה.

לשני היבטים אלה של הפרטת האחריות יש השפעה עצומה על תפישת האחריות בימינו. כך לדוגמה, מי אחראי על מצוקתו של אדם ועל מי מוטלת החובה לטפל בעוני? האם אני, כאדם פרטי, אחראי לגורלו של העני שחי בשולי העיר? האם המדינה אחראית? ואם כן, מה עליה באמת לעשות כדי לתקן את המצב – להעניק לו כסף או הזדמנות להרוויח כסף?

יתר על כן, מי אשם בעוני זה? מי לא מימש את אחריותו לנוכח זכותו של האחר לחיים ולרווחה? מי באמת גרם לעוני בחברה המודרנית? האם זו המדינה, שהפסיקה לראות בעצמה אחראית לרווחתו של הפרט? האם זה האדם העשיר, שייתכן שהתעשרותו לוותה בנישול העני מנכסיו? האם זו השיטה הכלכלית שיוצרת זרימת כסף מההמונים אל מעטים? או שמא, יהיה מי שיגיד ברוח הניאו־ליברליזם, זו אשמת העני שאחראי על עצמו, ומאחר שלא בחר בחירות נכונות, הוא נידון לעוני? ואם הוא אשם, אז ידינו נקיות, באשר אנחנו ממלאים את תפקידנו, אחריותנו וחובתנו, ואנו מניחים לו לחיות את חייו בהתאם לזכותו ובחירתו החופשית.

היום כבר די ברור שלא כך הוא המצב. גם אם הלוגיקה של החובות והזכויות הובילה אותנו אל מסקנה אומללה זו, הדבר לא מקובל כמדריך לחיים חברתיים בני קיימא. ואולם, היא בהחלט מדגישה את הבעייתיות הטמונה בשיח האחריות המוסרית. בעייתיות זו אינה נובעת רק מהנטייה של ימינו להטיל על כל אחד אחריות על מעשיו (ובהתאם לכך להגדיר גם מהו הטוב והאמת על פי ראות עיניו) אלא גם לנוכח הגלישה אל חוסר האחריות ועצימת העיניים לנוכח כשלים מוסריים, תוך הישענות על תפישות מצומצמות של אחריות. הן מצד המדינה, שהשילה רבות מחובותיה כלפי אזרחיה בשם הליברליזם, והן מצד חברי הקהילה, שכל אחד מהם בוחר להתמקד בעניינו הפרטי, אך הופך להיות "נוסע חופשי" (מקבל את הטובין הכלליים אך לא תורם להם), עד כדי מצב שבו הסולידריות החברתית, המבוססות על אחריות הדדית של חברי הקהילה, מתפרקת לחלוטין.

סעיף א' בהכרזת זכויות האדם קובע ש"כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עלינו לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". ומהי אחווה, אם לא אחריות על חייהם ורווחתם של שכנינו ובני מיננו?

 

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה של העסקים והכלכלה ומרצה ויועץ לארגונים בנושאי אתיקה וכלכלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#