בינתיים, במרחק של 10,000 ק"מ מוושינגטון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

בינתיים, במרחק של 10,000 ק"מ מוושינגטון

גם אם היתה צריכה להמשיך ברגל עד לארה"ב כדי לתפוס דיבור עם טראמפ - ויקי קנפו לא היתה נרתעת ■ אבל בעולם שבו ההמונים סומכים על מיליארדרים שיחלצו אותם מהצרות, לא בטוח שהיא הסחורה המבוקשת

12תגובות
ויקי קנפו פעילה חברתית
עופר וקנין

יום שלישי, השעה היא 10:00 בבוקר, שדרות הציונות שבעיר לוד עמוסות ואיש לא שם לב לארבעה גברים ואשה אחת, שצועדים שם נמרצות. היעד הוא ירושלים.

"למה אין לכם שלט? דגל? ככה אף אחד לא שם לב", אני נוזף בהם. הייתי מצפה ליותר מויקי קנפו, ותיקת צעדות המחאה בישראל. אבל בכל מה שקשור למשיכת תשומת לב, לקנפו פשוט אין את זה. 13 שנה אחרי שיצאה לצעדה המיתולוגית ההיא ממצפה רמון וייסדה את מאבקן של האמהות החד־הוריות נגד קיצוץ הקצבאות שביצע שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, היא מתעקשת להיאחז גם הפעם באותה נאיביות שהובילה אותה אז להצלחה מפתיעה.

"ביום הראשון דווקא ראינו מלא תקשורת. אחרי זה - נו. וגם אני - אפילו סלפי אף פעם לא עשיתי עד המסע הזה. אין תמונות שלי 'אני פה ואני שם'. הורגות אותי כל הילדות האלה שעושות תמונות עם השפתיים ככה", היא אומרת. "אני לא איזה גיבורה גדולה. גם בפעם הראשונה יצאתי לדרך באופן ספונטני. אני לא מאורגנת לוגיסטית, לא יודעת איפה אוכל ואיפה אשן, ואני אחזור הביתה מהסיפור הזה יותר ענייה ממה שיצאתי אליו. אבל פגשתי אנשים טובים כל כך בדרך. אנשים שרבו על זה שאני אשן אצלם. אנשים עצרו לידנו והורידו לי שקיות עם סנדוויצ'ים בדרך. אדם נכה בתחנת הדלק נתן לי בקבוק מים. אני לא דואגת. זו הארץ שלי".

לוד, עיר מוכת הזנחה, היתה יכולה להוות פוטנציאל טוב לחבירה של ישראלים נוספים לקנפו. אבל חצי שעה קודם ליציאתנו לדרך, בזמן שהחבורה הקטנה רק התכנסה בכיכר הקומנדו בעיר, קיבלנו הדגמה חיה לחסמים העומדים בפני קנפו בניסיון לעורר מאבק חברתי. מיכל עמרני, פעילה חברתית הנאבקת למען ארגון יציג לנכים, עמדה נשענת על קביים ודיברה עם קנפו. בתחילת הצעדה דווקא חברו לקנפו כמה נכים על כיסאות גלגלים, אבל הם לא שרדו את הקילומטראז' עד כאן. שני נרקומנים בקריז ישבו בצד ולטשו בנו עיניים בעניין, אבל כשלבסוף ניגש אחד מהם אלינו, היה זה רק כדי להוציא חבילה קטנטונת שהחביא בין השיחים סמוך למקום שבו עמדנו. תושבת לוד אחרת דיברה ארוכות עם קנפו על מצוקותיה הנובעות משכן שזורק זבל לידה, ואזרח שהגדיר עצמו עובד עירייה ניגש רק כדי להצהיר באוזני קנפו כי "צריך להצביע רק ביבי. הוא היחיד שעשה משהו בשביל לוד. הוא זה ששולט בביטחון של המדינה. כולם מבוהלים ורק הוא גבר". הנזקקים באמת חלשים מכדי להיאבק, או מפוחדים מכדי לקוות.

בפעם הקודמת שהיא יצאה לדרך, נתניהו היה שר האוצר, ג'ורג' בוש הבן היה נשיא ארה"ב והמשק הישראלי היה במשבר. מועד הצעדה הנוכחית של קנפו, "צעדת בשביל הצדק", דווקא לא היה אקראי. היא בחרה אותו בהתאם לעונת המאבקים על תקציב המדינה. אבל מתברר שהתזמון שלה בעייתי. המרחק מכאן לוושינגטון הוא 10,000 ק"מ — אבל הדבר היחיד שמעניין את העיתונות הישראלית כרגע הוא להיות במקום הנכון כדי לחגוג עם הילרי קלינטון את הניצחון שלה בבחירות. קנפו שבויה כמו כולם בקונספציה הרווחת. "קלינטון תעלה לשלטון, אבל השאלה היא מה יעשה טראמפ כשזה יקרה. הוא עוד יהרוג כמה אנשים בדרך. הוא הרי היה בטוח שהוא כבר שם", היא אומרת. "כמה אנשים שלחתם לארה"ב, הגזמתם לגמרי בתקשורת", אומר עלי ברוק, אחד הצועדים. ברוק מגדיר עצמו פעיל נגד עוני שמאמין שיש ליטול חלק פעיל בכל יוזמה בתחום. צועד אחר, אלי קובלון, הוא צעיר הסובל ממחלה כרונית, שקיבל בזמנו השראה מצעדתה של קנפו ויצא בעצמו לצעדה שנועדה להביא לכך שהתרופה שהוא זקוק לה תיכנס לסל התרופות. צועד נוסף, אפי חגי, פשוט קרא על הצעדה בפייסבוק והחליט להצטרף.

כשאנו מגיעים לכביש 40, רז סעדה, ממארגני הצעדה, משיג סוף־סוף את הדגלים. קנפו מתעטפת באחד מהם וקובלין מניף דגל אחר. עכשיו הנהגים מתחילים לשים אלינו לב. אחת לכל כמה מכוניות שחולפות, מישהו מצפצף לנו לאות סולידריות. כשקנפו עטופה בדגל ישראל היא נהפכת לויקי קנפו שכולם זוכרים.

חגי עמית
לאו אטלמן

"תגידי, את קנפו בכ' או בק'?", צועק לה נהג משאית.

"בק'".

אני ב"כ'", הוא משיב, גאה על הקשר ביניהם.

"אני צריכה את העם, לא את הח"כים"

ויקי קנפו בשוק הכרמל, 2003
אלון רון

היא בכלל נהון במקור. את שם המשפחה שנהפך למותג מחאה נטלה מבעלה לשעבר. היא גדלה פה, בלוד, למשפחה ממוצא ספרדי, טורקי ויווני. בת לאב שעבד בשירותי הביטחון. "אני לא זוכרת שום קיפוח מהילדות פה", היא אומרת. בצבא שירתה כפקידה פלוגתית בבה"ד 1, אחר כך התגלגלה למצפה רמון, העיר שבה היא גרה עד היום ושבה היא עובדת כאחראית חדר האוכל במלון היוקרה "בראשית" שעל שפת המכתש.

הכריזמה שלה סוחפת. היא מדברת כמעט ללא הפסקה בעודה צועדת, מסרבת להפסיק להאמין בכוח לשנות. גם אילו היתה צריכה להמשיך לצעוד עד ניו יורק כדי לתפוס דיבור עם דונלד טראמפ - ספק אם היתה נרתעת. היא יצאה לדרך לפני שבוע בדיוק מביתו של ראש הממשלה בקיסריה, ומתכננת להגיע לכנסת ביום ראשון הקרוב. הרבה השתנה בעשרת הימים האלה. כשהיא יצאה לדרך מנהיג העולם המערבי היה בן תערובת שאביו עזב את הבית בהיותו בן 10, כשהיא תגיע לירושלים ינהיג אותו מיליארדר בן מיליונר. אם טראמפ היה צועד כאן, כנראה היינו רואים יותר אנשים הולכים אחריו. קנפו פשוט לא מסבירה להמונים את מי הם צריכים לשנוא. מצד שני, אם לקלינטון היה משהו מהכריזמה והאותנטיות של קנפו - אולי היה לה יותר סיכוי.

"נקים אוהל מול גן הוורדים, ונחכה. זו התוכנית", היא מסבירה.

מתוכננת לך פגישה עם מישהו כשתגיעי לירושלים? שר האוצר דיבר אתך?

"בינתיים כבר התחילו להזמין אותי כל מיני גורמים. ח"כ חיליק בר רצה שאופיע בפני איזו ועדה. דיברתי עם רויטל סוויד, עם קסניה סבטלובה, עם נאוה בוקר, אבל אני צריכה אתי את העם, לא את הח"כים. כחלון יחכה לרגע האחרון - ואז יזמין אותי. גם בפעם שעברה שצעדתי ביבי חיכה לרגע האחרון".

משהו השתנה מאז הצעדה הקודמת שלך?

"לא. אז כולם אמרו לי 'לכי לעבוד'. הם לא הבינו שלאט־לאט הוא יפגע בכולם. המצב רק נהיה גרוע יותר".

יש אתך פחות צועדים מאשר בפעם הקודמת. אנשים התייאשו ממחאה?

"כל מחאה הביאה אתה שינוי. אנשים צריכים להבין שרק אם הם ייצאו לרחוב משהו יקרה. עם כל מחאה הם יקבלו עוד רשת ביטחון ועוד 600 שקל, ורק ככה בסוף נגיע למקום שבו אנחנו רוצים להיות. אתם מיואשים? אז תמשיכו להצביע בבחירות ולבכות. אם האזרחים לא ייצאו לרחוב - השינוי לא יקרה. הפעם זו צעדה למען נכים וקשישים. זו אוכלוסיה שאני לא מצפה שתצעד אחרי, ולמרות זאת הם כן הולכים ומצטרפים אלי. בן אדם אחד־שניים בכל פעם - אבל מגיעים. וכן, עצוב לי שמחאת קוטג' הוציאה לרחוב הרבה יותר אנשים מאשר צעדה למען הנכים והקשישים".

את אומרת שהמצב רע, אבל בסופו של דבר הציבור ממשיך להצביע לאותה מפלגה בבחירות.

"כנראה נתניהו לא דיכא אותם מספיק. החרא עוד טעים להם, והוא רק מדבר 'ביטחון ביטחון'. במקביל מפלגת העבודה מתפרקת. הם בתוכם הרי אוכלים אחד את השני. במפלגה הזאת לא יודעים לחבק. הרי יש מלא שמאלנים במדינה. איפה הם עכשיו?".

מה עם חרדים וערבים? למה הם לא צועדים?

"יש ערבים וחרדים שהתחברו אלי, אבל החרדים תלויים ברב שלהם שיאשר להם לבוא. איימן עודה רצה לבוא אתי, אבל אני לא רוצה ח"כים".

"אם אנשים לא יקומו ויתחברו, הממסד יעשה בנו שפטים"

אין הרבה פסטורליות בצעידה על שפת הכביש. זו לא הליכה נעימה בחיק הטבע. אין כאן צל, האספלט פולט חום, רעש המכוניות והמשאיות החולפות מפריע לדבר והפיח מורגש. אבל לא נראה שקשה לקנפו. היא בשנות ה–50 לחייה, לא אשה גבוהה או אתלטית במיוחד, מעידה על עצמה שביום־יום היא לא עושה כושר ומעשנת סיגריה מדי פעם, אבל ללכת היא יודעת.

"לא צריך כושר כשאתה חדור מטרה. הגוף משחרר חומרים שגורמים לכך שלא ייגמר הכוח לעולם. בפעם הקודמת שבה צעדתי - רצתי. עשיתי 40 ק"מ ביום הראשון ו-50 ק"מ ביום השני. היו לי יבלות בכל מקום, עד שבא רופא וניקז לי אותן. בכל יום עד עכשיו צעדנו, גם בשיא החום. טוב לי לראות קצת שמש. ביום־יום אני עובדת מ-6:00 עד 17:00, שישה ימים בשבוע. חוץ מביום שישי - אז החייל שלי, הבן שלי, בא הביתה. בחורף יוצא שאני נכנסת לעבוד לפני שהשמש זורחת ויוצאת החוצה אחרי שהיא שוקעת. מלון זה מקום תובעני לעבוד בו", היא מסבירה. כשהסובבים אותה מציעים לה מים היא מסרבת. הדבר העיקרי שמטריד אותה הוא הימצאותם של שירותים לאורך הדרך. מתברר שבצעדות מחאה על כבישים ראשיים דווקא איתור מקומות הגונים להתפנות בהם הוא האתגר הגדול. מים אתה יכול פשוט לסחוב על הגב.

למה לא הלכתם דרך כביש 44? יותר נעים לצעוד עליו.

"אני יודעת ללכת, לא לחשב מסלולים. כשיצאתי בזמנו ממצפה רמון היה לי קל. כל הדרך היתה דוך. לא היו אופציות".

"זו צעדת מחאה, אין טעם ללכת בטבע", צוחק עלי ברוק.

אם ביבי ירצה לפגוש אותך כשתגיעי לירושלים?

"אדרבה, בבקשה. יש לי הרבה דברים להגיד לו".

מה למשל?

"שהוא הרס לי את החיים בספינים שהוא עשה לי. אחרי הצעדה הקודמת הוא היה צריך לבוא למצפה רמון. כמה ימים לפני שהוא הגיע, התקשר אלי מישהו מטעמו כדי לוודא שאני אקבל את פניו יפה ולא אעשה בלגן. אפילו ביקשו אז שאתן לו זר פרחים כשהוא מגיע - והסכמתי, כדי להביע את זה שמצפה רמון מקבלת אותו בברכה גם אם היא לא מסכימה עם הדרך. באמת נתתי לו את הזר, על הבמה הערתי גם משהו על כך שהזר הזה היה יכול להאכיל כמה משפחות נזקקות בעיר, אבל בעיתון ראו רק אותי מברכת אותו. קבענו שאחרי הטקס אני אפגש אתו בנקודה מסוימת בעיר ונשוחח. הגעתי לנקודה עם הפעילים שלי, וחיכינו לו כמה שעות, והוא פשוט לא הגיע. חיכינו הרבה זמן. הכאב פשוט לא נתן לי ללכת הביתה. כל הזמן אמרתי לעצמי 'אולי הוא בכל זאת יגיע'. לא הבנתי אותו. על מי אתה עובד? עלי? הקטנה הזאת? תהיה כן אתי. אל תקבע אתי ותלך בסוף בלי להודיע. והעניין הוא שהספינים האלה שהוא עשה על הגב שלי הצליחו לו. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'אז מה, לא מצאת עבודה?', או 'נו, סוף סוף את עובדת?"

יש לקנפו חשבון פתוח עם נתניהו בנושא העבודה שלה. בספטמבר האחרון, בעת התדרוך שעברו עיתונאי "מעריב" אצל ראש הממשלה, חזר נתניהו על אמירתו מ-2003 בעת היותו שר האוצר, שלפיה אם קנפו הלכה את הדרך לירושלים, היא יכולה גם לעבוד - אמירה המתעלמת מהעובדה שהיא עבדה אז ועובדת גם היום.

"גם עכשיו הוא שם כמה טרולים שיכתבו לי בפייסבוק 'ממומנת ממומנת'. רוב התגובות שיש לי בפייסבוק הן 'את שמאלנית, ארגון שתי"ל מממן אותך' (ארגון שנוסד על ידי הקרן החדשה לישראל במטרה לקדם שינוי חברתי בישראל; ח"ע). הם רק נותנים לי עוד כוח ודרייב לרוץ. שייכנסו בדף מימון ההמונים שלי. כל מי שרוצה שיממן אותי שם. אין לי בעיה. מתעסקים במדינה הזאת בטפל ולא בעיקר. אני לא צועדת פה במחאה על מס על דירה שלישית. אני צועדת פה במחאה על העוני".

למה באמת בחרת בנכים ובקשישים כמושאי המחאה שלך?

"אני גרה במקום קשה. מקום שהצעירים עוזבים אותו. גומרים צבא ולא חוזרים. רק מבוגרים ונכים שאין להם לאן ללכת נשארים בו, ואני רואה את המצוקה. אם ביבי לא יירד בלילה לשווקים ויראה מה קורה שם לעניים, או ייכנס בחורף לבית של קשיש שיושב עם שמיכה על הכתפיים, לא זז ומפחד לעשות מקלחת חמה בגלל הכסף - הוא לא יבין את הבעיה. כמה אטומה החברה הזאת? 2,400 שקל, זו הקצבה של האנשים פה. צעדו אתי פה שתי קשישות ונכים, שזה מה שהם מקבלים. לי לא חסר כלום. יש לי עבודה מסודרת, אני לא רוצה לנסוע לחו"ל, אני לא קשישה. השיטה לא גברה עלי. אני יכולה לחיות בבועה שלי במצפה. אבל כואב לי עליהם".

מה עם כניסה לפוליטיקה? למה את לא שם?

"אחרי הצעדה הקודמת הציעו לי מקום ריאלי במפלגת העבודה. אבל היו לי הבעיות שלי בבית. הלכתי לשנות את המדינה, ולא היה לי זמן לדאוג לבית הפרטי שלי. חוץ מזה, ללכת 200 ק"מ לא עושה אותך ח"כ. זה לא הופך אותך לחכם יותר. רק צעדתי לירושלים וכבר אתם רוצים שאיהפך לח"כית? אתם עושים צחוק? אני רוצה להיות עמך. לפעול מהשטח. אני רואה שבפעילות מהכנסת שום דבר לא משתנה. אתה מאמין במישהו, בוחר בו, ובסוף הוא נהפך לבובה על חוטים. אנשים צריכים להצטרף אלי. לא חשוב על מה אני נלחמת. לא צריכים להגיד 'מה קשור אלי החד־הוריות או הקשישים' - היום זה אני, מחר זה אתה. הסולידריות, החיבור והאכפתיות זה מה שחשוב. אם אנשים לא יקומו ויתחברו, הממסד יעשה בנו שפטים".

היא לא רק מדברת. ניכר בקנפו שהיא באמת מהטיפוסים שאי־אפשר לשבור. השבוע היא עדיין האמינה שביום ראשון, בעשרת הק"מ האחרונים שתצעד בכניסה לירושלים, כבר תחבור אליה מסה קריטית של אזרחים כדי לעורר תהודה. השאלה היא אם בעולם שבו ההמונים החוששים לעתידם סומכים על מיליארדר ניו־יורקי לבן שיחלץ אותם מהבעיות - אם יחידנית הצועדת ברגל היא עדיין משהו שיכול להוציא אנשים לרחוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#