הכלכלה של פוטין הורגת את הדוב הרוסי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכלכלה של פוטין הורגת את הדוב הרוסי

מרכזי חדשנות מרשימים שנבנים בהשקעה גדולה, יוזמות מבריקות ומדענים פורצי דרך היו אמורים להזניק את רוסיה לגבהים חדשים ■ אלא שבפועל היוזמות הללו מתנפצות מול משטר דיכוי ריכוזי שעליו שולט הנשיא, שעדיין לא מוכן לשחרר את אחיזתו ההדוקה בכלכלת המדינה

35תגובות
דמיטרי מדוודב, ראש ממשלת רוסיה
רויטרס

על גדת נהר הוולגה, מול מבצר על אי שנבנה על ידי איוון האיום ב-1552 כדי לסייע לו לכבוש את קאזאן, ניצבת עיר חדשה לגמרי. זו העיר החדשה הראשונה שמופיעה על המפה של רוסיה מאז נפילת בריה"מ. אינופוליס, 820 ק"מ מזרחית למוסקווה, הוקמה ב–2012 כפארק טכנולוגי ומודל לסוג המודרניזציה שעליה הכריז דמיטרי מדוודב, ראש ממשלת רוסיה וקודם לכן נשיאה, כראש סדר העדיפויות שלו. כיום זו העיר הקטנה ביותר ברוסיה, עם שאיפה גדולה להצעיד את המדינה לעידן ההיי־טק.

בעיר, שתוכננה על ידי ליו תאי קר, האדריכל הראשי של סינגפור, יש אוניברסיטה שבה 350 סטודנטים לומדים באנגלית. במרחק של חצי שעת נסיעה נמצאת קאזאן, בירת טטרסטן, רפובליקה עשירה בנפט שאימצה באחרונה תוכנית חדשה ל–15 השנים הבאות, שנועדה להפוך אותה למרכז ליצירתיות וצמיחה. "אנחנו לא מתחרים באזורים אחרים ברוסיה אלא בעולם. הנפט החדש שלנו הוא הון אנושי", אומר ולדימיר גריצקיך, פיזיקאי לשעבר שעובד בתוכנית.

באינופוליס יש בתי מגורים נוחים, מגרשי משחקים עם חיבור Wi-Fi לאינטרנט ובריכת שחייה גדולה. לאיגור נוסוב, מנהל התוכנית, יש תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטה בארה"ב. האזור הכלכלי החופשי של העיר מתנהל מבניין משרדים שהוקם עבור חברות ההיי־טק. יש מחסור רק בדבר אחד: חברות. בינתיים מאכלסות את הבניין רק כ–12 כאלה. "בנינו חווה קולקטיבית. עכשיו אנחנו צריכים את החקלאים", אומר אחד הבכירים הטטרים של התוכנית. ההגעה של "החקלאים" האלה תלויה במגוון גורמים, שרובם נמצאים מחוץ לשליטתה של טטרסטן.

מודרניזציה טכנולוגית היא אחת האובססיות של רוסיה במשך מאות שנים. השנה, בפורום הכלכלי של סנט פטרסבורג, שאל הרמן גרף, יו"ר סברבנק, הבנק הגדול ביותר ברוסיה, שאלה קצרה ופשוטה: "האם רוסיה יכולה להתחרות?". התשובה שסיפק משתתף אמריקאי, לורן גרהאם, היסטוריון למדעים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), היתה קצת ארוכה יותר.

.

יש הבדל בין המצאות לחדשנות, אמר גרהאם. מדענים ומהנדסים רוסים המציאו את הלייזר, אורות החשמל והשבירה ההידראולית, אך שוב ושוב המדינה לא הצליחה לקטוף את הפירות הכלכליים של ההברקות המדעיות שלה. הסיבה לכך, הסביר, לא היתה היעדר כישרון עסקי, אלא האווירה החברתית, הפוליטית והכלכלית השלילית. הרשויות ברוסיה בנו ערי חדשנות יקרות, "אבל בה בעת הן אוסרות קיום הפגנות, מדכאות מתנגדים פוליטיים ואנשי עסקים עצמאים, מכופפות את מערכת המשפט ויוצרות משטר רגרסיבי ואוטוריטרי. הן רוצות את החלב ללא הפרה".

הדברים האלה לא היו חדשים לגרף. בשנת 2000 נבחר הכלכלן הליברלי, שאז היה בן 36, על ידי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לגבש תוכנית כלכלית לעשר שנים ולהוביל רפורמות. "החלק המרכזי של החוזה החברתי החדש הוא החשיבות העליונה של האזרח על פני המדינה", כתב אז גרף. "למדינה יש הזדמנות ייחודית לחדש את עצמה הודות ליציבות הפוליטית, לתיאבון לרפורמות ולעלייה במחירי הנפט. אם היא לא תנצל את ההזדמנות הזו, נסיגה כלכלית תהיה בלתי נמנעת, ותאיים לא רק על היציבות החברתית, אלא גם על קיומה של רוסיה כמדינה". פוטין חתם על התוכנית של גרף וגייס את אנדריי אילריונוב, כלכלן ליברטריאני, כיועצו.

במהלך שמונה השנים הראשונות לשלטונו של פוטין, צמחה כלכלת רוסיה בקצב ממוצע מרשים של 7%, צמיחה שהותנעה מפיחות של 70% ברובל ב–1998. כשמצבה הפיננסי של המדינה והחוקים הכלכליים התייצבו, החלו הרפורמות של שנות ה–90 בשוק להשפיע. החל באמצע העשור שעבר עודד הזינוק בנפט צמיחה נוספת, בעיקר במגזרי השירותים והבנייה, אך גם היבוא גדל, והכלכלה החלה להתחמם יתר על המידה. כשהמשבר הפיננסי העולמי הכה ב–2008, כלכלת רוסיה התרסקה, ורשמה צמיחה שלילית של 10% בין השיא שאליו הגיעה ב–2008 עד לסוף 2009.

ההתאוששות שהגיעה לאחר מכן הונעה מהגדלת ההוצאות הממשלתיות אשר עודדה את הצריכה. בין 2010 ל–2014 צמחה הכלכלה רק ב–3% בשנה, אף שההכנסות מיצוא נפט גדלו ב–70% במהלך שנות השגשוג של הנפט, בין 2004 ל–2008. רוסיה השתמשה בשפע משאבי הטבע שלה כדי ליצור מדינה תאגידית שדיכאה תחרות. בין 2005 ל–2015, הנתח של המדינה בכלכלה הוכפל, מ–35% ל–70%.

אזור העסקים של מוסקווה
בלומברג

כעת הכלכלה שקועה במיתון. בשנה שעברה נסוג התמ"ג ב–3.7% וההכנסה הפנויה הריאלית נפלה ב–10%. ההשקעות בנכסים קבועים ירדו ב–37% בארבע השנים האחרונות, והנפילה החדה ביותר הגיעה אחרי המתקפה של רוסיה על אוקראינה ב–2014.

האנשים שמנהלים את הכלכלה הם טכנוקרטים מוכשרים ומשכילים (למשל נגידת הבנק המרכזי אלווירה נביולינה). אבל יש גבולות למה שהם יכולים להשיג. הנפילה של הרובל מול הדולר בכמעט 50% מאז תחילת 2014 לא הצליחה לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר משום שהיצרניות הרוסיות העדיפו לייבא בעבר חלקים וחומרי גלם במקום להשקיע בייצור מקומי. עכשיו קשה להן להרשות לעצמן את היבוא הזה.

ירידת מחירי הנפט והסנקציות המערביות החריפו את הבעיות, אך הן לא גרמו להן. הצמיחה החלה להאט ב–2012 ו–2013, כשמחיר הנפט עדיין היה גבוה ולפני הפלישה לאוקראינה. השורשים העמוקים יותר נעוצים בכך שהשוק ברוסיה אינו חופשי, ושהכללים מעורפלים ואינם נאכפים בעקביות. כמדינה בעלת הכנסה בינונית־גבוהה, רוסיה יכולה להתפתח רק אם כלכלתה תשתלב ביתר העולם. העימותים שלה עם המערב והפעילות של שירותי הביטחון החשאים הופכים אותה ליעד לא מפתה במיוחד להשקעות. "אקלים ההשקעות חשוב בכלכלת שוק חופשי. כלכלה שמנוהלת על ידי המדינה לא צריכה אקלים השקעות; היא צריכה שירותי ביטחון חשאיים", מתבדח סרגיי בליאקוב, לשעבר סגן שר הכלכלה של רוסיה. אנשי עסקים רוסים הפסיקו להשקיע בארצם משום שאינם רואים בה עתיד.

התעשייה הרוסית נותרה בידי האליטה הישנה

מפעל של תעשיית הנפט בעיר אופה
בלומברג

כשבריה"מ קרסה, רבים קיוו שברגע שתשתחרר מהאידיאולוגיה הקומוניסטית ותהנה משוק חופשי, רוסיה תהיה מסוגלת לנצל את משאבי הטבע והמשאבים האינטלקטואליים העצומים שלה. יגור גיידר, אדריכל הרפורמות ברוסיה, היה אחד מהבודדים שהבינו כי השוק לבדו לא יוכל לפתור את הבעיה הבסיסית של רוסיה: הקשר ההדוק בין כוח פוליטי לנכסים.

במאמר שפורסם שנתיים לפני שתפס את הפיקוד על הכלכלה, כתב גיידר: "שוק לבדו אינו התשובה לשאלה המרכזית של מי אמור להרוויח מתוצאותיה של התפוקה הכלכלית; היא יכולה לשרת מבנים חברתיים שונים. הכל תלוי בחלוקת הנכסים והכוח הפוליטי". אבל אף שהמהפכה של 1991 שינתה את המערכת הפוליטית והכלכלית והובילה למכירת נכסים שהיו בבעלות המדינה, היא לא הפרידה בין הכוח הפוליטי לבין ההון.

חלק מהבעיה היה סוג הכלכלה המודרנית שרוסיה ירשה מבריה"מ. התיעוש והעיור המהירים של יוזף סטאלין נועדו ליצור אוטרקיה צבאית שמתעלמת מהמחיר, כלכלי או אנושי. מפעלים נבנו במקומות קרים ונידחים, באמצעות עבודה בכפייה. התפוקה של המפעלים האלה היתה שווה לעתים פחות מההשקעה באנרגיה וחומרי גלם.

אחרי מותו של סטאלין, המפעלים האלה המשיכו לפעול בזכות כספי הנפט והגז. מנהלי המפעלים, שהיו ידועים כ"דירקטורים אדומים", נסעו למוסקווה כדי להתווכח עם משרדי הממשלה הרלוונטיים על משאבים. הם העסיקו מיליוני אנשים והיו בעלי כוח לובינג עצום. כשבריה"מ קרסה, הדרך היחידה להשתיק אותם היתה למכור להם את המפעלים שלהם, מה שגרם לכך שרוב התעשייה נותרה בידי האליטה הישנה. גיידר אומר כי זה מחיר ששווה היה לשלם כדי למנוע סכסוך אזרחי.

.

ואולם רוב החברות האלה היו יכולות לשרוד רק בעזרת סבסוד עלויות האנרגיה והתחבורה שלהן. כך, למשל, יוקוס, שהיתה בעבר חברת הנפט הגדולה ברוסיה, אולצה למכור 70% מהנפט שלה בשוק המקומי, אך היות שהקונים שלה לא יכולים היו להרשות לעצמם לשלם מחיר של שוק פתוח, הם צברו חובות עצומים שבסופו של דבר נמחקו, כך אומר מיכאיל חודרוקובסקי, הבעלים לשעבר של החברה.

ממשלת רוסיה היתה צריכה לפעול בדחיפות ב-1992 כדי למנוע מהמדינה לקרוס, אך לפוטין לא היה תירוץ כזה. כשהוא עלה לראשונה לשלטון, בסוף 1999, מחירי הנפט עלו והיתה תמיכה פוליטית רחבה ברפורמות. עם זאת, לדברי הכלכלנים האמריקאים קליפורד גאדי ובארי אייקס, פוטין לא רק שלא הצליח לבטל את המבנה הסובייטי - הוא השתמש בהכנסות של רוסיה כדי לחזק אותו במטרה לשמר את היציבות החברתית והתמיכה בו.

היה זה לא מציאותי לחשוב שאחרי נפילת בריה"מ תהיה רוסיה מסוגלת לבנות מוסדות בן לילה. רוסיה היתה נתונה תחת שלטון טוטליטרי במשך זמן ארוך כל כך, עד שאין לה שום זיכרון של החיים לפניו. הכלכלן חתן פרס נובל דאגלס נורת' וכלכלנים נוספים כתבו כי ברוסיה, כמו במדינות רבות אחרות, הגישה לזכויות חשובות, פעילויות כלכליות ומשאבים נקבעת על פי פריווילגיה שנאכפת על ידי האליטה הפוליטית והצבאית. המערכת הזאת, שנורת' מכנה "מסדר זכויות היתר" (limited access order), נשענת על היכולת של האליטות לשלוט ברנטות, בין אם הן מקרקעות, חומרי גלם או משרות למקורבים. המטרה העיקרית שלה היא לשמר את היציבות ולמנוע אלימות בלתי נשלטת באמצעות מתן גישה לאליטות לזרימות ההון. אבל המונופול הזה של המדינה על הרנטות והאלימות קרס עם בריה"מ.

קפיטליזם הקשרים של פוטין

דמיטרי מדוודב, ראש ממשלת רוסיה ופוטין
אי־פי

באמצע שנות ה–90, השליטה על חברות חומרי הגלם עברה לאוליגרכים - קבוצה חזקה של טייקונים שקמה מחורבותיה של בריה"מ. כוחם של האוליגרכים נשען לא על אלימות, אלא על יזמות, מה שאיפשר להם לצבור הון. אבל הם גם טיפחו קשרים אישיים עם הליברלים בממשלה כדי להשיג גישה לנכסים החשובים ביותר. ב–1995 חתמו האוליגרכים על עסקה נועזת, כשהציעו להלוות כסף לממשלה שהיתה אז במצוקת מזומנים, והעמידו את המשאבים שלהם, כולל כלי התקשורת שבהם שלטו, מאחורי הנשיא בוריס ילצין החולה. בתמורה ביקשו האוליגרכים לנהל את מניותיה של הממשלה בחברות חומרי הגלם. כשילצין נבחר מחדש ב–1996, הם הורשו למכור את המניות האלה לעצמם. הפרטת ה"הלוואות תמורת מניות" הזו פגעה בלגיטימציה של הקפיטליזם הרוסי והתפשרה בכל הנושא של זכויות קניין.

כדי להגן על נכסיהם, האוליגרכים צריכים היו להבטיח את המשכיות המשטר. ב–1999, כשילצין התכונן לפרוש, בוריס ברזובסקי, האוליגרך האולטימטיבי אשר השתחל למשפחת הנשיא, הציע את פוטין כממשיכו של ילצין. לטענת ברזובסקי, פוטין רצה בתחילה להיות יו"ר ענקית הגז הטבעי הרוסית גזפרום, אבל במקום זאת הוצעה לו המשרה של ניהול רוסיה בע"מ.

פוטין התעצב בעיקר בזכות שתי חוויות. האחת היתה שירותו בק.ג.ב, שהפך אותו לתומך בשליטה של המדינה בכלכלה ובחברה. השנייה היתה התקופה שלו בסנט פטרסבורג, שם שירת כסגן ראש העיר בתחילת שנות ה-90 והתנסה קצת בעסקים. זה הפך אותו לקפיטליסט, אבל מסוג מסוים מאוד. המשמעות של קפיטליזם עבורו לא היתה תחרות חופשית אלא קשרים, גישה מיוחדת ומעל לכל, עסקות.

כפי שהכלכלנים פיונה היל וקליפורד גדי כתבו בספרם "Mr Putin: Operative in the Kremlin", "קפיטליזם, בעיני פוטין, אינו ייצור, ניהול ושיווק, אלא סחר־מכר. זה לא עניין של עובדים ולקוחות. זה עניין של קשרים אישיים עם רגולטורים. זאת מציאה של פרצות בחוק ושימוש בהן, או יצירה של פרצות". פוטין לא הרס את האוליגרכיה, אלא פשוט החליף את האוליגרכים, ויצר קשרים הדוקים יותר בין הון לכוח פוליטי. הוא רצה לשלוט בשוק, להעביר את היתרונות שבו לאנשים שבהם בטח - חברים מסנט פטרסבורג ועמיתים לשעבר בק.ג.ב.

רוסיה
בלומברג

אבל בעוד שהאוליגרכים בשנות ה–90 היו אנשי עסקים חסרי רחמים שהונעו בעיקר מהרצון להרוויח, הגברים שפוטין הביא לשלטון היו מומחים בדיכוי, אלימות ושליטה, שהונעו מנקמה. ל"סילוביקי" - אנשים עם שורשים בק.ג.ב ובמנגנוני ביטחון אחרים בעלי כוח, לא היו כישורים עסקיים, אבל הם השתלטו עד מהרה על הדרגים הגבוהים של הכלכלה, כשהם מנצלים את חוסר שביעות הרצון העממי מהאוליגרכים ומנצלים את הרישיון שניתן להם להשתמש באלימות כדי לצבור נכסים.

ב–2003 ה"סילוביקי" הכניסו לכלא את חודרוקובסקי, העצמאי והשאפתן ביותר מבחינה פוליטית מבין האוליגרכים. שנה לאחר מכן פורקה יוקוס, חברת הנפט שלו, ועל נכסיה השתלטה רוסנפט, חברת הנפט הממשלתית שבה שלט איגור סצ'ין, אחד מאנשיו הנאמנים ביותר של פוטין והמנהיג הלא רשמי של ה"סילוביקי".

בשנים שבהן עושר הנפט עודד את הצריכה המקומית, האליטה החדשה לא רק הגיעה לשלוט בחלוקת הרנטות, אלא גם הגבילה את הגישה לשוק כדי לצמצם את התחרות, ופיתחה מערכת שקיריל רוגוב, כלכלן פוליטי רוסי, מתאר כ"הגבלות משפטיות רכות". הכללים של המערכת הזו נכתבו כך שקשה או בלתי אפשרי יהיה לבחון אותם, ולאחר מכן ניתנו לאנשים מסוימים אישורים לא רשמיים להפר את הכללים האלה.

לא רוצה למכור? תיכנס לכלא

בנייה בעיר אינופוליס. הוקמה ב–2012 כפארק טכנולוגי
Maksim Bogodvid / RIA Novosti /

בדיוק כפי שבעידן הסובייטי "הדירקטורים האדומים" נאבקו על משאבים, כיום השחקנים בשוק נאבקים על הזכות להפר את הכללים, כך שהמערכת נותנת לשירותי הביטחון שליטה כלכלית ופוליטית מוחלטת. אפשר לקחת את הרישיון הזה מהם בכל עת, אם מי שמחזיק בו עובר את הגבול או נהיה יותר מדי תאב בצע, או שהנכסים שלו מתחילים להיראות אטרקטיביים מדי.

הסיפור של איגור פושקרב, לשעבר ראש העיר ולאדיווסטוק, ממחיש את הנקודה הזאת. בתחילת העשור שעבר, פושקרב, הבעלים של חברת מלט גדולה במזרח הרחוק של רוסיה, שקיבל הרבה הוראות מהממשלה, הצטרף למפלגת רוסיה המאוחדת של פוטין, וב–2008 נבחר לראש העיר. בתחילת השנה הוא החליט להתמודד מול ולדימיר מיקלושווסקי, המושל האזורי, בבחירות המקדימות של המפלגה. מיקלושווסקי פנה לפוטין, ולמחרת נעצר פושקרב על "ניצול לרעה של תפקיד". שירות הביטחון הפדרלי החל מיד להחרים את נכסיו.

היעדר זכויות קניין ברורות, כמו בדוגמה הזאת, יוצר חוסר אמון בכל שכבות החברה הרוסית, מעצים את תפקיד שירותי הביטחון ומעלה את מחירי העסקות. כל חנות או מסעדה שנייה ברוסיה מעסיקה מאבטחים. בזמן שהכלכלה צמחה, היו הרבה רווחים לחלק וכולם היו מרוצים, אבל עכשיו כשהיא בנסיגה, הכללים נהיו פחות ברורים מתמיד, המאבק על משאבים נהיה אכזרי יותר, וניתן להחרים נכסים ללא קשר לנאמנות פוליטית.

דוגמה טובה לכך היא של ולדימיר יבטושנקוב, הבעלים של חברת האחזקות סיסטמה, שנאמן לחלוטין לקרמלין. ב–2009 קנתה סיסטמה את נתח השליטה בבשנפט, חברת נפט בגודל בינוני, מרשות מקומית ב–2.5 מיליארד דולר. העסקה קיבלה אישור מפורש מדמיטרי מדוודב, שהיה אז נשיא. אבל בספטמבר 2014 יבטושנקוב נעצר והואשם בקניית סחורות גנובות. הפשע האמיתי שלו, לפי דיווחים, היה שסירב למכור את בשנפט, שנהפכה לאחת מחברות הנפט בעלות הצמיחה המהירה ביותר בעולם, לרוסנפט, במחיר נמוך משווי השוק שלה.

אחרי שלושה חודשים במעצר בית, יבטושנקוב שוחרר ונוקה מכל האישומים - אך לא לפני שוויתר על בשנפט, שנתח השליטה בה נמכר לרוסנפט ב–5.2 מיליארד דולר. למחרת שחרורו, יבטושנקוב (שעדיין מחזיק ב-MTS, חברת הסלולר הגדולה ברוסיה) בילה במסיבה בקרמלין ושוחח עם פוטין. "הודיתי לו על ההחלטה החכמה שלו...לשחרר אותי", אמר באחרונה יבטושנקוב לדוז'ד, ערוץ טלוויזיה עצמאי באינטרנט. הוא הוסיף כי "אם אם פוטין רוצה חברה אחרת מהחברות שלי - הוא מוזמן".

לנוכח הקיפאון הכלכלי המתמשך, הקרמלין מנסה כעת לעודד את הצמיחה באמצעות הזרמת כסף למגזר התעשייה הצבאית ולפרויקטי תשתיות. אבל בהתחשב ברמות השחיתות, עלויות הפרויקטים האלה יעלו על היתרונות שבהם, ובהיעדר מגזר פרטי משגשג, הכבישים והגשרים החדשים האלה כנראה לא יהיו איכותיים במיוחד.

הבעיה העיקרית עם המודרניזציה הרוסית, אומר הכלכלן רוגוב, היא שלמעמד הביניים העירוני החדש והתחרותי - שהתעורר כשהכלכלה התפתחה - אין שום מקום במודל האוטוריטרי הנוכחי, שמיועד למי שתלויים במדינה, אבל לא יכולים להתחרות.

באופק לא נראים סימנים מעודדים לשינוי. כפי שנורת' ציין, קבוצות כאלה בעלות זכויות יתר קיימות כבר אלפי שנים: "אין שום כוחות שיכולים להפוך את הקבוצות האלה לפתוחות. היות שבמצב הטבעי יש כוחות פנימיים שבנויים על חסימת הכניסה ויצירת רנטות, אלה מסדרים יציבים שקשה מאוד לשנות". גם הטכנולוגיה לא עוזרת, משום שהאליטות יכולות לאמץ אותה באופן סלקטיבי, מבלי שיצטרכו להתמודד עם תחרות.

נטליה זוברוויץ', כלכלנית וגיאוגרפית רוסית, טוענת כי אחד הסיכונים הגדולים ביותר שעומדים בפני רוסיה הוא לא קריסה - אלא הידרדרות כלכלית ואינטלקטואלית אטית. כל עוד האליטה של רוסיה רואה את המודרניזציה כעניין טכנולוגי במקום של גישה חופשית המבוססת על שלטון החוק, אינופוליס תישאר כנראה העיירה הקטנה ביותר ברוסיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#