מלחמת העצמאות: "מוזיקאים חושבים שברגע שיגיעו לתל אביב, מייד יתחילו להרוויח" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מלחמת העצמאות: "מוזיקאים חושבים שברגע שיגיעו לתל אביב, מייד יתחילו להרוויח"

סצנת המוזיקה העצמאית מתפתחת בצורה מרשימה בישראל ■ אך למרות קהילה של אלפי מאזינים, הופעות בפסטיבלים יוקרתיים, תלות פיננסית מינימלית בגורמים חיצוניים ואפילו חשיפה גוברת בתקשורת - המוזיקה עדיין אינה מפרנסת את יוצריה בכבוד

12תגובות
ריו
ג'ניפר אביסרה

8,000 איש צפויים לנהור בימים שאחרי סוכות למצפה גבולות שבנגב, לאחר שרכשו כרטיסים בסך כולל של מיליוני שקלים, בעבור הזכות לצפות בפסטיבל הגדול של סצנת מוזיקת האינדי בישראל, אינדינגב — שלושה ימי הופעות, שבהם ישירו וינגנו יותר מ–100 אמנים והרכבים, רובם מהסוג שלעולם לא ייכלל בפלייליסט של גלגל"צ או של כל תחנה פופולרית אחרת.

כמובן שמחיר הכרטיס הוא רק ההתחלה. חובבי הז'אנר יוציאו במהלך הפסטיבל עצמו הון לא מבוטל גם על אלכוהול, מזון ומרצ'נדייז של הלהקות, כגון דיסקים, תקליטים וחולצות. אך לא רק המאזינים משקיעים. מיד בסוף השבוע שלאחר האינדינגב תקיים עיריית ירושלים פסטיבל אינדי משלה, בהשקעה נוספת של מאות אלפי שקלים. בפסטיבל אינדי־סיטי, שייארך יומיים, יופיעו גם כן עשרות הרכבים בבמות פתוחות ברחבי העיר.

וזה עוד לא הכל: בסוף נובמבר יתקיים בירושלים ובתל אביב פסטיבל חשיפה בינלאומית שמקיים משרד החוץ דווקא, בשיתוף מועדון ההופעות הירושלמי הצוללת הצהובה שמטרתו להציג יצירה מוזיקלית ישראלית מקומית בפני חברות תקליטים ומפיצים בינלאומיים, ושאותו פוקדים גם מנהלי פסטיבלי המוזיקה הגדולים בעולם. ניסיון העבר מלמד שלא מעט להקות זכו לצאת לסיבוב הופעות בינלאומי בעקבות האירוע.

מי שאינו בקי בנבכי סצנת האינדי הישראלית עשוי לחשוב שמדובר בסצנה, שלא לומר תעשייה, משגשגת במיוחד — עם רמת ביקוש כזאת, כנראה יש פרנסה בשפע לעוסקים בה. אבל התשובה כמובן כמעט הפוכה לחלוטין. בעשור החולף הז'אנר המוזיקלי אמנם התפתח בצורה מרשימה וגיבש סביבו קהילה של אלפי מאזינים אדוקים, לצד רבבות מאזינים נוספים שלבם במיינסטרים אך קופצים לבקר מדי פעם — בעיקר באירועים ההמוניים יותר. ואולם, מציאות החיים של רוב האמנים שעוסקים בתחום רחוקה מלהיות זוהרת. אלה עדיין חוסכים שקל לשקל כדי להוציא אלבום ראשון, ונעזרים במגוון עבודות צדדיות כדי להתפרנס.

ובכל זאת, הצמיחה הביאה עמה אפשרויות פרנסה מגוונות יותר — מהמוזיקה עצמה ומאפשרויות תעסוקה צדדיות. אם בעבר נראתה קריירת מוזיקה בינלאומית כחלום רחוק ובלתי־מושג גם עבור הגדולים שבמוזיקאים הישראליים, ורק מיעוט שבמיעוט מימש אותו, כיום כבר אפשר לדבר על עשרות אמנים והרכבים שעבורם החלום נהפך למציאות — גם אם עבור רוב הציבור הישראלי מדובר עדיין בדמויות אלמוניות לחלוטין.

גם הלהקה הפופולרית ברדיו היא אינדי

ה–Independent Music (מוזיקה עצמאית, ובקיצור אינדי) התפתחה לאורך המחצית השנייה של המאה ה–20. שורשיה נטועים בארה"ב ובבריטניה של שנות ה–50 וה–60 — תקופה שבה לחברות התקליטים המסחריות הגדולות היתה שליטה מוחלטת בשוק ובגורלם של המוזיקאים הפעילים. יד הברזל של חברות התקליטים עוררה תגובת נגד בקרב מספר גדל של אמנים שלא רצו לשתף פעולה עם התאגידים הגדולים. זאת משלל סיבות, לרבות התערבות בוטה בתכנים וגזירת קופונים שמנים על גב האמנים.

האמנים המוחים התחילו להפיק את המוזיקה שלהם בעצמם. הם הקליטו את המוזיקה בעצמם, הדפיסו את התקליטים בעצמם, סגרו הופעות לעצמם, ולמעשה טיפלו בעצמם בכל מגוון השירותים שחברת התקליטים סיפקה אז לאמנים שחתמו אצלה. עם הזמן התפתחו בתחום לייבלים (חברות הפקה עצמאיות למוזיקאים) בינלאומיים בתחום האינדי, שמספקים לאמנים מגוון שירותים כגון הפצת אלבומים, בוקינג של הופעות ויחסי ציבור. אך בניגוד לחברות התקליטים — רמת שליטתם באמנים פחותה בהרבה.

אפיק ההשתכרות של מוזיקאים צעירים

אף שהמושג המקורי התפתח מתוך השינוי שחל בהתנהלות העסקית של המוזיקאים, ולאו דווקא כז'אנר מוזיקלי מסוים, האינדי מזוהה עם מוזיקה אלטרנטיבית לגווניה — רוק, היפ־הופ ומוזיקה אתנית — ובמידה רבה נהפך לשם כללי של ז'אנרים מוזיקליים שאינם במיינסטרים. אך ההגדרה נזילה ומבלבלת לעתים. בישראל הבלבול גדול יותר מאשר בחו"ל: חברות התקליטים המקומיות הגדולות, כגון סי.בי.אס והד ארצי, התמזגו או נעלמו — וההתפתחויות הטכנולוגיות מאפשרות כיום לכמעט כל אמן פעיל לייצר את המוזיקה שלו בעצמו ולהפיץ אותה. כלומר, כמעט כל מוזיקאי פעיל הוא אינדי.

"אין אינדי אמיתי בישראל כי אין בארץ חברות גדולות שחוסמות על הסף אמנים, אשר בתגובה מקימים לעצמם חברת תקליטים או מפיקים תקליטים בעצמם", אומר יובל הרינג, סולן וגיטריסט להקת ועדת חריגים ובעל משרד יח"צ בתחום. "מה שיש כאן זה הרבה להקות קטנות שפועלות בשוליים, ומקוטלגות על ידי התעשייה כאינדי".

לדבריו, המוזיקאים בסצנה הישראלית בדרך כלל אינם יוצרים מוזיקה לפי ז'אנר מסוים. "מוזיקאי בלתי־ידוע מתחיל ליצור אינדי, וכשזה מצליח מדביקים לזה ז'אנר אחר. בישראל פשוט אין חברות תקליטים להתחרות בהן", מסכם הרינג.

תחת ההגדרה המתעתעת של מוזיקת אינדי ישראלית נכללת גם הלהקה המצליחה ג'יין בורדו, שלפי ההגדרה הרשמית נחשבת כלהקת אינדי לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, ללהקה יש גם את כל המאפיינים של אמני המיינסטרים, לאחר שבשנה שעברה סיפק אלבום הבכורה שלה כמה להיטי פלייליסט.

ב–2015 ג'יין בורדו היתה הלהקה המושמעת ביותר בגלגל"צ, ובפסטיבל תמר, שייערך בשבוע הקרוב, תערוך מופע זריחה במצדה — משבצת שהיתה שמורה עד כה לענקים כמו שלום חנוך או דייויד ברוזה (שיתארח גם כן בפסטיבל). אינדי או לא?

ואם כל זה לא מבלבל מספיק, מוזיקאי פופ או מוזיקה ים־תיכונית, שמייצרים את המוזיקה שלהם בעצמם, אינם זוכים לתיוג אינדי בישראל, ששמור בעיקר לרוק, היפ־הופ, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקה אתנית לסוגיה.

מוזיקה בשיטת "עשה זאת בעצמך"

האחראית המרכזית לעיצובו של השוק הנוכחי היא הטכנולוגיה, ששינתה מהקצה אל הקצה את הדרך שבה מוזיקאים יוצרים ומרוויחים. בעידן האינטרנט אף אמן לא צריך חברת תקליטים כדי ליצור או להפיץ את המוזיקה שלו. האמנים שעדיין משתמשים בשירותים אלה נמנים על פי רוב עם שכבת הגיל הבוגרת יותר, ומצבם הכלכלי מאפשר זאת. רוב יוצרי המוזיקה כיום כבר פועלים בגישת "עשה זאת בעצמך" בכל הקשור ליצירת המוזיקה עצמה, ולכל היותר נעזרים בשירותים משלימים כגון בוקינג או יחסי ציבור מאנשי מקצוע.

"יש לייבלים קטנים עם אדם או שניים שעומדים מאחוריהם, שמעניקים לאמנים שורה של שירותים כמו יח"צ, הדפסת האלבום או ניהול עמוד הפייסבוק", אומרת יפעת לדר, בעלת משרד היח"צ תוית, שמתמחה בין היתר באמני אינדי. "לעומתם, יש גם את האמנים שעושים הכל לבד, כולל עבודה רבה של קידום עצמי שנעשית לצד הפעילות המוזיקלית. האמן צריך לפתח הרבה מאוד יכולות מעבר ליכולות המוזיקליות, החל מעריכת חוזים ובוקינג ועד קידום ברשתות החברתיות ויחסי ציבור. מוזיקה טובה לבדה לא תספיק. זה דגם שרווח בקרב הדור הצעיר של האמנים, שדורש הרבה מאוד זמן ולמידה עצמית".

אסיף צחר, מוזיקאי ומבעלי מועדון ההופעות לבונטין 7, טוען כי הטכנולוגיה הרסה לחלוטין את המודל הכלכלי שעליו נשענה התעשייה. "בין אם זה אינדי או לא, מוזיקה היא התעשייה היחידה בעולם שמספקת מוצר בחינם, לכן להיות מוזיקאי היום זאת התאבדות. הטכנולוגיה בשנות ה–90 יצרה פיצוץ בתעשייה: כל אחד יכול היה לפתע להקליט בביתו ולהוריד עלויות. אלא שאז בא האינטרנט, השמיד את הדיסקים וגרם לכך שהיצירה אינה מספקת שום תגמול לאמן".

פסטיבל אינדינגב 2015
תומר אפלבאום

למרות זאת, יש כיום כמה אתרי סטרימינג למוזיקה כמו Spotify, Tidal ו–Rdio, שהמשתמש נרשם אליהם באמצעות מנוי חודשי שעלותו כמה עשרות שקלים. באתרים האלה אפשר למצוא גם מספר לא מבוטל של הרכבים ישראליים כמו Buttering Trio, ועדת חריגים, ריו ובוקרשט. בפועל, כל אמן מקבל עשירית סנט בלבד עבור כל השמעה.

"העלות של הסרברים האלה שולית לחלוטין, וכוח העבודה מינימלי. אמנים צריכים להתאחד נגד השרתים האלה ולא להצטרף אליהם", טוען צחר. "הבעיה היא שזה מפחיד להצטרף למחאה נגדם. אני חושב שצריך לשלם עבור דקת מוזיקה, כמו שהיו פעם קונים דיסקים".

אפיק מכירה מכניס יותר, שנהפך פופולרי למדי בקרב חובבי הז'אנר, הוא אתר מכירת האלבומים "בנדקאמפ" (bandcamp.com). לדברי שדרן הרדיו לאון פלדמן מרדיו "הקצה", שמלווה את האינדי הישראלי שנים רבות, האתר נהפך לדרך המועדפת על חובבי אינדי לרכוש כיום את האלבומים של הלהקות האהובות עליהם. "אף שהאמנים אינם חושפים סכומים, יש כמה אלבומים שנהפכו ללהיט באתר והניבו הכנסה יפה לאמן", פלדמן אומר.

הדוגמה הבולטת מהשנה האחרונה, לדבריו, היא האלבום "ענבלאנס", שהוקלט על ידי היוצרת המנוחה ענבל פרלמוטר יחד עם רם אוריון במהלך שנות ה–90 בדירתו בלונדון. האלבום לא ראה אור עד השנה, כשאוריון החליט להפיצו באמצעות בנדקאמפ במחיר שווה לכל נפש של 28 שקל להורדה. במקרה זה היתה זאת עמותת צער בעלי חיים — שלה הקדישו אוריון ומשפחתה של פרלמוטר את ההכנסות — הנהנית המרכזית. "אף שאוריון לא חושף את כמות ההורדות ונתוני ההכנסות, העדויות מהשטח הן שמדובר בלהיט", אומר פלדמן.

כלי נוסף שמספק העידן האינטרנטי, שמתאים לאמנים עצמאיים, הוא פלטפורמות מימון ההמונים הדסטארט (Headstart). אמנים רבים נעזרו בכלי זה, והדוגמה הבולטת היא ג'יין בורדו שגייסה כמה עשרות אלפי שקלים באמצעות הפלטפורמה לשם השלמת הקלטת האלבום הראשון — זמן רב לפני הפריצה הגדולה.

פלדמן מונה גם את החזרה הנוסטלגית לצליל של התקליטים כאפיק הכנסה נוסף, אם כי שולי למדי, מאחר שלהקות קטנות מדפיסות על פי רוב כמה מאות בודדות של תקליטים.

"בעיני, מצב מוצלח עבור אמן אינדי שמוציא אלבום ראשון זה שהאלבום יכסה בסופו של דבר את העלויות שלו באמצעות הופעות, הורדות או השמעות", אומרת לדר. "האמנים הוותיקים והמבוססים יותר עושים סכומים יפים יותר מהופעות, אבל גם הם ככל הנראה לא יתפרנסו רק מהמוזיקה שלהם, ויעבדו בעבודה נוספת".

"מה שמכניס כסף זה ההופעות"

כך או כך, בקרב הגורמים שעמם שוחחנו קיימת הסכמה רחבה יחסית כי למעט מקרים חריגים — הפקת אלבומים, ואפילו מוצלחים, אינה מקור הכנסה שניתן לבנות עליו. "מה שמכניס כיום כסף זה הופעות", אומר הרינג, "אמנים שיודעים להתנהל או לחבור לחברות ניהול, בוקינג ויחסי ציבור שיודעות את העבודה, יכולים לראות הכנסה יפה. ובסופו של דבר מכירת כרטיסים להופעה היא אמת המידה האמיתית להצלחה של אמן". להכנסות ממכירת הכרטיסים ניתן להוסיף מכירת מוצרים נלווים, כגון חולצות, כמקור הכנסה שגדל בהתאם להתרחבות קהל המאזינים.

את הבמות המרכזיות שבהם מופיעים אמני אינדי בימי שגרה (כלומר, לא במסגרת פסטיבלים) ניתן לחלק לשתיים: אלה שהוקמו כמקום שמיועד להופעות, כמו מועדון הבארבי, אוזן בר ולבונטין 7 בתל אביב או הצוללת הצהובה בירושלים, לעומת מקומות שבהם ההופעה החיה מחליפה את הדי.ג'יי. או הפלייליסט, ומלווה את הפעילות השוטפת של הבר או בית הקפה. הצפייה באמנים על פי רוב אינה מצריכה תוספת תשלום — מודל שקיים למשל ברוטשילד 12 בתל אביב.

ג'יין בורדו
חן תמרי

במרבית החוזים שנחתמים מול מועדוני ההופעות מנכה לעצמו המקום 20%–40% מכלל ההכנסות של מכירת הכרטיסים, והיתרה עוברת לאמן. במקרים שבהם מדובר בלהקה פופולרית במיוחד שיכולה למלא מועדון גדול כמו הבארבי (שמכיל בממוצע 700–900 איש), המשמעות עשויה להיות הכנסה של עשרות אלפי שקלים להופעה — אך מקרים אלה הם נדירים. המקרה הנפוץ יותר הוא של להקות שמצליחות להביא 50 איש למקומות הקטנים יותר, ואז מדובר בהכנסה של מאות שקלים לערב, אם בכלל.

גודל הקהל שמגיע להופעות, כמו גם עצם היכולת להופיע, מחזירים אותנו פעם נוספת אל האינטרנט, כשוויראליות היא שם המשחק. לדברי אמנים ואנשי תעשייה, הכסף אמנם מגיע מהשטח, אבל כדי לזכות בהופעות במועדונים המרכזיים או בפסטיבלים, ההרכב צריך לבנות לעצמו שם ויוקרה. אלה נמדדים כיום גם באמצעות מספר צפיות ביו־טיוב, מספר לייקים בפייסבוק, מספר השמעות בלאסט.אף.אם (Last.fm, אתר בריטי שמספק רדיו אינטרנטי ורשת חברתית שעיקרה עיסוק במוזיקה; ז"ב), ומספר הורדות בשירותי הסטרימינג השונים.

מנהלי הפסטיבלים והמועדונים עוקבים אחרי כל הנתונים האלה, וככל שהם גבוהים יותר — כך יגדל הסיכוי שירצו להזמין את ההרכב להופעה. "ככל שהיוקרה עולה באמצעות אלבומים והשמעות באינטרנט, יש יותר סיכוי לעשות כסף בשטח בהופעות וממכירת מוצרים: חולצות, דיסקים, פוסטרים ותקליטים — המוצר הנמכר ביותר מהופעות בחו"ל. סחורות שלוקחים להופעות הן בעצם הדברים שבאמת מכניסים רווח מסיור ההופעות, גם כשמדובר בהפקות גדולות", מסביר הרינג.

למוזיקאית אור אדרי, חברה בהרכב ריו, אין בעיה עם המודל הכלכלי הנוכחי, שלטענתה כולל גם יתרונות — ובראשם ההיבטים הדמוקרטיים שהביא עמו האינטרנט לענף. "מוזיקאית לא נתונה כיום לחסדי החלטות פטריארכליות למיניהן. באינטרנט שולטת הדמוקרטיה — מי שפופולרי מתקדם, וככה זה צריך להיות", היא אומרת. "הגעתי לתל אביב עם תיק וגיטרה על הגב. רציתי להיות בסיסטית, והתחלתי להעלות סרטונים שלי מנגנת ליוטיוב. אמנים שראו אותי הזמינו אותי לאודישנים, והתחלתי לנגן עם אמנים ידועים.

"יש מוזיקאים שחושבים שברגע שהם יגיעו לתל אביב, מיד יזמינו אותם להופיע והם יתחילו להרוויח מהמוזיקה ומהשירים שלהם, אבל זה לא עובד ככה. צריך לעבוד בעבודות מהצד, ויש גם מצבים שבהם צריך לנגן עם יוצרים במיינסטרים, כי אין מה לעשות".

את העצה הזאת מיישמת אדרי בעצמה. היא ליוותה כבסיסטית בין היתר את אסף אמדורסקי ואת רוני דלומי. לצד זאת, גם הצמד ריו שבו היא חברה עושה חיל, וביולי האחרון חימם את ההרכב האוסטרלי טיים אימפאלה בהופעתו בישראל. ההרכב מושמע גם בגלגל"צ ובערוץ 24, ואדרי אינה מסתירה את שאיפתה להיכנס למיינסטרים: "מהאינדי שלי אני לא אראה כסף אלא אם כן הוא ייהפך למיינסטרים. אני רוצה להגיע למיינסטרים כי מתחשק לי, בין היתר, להקליט את השירים שלי במיקרופון שעובד כמו שצריך, ושבמקומות שבהם אופיע האקוסטיקה תעבוד כמו שצריך. הסוד הוא להתמיד. התחלתי מהרכבים קטנים, אבל בטווח הארוך זה השתלם".

באופן כללי המושג "לחיות מהמוזיקה שלך" מקבל הגדרה רחבה כשמדובר באינדי ישראלי. בודדים מתפרנסים מיצירתם המקורית, והרוב המוחלט מוצא השלמות הכנסה שונות. "גם רם אוריון, מהאמנים הוותיקים והידועים בסצנה, מלמד מוזיקה, מדג'ה, ומנגן עם עוד אמנים", אומר פלדמן. "יש גם אנשים שעובדים בדיי־ג'וב שהיא לחלוטין מחוץ לתחום, למשל היי־טק. מוזיקאים רבים עובדים למשל בחברת ההיי־טק ווייבס (waves), שמתמחה ברכיבי ואביזרי סאונד, והרבה עובדים גם בתחום התוכן".

לדברי פלדמן, מכיוון שמוזיקאי בימינו גם כך צריך לעשות חלק ניכר מהפעולות תומכות הקריירה עבור עצמו — דוגמת תחזוקת אתרים או יחסי ציבור — "יש כאלה שהופכים גם את הכיוונים האלה למקור פרנסה, ומספקים את השירות גם לאחרים".

צריך "לירות לכל הכיוונים"

לצד ההכנסות של המוזיקאים ממכירת כרטיסים, אלבומים ומרצ'נדייז בשוק החופשי, קיים גם שוק ממסדי — רשויות מקומיות, מוסדות ציבור ומשרדי ממשלה — שבשנים האחרונות מראה התעוררות. כיום, רוב האירועים הגדולים של הסצנה ממומנים, או לפחות מסובסדים, מכספי ציבור, כשברשימה נמצאים הפסטיבלים אינדי סיטי של עיריית ירושלים, פסטיבל יערות מנשה הוותיק שנערך על ידי המועצה האזורית מגידו, פסטיבל חיפה 100 לייב של עיריית חיפה, פסטיבל רביעי בסמילנסקי שמקיימת עיריית באר שבע בחודשי הקיץ, וכאמור ארוע חשיפה בינלאומית שמקיים משרד החוץ.

"כיום יותר כסף ציבורי מוזרם לאינדי", קובעת לדר. "אלה לא הסכומים שמרוויחים האמנים שמופיעים ביום העצמאות, אפילו לא קרוב, אבל מי שעובד נכון יכול להרוויח סכומים נאים".

המשמעות, לדבריה, היא פשוט "לירות לכל הכיוונים". "צריך להגיש את המועמדות שלך לכל פסטיבל אפשרי — פסטיבל הפסנתר, פסטיבל ישראל, פסטיבל ראשון לציון, פסטיבל ימי זמר בחולון ואירועי לילה לבן של עיריית תל אביב, שגם בהם יש נציגות לאינדי".

כדוגמה לדבריה, מציגה לדר את הדרך שעבר המוזיקאי עדי מדנס. לאחר שנים ארוכות של יצירה בשוליים ואלבום בכורה שמכר כ–100 עותקים, מצא את דרכו סוף־סוף לפלייליסט, ובעוד שבועיים יופיע במסגרת פסטיבל הפסנתר. "אפשרות נוספת היא לנסות להיכנס לסל התרבות של משרד החינוך — לדוגמה, למופע של שירי אלתרמן של שירה פרבר ומאיה בלזיצמן".

ההרכב היהודי־ערבי סיסטם עאלי, שפועל כבר יותר מעשור, מוכיח כי אפשר גם להישאר הרכב שוליים ולהתפרנס. לדברי חבר ההרכב, נטע ווינר, מקור ההכנסה העיקרי של החברים מגיע מפעילות מוזיקלית, אך גם ממגוון פעילויות חברתיות הנערכות במסגרת עמותת בית סיסטם עאלי — שהוקמה על ידי הלהקה.

"בתקופה שבה הוקמה הלהקה עבדנו עם מוסדות חינוך ובני נוער בכל אזור יפו, בת ים ודרום תל אביב. ערכנו סדנאות יצירה במוזיקה, תיאטרון רחוב, כתיבה יוצרת ואמנויות לחימה", מספר ווינר. "מתוך העבודה הזאת נולדה הלהקה, שהיא גם עמותה שמקדמת את האג'נדה החברתית־פוליטית שלנו. בתור להקה אנו עדיין עושים את הפעילויות שלנו — עורכים סדנאות ומופיעים בבתי ספר, אוניברסיטאות, הוסטלים שהם תחליפים של בתי מעצר וגם בבתי כלא".

בין הערכים שמקדמת הלהקה־עמותה היא הדרישה לשוויון ולחופש ביטוי ומאבק בקיפוח, גזענות ודעות קדומות. בין היתר הופיעה הלהקה בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, בכפר הלא־מוכר דהמש הסמוך ללוד, בג'סר א־זרקא וברהט. "הבנו שכדי שהלהקה תמשיך להתקיים, אנחנו צריכים להתקיים גם כגוף חינוכי וכעמותה, ולהמשיך לקבל תרומות וחסויות". לצד אלה, מציעה הלהקה מוצרים כגון הופעות, סיורים מודרכים, סדנאות ודיסקים של אלבום הבכורה של ההרכב אשר יצא–2013.

סיסטם עאלי בהופעה
אילן אסייג

באופן אירוני, התומך המרכזי כיום של הלהקה הפוליטית והחתרנית הזאת הוא לא אחר ממפעל הפיס, שקיבל את עמותת בית סיסטם עאלי לפרויקט מעבדות תרבות בפריפריה של הפיס.

פוזלים החוצה מעבר לים

מה שנחשב בעיני רבים בתור הפרס הגדול שעיסוק במוזיקה עשוי להביא עמו הוא כמובן הצלחה בחו"ל. רבים מהשמות שעושים כיום חיל בקריירה בינלאומית מוכרים היטב גם בישראל, ועליהם נמנים אסף אבידן ובלקן ביט בוקס.

למעשה, רשימת האמנים הישראליים שמופיעים כיום באופן קבוע בחו"ל ארוכה הרבה יותר, וכוללת בין היתר שמות אלמוניים למדי בארץ: קותימן, בום פם, יוזלס איי די, טייני פינגרס, בצפר, האיינג'לסי, ניצן חורש והקט־אאוט קלאב, האוריונס, גרדן סיטי מובמנט, התפוחים, ריף כהן, ועדת חריגים (ששרה בעברית) או רביד כחלני והימן בלוז הם רשימה חלקית. בסך הכל יש כיום כמה עשרות אמנים והרכבים שמקורם בסצנה הישראלית הצנועה, הנהנים מקריירה מוזיקלית מעבר לים.

"הרבה יותר אמנים מתחילים את הקריירה שלהם כשהם פוזלים החוצה, וזה קשור כמובן גם לבחירה של רבים מהם לשיר באנגלית", מסביר פלדמן. "כיום קל הרבה יותר להופיע בחו"ל. כרטיסי הטיסה זולים יותר והאינטרנט מקל יותר לעשות בוקינג ללהקות. יש לא מעט להקות בלתי־מוכרות בישראל, הנמצאות בסיבוב הופעות בחו"ל באופן קבוע".

אחת מאותם אמנים היא עדי אולמנסקי, 28. בראיון טלפוני מגרמניה מספרת אולמנסקי שהתחילה להופיע בחו"ל כבר מיומה הראשון של להקת לורנה בי שבה היתה חברה. "ללהקה הצטרפתי בגיל 19 וכבר אז התחלנו להופיע במקומות אזוטריים בחו"ל. אלה היו הפקות עצמאיות לגמרי. לא הכרנו אף אחד בתעשייה והיינו צעירים, ארגנו הופעות דרך חברים שלנו שגרו בחו"ל — רצינו שהמוזיקה שלנו תגיע לכמה שיותר אנשים".

אף שהמוטיבציה המקורית לכך היתה לדבריה היוקרה ולא הכסף, בסופו של דבר השיקול הכלכלי הוא שהביא את אולמנסקי למקד את פעילותה מעבר לים. "היום אני יוצרת לבד וחיה מההופעות שלי. אני לא מתעשרת, אבל אני מסתדרת. כשמופיעים באירופה, ובמיוחד בגרמניה, ההכנסות הן בערך פי חמש מאשר בהופעות בארץ, אם לא יותר".

לדבריה, "לפני שלוש שנים קיבלתי תקציבים מאמריקן אקספרס ודויטשה טלקום, שפנו אלי לאחר שהמנהל שלי הפיץ וידיאו של הופעה שלי. קיבלתי תקציב של 150 אלף יורו שאני עדיין עובדת אתו — אבל זה לא תקציב שנכנס לכיס שלי, אלא הולך להפקות, קליפים ויצירה".

חלק מהעניין של להופיע בחו"ל הוא היחס מהסביבה, אומרת אולמנסקי: "בארץ לא רק שקשה לקבל תקציבים, אלא גם לאנשים לא אכפת כל כך מתרבות. כשאני מופיעה בגרמניה, אפילו מול קהל שלא מכיר אותי, בסוף קונים דיסקים ואפילו באים לבקש חתימה. בישראל זה כמעט לא קורה. אנשים לא משקיעים בתרבות".

סיבה אחת לאופטימיות מבחינתם של העוסקים בתחום היא העובדה שלפחות התקשורת, בעיקר הרדיו, מגלה כיום פתיחות גדולה הרבה יותר לאינדי ישראלי. תחנת הרדיו גלגל"צ היא דוגמה טובה לשינוי הגישה. התחנה כבר חתומה על הפיכתם של כמה הרכבים ואמנים אלמוניים לחלוטין (האיינג'לסי, ג'יין בורדו, נערות ריינס, טונה) לשמות מוכרים באמצעות הכנסת אחד או יותר משיריהם לפלייליסט.

גם רשת ג' נחשבת לידידת הסצנה, עם כמה שדרים ועורכים מוזיקליים, ובהם יואב יפת, יוסי כסיף וירון מנשה, שמקפידים לתת במה לאמנים ולהרכבים חדשים. לצד אלה פועלות כמה תחנות חובבים, דוגמת רדיו הקצה האינטרנטי, שייסדו השדרנים הוותיקים אייל פרידמן ("קוואמי") ונדב רביד, או תחנות לימודיות המופעלות על ידי חוגי התקשורת של המכללות השונות, בהן קול הקמפוס של המכללה למינהל, רדיו ספיר, הגליל העליון ועוד. כתבי ומבקרי המוזיקה בתקשורת המודפסת מעניקים גם הם חשיפה רחבה כיום למוזיקה העצמאית. כך למשל היתה רשימת אלבומי השנה שפירסם באחרונה בן שלו בעיתון "הארץ" מורכבת כמעט אך ורק מאמני אינדי.

לעומת זאת, מהטלוויזיה על שלל ערוציה נעדר האינדי כמעט לחלוטין. בערוצים המסחריים האינדי לא קיים, מלבד הבלחות מקריות, אם בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10 או בתוכנית הלייט־נייט של גורי אלפי בערוץ 2. גם אל אולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט מצליחים אמני אינדי מדי פעם להשתחל. בערוץ הראשון, לעומת זאת, אין כיום תכנית שמוקדשת למוזיקה ישראלית. גם ערוץ 24, שהיה אמור להיות המקום הטבעי לאמנים מחוץ למיינסטרים, אינו מהווה במה עבורם.

רוטשילד 12
אביעד הרמן

על ההיעדרות מהטלוויזיה מפצה לא מעט הפעילות האינטרנטית. לרשותם של חובבי האינדי עומדת שורה של בלוגים המסקרים באדיקות את המתרחש בסצנה, בהם עונג שבת של גיא חג'ג', המאזין של עידו שחם, הבלוג של יובל הראל, הבלוג של יואב קוטנר והמגזין המקוון קולומבוס.

ללבוש אדידס באינדינגב

לצד האמנים שמנסים להתפרנס בכבוד מהתחום, יש עוד מאות עובדים שמתפרנסים מהסצנה, בהם ספקי השירותים השונים — ניהול, בוקינג, יח"צ, קידום ברשתות וכדומה, וכמובן מועדוני ההופעות — שעל אף הפסטיבלים התקופתיים שמושכים את רוב תשומת הלב התקשורתית, מהווים את הבמה המרכזית לפעילות ברוב ימות השנה. אלא שגם מקומות אלה נאבקים באופן קבוע על קיומם. צחר, שהקים את לבונטין 7 עם עוד שני שותפים מוזיקאים, מנסה לרשום את המקום כעמותה כדי להמשיך להתקיים. לדבריו, "המקום נפתח כדי לתת במה ליוצרי מוזיקה מקורית ברמה יותר מקצועית מבתי קפה מזדמנים, וליצור מעין בית לקהילת היוצרים הישראלים, החל מג'אז אוונגרדי ועד פולק ורוק".

מה שמחזיק את המקום זאת אהבת הבעלים למוזיקה ולא הרווחיות, אומר צחר. "אנחנו שלושה שותפים ושלושתנו מוזיקאים, לא אנשי עסקים. מצד אחד זה יתרון, כי אנחנו מסוגלים לעשות בחירות שאנשי עסקים לא יכולים לעשות. מצד שני, כדי להרוויח כסף ממקום כמו לבונטין צריך כנראה הנהלה שמורכבת מאנשי עסקים, או להוסיף עוד מוצר חוץ מהמוזיקה".

לעומת לבונטין, שמראש תוכנן כמועדון הופעות, מסעדת רוטשילד 12 נפתחה כמסעדה ללא אג'נדה מוזיקלית מסודרת. "בשנה הראשונה אחרי שפתחנו היה פה פסנתר ללא במה ואנשים היו פשוט עולים לנגן, מה שבנה את המקום על הופעות לא מתוכננות", אומר עדי מחלו, מנהל המוזיקה של המסעדה. "משם נולד הרעיון להתחיל לארגן הופעות שהמקום מפרסם בתחילת כל שבוע בעמוד הפיסבוק שלו".

ברוטשילד 12 יש הופעות ממוצ"ש עד רביעי — ואין דמי כניסה. "ההופעות מוכיחות את עצמן לפעמים בקופה, אבל גם כשלא, הן נעשו בשביל למסד את המקום. תוכן מביא עוד אנשים ובונה קהל חדש, מחבר קהל צעיר למקום ופותח אותו בפני אנשים מכל הז'אנרים. מוזיקה זה אחד הערכים המוספים הכי גדולים שיש למקום, לצד האווירה והאוכל".

להקת ועדת חריגים
דודו בכר

אז מה מחכה לנו בפלייליסט? על שני נתונים אין מחלוקת — הפעילות של המוזיקה העצמאית בישראל גדלה בצורה משמעותית בעשור האחרון, ובקרב הציבור יש לא מעט ביקוש למוזיקה הזאת. הבעיה עדיין נעוצה ביכולת לתרגם את הביקוש שיש למוצר ליכולת של יותר אמנים להתפרנס מהעשייה.

לדברי פלדמן, יש שתי דרכים אפשריות נוספות לביסוס יציבותה הכלכלית של המוזיקה העצמאית, שעדיין לא פותחו. "בניגוד לתחומים כגון קולנוע, תיאטרון או מחול, התמיכה הממשלתית במוזיקה שאינה קלאסית, היא קטנה מאוד. אין למשל קרנות משמעותיות למוזיקה מהסוג הזה כפי שיש למוזיקה הקלאסית, ומן הראוי שיהיו", הוא טוען.

הכיוון השני נשען על העולם המסחרי, בצורת ספונסרים. "גם מוזיקאים יכולים למצוא ספונסרים. אנחנו רואים בארץ מוזיקאים מהמיינסטרים שכבר עשו את זה, וגם בחו"ל יש הרכבים שיש להם ספונסר, שממנו מקבלים תקציב שנתי יפה ואז לובשים בהופעות אדידס. אין סיבה שהאינדי לא יאמץ את מקור הפרנסה הזה, לפחות חלקית", מוסיף פלדמן.

אתה מדמיין מישהו לובש אדידס באינדינגב? יזרקו עליו ביצים.

"לפני כמה שנים היה דיון אם להכניס חסויות לאינדינגב. בסוף המפיקים הגיעו למסקנה שזה לא משתלם להם למכור את הנשמה של הפסטיבל בשביל זה. אבל בעיני זה כיוון שעדיין לא מוצה. נכון שמדובר בקהילה ערכית שרואה את עצמה כאלטרנטיבה לתרבות המסחרית, אבל אם הולכים על מותגים נכונים שקשורים לעולם הזה — נניח בתחום הסאונד או האלכוהול — אז לדעתי זה יכול לעבוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#