"כת הטמאים": הקהילה בעלת המעמד הנמוך ביותר בישראל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כת הטמאים": הקהילה בעלת המעמד הנמוך ביותר בישראל

קהילת הצוענים הקטנה במזרח ירושלים, שמנסה להתערות בחברה הישראלית, מתמודדת כבר שנים עם אחוזי אבטלה מפחידים, חיי דלות, התעלמות ממסדית ודעות קדומות. אמון סלים, צוענייה פורצת דרך, מנסה לשנות את המצב

33תגובות

שער האריות בעיר העתיקה שבירושלים הומה אדם במשך כל שעות היממה. קבוצות תיירים גדולות עוברות בו בדרכן אל כנסיות הוויה־דולורוזה, ומקומיים, גברים ונשים, ממהרים לבתיהם, או אל התפילה במסגד אל־אקצא. שוטרים וחיילי מג"ב עומדים בכל פינה, עינם פקוחה כל העת. צמוד אל השער שוכנת שכונה קטנה — באב חוטה ("שער החסידות"). כמו בכל רחובות העיר העתיקה, גם כאן בצדי הרחוב המרכזי חנויות שונות, וביניהן כניסות צרות לגרמי מדרגות חשוכים. חלק מדלתות הבתים של השכונה צבעוניות מאוד, חלקן עתיקות, לעתים מצויר קישוט מעל הכניסה לבית. בין בתי האבן הקטנים והצפופים מתנופפים חבלי כביסה עמוסים, וילדים בגילים שונים מתרוצצים ללא השגחה.

באב חוטה היא שכונה מעורבת, שזר לא יוכל לזהות את ייחודה, ורוב תושביה הם צוענים. "מעטים יודעים שבירושלים חיה בכלל קהילה כזאת", אומרת ד"ר נירית שלו־כליפא, אוצרת וחוקרת תרבות חזותית ביד בן צבי, שפועלת להקמת תערוכה על חיי הצוענים בישראל. "כמעט לא נכתב עליהם, הם כמעט לא נחקרו, פרט למחקר של יעקב יניב, מנכ"ל יד בן צבי. על אף שהם כאן כבר 500 שנה — ידוע עליהם מעט מאוד. חייהם אינם קלים. הם נחשבים לכת הטמאים של העיר העתיקה. אף אחד לא רוצה להתחבר אליהם".

1,500 חברי הקהילה המסתורית הזו נמצאים בתחתית הסולם החברתי, ואתו גם הסוציו־אקונומי. לא מדובר בקבוצה מתבדלת: בכל מקום שאליו הגיעו הצוענים עסוקים בהיטמעות. הם מקבלים את הדת המקומית (לכן הם מוסלמים במזרח התיכון ונוצרים באירופה), לוקחים על עצמם מנהגים מקומיים וכן שפה ולבוש, ומדברים ערבית ועברית. כיום קשה להבדיל בין אשה צוענייה לאשה ערבייה בירושלים, מכיוון שאת הבגדים הצבעוניים המסורתיים שומרים בארון, והאוהל קופל לפני 100 שנה עם המעבר לישיבת קבע. בכל זאת, בשל היותם קבוצה סגורה אפופת אגדות — נוודים, גנבים או חוטפי ילדים — נחשבים הצוענים למנודים בכל מקום. צבע עורם הכהה יצר להם את כינוי הגנאי נוואר, "שחורים" בערבית.

כמו באירופה, גם בירושלים סובלים הצוענים מדעות קדומות ומשנאת זרים. מקומיים לא תמיד ישחקו עם ילדי הצוענים, וגם בבתי הספר המקומיים לא מתעקשים שימשיכו ללמוד. כמו כל תושבי מזרח ירושלים, הם נחשבים תושבי ישראל, אך לא אזרחיה. מסיבה זו הם זכאים לדמי ביטוח לאומי, אך שירותי הרווחה והחינוך אינם מפותחים במזרח העיר, לא כל שכן בתוך הקהילה הנסתרת הזו. כך נוצר מצב שבו רמת האנאלפבתיות בקרבם גבוהה מאוד, ורמת האבטלה בקהילה נושקת ל–70%.

כל זה לא מרפה את ידיה של אמון סלים, באמצע שנות ה–30 לחייה, שנולדה בעיר העתיקה למשפחה צוענית בת עשרה ילדים. לפני עשור הקימה סלים את מרכז דומארי, מעין מתנ"ס צועני המשמש הן לחיזוק הקהילה וכחלון ראווה שלה. "הגענו במקור מהודו, לכן אנחנו כהים יותר", מספרת סלים את ההיסטוריה שבעל פה של הצוענים. "היינו עם נודד והתפצלנו לשתי קבוצות, זו שהגיעה לאירופה ונקראת רומה, וזו שהגיעה למזרח התיכון ונקראת דום. לא מדובר בתרבות שכתבה את ההיסטוריה שלה, וגם הדומארי, שפתה של אותה קבוצה ים־תיכונית, מדוברת — אך אינה כתובה".

כיום אפשר למצוא קהילות צוענים כמעט בכל מקום בעולם, מפינלנד ועד עזה, שם חיה קהילה בת 12 אלף צוענים, ביהודה ושומרון חיים כ–3,000 צוענים ועוד כמה אלפים חיים בירדן. "הקהילה הירושלמית נמצאת כאן מאז המאה ה–16", אומרת סלים. "זאת קהילה קטנה, שחיה תמיד באוהלים, בעוני רב, ובתקופת המנדט יושבה בתוך חומות העיר העתיקה. כאן אנחנו עד היום".

אמון סלים
אייל טואג

סלים מגדירה את חיי הצוענים כ"לא פשוטים, כי אנחנו מנודים כל הזמן. לאיש לא אכפת". הקהילה, לדבריה, חלשה. "אנחנו סובלים מאבטלה, ומי שעובד הוא בדרך כלל עובד ניקיון. הילדים באים מבתים חלשים ונושרים כבר מבית הספר היסודי המקומי, שאין לו עניין לסייע לצוענים. מכיוון שלמדינה ולרשויות הרווחה והחינוך לא אכפת, אף אחד לא בא לחפש אחריהם. עיריית ירושלים מתעלמת מאתנו, והביטוח הלאומי אמנם משלם קצבאות — והמשפחות תלויות בהן — אבל זה לא מבטיח עתיד טוב. אין עבודה בעיר העתיקה, וגם אין כל הכשרה שתאפשר למצוא עבודה או לצאת ממעגל העוני".

על השאלה מדוע הם מתעקשים להישאר בתחומי העיר העתיקה, עם השכנים שמתעלמים מהם, מערכת החינוך הלא אכפתית והמחסור במקומות עבודה, עונה סלים: "המשפחה שלי חיה פה 100 שנה, אני נולדתי וגדלתי פה, למה שאעזוב? זה הבית שלי".

"רק הנשים יכולות להביא עוד כסף הביתה"

הפתרון למצבה הקשה של הקהילה, על פי סלים, לא פשוט, אבל אפשרי — אם המדינה לא מכשירה, היא עצמה תכשיר גברים ונשים שיוכלו למצוא מקומות עבודה טובים יותר, ולהתפרנס. נשים וגברים? לא בדיוק. בקהילה כה שמרנית שעדיין מתחתנת רק בינה לבין עצמה, חושבת סלים שדווקא הנשים יביאו את הישועה. "צריך לחזק את הנשים כי רק הן יכולות להביא עוד כסף הביתה", היא אומרת. "הנשים יוכלו לחזק את המשפחה כלכלית בעזרת עבודות שכולנו ידענו ונשכחו, כמו תפירה ורקמה. אנחנו חייבים גם להשקיע בילדים, שהם העתיד שלנו, כדי שיוכלו לצאת בעזרת חינוך אחר ממעגל העוני והנידוי, לקבל השכלה גבוהה, ולהשתכר בהתאם".

סלים אומרת — ועושה. המרכז שהקימה לפני עשר שנים כעמותה הומה פעילות. נשים מגיעות לשם כדי לתפור ולרקום את הרקמה הצוענית על מוצרים שונים, מכריות עד צעיפים. במקביל מקבלות נשים קורסי ספרות וגם בישול מודרני. "אוכל צועני מסורתי הן מכירות", אומרת סלים. "הן צריכות להכיר אוכל אחר כדי להיות מסוגלות לעבוד כמבשלות מחוץ למשפחה, ולבית. במקביל אנחנו מציעים שירותי קייטרינג של אוכל צועני לאירועים".

מה זה אוכל צועני? מה המרכיבים שלו?

המרכז לתרבות צוענית
אייל טואג

סלים: "בשר וירקות, בתיבול לא מוכר לישראלים".

תיבול הודי?

"אחר. צועני".

ילדי הקהילה בגילים 6–17 מגיעים למרכז לאחר שעות הלימודים בבתי הספר, כדי לאכול, לעשות שיעורים ולקבל שיעורי עזר במתמטיקה ואנגלית. "אנחנו מעודדים אותם ללמוד ולא לנשור מבית הספר", אומרת סלים. "חשוב שיסיימו תיכון, וימשיכו ללימודים גבוהים. חבל לי שכרגע איש לא חושב לתת לצוענים מלגה או שתיים לאוניברסיטה העברית, למשל. משפחה צוענית תתקשה מאוד לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה, ושוב אנחנו רואים איך גם צעירים מוכשרים מגיעים לאבטלה או לעבודות ניקיון".

"חלק גדול מאתנו רוצה לעזור לעצמו"

המרכז אינו ממוקם בעיר העתיקה בירושלים אלא דווקא בשכונת שועפט, מרחק עשר דקות נסיעה מהעיר העתיקה, מתוך אידיאולוגיה. "גם כדי שהקהילה מהשטחים תוכל להגיע בקלות", אומרת סלים, "אבל בעיקר כדי להוציא את צועני העיר העתיקה ממנה, כדי שיחוו מקום אחר, שאין בו צפיפות, לכלוך ועוני. כשילדים ומבוגרים מכירים מציאות אחרת הם יכולים גם לשאוף אליה, לחלום חלומות אחרים".

ד"ר נירית שלו-כליפא
אייל טואג

האם הפעילות שלה אכן מקדמת? ילדים אכן מגיעים אל המרכז, אך ימים יגידו אם יגיעו לאוניברסיטה. היא מצליחה לקיים את המקום כלכלית, בעיקר מתרומות מחו"ל, ומעט מהכנסות עצמיות. ביום שבו ביקרנו במרכז התקיימה בו סדנת בישול עם שף ערבי מוכר, אך אי אפשר היה לצלם את פניהן של המשתתפות מכיוון שחלק מהבעלים כלל לא יודעים שהן שם, ולו היו יודעים — לא היו מאשרים להן להגיע.

סלים היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל. לא רק שהיא אשה בקהילה שמרנית ומנודה שאינה מקבלת בקלות נשים חזקות, היא גם משכילה, דוברת אנגלית, ונוסעת לחו"ל כדי להתרים אנשים פרטיים באירופה ובארה"ב, המעוניינים לסייע לקהילת הצוענים בארץ. היא גם היתה האשה הראשונה בקהילה שלמדה לנהוג. בשל היותה מנהיגה בעלת צורת חשיבה המבקשת לשנות את המציאות הקיימת, היא קנתה לה אויבים בתוך הקהילה. "לא מעט אנשים מתנגדים לה כי היא פועלת במציאות בלתי אפשרית", אומרת שלו־כליפא. "היא חושבת כלכלית, קיומית. היא מעצימה נשים חלשות, היא חושבת על הדור הבא. ברור שלא מעט גברים בעלי כוח לא יאהבו את זה".

סלים גם משלמת מחיר אישי כבד על כך — היא רווקה, לא מחזה נפוץ בקרב בנות גילה בקהילה הצוענית. היא חיה עם משפחתה המורחבת בבאב חוטה. "אני ממשיכה ללכת כי אני מרגישה שאף אשה בעולם לא עושה את מה שאני עושה", היא אומרת. "כרגע אני בוחרת לחיות בשביל אחרים, ויהיה המחיר אשר יהיה".

מאיפה מגיעה תפישת העולם השונה הזו, ואתה הכוח להיאבק אפילו בכוחות השמרניים בקהילה שלך?

צוענים בישראל בתחילת המאה הקודמת
באדיבות ה'אקול בי�

"אבי המנוח היה הגיבור שלי, המנוע שלי. הוא תמך בי כל הזמן. כבר כשהייתי ילדה רציתי ללמוד. התחלתי לעבוד בגיל צעיר כמנקה ואחר כך כמבשלת בגסט האוס בעיר העתיקה, אבל התעקשתי לסיים תיכון ואז ללמוד תיירות ואירוח. לא הסכמתי להישאר במעגל הקיים, להתחתן בגיל 16, ללדת ילדים, לא ללמוד או לעבוד בחוץ. תמיד שאלתי את עצמי, ועד לרגע הזה אני שואלת — מה רע בלהיות צועני? למה ילד או ילדה צריכים להיוולד לתוך התחושה שהם לא שווים לאנשים אחרים, שהם קטנים לעומת הסביבה? מגיל צעיר הבנתי שאנחנו לא מקבלים זכויות שאחרים מקבלים באופן טבעי. לי יש מטרה: שיכירו אותנו, שיראו אותנו בעיניים טובות יותר. אני גאה בתרבות שלי, ושונאת אפליה. הרי אלוהים ברא את כולנו בני אדם".

זאת מלחמה קשה בכמה חזיתות.

"נכון, אבל אנחנו נצליח. יש לנו חברים בעולם שרוצים לעזור לקהילות צועניות, יש קהילות שמתקשרות זו עם זה, ובעיקר — חלק גדול מאתנו רוצה לעזור לעצמו".

החלום האישי של סלים אינו קשור למרכז. "יום אחד אעביר את המרכז לדור הצעיר של הקהילה ואסע לארה"ב ללמוד בישול", היא אומרת. "אני אוהבת לבשל ולארח, ורוצה להיות שפית ולפתוח מסעדה צוענית. אם מישהו רוצה להקים מסעדה צוענית בתל אביב - אני מוכנה כבר עכשיו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#