"תסתכל לי בעיניים": למה האיש שיודע לתת שואו בטלוויזיה כל כך מפחד מעימות? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"תסתכל לי בעיניים": למה האיש שיודע לתת שואו בטלוויזיה כל כך מפחד מעימות?

מערכת הבחירות לא אישית, הבוחרים תקועים בגושים ובנימין נתניהו בכלל פוחד מעימותים ■ בזמן שבארה"ב מתקיימת חגיגת דמוקרטיה עם שואו טלוויזיוני עתיר רייטינג, בישראל הפוליטיקאים עושים הכל כדי להימנע מעימותים פוליטיים

16תגובות
הילארי קלינטון ודונלד טראמפ
בלומברג

בחירות 1996 היו מהדרמטיות שהתקיימו בישראל - חצי שנה בלבד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ועל רקע גל פיגועים רצחני ברחבי המדינה. שמעון פרס, שהחליף את רבין כראש הממשלה והיה המועמד המוביל בסקרים, התמודד מול ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו. העימות התקיים שלושה ימים בלבד לפני הבחירות, ביום השידורים האחרון של תשדירי התעמולה.

בימים שלפני העימות הסתגר נתניהו במלון המלך דוד עם יועצו האמריקאי ארתור פינקלשטיין, וערך סימולציות שונות. גם בכירי הליכוד דאז, אהוד אולמרט ודן מרידור, היו שם כדי לסייע ושאלו את נתניהו שאלות קשות. פרס, גם אם התכונן, לא עשה זאת ביסודיות ובחריצות שבה עשה זאת יריבו.

"בשורה התחתונה, הליכוד ונתניהו התכוננו הרבה יותר טוב לעימות לעומת פרס ואנשיו, שזילזלו בו", אומר מנחה העימות אז, העיתונאי דן מרגלית. "לימור לבנת מהליכוד וחיים רמון מהעבודה היו אלו שעבדו אתי על הכנת העימות. לבנת באה מאוד מכוונת מטרה, ועסקה באופן קונקרטי בפרטים הקטנים. רמון, מנגד, היה במצב רוח מתלוצץ. לפי הסיכום מראש, בסוף העימות כל אחד מהמועמדים יכול היה לשאול את יריבו שאלה. ביבי נאם במשך 50 שניות, ובסוף שם סימן שאלה. פרס, מנגד, אמר שאין לו מה לשאול את ביבי. זה היה מדהים, איך אתה לא מנצל את הזמן הזה להגיד משהו? בדיעבד, זו היתה עוד אינדיקציה לזלזול וחוסר ההכנה בצד של פרס. כל העימות הוא היה לא מאורגן ולא ממוקד. הוא היה נראה כאילו הוא רוצה שזה ייגמר כבר".

העימות בין פרס לנתניהו היה העימות הפוליטי האחרון שהתקיים בישראל בין שני מועמדים מובילים לתפקיד ראש הממשלה. בניגוד לארה"ב, שם אפילו במצב של יריבות קשה וחריפה בין שני מועמדים כמו הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, מגיעים המועמדים להתעמת זה מול זה אל מול המצלמות ואף מועמד בכלל לא מעלה בדעתו לסרב, בישראל המצב הפוך: ב-1999 בחר מועמד מפלגת העבודה אהוד ברק שלא להתייצב לעימות משולש שהיה אמור להתקיים בינו ליצחק מרדכי ובנימין נתניהו, ומאז נפסקו העימותים בין שני המועמדים המובילים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה, היום
GALI TIBBON/אי־פי

"התקשורת אוהבת דרמה, ומקווה שיהיה גם דם"

"לצערי, אין לנו את התרבות הפוליטית של ארה"ב", אומר העיתונאי נסים משעל, שניהל את העימות בין יצחק רבין ליצחק שמיר ב-1992, ואת העימות החסר בין נתניהו למרדכי ב-1999. "בארה"ב עימות זה ברזל. זה אמנם לא בחוק, אבל כל כך מושרש בתרבות הפוליטית, שזה ברור שעימות יתקיים, ולא משנה מי מוביל או מי עובר טוב יותר טלוויזיה. חבל מאוד שזה לא קיים גם כאן".

באופן פרדוקסלי, דווקא מי שנחשב לפרפורמר הטלוויזיה הטוב ביותר - נתניהו, הוא גם סרבן העימותים הנחרץ ביותר. "ביבי נהיה פחדן של עימותים מכיוון שהעימות הוא בעל השפעה", אומר אייל ארד, שבעבר היה יועצו של נתניהו והיו מאלה שהכינו אותו לעימות ב-1996. "מכיוון שכך, זה תמיד לא יתאים לאחד משני המועמדים. לדעתי, ברגע שיהיו שני מועמדים במערכת בחירות צמודה, אז אולי יהיה פתאום למישהו אינטרס לתת את המכה המכריעה, אם כל אחד מהם יחשוב שיש לו יכולת לתת מכה כזו בעימות".

"המחקרים מראים שהפעם היחידה שעימות בין שני מועמדים מובילים היה חשוב, היה פרס-נתניהו ב-1996", אומר פרופ' גדי וולספלד, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי הרצליה. "היו שם כל התנאים - מערכת הבחירות היתה צמודה והעימות התקיים ממש לפני הבחירות. נתניהו היה הרבה יותר טוב בעימות וניצח, ואחרי זה זכה בבחירות בהפרש קטן מאוד. גם אם הצליח להביא לטובתו 2% מהבוחרים בעימות, זה היה משמעותי, כי זו היתה מערכת צמודה. מנגד, בשנים האחרונות מחנה השמאל לא מאיים על מחנה הימין, אז יש פחות סיכוי שהעימות ישפיע. זה חבל, כי אני חושב שזו הזדמנות לראות את שני המועמדים לראשות הממשלה, ולשמוע אותם מדברים תכל'ס, עם תוכן. כינוס ראשי המפלגות שהיה בערוץ 2 לפני הבחירות האחרונות, זה לא דבר רציני. זה יפה ונחמד, אבל אי־אפשר להשוות את זה לעימות אמיתי".

היועץ האסטרטגי משה תאומים, שבמשך שנים ליווה את פרס, סבור שבמערכת הבחירות של 1996 העימות פחות השפיע מאשר נהוג לחשוב. לדבריו, אין הפסד גדול בכך שבשני העשורים האחרונים לא מתקיימים כאן עימותים. "גם אם יהיה בישראל עימות, לא יהיה לזה את אותו האפקט שיש בארה"ב", הוא אומר. "הסיפור שם שונה מהסיפור שלנו. הקולות אצלנו לא נודדים בין המחנות המרכזיים, ובדרך כלל המנהיג מייצג מפלגה ופחות את עצמו. עימות, בסופו של דבר, הוא ניסיון של התקשורת לייצר דרמה. תקשורת אוהבת דרמה - לזרוק את שני הגלדיאטורים לזירה, בתקווה שיהיה דם. השבוע היה בארה"ב דם בשפע".

הפספוס של הרצוג, השיקום של לפיד

שמעון פרס ומנחם בגין בעימות הראשון"
אי־פי

במערכת הבחירות האחרונה בישראל, העימות שלא היה נהפך לסוגיה בפני עצמה. שוב ושוב היו הפצרות מצד מערכות התקשורת השונות ומצד המחנה הציוני כלפי הליכוד ונתניהו לקיים עימות דו־ראשי, אך נתניהו סירב. מגישת חדשות ערוץ 2, יונית לוי, אמנם ניפקה שואו טלוויזיוני מצוין בעימות של ראשי המפלגות, משם נותרה האמירה של יאיר לפיד כלפי אריה דרעי "אני אשקם אותך", אך זה היה רחוק מלהיות הדבר האמיתי.

שלושה ימים לפני הבחירות התקיים הדבר שהכי קרוב לעימות, אבל היתה זאת למעשה פארסה טלוויזיונית. התוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2 החליטה לראיין את ראשי המפלגות השונים, ובאמצע הראיון עם יצחק הרצוג עלה מולו, על המסך הגדול שמאחוריו, ראש הממשלה נתניהו. הרצוג הפסיד בגדול מהמארב הזה, שלא תואם עמו מראש - כאשר הוא היה בגבו אל מסך שבו נתניהו הופיע על מסך ענק, ונראה, פיזית, הרבה יותר גדול ממנו.

מה שייזכר מאותן שלוש דקות טלוויזיוניות היא פליטת הפה של הרצוג - "אני אשמור על נתניהו מאוחדת". לדברי מקור בסביבתו של הרצוג, אנשי הצוות צפו אפשרות שתהיה הפתעה מסוג זה, אך לא העלו בדעתם שנתניהו יוצג מול הרצוג, כך שהוא נראה פיזית גדול יותר. בכל מקרה, אומר אותו מקור, הרצוג לא פעל בהתאם ולא התכונן לכך מראש.

"במקרה כזה הרצוג היה אמור להתעלם מהנוכחות של ביבי ולשאול את רינה מצליח, המנחה, למה האיש הזה מוכן להיות על המסך, אבל לא בא לאולפן. למה הוא פוחד כל כך, ולהדגיש את זה שביבי פחדן. אבל איכשהו הרצוג נכנס לעניין הזה של ירושלים ועכשיו כולם זוכרים את פליטת הפה הזו. אין ספק שהיה פה פספוס, כי מאמצע הקמפיין הלכנו על מסר ברור מאוד שאנחנו דורשים עימות בין נתניהו להרצוג", אומר אותו מקור.

"דווקא מה שהיה ב'פגוש את העיתונות' מעיד על ההחמצה שבהיעדר תרבות של עימות טלוויזיוני", אומר פרופ' מוטי נייגר, דקאן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. "כשהם היו אחד מול השני, אז ראינו שיש מקום למפגש ביניהם, כי אפשר היה להשוות בין המועמדים ובין העמדות שלהם. כמובן שצריך להעמיד אותם בתנאים שווים ולא כמו שזה הוצג באולפן, תנאים שהיו לרעת הרצוג. מה שיצא במפגש הזה היה בעצם קרקס, הצד הרע של העימות. בכל עימות יש פוטנציאל לקרקס, וראינו את זה בעימות האחרון בארה"ב. צריך גם לומר שהרייטינג שמקבלים המשדרים האלה הם בגלל השואו. אבל לדעתי, בישראל יש פחות סכנה שזה ייהפך לקרקס, כי הנושאים כל כך עקרוניים, חשובים ונוגעים לחיי כל אזרח".

בובות של קלינטון וטראמפ. לישראל נותר רק לקנא
JASON CONNOLLY/אי־אף־פי

"הכנות לקרב אגרוף"

ההחמצה גדולה עוד יותר בעידן שבו אנו חיים: הטלוויזיה כיום הרבה יותר משוכללת מבעבר, והאינטרנט והרשתות החברתיות הם כלים שמהדהדים ומעצימים אירוע מדיה בסדר גודל של עימות לפני בחירות. שש מערכות הבחירות בישראל שבהן התקיימות עימותים, בין 1977 ל-1996, היו אירועים חשובים, אבל מלבד 1996 לא עוררו הדים והשפעה יחסית לאירועים אחרים במערכת הבחירות, אולי משום שאז היה זה גם עידן שונה. העימות הראשון, בין מנהיג הליכוד מנחם בגין למנהיג המערך פרס ב-1977, נחשב בעל משמעות בעיקר בגלל ההופעה הטלוויזיונית של בגין בקמפיין שבו מיעט להופיע, בין השאר בגלל אירוע לב שעבר.

כעבור ארבע שנים, ב-1981, מערכת הבחירות היתה סוערת הרבה יותר מחוץ למסך הקטן: עגבניות נזרקו על פרס בבית שמש, אמירת הצ'חצ'חים של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, ונאום התגובה המשלהב של בגין יום לאחר מכן, באותו מקום.

המנהיגים שהופיעו בעימותים שכן התקיימו, מלבד נתניהו, היו מנהיגים מהדור הישן של טרום המסך הקטן. בגין היה אמנם הכריזמטי מכולם, אבל היתה זו כריזמה שנבנתה בכיכרות ולא באולפני הטלוויזיה. רבין ושמיר, מנגד, היו שתי דמויות שעבורם עימות היה סוג של כורח.

אייל גפן, שהיה בצוות הטלוויזיה של קמפיין מפלגת העבודה ב-1992, זוכר בין ארבע לחמש פגישות הכנה לעימות של צוות העבודה, כדי לייצר סימולציה, דבר שלא באמת סייע."רבין בשום אופן לא היה מוכן לבוא ולדבר תעמולה", אומר גפן. "הוא אמר שהוא רוצה להסביר איך יהיה טוב. ביקשנו שלא, אבל הוא התעקש כי הוא אמר שהוא בא מהשטח".

ראיון בערוץ 2 עם פוליטיקאים לקראת בחירות 2015
צילום מסך ערוץ 2 /

העימות שנחשב עד היום ככזה שגם היתה לו מידה של השפעה וגם היה שואו טלוויזיוני, הוא העימות החסר שהתקיים ב-1999. באולפן הטלוויזיה של זכיינית ערוץ 2 רשת נפגשו נתניהו, אז ראש הממשלה, ומרדכי, שהתפטר זמן קצר לפני כן מתפקיד שר הביטחון בממשלתו של נתניהו והתמודד נגדו בבחירות, שהיו אז בשיטת הבחירה הישירה. המועמד השלישי, שנחשב אז למועמד מוביל, היה ברק, שבחר לא להשתתף בעימות.

אירוע זה התאפשר שלא במסגרת שידורי התעמולה, מכיוון שבמערכת בחירות זו בוטל החוק שאוסר על הופעת פוליטיקאים בערוצי השידור לפני הבחירות (מסיבה זו העימותים שהתקיימו לפני כן היו על חשבון זמן שידורי התעמולה של שתי המפלגות הגדולות). מי שניהל את המופע היה המנחה משעל, שהיה משוחרר מתכתיבים של מפלגות מכיוון שזמן המסך היה של ערוץ 2 ולא של המפלגות.

למעשה, היה זה ראיון פתוח בין מרדכי לנתניהו, ובאופן בולט הוצב כיסא ריק - זה של ברק, כדי להדגיש את חוסר נכונותו להגיע. ואולם בסופו של דבר ברק הוא זה שלקח את כל הקופה. מרדכי, שלא היה ידוע בכריזמה טלוויזיונית, תקף ללא הרף את נתניהו, כשהוא חוזר שוב ושוב על ביטויים כמו "שיקרת" ו"אתה עובד עלינו". השיא היה כאשר מרדכי אמר לנתניהו "תסתכל לי בעיניים". נתניהו החל להזיע ונראה כמי שאבד לו הקסם של המסך הקטן.

"האמת, התכוננו לאירוע הזה די הרבה, אבל דווקא הביטוי הזה לא עלה במסגרת ההכנות", אומר ארד, שהיה אחד מהיועצים של מרדכי בקמפיין. "זה היה שפת הדיבור שלו ביום־יום. כשהוא היה רוצה להדגיש משהו בשיחה, הוא היה אומר לבן שיחו 'תסתכל לי בעיניים'. בעימות זה יצא לו באופן ספונטני, ומאז כולם זוכרים את זה".

גפן, שאף הוא היה אז בצוות של מדרכי, נזכר שההכנות לא התמקדו כלל בנושאים של תוכן. "עשינו עם מרדכי הרבה חזרות, והוא היה ממושמע מאוד", אומר גפן. "אני זוכר את ההכנות האלה כסוג של הכנה לקרב אגרוף. לא היה 'אני מאמין' כלשהו, אלא המטרה היתה להוריד את ביבי בנוק־אאוט, להוציא אותו משיווי משקל ולגרור אותו לדיון שהוא לא מכיר, במטרה להתמקד בשאלת האמינות של ביבי".

בנימין נתניהו , יצחק מרדכי
צילום מסך ערוץ 2

ברק נהנה מהמכה התדמיתית שחטף נתניהו בעימות והגדיל את הפער בסקרים, בעוד מרדכי עצמו לא הצליח להתרומם. ואולם ברק לא היה הראשון לסרב לעימות לפני בחירות. שנה לפני כן, התמודד רון חולדאי לתפקיד ראשות עיריית תל אביב מול מועמד הליכוד דאז, דורון רובין. למרות הפצרות רובין, חולדאי סירב לקיים נגדו עימות ברדיו או בטלוויזיה.

"האסטרטגיה של רובין היתה ללחוץ בעזרת אמצעי התקשורת על חולדאי שיבוא לעימות", משחזר מוטי מורל, שהיה אז יועץ הקמפיין של חולדאי (ואף היה חבר בצוות העבודה ב–1992 ובצוות הליכוד ב–1996). "מבחינת חולדאי, זה לא היה טוב, כי הוא הוביל בגדול ועימות בינו לבין רובין היה יוצר רושם שהם שווים. אמרתי באופן מפורש לאמצעי התקשורת - לא יהיו עימות. עיתונאים אמרו לי 'נכתוב שחולדאי פחדן'. עניתי להם שהם יכולים לכתוב מה שהם רוצים. בסוף לא היה עימות - וחולדאי ניצח. שנה מאוחר יותר ברק למד מחולדאי ועשה את אותו הדבר".

אז וגם היום, פרשנים פוליטים היללו את המהלך של ברק כטקטיקה מנצחת. זאת, בהתעלם מהנזק ארוך הטווח שגרם ברק לתרבות הפוליטית בישראל: שבירת המסורת שבה מדי בחירות שני המועמדים המובילים לראשות הממשלה מתעמתים בטלוויזיה, כדי שהציבור יוכל ללמוד טוב יותר על עמדותיהם. בעקבות הסירוב של ברק, הסירוב לעימותים נהפך ללגיטימי בישראל.

קלינטון וטראמפ
RICK WILKING/רויטרס

ב-2001 סירב אריאל שרון לעימות נגד ברק במערכת הבחירות הישירה שהתקיימה באותה השנה, בהסתמך על התקדים שיצר יריבו. בהמשך, גם כשהבחירות חזרו להיות מפלגתיות ולא ישירות, היעדר העימות ממערכת הבחירות נהפך כבר לעובדה קיימת. במערכת הבחירות האחרונה, גם בשל העובדה שבניגוד למערכות קודמות התגבשו שני מועמדים מובילים באופן מובהק - הרצוג ונתניהו - גבר הלחץ התקשורתי לקיים עימות, לחץ שלא הועיל. למרות זאת, נתניהו, שכראש ממשלה מיעט להתראיין במהלך הקדנציה, פתח בבליץ ראיונות לתקשורת כמה ימים לפני הבחירות. הבליץ הזה, להערכת לא מעט פרשנים, סייע לו להעלות את הליכוד ל-30 מנדטים ממש בישורת האחרונה של מערכת הבחירות.

לדברי יועץ התקשורת נסים דואק, התקשורת מעלה אז בתפקידה כאשר לא לחצה מספיק על נתניהו להגיע לעימות, ומצד שני איפשרה לו להתראיין ללא הרף בימים האחרונים של מערכת הבחירות. "בזמן בחירות התקשורת חייבת להבהיר למועמד פוליטי - אנחנו לא דף הפייסבוק שלך", אומר דואק. "הרי בקמפיין האחרון התקשורת היא זו שהעצימה את סרטוני הפייסבוק של נתניהו, כולל סרטון 'הערבים נעים לקלפיות', שסייע לו לנצח. זו שערורייה שהתקשורת לא משתמשת בכוח שלה כדי לכפות עימות. צריך לומר למועמדים באופן מפורש: מי שלא בא לעימות, לא מראיינים אותו. לא נותנים לו זמן אוויר, לא זמן מסך. כלום. כלי התקשורת צריכים לשתף פעולה בעניין, זו צריכה להיות החלטה משותפת. זה לא קשור לימין או שמאל - זו תפקידה של התקשורת לשרת את הציבור, ועימות שבו הציבור יכול לבחון את הדעות של המועמדים בשלל הנושאים - מדיניים, חברתיים וכלכליים, הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה.

"יש עיתונאים שבאים בטענות לציבור שהוא לא דורש מספיק מפוליטיקאים לרדת לעומק, לשורשם של דברים. אז איך הציבור יתבע זאת אם התקשורת לא דורשת את זה מהמנהיגים שלנו לפני בחירות?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#