מעין וינשטוק לא רוצה שתחשבו שהיא יפה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מעין וינשטוק לא רוצה שתחשבו שהיא יפה

השחקנית והיוצרת, שמעלה עכשיו הצגת פרינג' שבמרכזה דמותה של המשוררת והסופרת סילביה פלאת', מנסה להיחלץ מהציפייה החברתית מאישה - תהיי יפה ומושלמת. במקום זה, היא מעדיפה לעשות פרצופים ולשרוט את הברכיים

11תגובות
מעין וינשטוק
ינאי יחיאל

בחודש שעבר, מיד עם תום הצגת היחיד של מעין וינשטוק בתיאטרון תמונע התל־אביבי, ניגשו אליה שלוש צופות מבוגרות והחמיאו לה על יופייה. וינשטוק התפלאה: "אבל אני עושה פרצופים, ומקיאה", אמרה. אחת הנשים ענתה לה: "דווקא בגלל זה". וינשטוק נשמה לרווחה. "כשאומרים לי 'איזה יפה את', זה מאכזב קצת". היא מסבירה. "בהצגה אני פשוט 'מחרבת' את הדבר הזה, האישה היפה. פתאום לא הייתי בטוחה שהדואליות עברה".

כמי ששיחקה בסדרות טלוויזיה מוכרות ואהובות כ"מתי נתנשק", "סרוגים" ו"הכל דבש", וינשטוק, בת 35, מכירה מקרוב את הטייפ־קאסט של "היפה". בשלוש הסדרות הללו היא שיחקה, אמנם בהנאה מרובה לדבריה, דמויות של בחורות יפות; אך במקביל השתתפה במופעי תיאטרון בפרינג', שם מנעד הדמויות שהוצעו לה היה מעט רחב יותר. כשחיכתה לשווא לעוד תפקידים מעניינים ומאתגרים, החליטה ליצור הצגה משלה. כך נולדה "שמים עמוקים", שתעלה באופן סדיר באוקטובר בתמונע. בהצגה מגלמת וינשטוק שלל דמויות, שביניהן היא מזגזגת בקצב מסחרר. העיקרית שבהן היא המשוררת האמריקאית סילביה פלאת'.

שער מרקר וומן

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של TheMarker Women

פלאת' נולדה ב־1932 בבוסטון, והוכרה כיוצרת פורייה וגאון ספרותי בגיל צעיר. היא למדה במכללת ואסר המהוללת לנשים וכבר אז סבלה מהתקפי דיכאון. בתחילת שנות ה־50 היא צללה לרומן סוחף עם המשורר טד יוז ונישאה לו. השניים עברו להתגורר בבית כפר ונולדו להם בת ובן. הנישואים היו סוערים ולוו בבגידות רבות מצידו של יוז, שהיה אז בשיאו כמשורר. בסופו של דבר הוא עזב את הבית, ופלאת' התאבדה באמצעות הכנסת ראשה לתנור פועל.

ההצגה נוצרה בהשראת "פעמון הזכוכית", הרומן האוטוביוגרפי למחצה של המשוררת, שמעולם לא זכה להכרה כמו השירה שלה. וינשטוק מספרת כי מצאה ברומן הד לשאלות שהעסיקו אותה – על נשיות, ציפיות ומוסכמות חברתיות – והחליטה לעסוק בנושאים אלה בהצגה; אך זאת, מבלי לגולל בפני הצופים את סיפור חייה של המשוררת באפן המסורתי מראשיתו ועד סופו הטראגי. כך, יצאה וינשטוק למסע חיפושים ארוך אחרי הפורמט הנכון לה.

"נמנענו מללכת לכיוון של המניפולציות הרגשיות שהסיפור של סילביה מזמין", אומרת וינשטוק. החלטה זו נפלה לדבריה אחרי ששמעה ראיונות רדיו עם פלאת'. "בראיונות היא היתה מרתקת, ורבלית מאוד, ונשמעה מלאת חיים. יש דיסוננס בין האופן שבו תופשים אותה לבין מה שהיתה באמת". במקום להתמקד בסיפור הדרמטי של התקפי הדיכאון או ניסיונות ההתאבדות, ההצגה מתמקדת בעיצובה של אישה צעירה.

אשת התיאטרון נעמי יואלי ("אקס חמותי החורגת"), המתמחה בתיאטרון פרפורמנס ושהיתה מורתה של וינשטוק, עודדה אותה להוציא את הרעיון הראשוני של ההצגה לפועל.ואולם רק כאשר הצטרף אל וינשטוק בן זוגה, איש הקולנוע והטלוויזיה נדב אהרונוביץ', ההצגה החלה לקרום עור וגידים. בלי לנסח זאת במפורש ובלי "לצאת עם דגלים" כלשונה, "שמים עמוקים" היא הצגה פמיניסטית טעונה בביקורת חברתית שנונה, אך גם מלאת הומור, ובעיקר, מצליחה לגעת בצופים. היא עלתה לראשונה ב־2014 בפסטיבל "מרכז הבמה" בפסטיבל ישראל ושנה לאחר מכן הוצגה ב"פסטיבל אישה".

בגרסה של "שמים עמוקים", פלאת' – אותה מגלמת וינשטוק הלבושה בשמלה אדומה מצויצת ובתסרוקת בסגנון שנות ה־50 - היא אישה הנקרעת בין רצונה לעמוד בקריטריונים החברתיים ואף להצטיין בהם, לבין ביקורתה כנגד הסד החברתי שבו נתונות נשים. "האמביוולנטיות והדואליות בין הרצון להצליח בכל מחיר לבין מחיר ההצלחה הזו, זה הסיפור של נשים גם כיום", אומרת וינשטוק. התקופה היא שנות ה־50 בארצות הברית, עם המתח בין פנים לחוץ, מראית העין של ניקיון בוהק ומכירות לוהטות של מכשירי חשמל לנוחות עקרת הבית, המתפוצצת מבפנים.

תוכנית טלוויזיה שיצאה משליטה מספקת את המסגרת. ההצגה נפתחת כשווינשטוק מגלמת את המנחה בתוכנית הביוגרפית הבדיונית, שעוברת בין תחנות חייה של פלאת'. המנחה מתוחה מדי, התנועות שלה זוויתיות, חיתוך הדיבור חד מדי, כאילו היא מנסה בכל כוחה להפגין שליטה, אך נראה שבעוד רגע תתפרק. זו הצגה תזזיתית מאוד, החושפת את וינשטוק כקומיקאית עם כושר תזמון מצוין. אך ההישג הגדול שלה הוא לא רק בכך שהיא מספרת על אישה מסוימת וידועה מאוד ברגע אחד בהיסטוריה, אלא גם ביכולתה לומר משהו חשוב על הדיכוי ועל המתח שבו נשים נמצאות.

מודעות יתר לקודים החברתיים

מעין וינשטוק
דודו בכר

זו הפעם הראשונה שווינשטוק מעלה הצגה משלה ואף נמצאת על הבמה לבדה. "תמיד רציתי להיות שחקנית יוצרת", היא אומרת. "עשיתי כמה דברים בלימודים, אבל תמיד זה היה בשיתוף פעולה, אף פעם זה לא היה הדבר שלי ממש, שאני יזמתי והובלתי. בפרויקט הזה יש לי המון חופש לבחור. אבל זה אומר שאני גם חתומה על הכל. האצבע המאיימת מצביעה אלי".

זה לא מפחיד?

"זה לא פשוט להיות לבד על הבמה, חשופה, בלי לקבל אישור מאף אחד. אבל זה לא קרה במקרה. חיפשתי דרך להתנתק מהתלות בתיאטרונים הממוסדים ובטלוויזיה. זה כמובן נוח יותר כשמישהו אומר לך מה לעשות, ואני בהחלט אחזור לזה, אבל אין תחליף למקום הזה של ליצור לעצמי את העבודה שלי ולהיות פחות תלויה בסביבה. עשיתי זאת במטרה להסתכן ולצאת מאזור הנוחות".

יצירה של הצגה המבוססת על דמות מוכרת כמו פלאת' היא אכן יציאה מאזור הנוחות?

"שאלתי את עצמי מה הרלוונטיות שלה לחיים שלנו כיום, לחיים שלי. כל יוצר צריך לשאול את עצמו מה הצידוק לאמנות שלו, ולא להסתתר מאחורי הגב של האמן. מה שצעק אלי חזק מתוך הספר 'פעמון הזכוכית' הוא שפלאת', באמצעות האלטר־אגו שלה אסתר גרינווד, חיה במודעות יתר לקודים ולצווים החברתיים, עד כדי כך שהיא מתפקדת כמו בתוך בועה – פעמון הזכוכית.

"אני יכולה להזדהות עם הדואליות הזו ועם המתח בין הרצון להשתלב, להגיע להישגים ולקבל אישור מהסביבה, לבין חוסר הרצון או היכולת לשחק את המשחק. פלאת' כל הזמן מודעת למלאכותיות שבקודים האלה ותוהה לגבי השרירותיות שלהם. היא שואלת את עצמה למה נשים צריכות לשאוף בין היתר להתחתן ולהביא ילד. אני, כמה עשרות שנים אחריה, בחרתי לא להתחתן. בגיל 35 אין לי ילדים. ועדיין, אני יכולה להזדהות עם מכלול הדילמות הללו, שאופייניות לנשים גם כיום".

באמצעות המנחה הנוירוטית של תוכנית הטלוויזיה, מפנה וינשטוק חיצי ביקורת למדיום זה. "הציפיות החברתיות המוגזמות מנשים מחוזקות באמצעות תוכניות הריאליטי. היותך רווקה או נשואה, השאלה אם את רוצה ילדים או לא. זה תמיד הדיון. ובמילים אחרות, בודקים איפה אני ביחס לצווים החברתיים. יש יד מכוונת בעריכה ובבימוי".

גם דרמות הטלוויזיה, לדברי וינשטוק, חוטאות באופן הייצוג של נשים. "יש הרבה אמהות משוגעות בסדרות הישראליות: קרן מור ב'יום האם', עדי אשכנזי ב'בלתי הפיך'. זו תמיד האמא האובססיבית שכל החוטים שלה במוח כאילו התרפפו או ניתקו מהמקום. הדימוי הזה לא בא לטעמי ממקום של חמלה, אלא ממקום של לרדת ולצחוק עליה. לא מנסים להבין אותה. לא אומרים 'רגע, בואו נראה כמה לחץ יש עליה'. היא צריכה להיות אמא מושלמת, לעשות קריירה וגם להיראות טוב כמו בפרסומות, מיד אחרי לידה".

וינשטוק מתקוממת לנוכח הסד הזה של המושלמות, שנשים נתונות בו. היא מזכירה בדבריה את רשמה סאונג'ני, מייסדת המיזם She Codes המעודד נשים ונערות לפתח תוכנה. בהרצאת טד, אמרה סאונג'ני כי "אנחנו מגדלים את הבנות שלנו להיות מושלמות, ואת הבנים שלנו להיות אמיצים". סאונג'ני מספרת מה קורה לבנות שמקבלות משימה בכיתה – לכתוב קוד לבדן. "המרצה מגיע ורואה מסך ריק. הוא חושב שהן בזבזו את הזמן ולא עשו כלום. אבל האמת היא שהן כתבו קוד, ופשוט מחקו אותו. כי בנות מעדיפות להציג מסך ריק מאשר שייראו את הטעויות שלהן".

"מחקר הראה שגברים מגישים קורות חיים למשרה אם הם עונים על 60% מהדרישות. נשים לא מעזות לעשות זאת, אלא אם הם הן מתאימות ל־100% מהקריטריונים", מוסיפה וינשטוק. "למה? כי החברה מכוונת את הגברים ליטול סיכון. היא משדרת להם שזה בסדר אם הם ייפלו על הפנים וישברו שיניים – העיקר שיצליחו. כילדה, הייתי עושה שטויות ונופלת המון. היו אומרים לי 'יש לך ברכיים של בן'. כאילו בנות אמורות להישמר ולהיזהר פן הגוף שלהן יישבר. בהמשך הפנמתי את הזהירות הזו, שלא ליפול. זה מראה שהדיון הזה לא שייך רק לשנות ה־50 וה־60".

מעין וינשטוק
Noa Eisenstadt

חיים במשפחה של נשים

וינשטוק נולדה ב־1981 וגדלה בנתניה. הוריה התגרשו כשהיתה פעוטה. היא בת יחידה, ומאחר שאמה עבדה שעות ארוכות, היא חזרה מבית הספר אל סבתה – שכיום מתקרבת לגיל 100. סבתה, אומרת וינשטוק, היתה דמות מרכזית מאוד בחייה, וממנה ספגה את התאווה לשלמות. "חייתי במשפחה של נשים: אמא שלי וסבתא שלי", היא מספרת. "סבי, שהיה רופא, נפטר לפני שנולדתי, ומאז סבתא חיה לבד, אף שהיו לה מחזרים רבים. בעיני היא היתה אישה חזקה, המודל שלי. היא היתה יפהפיה, שיערה עשוי במספרה, מתלבשת טיפ־טופ, הארון שלה מלא בכל טוב. הייתי הולכת אליה ברגל, הליכה לא קצרה מדי יום. כשהייתי מגיעה, השולחן היה ערוך כמו במסעדה. כל ארוחה היתה של שלוש מנות. סלט עם רוטב שהיה מחכה בתוך צנצנת. אני הייתי מתבקשת לנער אותו ולמזוג מעל הסלט, כמו במסעדה. סבתא היתה מאכילה אותי מול הטלוויזיה בלי שאצטרך להזיז את העיניים מהמסך. הפנמתי היטב את הדימויים שנשקפו מהמסך או מעיתוני הנשים שהיו תמיד על השולחן בסלון".

בנערותה, השתתפה וינשטוק בחוגי תיאטרון, ואת שירותה הצבאי עשתה בתיאטרון צה"ל, "שם בעצם התחלתי להבין שזה לא סתם תחביב אלא משהו שארצה לעשות כל החיים". בשירות הצבאי היא הכירה את שחקני סדרת הילדים המצליחה "הפיג'מות" (קובי פרג', עודד פז ואילן רוזנפלד) ואף היתה בת זוגו של פז. "אז הבנתי שמשחק הוא אמנות. הייתי בסביבה של אנשים שיוצרים וכותבים את הדבר שלהם. זו היתה השראה גדולה. הייתי צעירה, ילדונת, וספגתי את האווירה מהצד. זה השפיע עלי".

ואולם, וינשטוק הלכה בדרך משלה. עם הטלוויזיה היא מנהלת יחסי אהבה־שנאה. "אני אדם ביקורתי. גם בגלל העין הקלינית שקיבלתי מסבתא שלי והפרפקציוניזם. פעם הייתי מבטאת את הביקורת בצורה בוטה יותר, אבל התבגרתי. אני כבר לא יוצאת חוצץ ולא מנסה לתקן אף אחד. במקום זה, אני יוצרת. אני חושבת שלכל דבר יש מקום, אבל גם בבחירות הצפייה אני הולכת על האלטרנטיבות".

את התפקיד הראשון שלה קיבלה וינשטוק ב־2005, כשעוד למדה בשנה ג' בניסן נתיב. "זו היתה הסדרה 'מתי נתנשק' של דלית קהן, ושיחקתי לצדם של ליאור אשכנזי ועדי עזרוני. אני זו שנכנסה ביניהם. שיחקתי שם 'ערסית' ונהניתי מאוד. לדעתי זו היתה סדרה מצוינת. כתבה אותה אישה שעשתה דברים שלא עושים כיום. היו לי בהחלט חלומות ושאיפות, ולכן אחרי הסדרה היתה לי תקופה מתסכלת. את הולכת לאודישנים ומחכה ורואה כאלה שמקבלים את ההכרה, שרודפים אחריהם, ואת שואלת את עצמך למה דווקא הם.

"אבל עם הזמן הבנתי שגם אם יש לי לכאורה את המראה של הכוכבת, או של בת השכן, אין לי את הגינונים של ה'איט גירל'. למיינסטרים קשה איתי. לא קל להכניס אותי למשבצת".

ואם היו מציעים לך תפקיד נחשק בסדרה?

"ההנחה שכל שחקנית רוצה להיות כוכבת מפורסמת לא ממש עובדת אצלי. אני לא אומרת שהדברים לא קורצים. מצד אחד אני עדיין הולכת לאודישנים ורוצה להצליח גם בטלוויזיה. זה יותר מהמקום ההישרדותי, כי זו פרנסה. בפרינג' אני בקושי מכסה את ההוצאות שלי.

"אני גם לא אומרת שהפניתי גב לכוכבות. אבל כל הזמן יש דילמה אם ללכת בדרך הקלה או הקשה. כשחקנית, אני יודעת מה לעשות כדי שהקהל יאהב אותי וימחא כפיים, אבל ההחלטה היא ללכת על מורכבות. ההצגה לא עושה לקהל חיים קלים, אנחנו לא לוחצים על כל הכפתורים של הרגש. אני לוקחת סיכון. הולכת על האופציה של לשבור שיניים.

"טלוויזיה היא סוג של סם. אני רוצה להיות שם, ואני לא מספיק שם. הבנתי שהתמכרות הזו לא טובה לי, כי זה מושך אותי למטה. גם פייסבוק יוצר אפקט דומה. אם בעבר רק שחקנים היו לוקים בתחרות על תשומת הלב ואהבת הקהל, עכשיו זה קורה לכולם. כולם חיים את הרצון לתשומת לב. יש בי את האמביוולנטיות הזו ולכן הזדהיתי כל כך עם פלאת'. היא ראתה שאנשים מאפשרים לחברה לכוון את הבחירות שלהם בחיים, אבל היתה שבויה ולא הצליחה לצאת מזה. היא לא יכולה היתה לנפץ את פעמון הזכוכית. אני לפחות מנסה".

ממיילי סיירוס למרגרט קוואלי

תצוגת התכלית של מעין וינשטוק בהצגה "שמים עמוקים" ושפת הגוף שלה מזכירים במידה מסוימת את הפרסומת החדשה והמדוברת של ספייק ג'ונס לקנזו. נראית בה השחקנית מרגרט קוואלי, אישה יפה ועדינה, הפורשת מאירוע חברתי ומתפרקת מחוץ לאולם בספק ריקוד ספק התקף זעם, באופן הסותר לחלוטין את המראה הברבורי שלה.

"מצפים ממני לחגוג את איך שאני נראית. אבל מה קורה אם לא נוח לי בדימוי המקובל?" מכריזה וינשטוק, שמרבה לעשות פרצופים, העוויות ותנועות חדות שלא מצופים ממנה ואף מכערים אותה.  "אני חלק מהיצירה", היא מסבירה. "הגוף שלי, איך שאני נראית, מייצגים את הציפיות ממני".

התרבות, כמו גם הפרסומות, מצטיינות בניבוי תהליכים חברתיים ובשיקוף שלהם. לפרסומת של קנזו  אפשר להוסיף את הזמרת סיה והסירוב המוחלט שלה לשחק את המשחק, שמתבטא בעמידה הסטטית שלה על הבמה. ואיך אפשר לשכוח את מיילי סיירוס, שעברה מהפך בן לילה בזכות הוצאת הלשון הסוררת והענטוזים - שפת גוף שחתרה תחת הדימוי הקודם שלה, של הילדה הטובה.

הראיות מצטברות לכך שנשים שמתמרדות נגד מיתוס היופי קיימות גם במיינסטרים ולא רק בשוליים, בקרב הפמיניסטיות. אין ספק שהקולות הללו מעניינים גם כי תהיה להם השפעה מיידית על האופנה, המוסיקה והתרבות הפופולרית שמאחוריהם עומדים מנגנונים כלכליים וחברתיים כבירים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#