"עד היום אני קם בלילה וחושב שאני בכלא. בכל פעם שאני שומע סירנה - אני בחרדה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"עד היום אני קם בלילה וחושב שאני בכלא. בכל פעם שאני שומע סירנה - אני בחרדה"

אברהם בן חיים הגיע לבית המשפט העליון בגלל סכין לקילוף פירות שנמצא בכיסו ■ אולג גוסקוב נאסר כי לא שילם קנס למשטרה ■ חמד זינאתי ישב ארבע שנים בכלא בגלל רצח שלא ביצע ■ המקרים של הסנגוריה הציבורית ששינו את פני המשפט הישראלי

12תגובות
בית סוהר
תומר אפלבאום

"שלושה ימים אחרי שנגזר עלי מאסר עולם על רצח שלא ביצעתי, שכבתי כמו צמח בבית הסוהר רימונים וחשבתי שהחיים שלי נגמרו. הייתי שבור. בשיחה עם העובדת הסוציאלית אמרתי לה שזהו, אני לא יכול לערער. נגמר לי הכסף. אין לי יכולת לממן עורך דין".

כך פתח חמד זינאתי את נאומו בכנס לרגל 20 שנות סנגוריה ציבורית שהתקיים ביוני באוניברסיטת תל אביב. את הנאום הקריאה בתו בקול רועד, משום שזינאתי לא היה מסוגל לדבר מרוב התרגשות. הוא עמד על הבמה לצד בתו ורעייתו ובכה. באולם המלא מפה לפה ישבו שופטים, בכירים במערכת המשפט ועורכי דין. היו שם גם שרת המשפטים, איילת שקד; נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור; היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט; ופרקליט המדינה שי ניצן.

כולם הקשיבו בדממה לסיפורו של זינאתי, שהורשע ברצח שלא ביצע, נידון למאסר עולם וישב בכלא יותר מארבע שנים עד לזיכויו בבית המשפט העליון. הוא תיאר איך ישב במשך ימים שלמים בתאו, קרא שוב ושוב את פסק הדין המרשיע וסימן את כל מה שבית המשפט המחוזי הסתמך עליו ולא היה לו שום קשר למציאות. הוא סיפר על הימים הקשים בכלא ועל המאבק הארוך להוכחת חפותו בבית המשפט העליון.

"אפילו אם הייתי מנסה לתאר את הפחד, הדאגה, הסבל והסיוטים שעברתי בבתי הסוהר השונים, לא הייתי מצליח", המשיכה בתו של זינאתי, סטודנטית למשפטים, להקריא את סיפורו של אביה. "בזיכרון שלי בתי הסוהר הם תחנות של השפלה ופחד מתמשך, זיכרונות שמלווים אותי ולא מרפים ממני. בבית מעצר קישון נחשפתי למציאות שבה הכל אפשרי: דקירות, קטטות, וסחר בסמים. גם בעיות הבריאות שלי לא טופלו כראוי, אלא לאחר התערבות של בית המשפט שחייב את בתי הסוהר לכבד את הנחיות הרופא. המציאות הזאת כמעט גרמה לי לאבד תקווה ביכולת שלי להוכיח את חפותי במערכת המשפט, אבל לא היתה לי ברירה אחרת אלא להמשיך ולהאמין".

כמה ימים אחרי אותה שיחה קשה עם העובדת הסוציאלית, זינאתי התבשר כי יקבל ייצוג משפטי מהסנגוריה הציבורית. "אחד הדברים שאני זוכר היטב הוא הביקור הראשון שלנו אצל זינאתי בכלא. הסוהרים אמרו לנו, 'אה, נו, ההוא שלא מפסיק לבלבל לנו את המוח על זה שהוא חף מפשע'", נזכר הסנגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, שייצג את זינאתי בהליכים שהתקיימו בבית המשפט העליון יחד עם עו"ד משה סרוגוביץ. "התחלנו קרב בעלייה. המקרים שמסתיימים בזיכוי הם נדירים אבל אנחנו האמנו בתיק".

המערבולת שאליה נקלע זינאתי החלה ביוני 2007, אז נמצאה באחד מכבישי הגליל המערבי גופתו של יוסף עלי. חקירת המשטרה העלתה כי אשתו של המנוח ניהלה רומן עם גיסה, כאמל עוויד. עוד התגלה, שזינאתי שכר חוקר פרטי שתיעד את המפגשים של השניים, והשתמש בצילומים כדי לסחוט את עוויד, שעמו היה לו סכסוך כספי.

המשטרה עצרה את עוויד, זינאתי ואדם בשם סאלח בדוי, שהיה עוזרו של עוויד. בסופו של דבר, בדוי הפליל את זינאתי ועוויד ברצח בפני מדובב. בכתב האישום שהוגש נגדם נטען כי הם נפגשו עם עלי כביכול כדי להראות לו את התמונות, אולם למעשה כדי לרצוח אותו בשביל לשמור על הרומן בסוד. לאחר שחנקו אותו ביימו תאונת דרכים. זינאתי ועוויד הורשעו ברצח.

הסנגוריה הציבורית הגישה לבית המשפט העליון ערעור על הרשעתו של זינאתי, ובסופו של דבר המאבק על חפותו נשא פרי: בנובמבר 2011 החליט הרכב שלושה שופטי בית המשפט העליון - אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר - לזכות אותו. "אחרי הזיכוי ירדנו אליו לתא המעצר שמתחת לאולם בית המשפט, וזה היה רגע מרגש מאוד. פתאום גם היחס של הסוהרים אליו השתנה", אומר ספיר. גם עוויד עירער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה.

חאמד זינאתי
ירון קמינסקי

עבור זינאתי, זה היה בלתי נשכח: "זה היה היום שבו נולדתי מחדש. הסיעו אותי מבית הסוהר שיטה לבית המשפט העליון בירושלים כדי לקבל את פסק הדין. לא הפסקתי לרעוד, וכשהגיע תורי הפסקתי לנשום עד שכבוד השופט ג'ובראן הודיע שזיכו אותי מכל ההאשמות. נפלתי לרצפה. סוהרי נחשון הרימו אותי והוציאו אותי מהאולם. מאותו רגע לא הפסקתי לבכות מרוב שמחה על כך שהאמת יצאה לאור מצד אחד, ומרוב כאב מצד שני על כל השנים האיומות שעברו עלי הרחק מאשתי ומילדיי. למחרת הזיכוי, ב–5:00 בבוקר התעוררתי בביתי ביקיצה טבעית. עד היום אני מתעורר מכוח ההרגל בשעה הזו, שבה נערכת ספירה בכלא".

הוא סיפר גם על הקשיים שמלווים אותו גם כיום, כמעט חמש שנים אחרי שחרורו: "אני כבר לא נאשם וכבר לא אסיר, אבל הקושי עדיין לא מאחוריי. עד היום מלווה אותי סימן שאלה שאני רואה בעיני הסביבה, האם הזיכוי הוא זיכוי אמיתי? אם קוראים את הנימוקים של הזיכוי רואים שאין לי שום נגיעה בתיק, אבל לאנשים יש ספק. עד היום יש לי קושי למצוא עבודה. ויש גם בעיות רפואיות שמהן אני סובל. עד היום אני קם בלילה וחושב שאני בכלא. בכל פעם שאני שומע סירנה משטרתית אני בחרדה. המשפחה שלי התמודדה יותר מארבע שנים בלי בעל, בלי אבא, בלי פרנסה, עם השיפוטיות של החברה. הילדים שלי שמעו מהחברים שלהם שאבא שלהם רוצח. שום סכום של פיצויים לא יכול לפצות את המשפחה שלי על השנים הקשות שעברנו".

השופט זיהה "תמונה מטרידה"

המחלקה שטיפלה בערעור של זינאתי היא המחלקה בסנגוריה הציבורית שאמונה על טיפול בתיקים שמתנהלים בבית המשפט העליון. מבחינת הנאשמים שהורשעו והערעור שלהם מתנהל בבית המשפט העליון, זאת ההזדמנות האחרונה להילחם על חפותם ולהשמיע את הטענות שלהם, שכן החלטת בית המשפט העליון היא האפשרות לומר את המלה האחרונה. אחד האסירים המפורסמים שבהם טיפלה המחלקה הוא רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה לפני כעשר שנים. בדצמבר דחה בית המשפט העליון את ערעורה של הסנגוריה בשמו של זדורוב והחליט להשאיר את הרשעתו על כנה.

למחלקה הזו יש גם שליחות ציבורית: תפקידה הוא לזהות כשלים במערכת החוק ולהשפיע עליהם באמצעות שינוי אמיתי של המשפט הפלילי בישראל, בעידן שבו דעת הקהל רגישה בהרבה לחשיבותה של מערכת הצדק הפלילי. ב-20 שנות קיומה של הסנגוריה הציבורית היא הובילה לשינוי הלכות משפטיות רבות בבית המשפט העליון. הייצוג הייעודי של המחלקה הזו שם דגש על זכויות של נאשמים במשפט פלילי.

מעבר להרשעה או הזיכוי הנקודתיים של האדם שעומד לדין, להליכים שמתנהלים בבית המשפט העליון יש חשיבות נוספת, רחבה יותר, שכן ההחלטות שלו מהוות הלכות שמחייבות את כל הערכאות המשפטיות: בתי המשפט השלום והמחוזי. לכן לתוצאות ההליכים עשויה להיות השפעה אדירה על המשפט הפלילי בכללותו, ובאופן טבעי גם ללקוחות האחרים של הסנגוריה ולנאשמים פליליים בכלל. זאת אחת הסיבות לכך שבסנגוריה הציבורית רואים חשיבות מיוחדת במחלקה הזו.

במקרה של זינאתי, למשל, נידונו סוגיות של שימוש במדובבים וההשלכות של מחדלים חמורים של אובדן חומרי חקירה. הראיה המרכזית נגד זינאתי היתה גרסתו של בדוי, שטען כי היה עד לרצח. על העדות הזאת התבססה ההרשעה. בערעור של זינאתי לבית המשפט העליון נטען, כי מסכת ההבטחות והלחצים שהופעלו על אותו עד היא אמצעי חקירה פסול ולכן יש לפסול אותה. אם לא די בכך, גם תמלילי השיחות הצביעו על שתילת העדות בפיו של אותו עד בידי גורמי החקירה.

השאלה במקרה הזה היתה עקרונית: האם יש לפסול עדות שנגבתה בעקבות דיבוב בשל החשש כי מדובר בעדות שקר? במקרה הזה, הסנגוריה ביקשה לשמוע את הקלטת השיחה עם המדובב, והופתעה לגלות פערים מהותיים בין ההקלטה של השיחה לתמלילי השיחה שהגישה המשטרה לבית המשפט. התברר כי המשטרה החסירה פרטים מהותיים מתמליל השיחה.

קוזלי נ' מדינת ישראל (1999): 
אגב קבלת בקשה למשפט חוזר של הנאשמים ברצח דני כץ ז"ל, נעתר בית המשפט לראשונה לבקשת הסנגוריה הציבורית לצרף אותה לדיון במעמד של ידיד בית המשפט, וליצור באופן תקדימי מוסד משפטי זה

פלוני נ' מדינת ישראל (2002): 
בית המשפט העליון דן בהרחבה במבחנים לקבלת הסדרי טיעון, בעקבות גישות שונות בנושא זה בפסיקה קודמת. התקבל "מבחן האיזון" בין אינטרס הציבור לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם, תוך נטייה גורפת לקבל את הסדר הטיעון

בן חיים ואח' נ' מדינת ישראל (2012): 
בית המשפט העליון דן בפרקטיקה משטרתית של ביצוע חיפושים "בהסכמה", ללא חשד סביר. נפסק שחיפוש מעין זה ייתכן רק כאשר ההסכמה היא הסכמה מדעת, ולאחר שהוסבר לאותו אדם על זכותו לסרב לחיפוש. פסק הדין הביא לשורה ארוכה של זיכויים וביטול כתבי אישום בכל רחבי הארץ, בעקבות פניה מרוכזת של הסנגוריה הציבורית

טורק נ' פרקליט המדינה (2011): 
בית המשפט העליון חייב את המדינה לקיים הסדר טיעון לאחר שחזרה בה ממנו. נקבע כי כדי שהדרג הבכיר ביותר — פרקליט המדינה — "ישתחרר" מהחלטה של קודמו, במקרה זה המשנה לפרקליט המדינה, יש צורך בגילויין של נסיבות חדשות או בשגיאה שלא ניתן להשלים אתה

הונצ'יאן לין נ' מדינת ישראל (2010): 
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מורשע ברצח, אך קבע אגב כך הלכה חשובה לגבי המועד להודעה על זכות ההתייעצות עם עורך דין בתחילת החקירה, ולגבי כריכתה של הודעה זו ביידוע על הזכות לקבל סנגור ציבורי

הסנגוריה הציבורית נ' 
ועדות השחרורים (2010): 
עתירה לבג"ץ נגד החלטות ועדות השחרורים שלא לקיים דיונים בתקופת שביתות פרקליטים. העתירה התקבלה ובית המשפט העליון הורה לוועדות השחרורים לקיים את הדיונים גם בעת השביתה ולא לבטלם באופן גורף

הסנגוריה הציבורית נ' ד"ר ברוך (2009): 
עתירה לבג"ץ נגד עריכת חוות דעת פסיכיאטריות בהליכי מעצר על ידי קרימינולוגים שלא הוסמכו לכך. בעקבות העתירה הופסק הנוהג

השופט ג'ובראן, שלא יכול היה להישאר אדיש למקרה הזה, מתח ביקורת על המשטרה ואמר: "התעורר אצלי חוסר נחת בשל הפער המשמעותי בין נוסח התמלול המקורי שהוגש לבית המשפט, לבין תיקוני התמליל...מן הראוי שבכל הנוגע להיבטים עובדתיים של הראיות (כגון תמליל), יקבעו לעצמם גורמי החקירה רף גבוה של מהימנות. אין ספק כי קיומו של ספק באשר לאופן התמלול מטיל על נאשמים נטל כלכלי שאינו נחוץ, וכן מקשה על מאמציו של בית המשפט לגילוי האמת".

אך זו לא היתה הבעיה היחידה במקרה הזה. התברר כי המשטרה איבדה את אחת הקלטות המהותיות של השיחה בין המדובב לעד. מתוך שלוש קלטות, נמצאו שתיים בלבד, והקלטת המשמעותית ביותר של השיחה בין העד למדובב, רגע לפני שניגש לחוקרים ומסר את העדות המפלילה - נעלמה. במשטרה טענו כי מדובר בפגם טכני. בפסק הדין יש גם אמירות חשובות בנוגע למחדלים של אובדן חומר חקירה משמעותי. תמלילי השיחה בין המדובב לעד אכן היו מקוממים. המדובב נשמע אומר לעד: "נו תפתח עליהם גבר, תסדר איזה שקר ותפיל אותם כוס אמא שלהם. תסיים איתם ותגיד להם בואו הנה אחד שניים שלוש, תפיל אותם. הרי הם לא יגידו מי הם. היו שלושה ואתה הרביעי, אתה יצאת בזכות עורך הדין שלך החזק. אתה מבין?...אבל אתה צריך להביא מישהו אחר במקומך".

המדובב גם הציע לעד להפיל את הכל על הגב של זינאתי, ואמר לו: "אל תטעה בשום מלה ויום שלישי אתה בבית...כוס אמא שלהם. תעשה איך שאני אומר לך לעשות אתה תצא. מה שאמרתי לך אתמול...עכשיו אתה תגיד כמו שאני אומר לך...עכשיו אני הולך לבנות לך תוכנית...עכשיו אני אחבר לך ואתה תגיד, אני אחבר לך ואתה מספר...אנחנו נתפור לו את זה הלילה".

כך נשמעה אחת השיחות בין השניים:

בדוי: טוב, אבל על מה אני אפתח?

מדובב: אנחנו נתפור לו את זה הלילה.

בדוי: זאת הבעיה.

מדובב: תגיד שאתה שמעת כי הסוחט (זינאתי; י"ג) היה מאיים על...

בדוי: תתאזר בסבלנות תהיה בפוקוס.

מדובב: תפיל את זה על הגב של הסוחט...וייצא נכון גם. ואני אגן עליך.

...

בדוי: על מה לפתוח?

מדובב: נחבר משהו אבל אל תשכח אף מלה.

...

בדוי: טוב, אז מה אני אמור לעשות?

מדובב: לפתוח על שניהם.

בדוי: מה לפתוח?

מדובב: ותגיד להם שאני יודע שיש סכסוך בין שניהם, על האשה, והסוחט היה מאיים שאני מלמד אותך שיעור, למה? כי זה, יש שאתה אומר שהנרצח, יהיה זכרונו לברכה מי שלא יהיה, ליד הכפר של המתווך".

ג'ובראן הדגיש כי קריאת התמליל מעלה תמונה מטרידה. בסופו של דבר הוא פסק באמירה חריגה בחריפותה כי העדות היא ראיה מרכזית ש"דגל שחור משחור מתנוסס מעליה".

מותר לסרב לחיפוש

אברהם בן חיים
איציק בן מלכי

בשנות פעילותה של המחלקה היא טיפלה בהליכים רבים, שבהם נקבעו הלכות חשובות בדיני עונשין, סדר הדין הפלילי, דיני ראיות ומדיניות ענישה. "היתרון שלנו הוא שאנחנו רואים את התמונה הרחבה", מסביר עו"ד טל ענר, שעומד בראש המחלקה. "כשעורך דין פרטי מייצג נאשם בערעור על תיק שוד, הוא רואה לנגד עיניו את הבעייתיות בתיק אחד. אנחנו, לעומת זאת, רואים עשרות תיקים כאלה ויכולים לזהות פרקטיקות בעייתיות בהגדרה של העבירה או בענישה. זה מאפשר לנו לפתח את המשפט הפלילי".

אברהם בן חיים לא חלם ששמו ייהפך להלכה משפטית מחייבת וחשובה בדין הפלילי. סביר להניח שאם לא היה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, התיק הקטן שלו היה מסתיים עוד הרבה קודם ולא היה מתקרב בכלל לבית המשפט העליון. אבל מבחינת הסנגוריה הציבורית המקרה שלו היה עקרוני והתוצאה שלו היתה בעלת השפעת רוחב, וכך נולדה הלכת בן חיים שקובעת כי השוטרים צריכים לקבל את הסכמתו של מי שהם מעוניינים לערוך עליו חיפוש ולהבהיר לו שיש לו זכות מלאה לסרב לכך.

הכל התחיל בסוף מאי 2007, כשבן חיים פגש ברחוב נווה שאנן בתל אביב שני שוטרים ושוטרת, שהיו בסיור שגרתי באזור התחנה המרכזית. השוטרים ביקשו ממנו להזדהות, וחיפוש במסוף המשטרתי העלה כי לבן חיים יש רישום פלילי בגין עבירות שבוצעו לפני כעשור, אולם לא עומד נגדו צו מאסר. אחד השוטרים ביקש מבן חיים לרוקן את תכולת כיסיו. בן חיים עשה זאת מיד, ובין המסמכים שהוציא התגלתה סכין. הוא הסביר לשוטרים כי הסכין משמש אותו לקילוף פירות, שכן אין לו שיניים תחתונות. השוטרים לא היו מוכנים לקבל את הטענה הזו, עיכבו אותו לחקירה בגין החזקת פגיון ולקחו אותו לתחנת המשטרה. כעבור כמה חודשים הואשם בן חיים בהחזקת סכין שלא כדין.

בית המשפט השלום זיכה את בן חיים, וקבע כי הסכין לא קביל כראייה מפני שהליך החיפוש שנערך בעניינו היה בלתי חוקי. הפרקליטות הגישה ערעור על הקביעה הזו, וכך מצא את עצמו בן חיים מורשע על ידי בית המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור, וקבע כי גם בהנחה שהחיפוש היה בלתי חוקי - לא היה מקום לפסול את הסכין כראיה. במקרה הזה, הסנגוריה הציבורית ריכזה שלושה תיקים דומים שעוררו שאלה דומה של חיפוש ללא הסכמה. אחד מהם היה המקרה של בן חיים, השניים האחרים נגעו לחיפוש סמים.

במארס 2012 הוכרע הערעור הזה בפסק דין דרמטי של בית המשפט העליון. הרכב של שלושה שופטים בראשות הנשיאה דאז, דורית ביניש, שירטט את גבולות המותר והאסור בחיפוש המשטרתי. ביניש, שאליה הצטרפו השופטים עדנה ארבל ויורם דנציגר, קבעה כי חובה על שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו או בחפציו של אדם, ללא צו שיפוטי וללא חשד סביר, להבהיר לאדם כי נתונה לו הזכות לסרב לחיפוש - וכי סירוב זה לא ישמש נגדו.

"בהלכת בן חיים יש שני חידושים עיקריים", אומר ספיר. האחד נוגע לדבריו לשאלה של חיפוש בהסכמה. "הכלל הוא שאפשר לערוך חיפוש על אדם רק אם יש חשד סביר להימצאות של חומר אסור או נשק עליו, אבל היתה פרקטיקה של המשטרה שעקפה את הכלל הזה במקרים שבהם לא היה חשד סביר. הפרקטיקה של השוטרים היתה לבקש את הסכמתו של אותו אדם לחיפוש. אבל אנחנו ראינו בשטח, וכך טענו גם בבית המשפט, כי בפועל זאת לא באמת הסכמה אלא ציות. הרי אדם, כמו בן חיים למשל, שמגיעים אליו שוטרים חמושים ואומרים לו 'תראה לנו מה יש לך בכיסים', הוא לא מבין שמבקשים את הסכמתו. הוא חושב שהוא חייב, ואם הוא לא יעשה את זה - ייעצר".

בסופו של דבר, בית המשפט העליון קיבל את עמדתה של הסנגוריה וקבע כי ההסכמה חייבת להיות הסכמה מדעת, כלומר השוטרים מוכרחים להגיד לאותו אדם שיש לו זכות לסרב ושלא יאונה לו כל רע אם יסרב. "ההלכה הזו למעשה חיסלה למשטרה את האפשרות של חיפוש בהסכמה, והחזירה את הכלל שמאפשר חיפוש רק כשיש חשד סביר", מסביר ספיר.

החידוש החשוב השני בפסק הדין נוגע לפסילה של ראיה חפצית שהושגה שלא כדין. במקרה של בן חיים הראיה שנפסלה היא הסכין שנמצא בכיסו. לפני פסק הדין הזה, בית המשפט פסל רק הודאות של נאשמים שהושגו בצורה לא חוקית. "בעקבות הזיכוי של בן חיים, איתרנו את כל התיקים הפתוחים שהיו לנו עם מקרים דומים ופנינו אתם לתביעה. ההצלחה היתה מעל למצופה", אומר ספיר. "תוך חודשיים קיבלנו תשובה של התביעה על סגירת עשרות תיקים". גם כיום, ארבע שנים מאז הקביעה המשפטית הזו, כמעט בכל יום יש זיכוי על פי הלכת בן חיים או התפתחות שלה, אומרים בסנגוריה.

המערכת שוללת את חירותם של אלפי בני אדם

גם אולג גוסקוב נהפך לשם נרדף להלכה משפטית חשובה, אחרי שנעצר מפני שלא שילם קנס למשטרה. בתחילת נובמבר 2011 הוא קיבל שיחת טלפון מנציג של המשטרה, שביקש ממנו להתייצב בתחנה לצורך בירור. גוסקוב התייצב בתחנה, אלא שאז למרבה הפתעתו הוא נאזק והובל אחר כבוד למעצר. הסיבה לכך היתה מפתיעה לא פחות: הוא לא עמד בתשלום קנסות שהוטלו עליו בשני תיקים פליליים. המרכז לגביית קנסות הגיש לבית משפט השלום ברחובות בבקשה להוציא נגדו צו מאסר אחרי שגם עיקול שהוטל על החשבון שלו לא עזר. גוסקוב טען ששלם את הקנסות לפני שנים, אבל זה לא עזר לו - והוא מצא את עצמו מאחורי הסורגים.

גוסקוב לא היה היחיד שנקלע לסיטואציה כזו. עד אז עצרה המשטרה מדי שנה אלפי חייבים שהוטל עליהם קנס פלילי ושלטענתה הם לא פרעו במלואו. "אלה היו אנשים שבכלל לא ידעו שהמדינה החליטה להפעיל נגדם הליך מאסר במקום הקנס שלא שילמו. מועד תשלום הקנס היה עובר והם היו מוצאים את עצמם במאסר. נתקלנו במקרים של אנשים שהגיעו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה, וכשהשוטרים בדקו את שמם הם גילו שיש נגדם צו מאסר ולקחו אותם לכלא", מסביר ספיר.

גם במקרה הזה התיק היה עקרוני. "טענו שכל המנגנון הזה לא חוקי. הרי המטרה היא לא להעניש את האדם שלא שילם את הקנס, אלא לתת לו אפשרות לשלם אותו. לכן אמרנו שיש לתת התראה מסודרת ובמידת הצורך לקיים דיון בבית המשפט", מסביר ספיר. במקרה של גוסקוב הסנגוריה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על צו המאסר שהוציא בית המשפט השלום. השופטת נגה אהד קיבלה את הבקשה, הורתה על שחרורו של גוסקוב ומתחה ביקורת על הנוהל הזה, אולם המדינה לא הסכימה לקבל זאת והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בתגובה שהגישה הסנגוריה לבית המשפט העליון היא הדגישה כי התברר לה שקיימת "פינה אפלה" במשפט הישראלי, שבה נוהגת המערכת, כעניין שבשגרה, לשלול מדי שנה את חירותם של אלפי בני אדם - ברובם המכריע עניים ובלתי מיוצגים - ללא הליך ראוי המקיים סטנדרטים חוקתיים מינימליים. עוד נטען כי בדרך כלל המאסרים האלה נעשים במפתיע ובדרכים מגוונות. לעתים, השוטרים מגיעים במפתיע לבית של החייב ואוסרים אותו, ולא ניתנת לו הזדמנות להתגונן, לבקש עיכוב ביצוע או ייצוג משפטי.

בפסק הדין, שכתב השופט אליקים רובינשטיין, נקבע כי "הפרקטיקה שלפיה פונה המדינה במעמד צד אחד לבית המשפט בבקשה לביצוע צו מאסר חלף קנס ללא יידוע החייב, ובהתבסס על כך שהחייב ידע בעבר כי עלול להיות מופעל נגדו מאסר חלף קנס במועד לא ידוע בעתיד, וזאת הגם שלעתים חלפו שנים ממועד גזר הדין, אינה עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד הבסיסיות של הפרט ועם תחושת הצדק. הזמנת אדם למשטרה בהקשר זה ומעצרו על אתר אינם הולמים ככאלה את ערכי מדינת ישראל". בפסק הדין נקבע כי תנאי למאסרו של חייב בשל אי־תשלום קנס הוא משלוח הודעה אליו בדואר רשום, שבה ייכתב בין היתר כי זכותו לפנות תוך 15 ימים בהשגה על המאסר לבית המשפט שגזר את דינו.

יואב ספיר
אייל טואג

"כל הנהלים של המרכז לגביית אגרות וקנסות שונו בעקבות פסק הדין הזה, שהכתיב שורה של דברים שצריך לעשות", אומר ספיר. "עד היום מכונה ההודעה שנשלחת לחייבים 'התראת גוסקוב'. מה שמעניין פה שהבאנו לתשומת הלב של הרשויות דבר שהוא אינטרס של כולם כי הרי אנחנו לא באמת רוצים לשלוח את האנשים האלה לכלא אלא לתת להם הזדמנות לשלם, ואז גם הקופה הציבורית יוצאת נשכרת וגם אנשים לא נשלחים לכלא במקום שאין טעם".

"אנחנו לא יכולים לפעול נגד האינטרס של הלקוח"

לדברי פרופ' מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, למחלקת בית המשפט העליון בסנגוריה הציבורית יש שליחות ציבורית. אחד מתפקידיה הוא להעמיד, גם בבית המשפט העליון, גישה ביקורתית וספקנית, שתאתגר את החשיבה השגרתית, הסטטיסטית והסטריאוטיפית. לדבריו, הסנגוריה הציבורית מצביעה על כך שמה שנראה במבט שטחי ברור וחד־משמעי אינו בהכרח כזה. "הסנגוריה הציבורית תורמת רבות למערכת המשפט בכללותה: היא מזמינה התייחסות מציאותית יותר וצנועה יותר כלפי כללים משפטיים, משמשת תזכורת למגבלות הטבועות בכללים משפטיים, לבעייתיותו של הכלל כאשר מחילים אותו על מקרים שהם בפריפריה או בשוליים שלו, ולקושי הנוצר כאשר הכלל תופש באופן פורמלי מצב דברים שמבחינה עניינית לא צריך להישלט על ידו", מוסיף קרמניצר.

לדבריו, במבט רחב מציעה הסנגוריה הציבורית דרכים להימנע מנוקשות יתר הכרוכה בהפעלה עיוורת של כללים ולתיקון המגבלות האמורות שלהם. "על ידי כך, היא מקרבת את עשיית המשפט אל עשיית הצדק, ומונעת תוצאות קשות הפוגעות בפרט שעליו הן מושתות, אך גם באמון הציבור במשפט כשיטה לעשיית צדק".

אחד מתפקידיה הרבים של הסנגוריה הציבורית, לפי קרמניצר, הוא לשמש כגורם מבקר על גורמי המערכת האחרים - משטרה, תביעה ובתי משפט. "הקשה ביותר בהקשר הזה הוא המשפט החוזר, שכן מערכת המשפט - הן התביעה והן בתי המשפט - מתקשה להכיר, הלכה למעשה, מתוך פתיחות, באפשרות שהתרחשה טעות. "אחד האתגרים בתחום הזה הוא כיצד יוצאים מהמקרה הפרטי, שבו התברר, למשל, שהיה מעצר בלתי מוצדק או שנוצרו קיבעון ואטימות כלפי חלופות בשלב מוקדם של החקירה, אל הניתוח של המקרה כסימפטום אפשרי לתופעה ואל טיפול מערכתי יעיל בתופעה. "האתגר הגדול של הסנגוריה הציבורית בהקשר זה הוא להביא את גורמי האכיפה האחרים להפנמה של מגבלות השימוש בכוח, כוח במובן של סמכות חוקית, ושל החובה לעשות שימוש מידתי בכוח", הוא מסביר. תרומה נוספת של הסנגוריה הציבורית, בתחום שליחותה הציבורית, היא בקביעת נורמות ומדיניות.

בשונה מהייצוג המשפטי בבתי המשפט השלום והמחוזי, שניתן בהתאם לתנאים שקבועים בחוק, הייצוג של הסנגוריה הציבורית בבית המשפט העליון לא ניתן למואשמים באופן אוטומטי. המחלקה מנהלת הליך בדיקה מובנה של פסקי הדין בהליכים שטופלו על ידי הסנגוריה הציבורית והסתיימו בבתי המשפט המחוזיים. לבחינה מרוכזת של כל פסקי הדין יש ערך נוסף והוא זיהוי מגמות בפסיקה, ללמוד על מדיניות הפרקליטות וגם להתרשם במבט־על מטיב הייצוג שהסנגוריה מעניקה.

בסנגוריה מסבירים כי בקבלת ההחלטה אם להגיש ערעור נשקלים שיקולים מגוונים, ובהם חוות הדעת של הסנגור המייצג והרפרנט במחוז, סיכויי הערעור ועמדת הלקוח. בהערכת סיכויי הערעור ננקטת אמת מידה גמישה, ונבדקת האפשרות להעלות כנגד פסק הדין טיעונים ממשיים. לעתים מוגשים ערעורים גם כאשר סיכויי קבלתם נמוכים, על פניהם, במידה שקיימים טעמים כבדי משקל נוספים, למשל טענת חפות עקבית של הנאשם או עונש קשה מאוד הראוי להיבחן בערכאה נוספת.

רומן זדורוב בבית המשפט העליון
דודי ועקנין

"הפיקוח והמעקב שלנו הדוקים. אנחנו בודקים כל תיק שמסתיים בבית המשפט המחוזי, מאות תיקים בשנה. רק ב-2015, למשל, נבדקו במחלקה 1,200 תיקים", מסביר ענר. "כשאנחנו מחליטים להגיש ערעור, נקודת המוצא היא אותו אדם שהורשע, כי אנחנו קודם כל מייצגים אותו כלקוח. אנחנו מוודאים אתו שהוא מעוניין בכך, והשלב הבא הוא לבחון את הסיכויים שיש לערעור. ההשלכות המערכתיות של המקרה הן השלב הבא בבדיקה. אנחנו לא יכולים לפעול נגד האינטרס של אותו לקוח".

ב-2015 טיפלה המחלקה בכ-340 הליכים משפטיים. שיעור הייצוג בבית המשפט העליון של עורכי הדין מהצוות הפנימי של המחלקה היה כ-30%, ושאר התיקים הופנו לעורכי דין חיצוניים. רשימת הסנגורים שאליהם מפנה המחלקה את התיקים נפרדת מהרשימות במחוזות השונים. הרשימה הזו נבנית ומתעדכנת בהסתמך על הערכות המועברות על ידי הסנגורים המחוזיים, על ניסיונה המצטבר של המחלקה ועל ראיונות למועמדים פוטנציאליים. המטרה היא לרכז קבוצה מצומצמת ואיכותית של סנגורים שייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית בבית המשפט העליון.

הייצוג בידי קבוצה מצומצמת באופן יחסי של עורכי דין יוצר לדברי ענר ניסיון ומומחיות, מגביר את יכולת הפיקוח ומעלה את איכות הייצוג בבית המשפט העליון. "הייצוג בערעורים שונה מהייצוג בערכאה הראשונה", הוא אומר. "בערעור לבית המשפט העליון שמים דגש רב יותר על הכתיבה המשפטית. בתיק שמתנהל בערכאה הראשונה, רוב הדינמיקה מתנהלת בעל פה - יש חקירות, יש עדים וטיעונים בעל פה. בערעור לבית המשפט העליון הדגש הוא על מסמכים מפורטים בכתב. גם אופן ההופעה בבית המשפט שונה וייחודי לעליון, מתון ומיושב יותר".

לעתים גם מוחלט להחליף את עורך הדין שייצג בערכאה הראשונה ולמנות עורך דין אחר לייצוג בערכאת הערעור, על אף שעורך הדין שייצג בערכאה הראשונה מתאים לטיפול בערעור מבחינת הניסיון ותחומי המומחיות. "הניסיון מלמד שלעתים יש יתרון בעצם כניסתו של עורך דין חדש לטיפול בתיק, לאחר שקו ההגנה והטענות של עורך הדין שייצג בערכאה הראשונה נדחו. עורך הדין החדש עשוי להביא עמו זווית ראייה חדשה, יצירתית ורעננה לתקיפת פסק הדין של בית המשפט המחוזי. זאת לעומת עורך הדין שייצג בערכאה הראשונה, שבאופן טבעי ייטה להמשיך באותו קו שנקט עד כה", אומר ספיר.

קיבלה את מעמד "ידיד בית המשפט"

השופט סלים ג'ובראן
אוליבייה פיטוסי

ברוב המקרים הסנגורים הציבוריים פועלים כמייצגים, אולם בחלק מהפעמים הסנגוריה הציבורית מתייצבת כמוסד, במעמד של "ידיד בית המשפט". ידיד בית המשפט הוא מוסד משפטי שמצטרף להליכים המשפטיים בתיק, אף שהוא עצמו כלל אינו צד לסכסוך. למעשה, בישראל נוצר המוסד ידיד בית המשפט באופן תקדימי בזכות בקשה שהגישה הסנגוריה לבית המשפט ב-1997.

במקרה הזה דן בית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר שהגישו הנאשמים ברצח הנער דני כץ ב-1983. חמשת הרוצחים, שהורשעו בבית המשפט המחוזי, טענו כי ההודאות נגבו מהם בצורה לא חוקית, תוך שימוש באמצעי חקירה פסולים. הם הגישו ערעור לבית המשפט העליון אך הוא נדחה, וכך גם בקשה לדיון נוסף שהגישו בהמשך. בסופו של דבר הם הגישו לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר, שבה טענו כי קיימות עובדות וראיות חדשות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר, וכי קיים חשש של ממש שבהרשעתם נגרם להם עיוות דין.

הסנגוריה הציבורית, שבאותה שנה חגגה שנה להקמתה, טענה כי במקרה הזה מתעוררות שאלות עקרוניות בשאלת החשיבות של ייצוג משפטי ולכן יש לאפשר לה להביע את עמדתה בעניין זה. הפרקליטות התנגדה לכך בתוקף וטענה כי אין לסנגוריה הציבורית סמכות להופיע בהליך כאשר היא לא מייצגת נאשם ספציפי. הבקשה למשפט חוזר במקרה הזה התבססה על עילה של עיוות דין בעקבות ייצוג משפטי לא ראוי.

"זו היתה הפעם הראשונה שהוגשה עמדה של ידיד בית המשפט במדינת ישראל", נזכר ספיר. "פרופ' קנת מן, שהקים את הסנגוריה הציבורית, אמר שיש מוסד כזה בארה"ב והוא רוצה שנגיש בקשה להצטרף במקרה הזה. אז בכלל לא ידענו מה זה, עבדנו לילה שלם על הבקשה והגשנו אותה בבוקר. אולם אז הגיעה תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שהתנגד לכך בתוקף. הוא אמר שהתפקיד של הסנגוריה אינו להביע עמדות כלליות, אלא לייצג את הלקוחות שלה".

עו"ד טל ענר
מרכז אקדמי פרס

נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק, שדן בבקשה של הנאשמים וכתב את פסק הדין, החליט לאפשר לסנגוריה הציבורית להצטרף. "תפקידה העיקרי מכוח החוק הינו ייצוג נאשמים בהליכים פליליים. חוק זה מחייב את הסנגוריה הציבורית לדאוג לרמה נאותה של ייצוג ולהבטיח ייצוג הולם ונאות לזכאים לשירותיה. הנה כי כן, הסוגיה שהתעוררה בפנינו עניינה טיבו של ייצוג ראוי והשפעתו של ייצוג לקוי", כתב בפסק הדין בעניין. ברק גם איפשר לנאשמים לנהל במקרה הזה משפט חוזר, אולם הוא הסתיים בהרשעה.

למרות זאת, מבחינת ספיר, הגשת הבקשה של הסנגוריה לבית המשפט היתה הצלחה: "השופטים אימצו בפעם הראשונה את המוסד ידיד בית המשפט, וגם קבעו שלסנגוריה יש מעמד מיוחד להביע בבית המשפט עמדות כלליות", הוא אומר. "אף שכיום מקובל שהסנגוריה הציבורית מגישה את עמדתה בנושאים של מדיניות גם בתיקים שבהם היא לא מייצגת, אז זה היה מהפכני, והמדינה המשיכה להתנגד לכך עד פסק דין שוורץ, שניתן ברוב של שמונה שופטים מול אחד. מאז הצטרפנו בלא מעט תיקים כידיד בית המשפט, בין אם ביוזמתנו ובין אם לבקשת בית המשפט. המוסד הזה מושרש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#