בריכות בשכונות עוני, דיור בחינם - 
גן העדן המתפורר של פורטו ריקו - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בריכות בשכונות עוני, דיור בחינם - 
גן העדן המתפורר של פורטו ריקו

המשבר בפורטו ריקו מזכיר את זה של יוון: חיים נוחים בכלכלה פושטת רגל ■ האמריקאים לא ממהרים להציל את מדינת החסות, ואילו התושבים המקומיים חיים בחוסר ודאות, ומיואשים מהתלות במעצמה הגדולה ומחוסר היכולת לפתח את המקום

10תגובות
יאנה מוריאל במטע הקרמבולות שהיא מגדלת. חקלאות אורגנית בפורטו ריקו
ANGEL FRANCO / NYT

זה רשמי: אחת ממדינות ארה"ב קורסת - בדיוק כמו יוון באירופה.

לפורטו ריקו, טריטוריית החסות הגדולה ביותר של ארה"ב, נגמר הכסף הקיץ והיא הפסיקה להחזיר את חובותיה. עתה מנסה הקונגרס האמריקאי להקים ועד מנהל מפקח שייקח את המושכות עד שהאי יעמוד שוב על הרגליים.

קשה להתעלם מהדמיון בין פורטו ריקו ליוון: גן עדן לחופשות שפשט פתאום את הרגל, חוב שנקוב במטבע - היורו או הדולר - שחזק מדי לכלכלה המקומית. שני המשברים גרמו לדיונים ארוכים סביב השאלה מה השתבש, את מי צריך להאשים ואיך צריך להגיב - צנע? חילוץ? אפשרות אחרת? בזמן שהדיונים נמשכים, הדברים על פני השטח ממשיכים להסתבך.

בוושינגטון הבירה מתארים לעתים קרובות את המשבר בפורטו ריקו כ"משבר הומניטרי" - מושג שמתאר בדרך כלל רעב, מלחמה, ילדים בתת־תזונה ופליטים הלומי קרב שמגיעים בספינות עמוסות. אבל אי אפשר לראות את זה בפורטו ריקו. מה שאפשר לראות שם הוא בעיקר פנורמה מביכה של סתירות.

סופרמרקטים עמוסים לעייפה לצד בתים ריקים. רכבות נוצצות עוברות מול חלונות ראווה אטומים של חנויות. פטריוטים שמגנים את האימפריאליזם האמריקאי - וקונים בוולמארט. שיעור אבטלה של 12%, ואין מי שיקטוף את יבול הקפה. בני נוער שהולכים לנשפים בבגדים נוצצים, בזמן שחסרי הבית ישנים על המדרכה. זאת ארה"ב שעטופה בשכבה סוריאליסטית.

לא תראו בסן חואן את המחזות מלאי ההרס שנצפו בדטרויט בזמן שהעיר פשטה את הרגל - ואולם החוב של פורטו ריקו גדול בהרבה מזה של דטרויט. אנשים מפוחדים נוטשים לארה"ב, אך עדיין יש כאלה שמקווים שמועצת הפיקוח של הממשל הפדרלי תוביל לשינוי ותתן להם סיבה להישאר. יש אפילו כאלה שכבר חוזרים.

בית ספר נטוש בארבה סן פרנסיסקו, פורטו ריקו - שהפך לאורווה
Angel Franco / The New York Time

"זה מקום מדהים", אומר חוסה רוחאס בן ה-23, שהיה בן 6 כשהוריו עזבו עיירה קטנה בפורטו ריקו וניסו לחפש עבודה באוהיו. עכשיו הוא חזר ומתבונן על אחת מערי החוף בפורטו ריקו ממרפסת ביתו. הבית לא במצב טוב ולפעמים יש הפסקות חשמל ומים, "אבל הכל כאן טוב יותר", הוא אומר. המשפחה שלו יכולה לגדל בעצמה את המזון ולהחזיק בתרנגולות שיספקו ביצים טריות. ביום בהיר הוא אף יכול לראות את האוקיאנוס.

"עכשיו אני תקוע כאן, אבל זה רק בגלל שאין לי מכונית", הוא אומר. "הרבה מהילדים כאן גדלו עוד לפני שהיה כביש גישה. כל הבתים אז נבנו מעץ, ואילו עכשיו הם עשויים מבטון כדי שיוכלו לשרוד הוריקאנים".

עם זאת, יש גם אנשים מעודדים פחות. אף אחד לא יודע עד כמה חודרנית תהיה מועצת הפיקוח הפדרלית. יש כאלה שחוזים התנגשות בין תרבויות. מתוך שבעת חברי המועצה - הרוב יהיו רפובליקאים; הממשל הנוכחי של פורטו ריקו מקושר לדמוקרטים. האם הדברים יחמירו לפני שיירשם שיפור? כמה גרוע יהיה? האם הם בכלל ישתפרו?

גם אם לא כולם צריכים להתמודד עם האבטלה, כל הפורטוריקנים צריכים להתמודד עם הלא נודע, אומר מיגל א. סוטו־קלאס, נשיא המרכז לכלכלה חדשה, מכון מחקר שממוקם בסן חואן.

לדבריו, בכל יום הוא מקבל שיחות טלפון והודעות טקסט מאנשים ששואלים אותו מה יהיה ואיך כדאי להתכונן. הוא לא יודע. לא היה תקדים למצב הזה.

לדבריו, במשך חודשים הוא חשב על הביטוי "לרקוד על הקצה". הביטוי הזה מסמל בעיניו את התחושה של חשש מהבאות וחוסר הכוח שעמו מתמודדים עכשיו כל תושבי פורטו ריקו. "אנחנו רוקדים על סף תהום כי אנחנו לא יודעים מה עוד לעשות", הוא אמר. "יש הרבה מזה בפורטו ריקו".

משקרים בנוגע להכנסה וזוכים לדיור

"אני מתה לעזוב את המקום הזה", אומרת דליה ראמוס בת ה-32 כשהיא יושבת על הספה לצד ילדיה: אזמרלדה בת ה-12, אראמיס בן ה-10 וחדיאל בן ה-7. הספה היא הכיסא היחיד בחדר.

הבית נמצא בקומה השלישית והאחרונה בבניין ללא מעלית וחם שם. לכמה מהשכנים שלה יש מזגנים, אבל ראמוס לא יכולה להרשות את זה לעצמה. היא מורה לספרדית בבית ספר פרטי ומקבלת שכר כה נמוך עד שהיא זכאית לסובסידיות בדיור ובמזון.

ברוכים הבאים לדיור הציבורי של פורטו ריקו - שהוקם עם הרבה כוונות טובות, אבל התוצאה עלובה. באי יש את מערכת הדיור הציבורי השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי ניו יורק. כ-125 אלף איש מאכלסים 54 אלף דירות ומשלמים שכר דירה לפי הנוסחה הפדרלית: שכר הדירה וההוצאות על התשתיות לא יכולים לעלות יותר מ-30% מההכנסה המותאמת.

השכר כאן נמוך ושכר הדירה שמשלמים הדיירים אף פעם לא מספיק לכיסוי ההוצאות של מערכת הדיור הציבורי. ולכן בוושינגטון מסבסדים את ההפרש עד לתקרה של 254 מיליון דולר בשנה.

אבל זה לא מצב הדיור שגורם לראמוס לרצות לעזוב. זאת הפשיעה ותרבות הרמאות.

"דמי שכירות שליליים", אומרת ראמוס. "זה לא קיים בשום מקום בעולם, מלבד פורטו ריקו".

מומחים לדיור ציבורי אומרים כי "שכירות שלילית" אפשרית מבחינה תיאורטית; ראמוס אומרת שהיא רואה את זה בכל מקום. היא משלמת על הזכות להתגורר בפרויקט, אבל אחרים מצאו דרכים לקבל תשלום כדי לגור שם.

הפרויקטים נבנו כדי לאכלס עובדים עניים כמוה, אבל במשך הזמן התפתחה שם תרבות שבה מרמים האזרחים בדיווחי המסים שלהם ומשקרים בנוגע להכנסתם, מה שאומר שהם מקבלים עוד כסף מוושינגטון. "יש מסביבי כל כך הרבה אנשים שלא משלמים כלום", היא אומרת.

בית הספר שבו מלמדת ראמוס רשום בתחום השיפוט של רשויות המס בפורטו ריקו. כלומר, מינהל הדיור הציבורי יכול לבחון את מצבה הכלכלי: הכנסות, הוצאות והלוואות. לפי הנוסחה הפדרלית, היא צריכה לשלם שכר דירה של 320 דולר בחודש. התשלומים על התשתיות כמו חשמל ומים נפרדים.

אבל לא כל המעסיקים רשומים. כשליש מהפעילות הכלכלית בפורטו ריקו לא מופיעה בספרים - החל מעקרת הבית שמפעילה סלון יופי במטבח ביתה ועד למוכר הסמים בפינת הרחוב. אנשים חושבים שהמערכת פועלת נגדם, בעיקר עכשיו כשהממשלה מעלה מסים בניסיון להחזיר את החוב האדיר שלה. לכן אנשים משקרים בנוגע להכנסה שלהם וחושבים שזו הדרך היחידה להגן על עצמם.

לפי הרשות הפדרלית לדיור ופיתוח עירוני, ל-36% מהמשפחות המתגוררות בדיור הציבורי בפורטו ריקו אין כלל הכנסה. לפי החוק, דיירים ללא הכנסה חייבים לשלם 25 דולר בחודש. כשמחשבים את חשבון החשמל, הסכום הופך לשכירות שלילית.

זה קורה משום שבוושינגטון מעניקים לדיירי הדיור הציבורי "קצבת תשתיות" שבדרך כלל מופחתת משכר הדירה. אבל אם מישהו משלם רק 25 דולר בחודש, לדוגמה, ומקבל קצבת תשתיות של 65 דולר בחודש, הוא יקבל 40 דולר במזומן.

סוסים בבית הספר

ב-2001 פתחה פורטו ריקו חזית חדשה למלחמה בעוני. היא הגדירה 742 "קהילות מיוחדות" - מקומות שנשארו מאחור כשיתר חלקי הכלכלה צמחו. כך ניסתה הממשלה לאתר את הצרכים הדחופים ביותר בקהילות האלה. המדינה הפרישה מיליארד דולר באמצעות קרן נאמנות ייעודית בבנק הממשלתי לפיתוח.

הכסף יגיע מהממשלה המרכזית, אבל הרעיונות לשימוש בו יגיע מהקהילות עצמן. "זה היה רעיון נהדר", אמר כרמלו גרסיה, שהיה נשיא צוות מקבלי ההחלטות לניצול התקציב של קהילת ארבה סן פרנסיסקו, השוכנת קרוב לעיר הנמל ארסיבו.

הצוות ערך קודם כל סקר בקרב התושבים. הצורך הדחוף ביותר שעלה היה טיפול בבתים המוזנחים. הבנק שיחרר כסף לבניית 11 בתים והעבודה החלה. גרסיה אמר שנקיפות המצפון שלו התחילו כשהוא ראה שאחד הקבלנים גבה 15 אלף דולר עבור הנחת גג פשוט. הוא ידע שזה הרבה יותר מדי - וזה המשיך לקרות. "הם גבו 100 אלף דולר עבור בית - כשהמחיר המקסימלי צריך היה להיות 30 אלף דולר", הוא אמר.

ובזמן שחלק אחד של הממשלה מוציא מיליונים בניסיון להחיות את הכפר הקטן, חלק אחר של הממשלה הוציא מיליונים וניתק אותו משאר האי. רשות הכבישים והתעבורה, שמטפלת בכלל כלכלת האי, הרחיבה את הכביש המהיר הסמוך, והמתכננים קיוו כי הוא יקל על היצרנים להוביל את מרכולתם לסן חואן ליצוא.

אחרי הרחבת הכביש, לא נפרצה יציאה ליד ארבה סן פרנסיסקו, והוא נותק מהתחבורה הציבורית וכמעט מכל הפעילות העסקית. לאנשים עם עבודה לא היה איך להגיע אליה ומשפחות התחילו לעזוב. במקביל, הכביש המהיר הנוצץ לא תרם כמצופה. בגלל העלאות המסים והמיתון העמוק, יצרנים רבים נסגרו.

לפי גרסיה, הבעיה של ארבה סן פרנסיסקו כיום אינה הבתים הרעועים, אלא הבתים הריקים. כיום ניתן לפלוש לבתים, לנתק את מסגרת החלון ולהשתמש שם בסמים.

חבר צוות אחר שואל: "רוצים לראות את בית הספר החקלאי שלנו?" גרסיה אומר שבמשך שש שנים הוא ניסה לסחוט מקדמה של 50 אלף דולר להרחבת מבנה בית הספר. אבל כשהכסף הגיע, משפחות רבות עזבו את העיירה. ולכן משרד החינוך סגר את בית הספר. כיום מבנה בית הספר עבר הסבה והוא משמש אורווה לסוסים במסלול המרוצים הסמוך.

תפוזים מקליפורניה

"כל זה היה פעם קפה", אמרה יאנה מוריאל, תוך כדי שהיא מנופפת בידיה לכיוון גבעה שבה ננטעו עצי הדר וגויאבה. עונת הקרמבולה מגיעה והפירות הראשונים שהבשילו מפוזרים על הקרקע.

"הם עדיין קצת ירוקים, אבל ניתן לאכול אותם", היא אומרת ואוספת כמה פירות. "הם יהיו מתוקים".

לא צריך להיות מומחה גדול לחקלאות כדי להבין למה מוריאל נחושה לשמור על החווה בת 120 הדונם שהוריה יצרו בתוואי השטח היפה אך הקשה. אבל כדאי לדעת חלק מההיסטוריה של האי.

אם מסתכלים על זה דרך עיניים פורטוריקניות, הכל קשור ב"חיצוניים" שמנסים לכפות את רצונם על פורטו ריקו. הספרדים הביאו מחלות ועבדים אפריקאים כדי להקים את הכלכלה החקלאית. הצרפתים, הבריטים וההולנדים רצו לקבל את מה שהיה לספרד והם תקפו את הביצורים שבנו העבדים. ואז האמריקאים התקיפו, לקחו את השליטה והפעילו את השרירים אל עבר עסקי הסוכר, ונישלו מקרקעותיהם חקלאים רבים.

אפילו השקעות הפיתוח הכבירות של ארה"ב בשנות ה-50 היו חשודות. הטבות המס שקיבלו היצרנים האמריקאים גרמו לפורטו ריקנים רבים לעזוב את פנים הארץ הם הגיעו לסן חואן וחיפשו עבודה במפעלים. וושינגטון הגיבה בבניית דיור ציבורי, בסלילת כבישים ובהקמת בתי ספר.

תנאי המחיה השתפרו, אבל הפורטוריקנים הרגישו גם את הצד הרע: דור שלם למד שהחיים במדינה הם נחשלים ואומללים וכדאי לברוח מהם. חקלאות, שבעבר היתה החלק העיקרי של הכלכלה, אחראית היתה לפחות מ-1% מהתפוקה הכלכלית. כיום המדינה מייבאת 82% מהמזון שלה.

"החקלאות מתה, ואתה כל השווקים המקומיים", אמר מוריאל. לדבריה, היא מתרגשת כיום לראות את בנותיה, אמה וסייבה, אוכלות פירות מאותו עץ שהיא שתלה כילדה. אבל אי־אפשר לקחת את הפירות לשוק שלא קיים יותר.

כיום הפורטוריקנים עורכים את הקניות שלהם בסופרמרקטים. אם תיכנסו לאחד תמצאו תפוזים מקליפורניה, בננות מהרפובליקה הדומיניקנית ואבוקדו ממקסיקו - ללא תוצרת מקומית. אפילו מוצרים כמו אורז, שעועית וקפה מיובאים.

והם ממש לא זולים. חוק מ-1917 מכריח את פורטו ריקו לייבא הכל באמצעות סירות אמריקאיות עם צוות אמריקאי. זה רק מוסיף למחיר הקמעוני.

מוריאל אינה היחידה שחוזרת לחקלאות. פה ושם אפשר לראות פורטוריקנים צעירים שחוזרים לאזורים הכפריים שהוריהם והסבים שלהם נטשו, בניסיון להחיות את החקלאות ואת התחושה האישית.

וישנם סימנים שהם מצליחים להשיג דריסת רגל. בשנתיים־שלוש האחרונות, מוצרים טריים בגידול מקומי מוצאים את דרכם לארוחות הצהריים שמחולקות בבתי הספר. בפעם הראשונה זה 30 שנה מגדלים אורז באי.

החווה של מוריאל אינה רווחית, אבל אולי תחושת הסיפוק האישית היא הגמול שלה. "לימדו אותנו להיות תלויים בארה"ב", אומרת מוריאל. "הם לימדו אותנו בבתי הספר שפורטו ריקו קטנה מדי ושהיא חייבת להיות תלויה במדינה גדולה יותר", היא אומרת ומנענעת את ראשה לשלילה בזמן שסייבה קוטפת סחלב ומריחה אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#