לקרוא לילד בשמו: 
הביטוחים המשלימים הם מס לכל דבר

לנוכח השחיקה התקציבית והסרת אחריות לאומית המתמשכת על בריאות האזרחים, חייב משרד הבריאות לייצר מערך הגנה שכולל אכיפה אפקטיבית והדוקה, שדואגת כי הציבור יקבל את מלוא זכויותיו בסל הציבורי

עדי ניב־יגודה
עדי ניב־יגודה

550 מיליון שקל — זה התקציב שיעמוד לרשות ועדת סל הבריאות בשנים הקרובות. תקציב שכמעט הוכפל, בזכות תוספת של 250 מיליון שקל. מקור המימון של התוספת צפוי להיות היטל חדש שיושת על הביטוחים המשלימים והמסחריים.

מקור המימון הזה מעיד על כך שסדר העדיפויות הלאומי לא באמת השתנה — ומערכת הבריאות ממשיכה להשתרך מאחור. במקום להגדיל את תקציב ועדת הסל במימון ציבורי אמיתי (אפשרות שהיא נכונה, טובה וצודקת יותר) משחקת המדינה "משחק סכום אפס". הממשלה ממשיכה במדיניות כלכלית שמצמצמת את אחריותה על בריאות אזרחיה.

דה פקטו קיימים בישראל שני מסלולי מיסוי עיקריים בתחום הבריאות (בהתעלם מהשתתפות עצמית): מס בריאות, שאותו משלם כל אזרח באמצעות המעסיק (מס פרוגרסיבי), ומס שב"ן (שירותי בריאות נוספים) — המס שמשלם המבוטח לקופת החולים עבור הביטוחים המשלימים, לכאורה בצורה וולונטרית (מס רגרסיבי).

כש–76% מציבור מחזיקים בצורה "וולנטרית" בביטוחים משלימים, הפרמיה החודשית היא לא אחרת ממס נוסף בדלת האחורית. בפועל, המדינה מצאה דרך לגבות מיסוי נוסף, תחת כיסוי. הגיע הזמן להפסיק את מכבסת המלים ולהתחיל לקרוא לילד בשמו: מס שב"ן.

קופת חולים מכבי
קופת חולים מכביצילום: אייל טואג

מדיניות התקצוב של ישראל בשני העשורים האחרונים ייבשה את מערכת הבריאות, והיא שהפכה את השב"ן למס לכל דבר ועניין. הייבוש התקציבי פגע אנושות במערכת הבריאות הציבורית ובאמון הציבור — פגיעה שבשלה הרוב המכריע של הציבור אינו מרשה לעצמו שלא לרכוש ביטוחי בריאות משלימים ומסחריים.

כיום, לאחר שרוב הציבור ביטח את עצמו לדעת, מה יותר פשוט מלהעביר יותר שירותים וטיפולים חיוניים, שצריכים להיות באחריות המדינה, למימון פרטי של הציבור דרך הביטוחים?

במלאכת מחשבת סללו ממשלות ישראל תשתית מדאיגה, המאפשרת לצמצם את אחריות המדינה ואת המימון הציבורי בתחום הבריאות. נדמה כי התפישה הכלכלית הנוכחית היא גם זו שייצרה קואליציה התומכת בהכללת תרופות חיוניות בביטוחים המשלימים (שב"ן). תמיכה זו מבוססת, במידה רבה של צדק, על הנמקות מסוג של "כורח" ו"צורך פרקטי", ולא על מה שנכון, צריך ואפשרי לעשות. המדיניות הכלכלית הזאת יצרה במכוון ובמודע אשליה שלפיה אין אלטרנטיבה אחרת, אלא למצוא לתרופות שנהוג לכנותן מאריכות חיים או מצילות חיים, מקור מימון פרטי (שב"ן).

דווקא בנקודת הזמן הנוכחית חשוב להדגיש שני דברים:

1. בכל מודל שיתקיים (כולל הנוכחי) לעולם יהיו תרופות שיישארו מחוץ לסל הבריאות הציבורי, ומחוץ לשב"ן.

2. נכון להיום, אין אף מודל אקטוארי יציב שתומך בהכנסת התרופות האלה לשב"ן. בנוסף, כשמעבירים את האחריות למימון תרופות חיוניות למקור פרטי, משתמשים בדיוק באותם כלים כלכליים שבסוף פוגעים בציבור כולו — ובפרט באוכלוסיות מוחלשות — שוחקים את מערכת הבריאות הציבורית, ואת קופות החולים בפרט. בטווח הארוך, פוטנציאל הנזק של הכלים הכלכליים האלה עולה על התועלת הצפויה מהם בטווח הקצר.

הגיע הזמן לעצור את המגמה של הסרת אחריות המדינה בתחום הבריאות. הפתרון הנכון והראוי, מבחינה כלכלית וחברתית כאחד, הוא הגדלת המימון הציבורי בתחום הבריאות. תוספת תקציבית אמיתית, שאינה מגיעה במישרין או בעקיפין מצורת מימון פרטית, תאפשר הכללה בסל של תרופות וטכנולוגיות שהוגדרו על ידי ועדת הסל כחיוניות.

כבר כיום, לנוכח השחיקה התקציבית והסרת אחריות לאומית המתמשכת על בריאות האזרחים, חייב משרד הבריאות לייצר מערך הגנה שכולל אכיפה אפקטיבית והדוקה, שדואגת כי הציבור יקבל את מלוא זכויותיו בסל הציבורי (מה שלא קורה כעת), מניעה אפקטיבית של הסתה לשב"ן, קביעת מנגנון יציב וקשיח שימנע עלייה הדרגתית ועקבית של הפרמיה החודשית בשב"ן, והתמודדות עם העובדה שתושבי הפריפריה מסבסדים את השימושים של תושבי המרכז בשל חסמים כמו השתתפות עצמית.

הכותב הוא עורך דין, מומחה למשפט רפואי, מרצה בבית הספר לרפואה 
באוניברסיטת ת"א ויועץ בנושאים מדיקו־לגליים ובמדיניות בריאות

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ