מערכת הכליאה בישראל היא מהמחמירות בעולם - אך זה לא עוזר נגד הפשיעה - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מערכת הכליאה בישראל היא מהמחמירות בעולם - אך זה לא עוזר נגד הפשיעה

כל אסיר ישראלי עולה למדינה כ–120 אלף שקל בשנה, ואסיר חוזר עולה 3.1 מיליון שקל ■ 
יתרה מכך, האסירים מאבדים בכלא את היכולת לחיות חיים נורמטיביים ■ פרופ' אורן גזל־אייל מציע לשנות את התפישה, ולהשתמש בחלופות למאסר מלא

19תגובות
אסירים בכלא רימונים
מוטי מילרוד

האם אתם חושבים שמערכת אכיפת החוק בישראל רכה מדי? הנה כמה נתונים שעשויים להפתיע אתכם: על כל 100 אלף תושבים - כלואים 256 איש, כולל אסירים ביטחוניים ומסתננים. בהולנד, לעומת זאת, מספר הכלואים לכל 100 אלף איש הוא 75, ובשוודיה - 57 בלבד. גם אם מנכים מהנתונים את מספר האסירים הביטחוניים והמסתננים, מספר האסירים הפליליים בישראל הוא 147 לכל 100 אלף תושבים - מספר כפול או משולש לעומת צפון אירופה.

בדרום אירופה המספרים דומים יותר לישראל: 120 אסירים על כל 100 אלף תושבים ביוון (עדיין פחות מישראל), או 141 בספרד. בקצה השני של סקלת הכליאה נמצאת רוסיה - עם 468 אסירים על כל 100 אלף תושבים, ובארה"ב, חובבת הכליאה הגדולה בעולם, מוחזקים בכלא לא פחות מכ–700 אסירים על כל 100 אלף איש.

למספרים האלה יש משמעויות כלכליות. אסיר ישראלי עולה למדינה כ–120 אלף שקל בשנה (10,000 שקל בחודש). מבדיקה כלכלית שערך באחרונה אגף התקציבים במשרד אוצר עולה כי כל אסיר חוזר (שנכלא יותר מפעם אחת), ולמעשה כ–41% מכלל האסירים הם כאלה - עולה למדינה 3.1 מיליון שקל, הכוללים את עלויות הכליאה וגם את התרחקותו משוק העבודה, נזקי העבריינות ועוד.

העלויות האלה נראות גבוהות במיוחד כששומעים את החדשות האחרונות מספרד, לפיהן שחקן הכדורגל ליאו מסי, שנמצא אשם בהעלמות מס בסך 5 מיליון יורו, נידון ל–21 חודשי מאסר. אלא שבספרד, מאסר של עד 24 חודשי מאסר ניתן להמרה במאסר על תנאי. בישראל מסי 
היה נכנס לכלא, ועלויות הכליאה הישירות שלו, בתוספת תוכניות שיקום, היו מגיעות לכ-250 אלף שקל.

"גם אולמרט לא חשב על משך הזמן שייכלא"

בעשור וחצי האחרונים חל זינוק במספר האסירים הכלואים בישראל. ב–2002 היו כלואים כ–11 אלף איש, לרבות אסירים ביטחוניים ומסתננים. עד 2015 זינק המספר לקצת יותר מ–20 אלף אסירים. העלייה החדה ביותר היא במספר האסירים הפליליים, שגדל בכמחצית לכ–12 אלף איש - בעוד מספר האסירים הביטחוניים פחת מ–9,600 ב–2006 לפחות מ–6,000 ב–2015, ומספר המסתננים הכלואים נותר ללא שינוי ניכר מאז 2009, כ–2,000 איש.

דניאל צ'צ'יק

"יש אווירה ציבורית שדורשת החמרת ענישה", אומר פרופ' אורן גזל־אייל, סגן דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר הפשיעה. "כך נוצר מצב שבעוד המערכת בישראל נתפשת כרכה - בפועל היא אחת המחמירות בעולם המערבי".

לריבוי הכלואים היה עשוי להיות אפקט מועיל, אם הוא היה מרתיע, אלא שלדברי גזל־אייל, רוב המחקרים מראים שאין אינדיקציה לכך שהחמרה בעונשי המאסר בפועל מייצרת את אפקט ההרתעה המבוקש. "ניתן לשפר את ההרתעה אם ייתפסו יותר אנשים, מכיוון שאז יהיו יותר שוטרים ברחובות", הוא אומר, "אבל אם העונש על עבירה הוא שנתיים, ארבע או שש שנים בכלא - אין לכך השפעה על הסיכוי שאדם יבצע עבירה.

אדם שדוקר לא אומר לעצמו בלהט הרגע: 'עבור שנתיים זה שווה, אבל עבור ארבע שנים - לא'. גם בעבירות צווארון לבן משך המאסר (להבדיל מעצם המאסר) לא הוכח כמשחק תפקיד. כשאולמרט לקח כסף כזה או אחר הוא היה בטוח שלא ייתפס, או שכנע את עצמו שהוא בכלל לא עובר על החוק. הוא לא חשב על משך הזמן שיישב בכלא אם ייתפס".

"המאסר אמנם מרחיק אנשים מסוכנים מהחברה", אומר גזל־אייל, "אך במקביל, בכלא נוצרות נורמות עברייניות שלא בהכרח היו טבועות באסיר קודם לכן. בנוסף, הוא מאבד את היכולת לחיות חיים נורמטיביים מחוץ לכלא, מה שמסביר לא מעט מהרצדיביזם (חזרה לכלא) - 41% מהאסירים חוזרים לכלא, והתהליך הזה הוא כאמור יקר. בנוסף, משפחת האסיר הופכת לענייה יותר, כך שלעתים גם היא מהווה נטל כלכלי על המדינה, מתקרבת בעצמה לפשיעה, ושוב חוזר אותו מעגל חברתי וכלכלי יקר".

רמי שלוש

הפתרון שמציע גזל־אייל אמנם כולל את הרחקתם של העבריינים המסוכנים מהחברה וענישתם, אך לאו דווקא בבית כלא. "חלק נכבד מהאסירים בישראל הם אנשים לא מסוכנים, למשל, אלה שנכלאים על גרימת מוות בתאונת דרכים", הוא אומר. "לא מדובר בעבריינים שעתידים לחזור על העבירה. עתה נשאלת השאלה אם לא כדאי שישלמו את חובם לחברה בדרך אחרת - אפקטיבית יותר, ויקרה פחות".

עדיף שהכסף יושקע בענישה שיקומית

לפי נתוני שב"ס, כיום יושבים בכלא כ–1,400 אסירים לתקופה שאינה עולה על שנה, ועוד 1,500 לתקופה של עד שנתיים. 117 אסירים נידונו לשלושה חודשים בלבד או פחות, ועוד 355 אסירים - למאסר שבין שלושה חודשים לחצי שנה.

בסך הכל, כ–3,000 אסירים מרצים עונש של עד שנתיים. "חלקם אמנם מכורים לסמים ולא מסוגלים להשתקם, ויש גם אחרים שסביר להניח שישובו לכלא מסיבות אחרות, אך את אלה שלא סביר שיחזרו - ניתן להעניש באופן אחר", אומר גזל־אייל. "יתרה מזאת, אם נוותר על מאסר של אלה שלא היו צריכים להיכנס לכלא ונקצר בשליש את המאסר של אלה שהמסוכנות שלהם לא גבוהה - אפשר, להערכתי, לצמצם בשליש את מספר הכלואים בישראל. אולי לא נהיה דנמרק, אך אין סיבה להיות אחת המדינות הכולאות ביותר בעולם המערבי".

היתרון הכלכלי ברור, לדבריו: "אם אכן יצומצם מספר הכלואים, ייחסכו באופן ישיר כחצי מיליארד שקל בשנה, שיוצאים כיום על כליאה לא אפקטיבית, וחלקם יכול להיות מושקע בענישה שיקומית. חשוב לציין שהעלות האמיתית של הכליאה המיותרת גדולה בהרבה מחצי מיליארד שקל, מכיוון שהיא לא כוללת את עלויות הפגיעה ביכולת לעבוד ולהתפרנס, לשלם מסים, לא להידרדר לקו העוני, ולשוב להיות אזרח מועיל. אפשר לערוך את השינוי הזה בישראל ללא שינוי דרמטי במערכות הקיימות".

מספר האסירים הפליליים ל-100 אלף תושבים

לדברי גזל־אייל, אין תשובה ברורה לשאלה אם תוכניות השיקום עובדות, ואי אפשר לצפות להצלחה מלאה בשיקום – אך ברור כי הכליאה מזיקה. "בשנות ה–70 היתה תחושה שמרבית התוכניות נכשלות", הוא אומר.

"אך מחקרים עדכניים יותר מראים כי תוכניות המותאמות טוב יותר לעבריין ולבעיות שלו - בשונה מתוכניות שיקום כלליות שבנויות על מתכונת אחת לכולם - מצליחות להקטין שיעורי רצידיביזם ולשפר את יכולת ההשתלבות של מבצע העבירות בחברה".

גזל־אייל מודה ששיקום הוא לא פלא, אך מסייג: "אנחנו יודעים היטב מה לא עובד - כלא. משך המאסר לא משפיע בצורה מובהקת על ההרתעה. כליאה בוודאות מזיקה, מגדילה רצידיביזם, 
פוגעת ביכולת החזרה של העבריין לחיים נורמליים ומחמירה את קשיי הבסיס שאתם הוא מתמודד (עוני, התמכרות, אלימות ואימוץ נורמות התנהגות עברייניות)".

לכן, לדבריו, "צמצום הכליאה מוצדק, גם אם אף תוכנית שיקום לא עובדת, פשוט כי התוכניות החלופיות לא גורמות לאותו נזק שהכליאה גורמת. הוא היה מוצדק אפילו אם החלופות היו גרועות כמו כליאה - כי אם כבר התוצאות גרועות, אז לפחות שיהיו זולות יותר".

גזל־אייל קורא לערוך מחקרים שילוו תוכניות שיקום כדי ללמוד את יעילותן, ולערוך בהן התאמות.

מבית משפט קהילתי עד קנס יומי

המודלים השונים של הענישה השיקומית, המתקיימים כולם בקהילה, כבר פועלים בהצלחה בגרמניה, אוסטריה, הולנד ומדינות סקנדינוויה, והוזכרו בדו"ח ועדת דורנר, שהוגש לפני כחצי שנה. בראש הוועדה עמדה השופטת בדימוס דליה דורנר, ואת עבודתה ריכז גזל־אייל. הוועדה ישבה על המדוכה יותר משלוש שנים.

אחד המודלים האפשריים הוא שימוש נרחב יותר בעבודות שירות. "האפשרות להמיר מאסרים של עד שישה חודשים בעבודת שירות יצרה אבסורד", אומר גזל־אייל. "שופטים מעדיפים כליאה, ולכן מאריכים את תקופת המאסר לשבעה־תשעה חודשים, שלא מאפשרים את ההמרה, וממלאים את בתי הכלא.

"ועדת דורנר המליצה לשנות את החקיקה עבור האסירים שלא ניתן להם תהליך שיקום - שכן שירות בתי הסוהר לא מנסה לשקם אסירים שמאסרם קצר משנה - כדי לעודד שופטים להעדיף עבודות שירות במקום מאסרים קצרים. כך, תקופת עבודת השירות תוכל להיות עד תשעה חודשים במקום שישה כיום, ועובדי השירות שיימצאו ראויים לשחרור יקבלו קיצור שליש, כמו אסירים רגילים.

אסירים לפי תקופת מאסר, בשנים

"מקרים שכיום מטופלים באמצעות מאסר בן פחות משנה, יועברו למסלול עבודות שירות. זו ענישה שאדם שלא עומד בתנאיה הולך לכלא, אך הוא יכול להמשיך לקיים את חייו במסגרות נורמטיביות.

"במקרים אחרים, עדיף שעבריינים שאינם מסוכנים יגיעו לבתי משפט קהילתיים, שמייצרים מעטפת סוציאלית שלמה, המטפלת בנסיבות החיים של העבריין ה'קל' שלא נכנס לכלא כל זמן שהוא בתוכנית השיקום, או במערכי שיקום וליווי כמו הוסטלים לעברייני רכוש או נרקומנים. המקומות האלה יכולים להיות סגורים או חצי סגורים, אך יגבירו את הסיכוי לאי־חזרה לחיי פשע עם השחרור. האלטרנטיבה כיום (כלא) - לא יעילה להם, ולא לחברה".

כלי אחר שאינו קיים בישראל, ומושת על עבריינים "קלים" במדינות אירופה, הוא קנס יומי. קביעת גובה הקנס נעשית באמצעות בדיקת כושר השתכרותו של העבריין, וכמה חודשי מאסר היו נדרשים - והקנס נקבע בגין תקופה השקולה לימי המאסר. "בגרמניה זה עובד כתחליף למאסרים קצרים", אומר גזל־אייל.

איך אנחנו יודעים שזה מרתיע?

"גם היום שופטים יגידו שכסף מרתיע מאוד, ומכל מקום - אין לנו כל בסיס לטענה שמאסר מרתיע יותר".

ומי שאין לו כסף?

"הקנס יהיה נמוך יותר, ומי שעדיין לא יוכל לשלמו יידרש לבצע שירות לתועלת הציבור. בהולנד למשל, יש טבלת המרה: ממירים את התשלום בשעות שירות לתועלת הציבור, ומי שלא עושה גם את זה - נשלח לכלא. בשיטה הזאת, האדם לא רק אינו הופך לרחיים על צוואר המדינה - הוא אף משלם לה. זאת כמובן רק כאשר מדובר בעבריינים לא מסוכנים, הנשפטים לתקופות קצרות".

פתרון נוסף הוא אזיקים אלקטרוניים. לדברי גזל־אייל, לבתי המשפט וועדות השחרורים מוקצים כ–750 אזיקים אלקטרוניים, אך רק מחציתם פעילים. לעומת זאת, בחו"ל כבר יש אזיקים המאפשרים לדעת איפה נמצא המפוקח בכל רגע. "כך למשל, בעל אלים יוכל ללכת לעבודה, לפרנס את עצמו ואת ילדיו, אך לא יתקרב לאשתו, ואם ויתקרב - הכלא שם תמיד", אומר גזל־אייל.

כלי אחר שהציעה ועדת דורנר עבור אסירים שריצו שנים ארוכות בכלא לא קיים כיום, ויצר לא מעט התנגדות בוועדה: הוסטלים או בתי מעבר, המיועדים לאסירים שנשפטו לתקופה ארוכה, ועונשם קוצר בשליש בגין התנהגות טובה - ואליהם יגיעו שנה לפני שחרורם.

"בבית מעבר כזה ניתן יהיה לפקח על האסיר, ולהכשיר אותו בצורה הדרגתית לחזרה לחברה. שם ניתן יהיה להקנות לאסיר הרגלי תעסוקה ולסייע לו במציאת עבודה, והכל בתוך הקהילה, כשבמרבית שעות היממה הוא בהוסטל", אומר גזל־אייל.

"בית מעבר כזה יקטין את הסיכוי לחזרה לכלא. מהפן הכלכלי זה גם פתרון זול יותר: חודש בהוסטל עולה 3,000 שקלים לאסיר, לעומת חודש בכלא שעלותו 10,000 שקל. זוהי לא רק ענישה אפקטיבית התורמת לטווח הארוך, אלא גם חיסכון בכסף".

אתה חושב גם שצריך להעלות את מספר האסירים שמאסרם מקוצר בשליש.

"בהחלט. בעבר שני שלישים מהאסירים זכו לקיצור תקופת מאסרם. כיום שיעורם ירד דרמטית, ורק שליש מהם זוכים לקיצור כזה בוועדות השחרורים. הקריטריונים לשחרור מוקדם הוקשחו משמעותית, וגם אסירים שהיו יכולים להשתחרר על פי הקריטריונים המחמירים הנהוגים כיום, לא זוכים לכך פעמים רבות בשל תפקוד לקוי של מערך השחרור המוקדם.

"הרשות לשיקום האסיר למשל, מתקשה לעמוד בעומס ולהציע תוכניות שיקום לכל האסירים המתאימים. חלק מהאסירים שוכרים משקמים פרטיים שיציעו להם תוכנית שיקום, שבאמצעותה הם מבקשים לשכנע את ועדת השחרורים לקצר את עונשם.

"זהו מצב שבו רק אסיר שיכול להרשות לעצמו זוכה ליהנות מתוכנית שיקום פרטית כזאת, ובגלל שאין למדינה משאבים לממן תוכניות שיקום, האסירים נשארים בכלא, ואנחנו משלמים את עלות הכליאה, הגבוהה מעלות תוכנית השיקום".

למה נכון להרחיב את מספר האסירים שיוצאים לחופשי לפני תום תקופת מאסרם?

"כשאסיר זוכה לשחרור מוקדם הוא עדיין מוגדר אסיר, ולכן עדיין מחויב בפיקוח. כך, ניתן להתנות את שחרורו בתנאים, ובדרך זו לסייע לו להשתקם. אם מחכים שהוא ירצה את מלוא תקופת מאסרו, אז ביום שחרורו הוא משתחרר בלא כל פיקוח או שיקום, ולמדינה אין זכות לדרוש ממנו יותר דבר".

הכלים שאתה מציע נשמעים הגיוניים ואפקטיביים, ובכל זאת לא הרבה משתנה.

"זה קורה בעיקר בגלל מאבקי כוח בין הגורמים השונים המטפלים באסירים. אין כיום גורם שמשלב את חלופות השיקום והענישה.

"שב"ס אחראי על תקופת הכליאה אך לא על השיקום אחריה, הרשות לשיקום האסיר אחראית על האסירים שמשתחררים, שירות המבחן עוסק בפיקוח ושיקום על נאשמים בתחילת ההליך ועל נידונים שלא נשלחו למאסר - וכל הגופים האלה צריכים לעבוד בתיאום עם התביעה המשטרתית, הפרקליטות, ועדות השחרורים ובתי המשפט. הגופים האלה לא תמיד מדברים באותה שפה.

"באגף התקציבים כבר הבינו את החשיבות החברתית־כלכלית של שיקום האסירים, אבל העובדה שאין גורם מטפל אחד מעלה את השאלה: אם יינתן תקציב - למי בדיוק הוא יינתן, ומי ערב שאכן ינוצל בצורה נכונה?"

איך זה עובד במדינות אחרות שהבינו שכליאה אינה תמיד העונש הכי יעיל?

"במדינות מסוימות העבירו את כל שרשרת הטיפול באסיר למשרד המשפטים, או המשרד לביטחון פנים. אך גם לכך חסרונות רבים, כי השיקום לא עומד בראש סדרי העדיפויות של גופים אלה".

על מה אתה היית ממליץ?

"הרבה יותר תקציבים לגוף שיקומי אחד, שיהיה אחראי גם על השחרור המוקדם, וגם על החלופות למאסרים קצרים ולמעצרים. נראה לי שהגוף הזה צריך להיות שירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה. הוא צריך להיות מסוגל לטפל במערך גדול וחזק של הוסטלים ומסגרות שיקומיות שונות, כמו גם על עבודת השירות (שכיום נמצאת באחריות שב"ס), שיקום האסירים (שכיום נמצא ברשות לשיקום האסיר) וצווי המבחן והטיפול שכיום מטופלים בשירות המבחן.

"חוליה חשובה נוספת שאסור לשכוח הם השופטים. אם הם לא יבינו את חשיבות צמצום השימוש במאסרים - הם ימשיכו למלא את הכלא באנשים שאולי עדיף שלא היו מגיעים אליו בכלל".

"1,000 אסירים שלא יחזרו לכלא יחסכו 3 מיליארד שקל"

"זוהי הפעם הראשונה שבה אגף תקציבים באוצר מדבר על שיקום אסירים באופן כה אקטיבי. האגף היה שותף לוועדת דורנר, ונציגיו ישבו בדיוניה. המדיניות המוצהרת כיום היא כי יש לצמצם את מספר הנכנסים לכלא, ובעיקר את מספר החוזרים אליו. אם נצליח למנוע חזרה של 1,000 אסירים בלבד, נחסוך לקופת המדינה כ–3 מיליארד שקל", אומר אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר.

לשם כך הוכנה תוכנית אסטרטגית, שהעיקרון הראשון בה כולל העברה של 200 מיליון שקל במהלך כמה שנים לחיזוק מספר אנשי החינוך, העובדים הסוציאלים והסוהרים בבתי הכלא. כמו כן, יפעיל אגף תקציבים חברה חיצונית שתציע תוכניות שיקום, ותתוגמל על פי הצלחתה מול הצלחות השב"ס.

עיקרון נוסף הוא תמיכה בכלים פחות מוכרים, כמו בתי המשפט הקהילתיים. בנוסף, אגף התקציבים תומך בהעברת הרשות לשיקום האסיר - שתקציבה לאחר שהוכפל הוא 28 מיליון שקל בלבד בשנה - למשרד לביטחון פנים, כדי שתנוהל בצמוד לשב"ס ובעזרת תקציבי המשרד, ולא באופן עצמאי ומוחלש כפי שהיא מנוהלת כיום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#