בלי כסף, בלי השכלה, בלי משפחה: החיים החדשים של היוצאים בשאלה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בלי כסף, בלי השכלה, בלי משפחה: החיים החדשים של היוצאים בשאלה

צעירים ומבוגרים שהחליטו לעזוב את העולם החרדי, מתחילים את חייהם החדשים כשהם חסרי כל ■ הם מחפשים רק דבר אחד: לשרוד ■ "בישיבה אין לימודי ליבה. לא הבנתי כלום על מינוס בבנק"

23תגובות
שי רבין
גיל אליהו

יש רגע אחד ששי רבין, יוצא בשאלה, לא ישכח לעולם. זה קרה קצת אחרי שעזב לפני 11 שנה את העולם החרדי שבו גדל, וכדי להשלים את החסך העמוק שהיה לו בהשכלה, נרשם לבית ספר אקסטרני של יואל גבע. "הייתי אז בן 17, עבדתי בפיצה האט בבית האופרה הישן בתל אביב והצלחתי לחסוך קצת כסף כדי לממן השלמת בגרות במתמטיקה 3 יחידות. עד אז, הבסיס שלי במתמטיקה הסתכם בכפל ובחילוק. נכנסתי לכיתה והמרצה התחיל לדבר על X ו–Y, והייתי בטוח שהתבלבלתי בכיתה. הרמתי את ידי במבוכה ושאלתי אם אני בכיתת אנגלית או מתמטיקה. עד כדי כך הבורות שלי היתה גדולה".

רבין, 28, שנולד להורים שחזרו בתשובה, יצא בשאלה בסמוך לתקופת הגיוס לצבא. "לאחר שקיבלתי את הצו הראשון עלו בי תהיות לגבי העתיד", הוא אומר. "ניסיתי לברר עם עצמי מה אני רוצה לעשות, אם אני רוצה להתגייס וללמוד לבגרויות. זה לא בא ברגע, לאורך הדרך עלו ספקות לגבי החוקים והמנהגים של העולם החרדי, הרגשתי שיש לי תפקיד אחר בעולם הזה, רציתי לשרת בצבא, רציתי ללמוד".

כמו חבריו שיצאו בשאלה, הערעור על האמונה הגיע בשלבים מאוחרים יותר בבגרותו. "צריך לזכור שהאמונה היא משהו חזק מאוד, בוודאי לילד שנולד לתוך זה. אבל אומרים לך 'זה אסור וזה אסור וזה אסור', ואתה מתחיל לשאול שאלות. למה אסור לי להדליק אור בשבת? למה אסור לי לשרת בצבא? התחלתי ללמוד ולשאול שאלות, והבנתי שביהדות יש המון יופי, אבל בסופו של דבר את החוקים קובעים בני האדם. אלוהים, כפי שנכתב בתורה, נתן לעם ישראל את עשרת הדברות - על כל היתר, כמו על האיסור להתגייס, החליטו בני האדם".

טעון ברגשות מעורבים, רבין התייצב לצו ראשון. "לא הייתי סגור עם עצמי. אבל חזרתי הביתה, ולאחר זמן קצר היה לי ברור שאני הולך לשרת בצבא. לא חשבתי אז להוריד את הכיפה ולהתרחק מהדת, רק לעזוב את הישיבה ולהתגייס".

זה הספיק להוריו, שמיד התנערו ממנו. "מהרגע שקיבלתי את ההחלטה - אין בית, אין אהבה, אין תמיכה, אין הורים. מבחינתם אני מת", אומר רבין. "ההורים שלי ראו את זה כבגידה. מגיל 17 אני כבר לא הבן שלהם יותר. אני זוכר שקצת אחרי שעזבתי הרמתי לאמא שלי טלפון - והיא ניתקה לי בפרצוף".

שי רבין
צילום רפרודוקציה:

זאת היתה החלטה עצמאית שלהם או שהם תודרכו על ידי רבנים?

רבין: "במקרה שלי היתה הכוונה. אמרו להם שזה לא נראה יפה שיש להם ילד חילוני".

רבין, שאימץ לעצמו את שם משפחתו של ראש הממשלה המנוח בזכות קשר חם עם אחותו רחל שמתגוררת בקיבוץ מנרה, נולד בתל אביב והתחנך בישיבות בבני ברק השייכות לזרם הליטאי. "מבחינה מסוימת זהו זרם יותר פתוח מהחסידות, מכיוון שהוא יותר גדול. אבל גם הוא כפוף לחוקים נוקשים והעזיבה ממנו כרוכה, לפחות במקרה שלי, בניתוק מוחלט מהמשפחה".

רבין מצטרף לאלפי סיפורים של יוצאים בשאלה, צעירים וצעירות ומבוגרים בעלי משפחות, שמחליטים שאינם יכולים להמשיך לחיות תחת החוקים הנוקשים של העולם החרדי. חלקם מואסים במה שהם מכנים חוסר ההיגיון שבחוקים, אחרים טוענים שהרגישו את הזיוף שבחיים האלה, שאיבדו את האמונה או שהרגישו שנועדו לעשות מעשה אחר. יש כמובן לא מעט מקרים שבהם היציאה בשאלה מתקבלת בסובלנות על ידי המשפחה החרדית, ומתוך כבוד לבחירה של היוצאים בשאלה, ומצליחים לנווט בין העולמות.

עם זאת, במקרים רבים יוצאים בשאלה מגיעים לעולם החילוני חסרי כל - בלי כסף, בלי השכלה, בלי תמיכה וברוב הפעמים לאחר שהמשפחה נידתה אותם. רבין מספר כי בימים הראשונים לעזיבתו היה טרוד בשני דברים: שמירה על יהדותו ומקום לישון. "בהתחלה ישנתי בבית השנטי בתל אביב, ולאחר מכן נעזרתי בסיוע ממשרד הרווחה. התגייסתי לגבעתי והתעקשתי על בסיס סגור, כדי שיהיה לי מה לאכול ומקום לישון".

שי אזולאי
מוטי מילרוד

עם הזמן החל רבין להשלים את הפערים. הוא עבד קצת במלצרות, חסך כסף וניווט עצמו בהתמודדות עם יוקר המחיה. כיום הוא מתגורר בבית צנוע בקיבוץ משגב עם ומשלם שכירות בסך 1,600 שקל בחודש, עובד עם נוער, מסיים תואר ראשון בחינוך במכללת תל חי וממשיך לתואר שני במדעי המדינה. "כיום אני חילוני גמור, אבל אני לא מתכחש למקום שבאתי ממנו. זה מי שאני, מה שינקתי בילדותי".

היו רגעים בדרך שהתחרטת?

"לפעמים אמרתי לעצמי, וואלה היה לי יותר קל אם הייתי נשאר. אבל בסופו של דבר ההחלטה מגיעה ממקום פשוט. האם אני רוצה לחיות בשקר? אקבל אשה חרדית, היא תעשה מה שאני אומר לה והכל יהיה קל וברור. יש כאלה שבוחרים בדרך הזאת, אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי לחיות בשקר".

מה בדרך יכול היה לסייע לך, להקל על הדרך החוצה?

"אם מישהו היה רואה אותי. כיום אף אחד לא רואה ולא מסייע. אני חייב חצי מהתואר שלי להלל (ארגון המטפל בצעירים חרדים יוצאים בשאלה) שעזרו לי, אבל המדינה כמעט לא מסייעת, וזו בושה. ילד בן 17 שהמדינה אומרת לו 'הכל בסדר, המשפחה שלך לא נזקקת, ולכן אין סיבה שתקבל תמיכה. אתה לא בסדר שיצאת בשאלה, אתה הרע בסיפור הזה ותישא בתוצאות'. חרדי שיוצא בשאלה לא יודע כלום על העולם. הוא יכול מקסימום לשטוף כלים או למלצר".

עד כמה סיפור ההתאבדות של אסתי וינשטיין, שיצאה בשאלה והופרדה מילדיה, הוא חריג?

שי אזולאי כחרדי

"הוא לא. ביום הלוויה שלה, התקשרתי לחברה משותפת לשאול אם היא מגיעה, והיא סיפרה לי שלא תוכל כי היא מאושפזת לאחר ניסיון התאבדות. 99% מהחוזרים בשאלה הסתכלו על אסתי ואמרו לעצמם שהמקרה הזה יכול היה להיות הם".

"אנשים ניתקו אתי קשר רק על הרעיון של לעבור לתל אביב"

התאבדותה של וינשטייין העלתה למודעות הציבורית את הקשיים שבפניהם ניצבים היוצאים בשאלה. לפי הערכות של ארגון יוצאים לשינוי, הנאבק למען זכויות ליוצאים לשאלה, 1,300 איש עוזבים מדי שנה את העולם החרדי. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס, ב–2012 9% מאלה שהגדירו עצמם כחרדים בגיל 15, הפסיקו להיות כאלה בגילים 20–39 - כ–17 אלף איש. לא כולם נהפכים לחילונים — ביוצאים לשינוי מעריכים שרק כשליש מהיוצאים מפסיקים לשמור מצוות. ועדיין, היציאה מהעולם החרדי הוא אתגר רציני וקשה.

הסיפור של היוצאים הוא סיפור של הגירה - הגעה לעולם חדש ולא מוכר שאליו צריך להסתגל מיד. ואכן, הביטוי "הייתי כמו עולה חדש" חוזר על עצמו בעדויות היוצאים בשאלה. אלה שמצליחים להסתדר עושים זאת גם באמצעות חברויות שנוצרות ואנשים טובים שפוגשים באמצע הדרך. כמו מהגרים, גם החוזרים בשאלה בעלי אמביציה גדולה להצליח. הם לא רואים עצמם כמסכנים ומשקיעים המון כדי להצליח, אבל בד בבד מודעים לכך שהתסכול והקושי הוא גדול מאוד, ולכן גם יש הרבה משברים.

במונחי הגירה, הסיפור של היוצאים ייחודי משום שהם מגיעים ל"ארץ החדשה", נעדרים כלים בסיסיים. בחברה החרדית אין לימודי ליבה והיעדר תעודות בגרות, ובמיוחד לימודי אנגלית ומתמטיקה, מהווים מכשול. הבעיה העיקרית היא איך להשלים את החוסר בהשכלה, במקביל למאמצי הפרנסה כאשר אין גב של משפחה תומכת. בשנים הראשונות רבים מהם חווים חיי עוני, עובדים ולומדים מסביב לשעון — רק כדי להחזיק את הראש מעל המים.

רותי דוידוב, 25, נמצאת כעת בראשית הדרך הזאת. היא גדלה במודיעין עילית, למשפחה חרדית־ליטאית בקהילת בני תורה. דוידוב גילתה נטיות לעצמאות כבר בגיל צעיר, דבר שהסביבה לא ראתה בעין יפה. שידוכים שהציעו לה, לדוגמה, היא דחתה כי לא רצתה להתחייב בגיל כל כך צעיר. כשהיתה בת 18, החליטה לעבור לבדה לירושלים. "שם הייתי עדיין בעולם החרדי", היא מספרת. "אבל בקהילה שבה חייתי עשו עלי חרם לא רשמי, ולאט־לאט נודיתי החוצה כדי שחס וחלילה לא אקלקל אף אחד בדעות שיש לי, בזה שאני חוקרת ושואלת שאלות".

בירושלים ביקשה דוידוב ללמוד במכללה חרדית להכשרה מקצועית, כדי להשלים את הבגרויות לקראת לימודים אקדמיים. אז גילתה שאם היא לא מצייתת לכללים מסוימים, היא לא יכולה ללמוד במקום. "היו להם תנאים משלהם", היא מספרת. "מבחינת צניעות ואורח חיים חרדי - איך את נראית, מה את עושה. הרגשתי שיש עלי עיניים. לא יכולתי לחיות ככה בשקר, ועזבתי. ואז הם טענו שבגלל שעזבתי באמצע אני חייבת להם כסף, 7,000 או 8,000 שקל, בעוד שאני הבנתי שהלימודים הם בכל מקרה חינם. עד היום הסיפור הזה לא נגמר".

במשך שש שנים חיה דוידוב בירושלים, שבהן נדדה בין דירות שכורות ולא מצאה את עצמה. בשלב מסוים, כשהמצב הכלכלי דחק, היא נסמכה על הלוואות מבנקים או מחברות, כדי לסייע בקיום יומיומי של מזון וביגוד. היא ניסתה לחזור לתקופה מסוימת להורים, אבל מהר מאוד הבינה שלא תוכל לחיות שם שוב, כאשר בעצם כבר יצאה מהעולם החרדי. בארבעת החודשים האחרונים שלה בירושלים היא ממש חיה "על המזוודה", ולא ידעה בתחילת היום אצל איזה מכרה או חברה או כל מחסה אחר תישן בסופו. "זה לא נורמלי, דבר שנשאר אתך עמוק בפנים", אומרת דוידוב. "זו היתה התקופה הכי בודדה וקשה, אבל אז גם הבנתי מה אני צריכה לעשות".

נתונים על חרדים שיוצאים בשאלה
1,300 חרדים יוצאים בשאלה מדי שנה

ההחלטה של דוידוב היתה לעבור לתל אביב. זה גם היה קו פרשת המים מבחינתה ומבחינת סביבתה - מכאן והלאה היא חילונית. "הסיפורים על תל אביב נשמעו לי נוראיים", היא אומרת. "המון אנשים ניתקו אתי קשר רק בגלל הרעיון לעבור לתל אביב, בלי בכלל להיכנס לשאלה אם אני שומרת שבת או לא שומרת שבת, ואם יצאתי בשאלה או לא. מבחינתם, תל אביב זו עיר החטאים".

כמו במקרים של יוצאים בשאלה אחרים, גם דוידוב קיבלה עזרה מאנשים שפגשה בדרכה. בסוף התקופה בירושלים, היא הרבתה בנסיעות לתל אביב ובאחת מהן הכירה את דפני ליף. הפעילה החברתית קישרה אותה לעמותת אותות, המסייעת לצעירים חסרי בית, וכך הצליחה להשיג חדר במעונות אוניברסיטת תל אביב, שאותו היא חולקת כיום עם שותפה. לאחר שהבטיחה קורת גג, היא החלה לעבוד. כיום היא עובדת בכמה עבודות של בייביסיטר ומלצרות. בין לבין, היא מוצאת זמן לסדנה ללימודי משחק. החלום שלה, לדבריה, הוא ללמוד משחק בבית ספר למשחק, אך מיד היא אומרת שלא תוכל לממש זאת. "חברים אומרים לי 'לכי תלמדי משחק שלוש שנים', אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כשבמקביל אני צריכה לעבוד במשרה מלאה ולשלם חשבונות. הייתי רוצה גם ללמוד עיצוב פנים, כתיבה, אנגלית, אבל אין לי את המשאבים. היום אני מצליחה לא להיות במינוס, וכל חודש משלמת 2,000 שקל על חובות שאני סוחבת מהעבר. אני עובדת שבעה ימים בשבוע כדי שאוכל לבנות את עצמי כלכלית".

"עולם ומלואו של פרטים קטנים וחדשים שצריך ללמוד"

הסיפור של דוידוב ממחיש את אחת הסוגיות הבוערות עבור היוצאים בשאלה - חוסר היכולת לממן את הלימודים הנחוצים כדי להדביק פערים בהשכלה, אף שהמדינה מממנת לימודים כאלה לחרדים (בסכום של 200 מיליון שקל בשנה). במצב כזה, היוצאים בשאלה נאלצים ללכת על חשבונם למכינות - שאורכות בין שנה לשנתיים, תלוי באינטנסיביות של הלימודים - כדי להשלים בגרויות.

"הבעיה העיקרית שהמחיה היא על חשבונך בזמן שאתה עושה מכינה", אומר משה שנפלד, יו"ר ארגון יוצאים לשינוי. "גם אם איכשהו אתה מצליח לשלם 1,000 שקל על מגורים, בזכות מעונות, ועוד 1,500 שקל על מחיה, עדיין יש לך 2,500–3,000 שקל בחודש שאתה צריך כדי לחיות. זה אומר 36 אלף שקל בשנה. לחרדי לשעבר אין יכולת לחסוך סכום כזה בזמן קצר, לכן מרחב התמרון הראשוני הוא צר מאוד. זה סכום שכל יוצא בשאלה צריך לחסוך לפני שהוא ניגש להשלמת בגרויות. מי שהולך למכינה של שנתיים יכול קצת לרווח, ופה ושם גם לעבוד תוך כדי הלימודים".

שנפלד וחבריו ביוצאים לשינוי יזמו מהלך יוצא דופן: באוקטובר האחרון, אחרי עבודה מאומצת של שנתיים, הגישו 52 יוצאים בשאלה תביעת פיצויים נגד המדינה על כך שלא זכו השכלה נאותה כאשר היו תלמידים במערכת החינוך, דבר שפגע בהם בבגרותם, בכניסתם לשוק העבודה. בפסח האחרון הגיבה המדינה בצורה יוצאת דופן, שבה הטילה את האחריות על הוריהם של היוצאים בשאלה.

רותי דוידוב
מוטי מילרוד

אנשי הארגון, המכנים את המהלך "תביעת הליבה", מדגישים שהכסף הוא לא העניין המרכזי כאן אלא הדרישה לשוויון — כלומר שהמדינה תממן השלמת הכנסה גם ליוצאים בשאלה, כמו שנעשה במכללות החרדיות. אם דרישה זו תתמלא, הארגון טוען שימשוך את התביעה. "יש כאן מקרה ברור של השקעה שמניבה תוצאה בשטח, ובמונחים כלכליים תשואה", אומר שנפלד. "אפילו לא צריך להוסיף כסף, רק להסיט את התקציב שכבר יש — לטובת היוצאים בשאלה עבור מלגות ושיעורי עזר. מדובר בכמה עשרות אלפים שקלים לאורך התהליך, ותוך ארבע או חמש שנים כבר יש לך בוגר תואר ראשון".

"יוצאים לשינוי כימתו הרבה דברים בתביעה שלהם, אבל לא כימתו את הנזק לקריירה העתידית", אומר שחר אילן, סמנכ"ל בעמותת חדו"ש (חופש דת ושוויון). "אין ספק שאדם שעובד פחות או לא עובד בכלל, יקבל ציונים טובים יותר ויוכל לצאת לקריירה בצורה הרבה יותר טובה. יש כאן אבסורד מוחלט שהמערכת מסייעת לחרדים ולא ליוצאים בשאלה, כי גם הם נפגעו על ידי אותה בעיה שהמדינה מייצרת, והיא היעדר לימודי הליבה במוסדות החרדיים".

אילן מציין שבניגוד לסכומים המזעריים שהמדינה מקצה לסיוע ליוצאים בשאלה — 1–2 מיליון שקל בשנה — לסיוע אחרי היציאה ולא לשם עידוד המהלך עצמו, הרי שהמדינה מתקצבת בעשרות מיליוני שקלים עמותות וישיבות שונות, שבמוצהר מעודדות חזרה בתשובה. האי־שוויון לא נגמר כאן. ב–2015 הקצה משרד הרווחה 866 אלף שקל לארגון הלל, ומנגד, כפי שנחשף באחרונה ב"הארץ", הקצה המשרד באותה שנה 60 מיליון שקל לנוער חרדי בסיכון — כ–60% מסך כלל התקציב עבור נוער בסיכון במדינה — בזמן ששיעורם של בני הנוער החרדים הוא רק 15% מכלל בני הנוער בסיכון בארץ.

"אין ליוצאים תמיכה פוליטית ניכרת מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא רוצה לריב עם יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני (יהדות התורה). זה השיקול", אומר אילן. "ליוצאים בשאלה אין כוח פוליטי ולמפלגות החרדיות יש". דוגמה לחוסר היכולת הפוליטית לסייע ליוצאים בשאלה היא יוזמה של ח"כ זהבה גלאון, ראש מרצ שב–2012 יזמה הצעת חוק פרטית לממן סל קליטה לכל יוצא בשאלה. באופן לא מפתיע, המהלך לא צלח.

במציאות כזו, היוצאים בשאלה מסתפקים במנגנוני סיוע של מתנדבים. שלושה ארגונים מסייעים כיום ליוצאים בשאלה. הוותיק שבהם הוא הלל, שנוסד ב–1991 והוא היחיד שפועל כארגון ממוסד עם עובדים ומשרדים ומהווה עבור רבים מהיוצאים בשאלה כתובת ראשונה לסיוע, כמו מקלט חירום ודירות מעבר. תקציב הארגון זעום - 5.1 מיליון שקל בשנה בלבד, ורבע ממנו הולך לתמיכה ישירה ביוצאים בשאלה - רוב הכסף למלגות, אך גם בסיוע לשכר דירה עבור חיילים בודדים היוצאים בשאלה. "הדבר החשוב בעינינו הוא לספק לצעירים האלה כלים כדי לצאת ממעגל העוני", אומר יאיר הס, מנכ"ל הלל. "כשהם מתחילים את הדרך, המשכורת שלהם קרובה מאוד למינימום ולפעמים נמוכה מכך, אבל יש להם תקווה. כיום יש לנו מקבלי מלגות שהם רופאים, מהנדסים ועורכי דין".

לדברי דוד כץ, חבר בוועד המנהל של הלל, ההתמודדות בעולם החדש גם מצריכה לימוד של אורחות חיים. "בחברה החרדית, צעיר חרדי יודע איך הדברים מתנהלים. לדוגמה, יש גמ"חים שיכולים לעזור לפעמים כלכלית, או שהוא יודע שבחופשת 'בין הזמנים' אפשר לעבוד. בעולם 'החדש' לעומת זאת, אין לצעיר החרדי מושג מה הם החוקים וגם אין לו מעטפת שיכולה לעזור, כמו הרבנים או הגמ"חים. כשאדם כזה ניגש לחפש עבודה, הוא לא יודע איך לכתוב קורות חיים, יש כאלה שבכלל לא שמעו על המושג הזה. כמו כן, לרבים מאותם צעירים אין בכלל כרטיס אשראי. כשהם באים לשכור דירה, אין להם ערבים. גם צריך ללמד אותם שאת הצ'ק לשכר דירה לכתוב לראשון או לשני בחודש, אחרי שהמשכורת נכנסת. זה עולם ומלואו של פרטים קטנים וחדשים שצריך ללמוד".

גבר חרדי בירושלים
אמיל סלמן

ההורים החרדים מנסים
 לשחד את החוזרים בשאלה

ואולם לא רק צעירים עוברים את התהליך, אלא גם משפחות, שעבורן הוא נראה סבוך הרבה יותר. בדרך כלל מדובר במשפחות צעירות שעושות את המעבר יחד עם הילדים. לציבור זה מסייע ארגון ובחרת, שאותו הקים לפני שנתיים מאיר נאור, בעבר חרדי מחסידות בעלז, לאחר שחבר טוב, שאף הוא יצא בשאלה, התאבד.

לדברי נאור, משפחות שבהן הגבר או האשה הספיקו לרכוש השכלה או מקצוע עוד כשהיו בעולם החרדי, מסתגלות בצורה קלה יותר למצב החדש. לטענתו, אמהות חד־הוריות שיצאו מתהליך גירושים שהוא בדרך כלל קשה, הן במצב החמור ביותר. "בתוכנית הסיוע שלנו אנחנו ממליצים למשפחות האלה לבנות עצמן כשהן עדיין בתוך המגזר החרדי, כדי שבמצב הזה הן ינסו לרכוש מקצוע ולבנות עצמן כלכלית", אומר נאור. "כשיש להן איזה בסיס, נכון יותר להתחיל את תהליך היציאה".

לדברי נאור, הסוגיה הכלכלית משמשת כשוט של הממסד החרדי כלפי המשפחות החרדיות שמעוניינות לצאת מהקהילה. "לא פעם מעדכנים אותי שההורים נותנים תמיכה למשפחות האלה, אבל זה בתמורה להתחייבות כמו להיות בכולל חצי יום. במקרה אחר, הורים שהבינו שהזוג הצעיר הולך לעשות שינוי וכבר נרשמו ללימודים אקדמיים, הבטיחו להם 8,000 שקל בחודש ועוד 2,000 שקל שיקבלו מלימודים בכולל, רק כדי שיעצרו את התהליך. המלצנו לאותו זוג להפסיק את הלימודים האקדמיים לשנה, כדי שיוכלו בזמן הזה לשכנע את ההורים בשינוי שהם רוצים לעשות. השימוש שהורים עושים בכסף כדי ליצור לחץ כלכלי על היוצאים בשאלה נפוץ בכל המגזר החרדי. אלה מנגנוני תלות שמפותחות ברמות שונות ודי מתוחכמות".

נאור מציין שהמקל והגזר הכלכליים קיימים לא רק ברמת המשפחה החרדית, אלא גם ברמת המדינה — הטבות שהמדינה נותנת לצעירים חרדים, אבל בתנאי שיהיו במסגרות חרדיות בצבא או בלימודים. "אברך חרדי שרוצה להתגייס יצטרך לשרת שלוש שנים, אבל במסלול החרדי, בגדוד נצח יהודה, וישרת בין שנה וחצי לשנתיים, ירכוש מקצוע, ובמקביל יקבל מלגת אברך. במסגרת זו הוא צריך לשמור על לבוש חרדי ולהתפלל כל יום. ככה גם במכללות החרדיות, צריך לשמור על אורח החיים החרדי".

את המציאות הזאת מכיר היטב ג'וי סלומון, 24, ששמו המקורי הוא אלתר שמחה בונים, שיצא בשאלה בגיל 14. לפני כחודש וחצי הוא השתחרר משירות של חמש שנים בצה"ל, חצי מהתקופה כלוחם בגולני וחצי כקצין שלישות. לסלומון היתה הרבה אמביציה, אבל גם מזל. בחלק האחרון של השירות הוא הצליח ללמוד, באופן אוטו־דידקטי, יסודות בסיסיים של תכנות. עוד לפני השחרור חבר קישר אותו לחברת היי־טק, שם הוא עובד כיום. הוא מתגורר עם שותפים בדירה בתל אביב, שאותה מצא כבר בימי הצבא, וחוסך כסף ללימודים. הוא כבר יודע שילמד תואר ראשון בכלכלה וניהול ויעשה תואר שני במינהל עסקים. "בחור אחר במצבי היה לוקח את הכסף שחסך בקבע ונוסע לטיול גדול", הוא אומר. "אבל אני, שבועיים אחרי השחרור, התחלתי לעבוד. ידעתי שביום שאני משתחרר אני צריך מסגרת חדשה כדי שאוכל להגשים את מה שאני מתכנן כבר זמן רב — להשלים את הלימודים הנחוצים, ולאחר מכן להתחיל ללמוד באוניברסיטה".

סלומון נולד למשפחה שמשתייכת לחסידות בעלז. בימים הראשונים אחרי שעזב את הבית, הוא ישן אצל חברים ומשפחה, ואחד האנשים שעזרו לו היה אחיו הבכור, גם כן יוצא בשאלה, המבוגר ממנו ב–14 שנה. הוריו גרושים, כאשר אמו נשארה בחסידות ואילו אביו, שעמו הוא בקשר, עבר להיות בעל כיפה סרוגה. "בהתחלה הייתי חוזר הביתה פעם בשבועיים, כאילו מהישיבה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול להיות בסוג של הצביעות הזו, והחלטתי לעזוב את הבית".

כיום הוא מגדיר עצמו כחילוני, אבל התהליך שעבר היה הדרגתי. תחילה למד בחטיבת ביניים ממלכתית־דתית בפתח תקוה, עם משפחה מאמצת מהמגזר הדתי־לאומי, ולאחר מכן התקבל לפנימייה הצבאית אור עציון, שבה לומדים בני המגזר הדתי־לאומי. "בתור ילד חרדי אתה רואה פרסומות של חילונים באוטובוס ואומר לעצמך 'אוקיי, זה העולם שלהם, ולי יש את העולם שלי'. רק כשאתה חוצה את הקווים אתה מבין שאתה לא מכיר כלום. זה בדברים הכי קטנים, למשל, תוכניות של סרטים מצוירים שכולם מכירים מהילדות, ולך אין מושג על מה מדובר. יש המון פערים להשלים. מאז שיצאתי המוח שלי עסוק כל היום בלשאוב כל פיסת מידע שאני יכול לשאוב ולקחת מהעולם הזה, שלאט־לאט הוא נהייה פחות חדש. אני מסתכל על חברים שיוצאים בשאלה בגיל מאוחר יותר, ומבין כמה התהליך הזה קשה".

גם לסלומון סייעו חברים שפגש באמצע הדרך, מהפנימייה הצבאית. "החבר'ה שם סייעו לי ולעוד שני נערים שהיו במצוקה כספית. הם עשו מגבית כדי לממן לנו שיעורי נהיגה, וסייעו גם בבעיות ביורוקרטיות שהיו לי".

ג'וי סלומון
מוטי מילרוד

"לא לכל אחד זה שווה את המחיר"

שי, 28, הוא דוגמה ליוצא בשאלה שהצליח לצמצם פערים ולהתמיד בלימודים. שבע שנים אחרי שעזב את העולם החרדי, שי מרגיש שכיום הוא במקום טוב. הוא סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה והתקבל לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, עבד בהוסטל לבריאות הנפש וכיום עובד כברמן, מנסה לשרוד, כמו כל צעיר בגילו. יש לו בת זוג שמשפחתה אימצה אותו, והוא אפילו מצליח לשמור על קשר רופף עם משפחתו החרדית. עם זאת, הוא אומר שלא היה מאחל לתשעת אחיו החרדים לעשות את הצעד שעשה. "אם טוב להם, שיישארו שם, כי תהליך היציאה הוא נוראי, לא לכל אחד זה שווה את המחיר", מסביר שי.

את העולם החרדי עזב שי רגע לפני השידוך. "כבר שמעו לי כמה שידוכים, אבל אמרתי שאין על מה לדבר כרגע. הפרופיל הכלכלי של המשפחה החרדית שבו האבא לומד, האמא מפרנסת והאחיות הגדולות מגדלות את הילדים הקטנים, היה הדבר הראשון שנראה לי לא הגיוני. היו לי לאורך השנים הרבה שאלות על כללי ההתנהגות של העולם החרדי, היו דברים שלא יכולתי לקבל. החלטתי שהחיים שאני חי לא טובים לי, והחלטתי לחפש לי חיים אחרים, באותו זמן כל האופציות היו פתוחות - להיות מוסלמי, נוצרי בודהיסטי, לאו דווקא חילוני. רק אז כשעזבתי את העולם החרדי יכולתי לשאול את השאלה הפשוטה כל כך - האם אני מאמין באלוהים בכלל?"

איך הגיבה המשפחה?

שי: "בפעם הראשונה שהחלפתי מכנסיים משחור לכחול כהה, אבא שלי אמר לי שסיימנו את דרכנו המשותפת ושלא אראה ממנו שקל".

ג'וי סלומון כילד חרדי

וככה עזבת?

"כן. לבד בלי כלום. לא היה לי כסף ולא הבנה לגבי העולם בחוץ. בישיבה אין לימודי ליבה בכלל, בבית הספר סיימנו מתמטיקה באזור האחוזים, אנגלית לא למדנו בכלל, וההיסטוריה היתה רק זו של העולם החרדי. לא הבנתי כלום על מינוס בבנק, לקיחת הלוואה או שכר מינימום".

שי, שהתגורר אז בירושלים, היה נואש למצוא אוכל ומקום לישון, החל לעבוד כמלצר בקניון מלחה, ולקח הלוואה ממעסיקו כדי לקנות בגדים מתאימים. אבל זה לא היה פשוט. "זה לא רק המחסור בידע, אפילו השפה שלי היתה שונה. יש מלים שאומרים בעולם החרדי ויש להן משמעות שונה בעולם החילוני, ויש המון ביטויים בארמית שהייתי מורגל בהם בישיבה, אבל לא מכירים בעולם החילוני. באחת הפעמים לדוגמה, במקום להגיד 'מה יוצא לך מזה?' אמרתי לבחור שעבד איתי 'מאי נפקא מינה?'. עד היום אני זוכר את ההלם על פניו".

עם הזמן שי עבר לצפון כדי לפתוח דף חדש בחיים, שם למד במכינה קדם אקדמית ועשה תואר ראשון. "קיבלתי עזרה ממשפחה מלווה דרך עמותת הלל, והם גם ניסו לעזור במלגות ושיעורים פרטיים, אבל המשאבים המוגבלים של העמותה והמרחק ממרכז הארץ הקשו עליי בתהליך צמצום הפערים". בשום שלב, כך הוא אומר, לא התחרט. "מעולם לא אמרתי חבל שעשיתי את זה. הבנתי שאני נלחם על העצמאות שלי בהרבה דם, אבל עושה את המעשה הנכון".

בדרך ראה חברים שנשברו, ארבעה מהם התאבדו, ואסתי וינשטיין, שאותה הכיר, היתה החמישית. להלווייתה הוא לא הגיע, כי החליט לבחור בחיים ולא ללכת יותר להלוויות כאלה.

"המדינה חייבת להכווין צעירים היוצאים בשאלה למקצועות הנחוצים ביותר"

לדברי איתן רגב, חוקר בכיר במרכז טאוב, שלושת המקצועות הפופולריים ביותר ללימודים אצל חרדים הם משפטים, מדעי החברה ומינהל עסקים. לטענתו, זהו המשך המגמה שקיימת בחברה הכללית ולא מסייעת למשק הישראלי, שבעיית הפריון שלו נובעת, בין היתר, מכך שכרבע מהעובדים כיום מועסקים במקצועות כמו ניהול, ראיית חשבון ועריכת דין, בעוד המשק נדרש לעובדים בתחום ההיי־טק ומקצועות טכניים בתעשייה, כמו הנדסאים, טכנאים וחרטים.

לכן לדבריו, המדינה חייבת להכווין צעירים היוצאים בשאלה לכיוון המקצועות הנחוצים ביותר, דבר שהשוק החופשי לא עושה. "זה מצב מובהק של WIN־WIN", אומר רגב. ובכל זאת לדבריו, העתיד הכלכלי של יוצאים בשאלה הרוכשים השכלה יהיה טוב יותר לעומת בני גילו בעולם החרדי. לפי המחקר שלו, יש הבדלים ניכרים בשכר של גברים חרדים עם השכלה לעומת גברים חרדים בלי השכלה. כך למשל, גבר חרדי בגילי 25–35 עם תואר ראשון, מרוויח 8,710 שקל בממוצע בחודש, לעומת 5,166 שקל שמרוויח חרדי ללא תואר (לפי נתוני 2013). לפי המחקר, לבעלי ההשכלה יש גם מקצועות מבוקשים יותר, שבהם השכר גבוה יותר. מנתונים אלה אפשר להשליך גם על היוצאים בשאלה, מכיוון שהם קיבלו את אותו חינוך כאשר היו חרדים.

לדברי רגב, עצם רכישת ההשכלה הוא לא דבר פשוט עבור גברים חרדים צעירים, וניתן להניח שכך גם עבור היוצאים בשאלה. "51% מהגברים החרדים שמתחילים תואר לא מסיימים אותו. זה מראה על הקושי הגדול. אלה שכן מצליחים צריכים להשלים הרבה חומרים במהלך התואר, דבר שיש לו עלות כלכלית בנוסף לעלות של הזמן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#