המינוי שצריך לעורר חלחלה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המינוי שצריך לעורר חלחלה

מינוי אלוף חברות הקש בקפריסין לתפקיד שר הביטחון, החולש על תקציבים של עשרות מיליארדי שקלים ומאשר את כל עסקות רכישת הנשק, צריך לעורר חלחלה לא רק אצל כל אם עברייה ששולחת את בנה לצה"ל, אלא אצל כל משלם מסים

160תגובות
אביגדור ליברמן
אוליבייה פיטוסי

מצביעי המחנה הציוני קיבלו השבוע שיעור טוב בדמוקרטיה. לא, זאת לא הכניסה או הלא כניסה לממשלה. בין אם היתה נכנסת או נשארת בחוץ, התהליך הגדיר מראש את התוצאה שרוב הציבור לא רוצה להפנים: זה לא משנה. השדרה הפוליטית המרכזית של ישראל, מהימין עד השמאל, מהקואליציה עד האופוזיציה, ממוקדת רובה בדבר אחד: שימור כוחה בשלטון, חלוקת הטבות וקידום רגולציות הנוחות לקבוצות האינטרס או לטייקונים שהביאו את חברי הקאסטה לעמדות הכוח.

אבל נתחיל דווקא עם שר הרווחה חיים כץ, שמקבל פחות כותרות מיצחק הרצוג ומבנימין נתניהו, כי הוא לא לוקח חלק מרכזי בקרקס ועידות השלום ותהליך השלום, השטחים, הביטחון, הימין והשמאל, אבל דרך ההתנהלות שלו משפיעה על הדמוקרטיה יותר ממה שאתם משערים.

כשאנשים חושבים על דמוקרטיה, כמו ״הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״, הם חושבים על בחירות חופשיות, על מפלגות, על פריימריס, על בוחרים, על ימין, שמאל, מרכז ושאר רעיונות פוליטיים.

אבל כל הרעיונות האלה ריקים מתוכן של ממש כשאנחנו לא שואלים את עצמנו מה מייצרת המערכת הפוליטית הזאת. והתשובה היא שהיא אמורה לייצר איכות חיים, רמת חיים, רווחה ועתיד לציבור.

חיים כץ
מרק ישראל סלם

הדרך היחידה לייצר איכות חיים ורמת חיים לציבור היא באמצעות ממשלה איכותית. השוק, המגזר העסקי, הוא הדרך הטובה ביותר שידועה בכלכלה להקצות מקורות ולייצר צמיחה, אבל בלי שירותים ציבוריים איכותיים ורגולציה יעילה של השווקים, השוק מייצר את הרווחה הזאת בעיקר לחזקים ולמקורבים.

יש הרבה דרכים למדוד ממשלה איכותית, ויש דרך אחת פשוטה: האם המנהלים, הפקידים והעובדים בה מגויסים לפי כישרונם ויכולותיהם והאם הם מקבלים החלטות בצורה עניינית ולא מוטים לפי ענייניהם האישיים?

נחזור לכץ. השבוע הודיעה רשות ניירות ערך שהיא חוקרת את שר הרווחה, לשעבר יו״ר ועדת הרווחה, שכיהן במשך 20 שנה כיו״ר ועד עובדי התעשייה האווירית, בחשד לשימוש במידע פנים. לפי החשדות, כץ קיבל מידע פנים על עסקת ענק שהוביל מקורבו המיליארדר קובי מימון למיזוג החברות נצבא ואיירפורט סיטי.

הדיווחים בעיתונות הזכירו נשכחות: כץ הוא מולטי־מיליונר. בנוסף לחמש דירות שבבעלותו הוא מחזיק במניות של שותפות הנפט ישראמקו בשווי הנאמד במיליוני דולרים.

קובי מימון
מוטי קמחי

אז ראשית, אין שום דבר רע בלהיות מולטי־מיליונר, להפך: אנחנו רוצים כמה שיותר מאלה בכלכלה חופשית ומשגשגת. אבל בטרם נברך על הכלכלה החופשית המצוינת בישראל, כדאי לפנות לקורות החיים של כץ כדי להבין כיצד הוא נהפך למולטי־מיליונר.

ובכן, קורות החיים של המולטי־מיליונר הזה עשויים להפתיע את רוב קוראי השורות הבאות: כץ, שלא הגיע ממשפחה עשירה, למד בבית הספר המקצועי אורט בגבעתיים, קיבל הכשרה כטכנאי אלקטרוניקה, השתחרר לפני 47 שנה מצה״ל בדרגת רס״ר והתקבל לעבודה בתעשייה האווירית. ב-1992 מונה כץ ליו״ר ועד העובדים בחברה הממשלתית, תפקיד שהחזיק במקביל להיותו ח"כ ויו״ר ועדת הרווחה, ועליו ויתר רק עם מינויו לפני שנה לשר בממשלת הליכוד.

הקורא הממוצע מביט בקורות החיים האלה ושואל את עצמו: כיצד טכנאי שבילה עד לגיל הפנסיה בחברה ממשלתית נהפך למולטי־מיליונר? לכץ יש שלושה ילדים שאותם היה צריך לפרנס, וסביר להניח שגם לסייע להם לרכוש דירות, כמקובל אצל רבים.

כץ מעולם לא הסביר זאת, כמובן. האחזקות שלו במניות ישראמקו והדירות שבבעלותו נחשפו בתחקירים עיתונאיים. כשהוא נשאל ספציפית לגבי המניות הוא הודיע שמימון, המיליארדר ששולט בשותפויות קידוחי הנפט של ישראמקו ובקבוצת נצבא, הוא חבר קרוב שלו - אבל שמעולם לא היה לו מידע פנים.

שר האוצר, משה כחלון
אוליבייה פיטוסי

אז הנה צירוף מקרים מדהים: כץ הוא חבר קרוב של אחד האנשים העשירים במדינה, הבעלים של שני עסקים ענקיים שלהחלטות של פוליטיקאים יש השפעה אדירה על הצלחתם, הוא יו״ר ועד עובדים, והוא גם הצליח לעשות את מה שהרוב המכריע של השכירים בחברות ממשלתיות לעולם לא יצליחו - ליהפך למולטי־מיליונר מנדל"ן ומניות. מדובר בסוג של וורן באפט קטן.

כץ אינו היחיד שהצהיר על חברות אמיצה עם אותו מימון. יש לנו שר אוצר, לא פחות, שהצהיר על כך: משה כחלון אף ניטרל עצמו ממעורבות בכל נושא הגז הטבעי לאחר שהחליט שהחברות האמיצה שלו עם מימון חשובה לו יותר מטיפול במונופול הגז. החלטתו לשמר את הידידות עם מימון באמצעות משיכת ידיו מנושא הגז תמוהה כפליים כשזוכרים שמימון הוא אחד המשקיעים הגדולים ביותר בישראל בתחום הנדל"ן. ירידה חדה במחירי הנדל"ן - אותה ירידה שכחלון הבטיח למאות אלפי בוחריו - תגרום נזק של מאות מיליוני דולרים לחברות של מימון.

עכשיו נשאלת השאלה כיצד נולדות החברויות האלה. האם כחלון וכץ הם שמצאו ואימצו את מימון, או שזה היה הפוך - הוא מצא ואימץ אותם?

נחזור לדמוקרטיה: לכץ יש תפקיד מיוחד במינו בדמוקרטיה הישראלית. הוא נחשב זה שנים ארוכות אחד השחקנים החשובים ביותר בליכוד. ספציפית הוא נחשב לשחקן מכריע בפריימריס במפלגה.

בנימין נתניהו
אוליבייה פיטוסי

כץ היה נוהג להעלות על אוטובוסים אלפים מעובדי התעשייה האווירית ולשלוח אותם להצביע בבחירות הפנימיות. לפני עשור המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום בחשד שאת האוטובוסים האלה מימנה עמותה ״לקידום העובד השכיר״ שבה הוא שולט, אבל היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את התיק.

מדוע היתה לכץ השפעה כה גדולה על עובדי התעשייה האווירית? נו טוב, הוא היה יו״ר הוועד. בחברות כמו התעשייה האווירית מעטים רוצים להתעסק עם הוועד. עדיף לאכול ענבים מאשר לריב עם השומרים, ובתעשייה האווירית יש הרבה ענבים, ברוך השם: בתוך החברה יש קאסטה גדולה של עובדים עם שכר הגבוה פי כמה ממחיר השוק שלהם. בחברה גם יש אלפי עובדים מיותרים, אבל שום פוליטיקאי לא ייגע בהם לעולם. החשבון, בזבוז של עשרות מיליארדים במשך השנים, מוגש לבעלי המניות - כלומר למשלמי המסים.

בחזרה לדמוקרטיה: כשהמומחים ל״דמוקרטיה״ מסבירים לנו שיש בישראל ״דמוקרטיה״, הם מציינים את הבחירות הכלליות המתקיימות מדי ארבע שנים, את חופש הבחירה וכמובן את הבחירות המקדימות. אבל כל אלה הם סיסמאות ריקות, משום שחלק גדול מהמצביעים באותם פריימריס ״דמוקרטיים״ הם עובדים מהסוג שכץ מעלה על אוטובוסים או אנשים שמופעלים ערב הפריימריס במפלגות על ידי קבלני קולות. מיהם קבלני הקולות? רובם אנשי עסקים, ״יזמים״, שיש להם גישה לתקציבים מהמגזר הציבורי.

אני לא רוצה להיטפל לכץ וגם לא לכחלון. זה לא אישי. ח"כ שלי יחימוביץ' נלחמה כלביאה במונופול הגז של יצחק תשובה ומימון, אבל לא תשמעו ממנה מלה על מיליארדי השקלים של בזבוז ושחיתות בחברת החשמל. אל תבואו אליה בטענות. כך בנויה ״הדמוקרטיה״, שהרי גם במפלגת העבודה יש פריימריס ושם חברת החשמל היא שחקנית מובילה. מי שחפץ חיים מבחינה פוליטית צריך לעזור במקרה השכיח או לשתוק במקרה הטוב.

יצחק הרצוג

אז כמובן שאת המיליארדים בחברת חשמל, בקק״ל, בתעשייה האווירית או בכל מוסד ציבורי אחר שמעסיק אלפי עובדים מיותרים במשכורות גבוהות פי שניים, שלושה וארבעה ממחיר השוק אפשר לפטור בכך ש״מוטב שזה ילך לעובדים ולא לטייקונים״. אבל הטיעון הזה, שבו משתמשים הפוליטיקאים ומקורביהם, הוא מגוחך: החברות האלה הרי לא שייכות לאף טייקון, אלא למשלם המסים.

טיעון אחר הוא שאין בחברות האלה בעיה של שחיתות, בזבוז או שכר מנופח, שהשכר שם ראוי וצריך לטפל רק בשאר העובדים שלא מקבלים את השכר הראוי הזה. זה נכון ואנחנו בעד. בשלב ראשון יש לשלש את שכרם של מיליון העובדים בעלי השכר הנמוך בישראל, כדי שיתיישרו עם השכר המקובל במונופולים של כץ. זה עולה כ-200 מיליארד שקל, כלומר בערך כמו תקציב החינוך, הבריאות, הרווחה וביטוח לאומי גם יחד.

השלב השני בתוכנית ההבראה המצוינת הזאת שמציעים לנו הוא שכץ יעביר את מיליון עובדי הקבלן, עובדי שכר המינימום ושאר הבלתי מחוברים קורס יסודי בדייל קרנגי: כיצד תרכוש ידידים והשפעה, ובדרך תבצע השקעות נבונות בנדל״ן ובנפט שיהפכו אותך למולטי־מיליונר. כל אחד יכול, הנה גם טכנאי אלקטרוניקה הצליח. והנה פתרנו לנו את כל הבעיות החברתיות בישראל.

בחזרה לדמוקרטיה: מאז פרצה המחאה החברתית לפני חמש שנים נחשפו מיליוני ישראלים לשיטה שבה עבד שוק ההון והמגזר העסקי בישראל - כיצד קומץ אנשים שלטו ברוב חלקי הדמוקרטיה באמצעות שליטה על מאות מיליארדי שקלים של כסף ציבורי. מאז המחאה חל שינוי ברגולציה בישראל: נורמות השתנו, רעיונות השתנו וחלק מהרגולטורים שהיו רגילים לשרת רק את הקבוצה הקטנה הזאת שינו את התנהגותם.

אבל לא רק שההישגים של המחאה והרגולציה שבאה בעקבותיה מאוימים כל יום, שהרי בעלי המונופולים במגזר הפרטי הם עדיין הספקים העיקריים של ג'ובים, משרות ועבודות ייעוץ לכל בעלי המקצוע החופשיים המובילים בתחומי הפיננסים והכלכלה, אלא שיש תחומים רבים במשק שבהם לא היתה כל התקדמות של ממש - והכוונה היא בעיקר למונופולים הממשלתיים.

נחזור למימון לרגע. אני מבקש להתנצל ולמחוק את מה שכתבתי למעלה. אם לא אעשה זאת, אני עשוי לקבל מכתב מעורך דינו פיני רובין, שבו הוא ישוב ויזכיר שמר קובי מימון, מרשו, כלל אינו בעל השליטה בחברת אקוויטל השולטת בשותפות הנפט ישראמקו. בעל השליטה הוא אדם בשם חיים צוף, ומימון הוא רק יועץ.

ואכן, אם תיגשו לרישומים בבורסה וברשות החברות תגלו במהירות שאין שום דרך משפטית, חוקית, לקשור בין הקבוצה הענקית הזאת, מהגדולות במשק, לבין מימון. חוץ מזה שכל מי שקשור לקבוצה הזאת אומר שמימון מחליט הכל.

מדובר בחברות ציבוריות, בורסאיות, מהגדולות בישראל - אז מה רשות ניירות ערך עושה בעניין הזה? כלום. וזה מוזר. כי כדי לפתוח בחקירה בנושא כל מה שצריכה הרשות לעשות הוא לזמן אליה את הבוס, שר האוצר, ולשאול אותו: תאמר לנו, אדוני שר האוצר, מדוע החלטת שהחברות שלך עם מימון מעמידה אותך בניגוד עניינים בנושא טיפול בגז? הרי מימון אינו קשור בשום דרך רשמית לקבוצת החברות השותפה בשותפויות הגז.

אכן, מצחיקה ומעניינת הדמוקרטיה שלנו. וזה הזמן להמשיך לכוכב אחד בה: מי שאמור לגזור את הקופון מהמשא ומתן הארוך שניהל הרצוג עם נתניהו על כניסה לממשלה.

מדובר בגוזר קופונים מקצועי. כלומר לא הוא, אלא אנשים שקשורים בו, שיצא להם לגזור קופונים מדהימים, בהיקפים שלא היו מביישים את כץ: אביגדור ליברמן, המיועד לתפקיד שר הביטחון.

בשנים האחרונות החליט נתניהו להסיר את ידיו מעניינים כלכליים ולהתמקד בעיקר בענייני ביטחון. במקום משה יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, הוא מבקש עכשיו למנות לתפקיד את ליברמן.

זה הרי רעיון מצוין: כבר שנים שאנחנו אומרים שמה שמערכת הביטחון צריכה הוא שר שלא בא מתוך המערכת ומה שיש לו זה שכל ישר, יושרה, אמון גבוה מצד הציבור, משנה מדינית סדורה ובעיקר תושייה. זה ליברמן.

מי שלא מאמין לנו, מוזמן לקרוא את החלטת היועץ המשפטי לממשלה - 80 עמודים כתובים בשפה קולחת וברורה. מי שאין לו את השעתיים האלה, יכול לקרוא את התמצית שפירסמנו לפני שנה, ומי שגם זה ארוך לו מדי - הנה כמה פסקאות קצרות.

״לאחר פרישתו מתפקיד מנכ״ל משרד ראש הממשלה ב–1997, החל ליברמן בפעילות עסקית ופיננסית בארץ ובעולם, ועשה כן באמצעות שתי חברות שהקים בישראל ובקפריסין (להלן נתיב ישראל ונתיב קפריסין), שהיו קשורות עסקית זו לזו (הן יכונו לעתים נתיב אל המזרח)...ליברמן קיים מאז פרישתו מערכות קשרים עסקיות עם אנשי עסקים בארץ ובחו"ל. במסגרת קשרים אלה התקבלו בחברות הללו...ובתאגיד ישראלי הרשום על שם בתו תקבולים כספיים בסכומי עתק, בין היתר, כאלה שמהותם וסיבת העברתם לא היו קשורים לתחומי פעילותם של אותם תאגידים, ולא שיקפו על פי החשד תמורה עבור פעילותם.

"...כמו כן נחשד ליברמן כי לאחר פרישתו מתפקיד ציבורי ב–2004 פעל להקמתה של חברה נוספת, כאשר בעוד שבפועל הוא היה בעל השליטה בחברה והנהנה העיקרי מהכספים שהגיעו לחשבונה, הרי שכבעלת המניות בחברה נרשמה בתו, מיכל ליברמן־גלון. לצורך הסוואת שליטתו בחברה והיותו הנהנה בה, גרם ליברמן להעברת דיווח כוזב לבנק, בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון. הקמתה של החברה במבנה זה איפשרה, לפי החשד, לליברמן או למי מטעמו, להמשיך לקבל כספים בהיקף נכבד, וזאת גם לאחר שחזר לפעילות ציבורית ב–2006. בתקופה שבה לא שימש בכהונה ציבורית, השתמש ליברמן במישרין במרבית הכנסות החברה לצרכיו הפרטיים. כאשר מתוך סכום זה, יותר מ–1.5 מיליון דולר התקבלו בחברה בתקופה שבה כיהן ליברמן בתפקידים ציבוריים.

"...ניתוח מכלול הראיות בתיק החקירה והערכתו נסוב בעיקר סביב פעילותן של חמש חברות...חברות אלה עמדו בקשרים פיננסיים, שטיבם לא עלה בבירור מחומר החקירה שנאסף, עם מעגל מצומצם של אנשי עסקים המקורבים לליברמן. בין היתר, היו חברות אלה בקשר פיננסי עם אנשי העסקים מיכאל צ'רנוי, מרטין שלאף, רוברט נוביקובסקי, דניאל גיטנשטיין ודן גרטלר.

"...על פי החשד, בנוסף לכך שליברמן המשיך לקיים זיקה לחברת נתיב קפריסין, הוא אף קיים שתי מסגרות עסקיות נוספות, שבהן היתה לו שליטה במהלך כהונותיו הציבוריות. מדובר בשתי חברות אשר הזכויות בהן נרשמו על שם איגור שניידר, נהגו לשעבר ואיש אמונו של ליברמן:

"1. MV: החברה הוקמה כחברה בת של נתיב קפריסין ונרשמה באיי הבתולה הבריטיים...הסכום המרכזי שהתקבל בחשבון חברה זו היה סכום של 500 אלף דולר מחברה שבשליטתו של איש העסקים מיכאל צ'רנוי, וזאת בתקופת כהונתו של ליברמן כשר התשתיות.

"2. מייפלאוור MF והחברה האם שלה ג׳נרל טימור. שתי החברות...נרשמו באיי הבתולה הבריטיים...החל ממועד הקמתה ועד ראשית 2008 עמדה חברת מייפלאוור בקשרים עסקיים עם גורמים הכוללים גם את אנשי העסקים המוזכרים לעיל, המקורבים לליברמן, אשר בינם לבין ליברמן התקיימו יחסי אמון. היקף הפעילות של החברה עמד על כ–12,490,000 דולר.

"...במשך כל תקופת פעילותה של מ.ל 1 (חברה שהקימה בתו של ליברמן, מיכל; ג"ר) היה עיסוקה היחיד, לפי הנטען, מתן ייעוץ לחברת MVF M egatis הרוסית אשר הוחזקה בשליטתם של דני גיטנשטיין, חבר ילדות של ליברמן, ואדם נוסף בשם איגור וינברג, שהלך לעולמו...תמורת שירותי הייעוץ האמורים הזרימה מגאטיס למ.ל 1 כל חודש ובסך הכל סך של 405,000 דולר. סך הכל הועברו למ.ל 1 כ–3 מיליון דולר.

"…אין מחלוקת כי מיכל ליברמן, בעלת החברה, לא נתנה כל ייעוץ לחברות של גיטנשטיין לא בתקופה הראשונה ולא בשנייה. לגרסתה, היא עסקה ב'מאקרו' ולא ב'מיקרו', ותפקידה היה לגייס את העובדים הטובים ולא לתת ייעוץ. מהודאותיה של מיכל עולים שני דברים מרכזיים: ראשית, אין לה כל ידיעה קונקרטית על מהות הייעוץ שנתנה לו בתקופה הראשונה ואף לא בתקופה השנייה. שנית, מיכל לא היתה מודעת לשינוי שחל בזהות החברה המשלמת ב–2008 (לוושינגטון במקום מגאטיס)....יתרה מזו, על פי דיני הראיות, מיכל לא תוכל להעיד נגד אביה בבית משפט.

"...ברובד האינטואיטיבי הסיפור המתגלה בפרשה זו הוא כזה שיש בו להפנות חשד כבד כלפי ליברמן. עם זאת, כשמנסים 'לפרוט' את אותו רובד אינטואיטיבי לתוך ראיות ממשיות שבעזרתן ניתן לשכנע בית משפט באשמתו בפלילים, אנו עומדים על אדן רעוע למדי. לא רק שאין בנמצא עדי תביעה שיעמדו על הדוכן ויספרו את הסיפור המפליל, אלא שגם לא ניתן להשתמש בדבריהם של מיכל ואיגור וינברג, שדבריהם משמשים חלק מהבסיס לאותו רובד אינטואיטיבי.

"...החשדות בפרשה זו עלו רק בשלב מתקדם מאוד של הפרשה. כדי למצות את חקירת פרשה זו נדרש היה לבקש קיום חיקורי דין בארצות שונות. אלא שההחלטה שהתקבלה בנדון היתה לסיים את החקירה ולא להעמיקה.

"…קושי נוסף מצוי בעובדה שיוסף שולדינר, מעורב מרכזי בפרשה, ומי שרכש לפי הנטען את חברת נתיב אל המזרח, נפטר עוד ב–2006, ולפיכך תיק החקירה חסר את גרסתו...עד נוסף, תושב מולדובה, השתעבדותו חשובה לפרשת מ.ל, מת ב–2008, לאחר חקירתו, ועד אחר, תושב רוסיה שגם עדותו יכלה לשפוך אור רב על פרשה זו לא אותר ולא נחקר.

"...כעולה מפירוט הדברים בהחלטה, נותרו שאלות והתמיהות לא מבוטלות נוכח הראיות שהצביעו לכאורה על מעורבותו של ליברמן בחברות ועל זיקה פסולה שלו אליהן. למותר לציין, כי סגירת תיק פלילי מחוסר ראיות מספיקות אינה מהווה 'תעודת הכשר' ציבורית ואין בה כדי למחוק כליל רישומן של תמיהות אלו".

עד כאן דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, אחד המוסדות העיקריים בדמוקרטיה הישראלית. כדאי בכל זאת לקרוא את המסמך כולו כדי להבין כמה סגירת התיק בפרשת ליברמן היא תמוהה ומשונה.

בין מימון לליברמן עובר קו דמיון אחד ברור: כשם שמימון כלל לא שולט בקבוצת החברות הענקית השולטת במיליארדי שקלים ואי אפשר לבסס שום ראיה משפטית ברורה בגלל רשת חברות במקלטי מס ברחבי העולם, כך ליברמן הצליח להימלט מכתב אישום לאחר שמיליוני הדולרים שנמצאו בחשבונות הבנק של בתו מיכל והנהג שלו איגור הוחזקו גם הם בחשבונות בנק בקפריסין על ידי חברות שאיש לא יודע להגיד בוודאות למי הן שייכות ומי נהנה מכספן.

אבל השאלה האמיתית היא לא מדוע התיק של ליברמן נסגר, אלא מדוע סגירת התיק היוותה תעודת הכשר לליברמן, מדוע איש לא שואל שוב ושוב את חיים כץ מה מקור העושר שלו ואת שר האוצר מדוע הוא ניטרל עצמו מתחום הגז הטבעי. התשובה אינה קשורה לליברמן, לכץ, לכחלון ולשאר הפוליטיקאים שהוזכרו כאן, אלא לנורמות החוצות מפלגות, זרמים ועדות בדמוקרטיה הישראלית.

מינוי אלוף חברות הקש בקפריסין לתפקיד שר הביטחון, החולש על תקציבים של עשרות מיליארדי שקלים ומאשר את כל עסקות רכישת הנשק, צריך לעורר חלחלה לא רק אצל כל אם עברייה ששולחת את בנה לצה"ל, אלא אצל כל משלם מסים.

אם שרדתם את הטקסט הארוך והמייגע הזה, אתם משוחררים לרוץ להדליק את הטלוויזיה ולהתעדכן בתוצאות האחרונות, ברכילות, בשמועות, במנצחים, בסמרטוטים, בלוחמים ובמתנגדים במרוץ הסוסים ״הדמוקרטי״. בהצלחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#