אין אוויר: למה לעזאזל כל כך צפוף בישראל? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אין אוויר: למה לעזאזל כל כך צפוף בישראל?

באתרי הנופש, בבתי החולים, ברכבות, באוטובוסים, בכבישים - ואפילו בבית המשפט - יותר מדי אנשים, פחות מדי מקום. איך זה קרה, ולמה בעתיד עלול להיות יותר גרוע?

120תגובות
הרכבת הקלה בירושלים
אמיל סלמן

גן לאומי אשקלון הוא אחד מאתרי התיירות העמוסים במדינה. בפסח האחרון ביקרו במקום 13 אלף איש, וגם אתמול, ביום העצמאות, אי־אפשר היה להכניס לשם סיכה. גם התמונות מהכנרת בפסח האחרון המחישו את ממדי תופעת הצפיפות באתרי הנופש בישראל: רבע מיליון איש מילאו את חופי האגם, חלק מהם אף הביאו עמם גנרטורים ומקררים. בתקשורת אף דווח על חופים מסוימים שהוחלט לסגור אותם — פשוט כי אין מקום, ובסוף החג נאספו שם 500 טונה אשפה.

אבל הצפיפות באתרי הנופש היא רק מקרה אחד של בעיה מטרידה מאוד: הפיכתה של ישראל למדינה צפופת אוכלוסין באופן בלתי נסבל. בשנים האחרונות נדמה שהצפיפות נמצאת כאן בכל מקום: בכיתות הלימוד, בבתי החולים, בכבישים, בתחבורה הציבורית ואיפה לא. בנוסף, לפני חודשיים, בעקבות מאבק ציבורי ממושך של TheMarker, נחשפו נתוני העומס הרב בבתי המשפט, ובין היתר התברר כי יותר מ–1,100 תיקים עדיין מתנהלים בבתי המשפט המחוזיים, עומס הנובע בעיקר בשל מחסור בניהול יעיל של המערכת, המנוהלת על ידי שופטים ולא על ידי מנהלים מקצוענים ומחסור במספר השופטים.

גם הנתונים הסטטיסטיים היבשים מלמדים על הצפיפות: ישראל נמצאת במקום ברביעי בעולם ביחס קמ"ר לנפש. העתיד לא מבשר טובות: מדי שנה גדלה האוכלוסיה בישראל בקצב של 2% בשנה — שיעור יוצא דופן יחסית למדינה מפותחת.

לאורך כל ההיסטוריה של המדינה, אוכלוסיית ישראל רק גדלה והלכה בשל ריבוי טבעי וגלי הגירה. בהקשר זה נרשמו בישראל שלושה שיאים עיקריים: גל העלייה של תחילת שנות ה–50 ממדינות ערב, שלאחריו האוכלוסיה הכפילה את עצמה; גל העלייה הקטן היחסית מבריה"מ בתחילת שנות ה–70; וגל העלייה הגדול שלאחר התמוטטות בריה"מ, שבו עלו לישראל כמיליון איש.

כמעט הכי צפופים בעולם
צפיפות אוכלוסיה — ישראל לעומת העולם
)אנשים לקמ"ר(
מקור: למ"ס, 2014
דרום קוריאה - 518
הולנד - 500
בלגיה - 371
ישראל - 363
יפן - 349
בריטניה - 267
גרמניה - 232
איטליה - 209
שווייץ - 207
צרפת - 121
ארה"ב - 35
שוודיה - 24
קנדה - 4

גורם נוסף שעשוי להסביר את הצפיפות בישראל הוא שלצד שיעור פריון גבוה יחסית למערב של שלוש לידות לאשה, תוחלת החיים של הגברים בישראל היא 80 ושל הנשים 84 — גבוה בשנתיים וחצי בממוצע לגברים וב–0.8 שנים לנשים לעומת מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). במקביל, לאורך השנים שיעור הפטירה הגולמי — כלומר מוות יחסית ל–1,000 איש — יורד מ–6.1 ב–1996 ל–5.2 ב–2014.

השבוע, לרגל יום העצמאות, פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי בישראל חיים 8.5 מיליון איש — גידול של פי עשרה לעומת 1948. לפי תחזיות דמוגרפיות, בעשור שבין 2040 ל–2050 תמנה אוכלוסיית ישראל כ–15 מיליון איש. בעשורים שלאחר מכן, אם דבר לא ישתנה, המספרים רק יגדלו וילכו. עכשיו תארו לכם איך ייראה פסח בכנרת ב–2051.

"אנחנו מדינה מערבית עם אוכלוסיה דינמית ושטח קטן, ומאפיינים סוציולוגיים של אוכלוסיה כמו של מדינות מתפתחות", אומר איתמר בן דוד, מנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע וחבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה. "בתוצר הלאומי־גולמי אנחנו איחוד אירופי, אבל בשיעור הילודה אנחנו קרובים יותר לאסיה־אפריקה. הדבר הזה מביא ללחץ חסר תקדים על שטחים פתוחים. בהולנד, למשל, אין כמעט לחץ על שטחים פתוחים, כי גידול האוכלוסיה שם קטן מאוד. אצלנו הלחץ הגדול על השטחים הפתוחים נובע מריבוי טבעי".

לדברי בן דוד, את עניין הגידול הטבעי הוא מקבל כהנחת יסוד, כמאפיין תרבותי של ישראל. כך גם מרואיינים אחרים שמעדיפים שלא לערער על המוסכמה המקובלת בחברה הישראלית, המעודדת ילודה. מנגד, יש כאלה הסבורים שלמען הדורות הבאים, את הפרה הקדושה הזאת צריך לשחוט.

בית חולים לניאדו, נתניה
ניר כפרי

לדברי פרופ' אלון טל, חוקר מדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון ויו"ר משותף של הפורום הישראלי לאוכלוסיה, סביבה וחברה (המנסה להזהיר מפני בעיית גידול האוכלוסין בישראל), "יותר ויותר אזרחים מבינים כי יש מצווה שאומרת 'פרו וברו ומלאו את הארץ', וכיום הארץ מלאה. הבעיות הסביבתיות והחברתיות של ישראל הן כולן תוצאה של צמיחה דמוגרפית מואצת. בעוד דור יחיו בישראל 15 מיליון איש, ואת זה אי־אפשר לעצור. השאלה אם אנחנו רוצים להיות 30 מיליון איש. חייבים לשנות כיוון. טיפולי פריון, לדוגמה, יש להגביל רק לילד אחד, אסור לממן משפחות גדולות, יש לתת תמריצים למשפחות של שני ילדים בלבד וכמובן, להשקיע הרבה בהעצמת נשים".

לדברי טל, בשל שינויים דמוגרפיים שעוברים על החברה הערבית בישראל, שבה ניכרים נתונים של צמצום הילודה, אפשר לשנות את השיח גם בחברה היהודית. "במשך 60 שנה אי־אפשר היה לדבר בנושא הזה באופן רציונלי", הוא אומר. "ישראל תמיד חשבה שזו מלחמה דמוגרפית מול המגזר הערבי. אבל כיום שיעור הגידול במגזר הערבי שווה ליהודי, ואפילו בסימן ירידה. לכן, צריך להעלות את השאלה — כמה אנשים אנחנו רוצים להיות פה? הרי לא הולכים לסלול עוד נתיבי איילון ולא תהיה לנו עוד כנרת. אנחנו במדינה עם משאבים מוגבלים.

"כשהייתי בקק"ל נלחמתי על היערות. אז אתה מצליח לשמור על יער אחד שלא יבנו בו שכונה, אבל מה תעשה שצריך 60 אלף יחידות דיור ואין מאיפה לקחת? להיות ציוני כיום זה להגיד — מימשנו את היעדים הדמוגרפיים שלנו, עכשיו הגיע הזמן לבנות חברת מופת. הרבה אנשים נבהלים כשאני אומר את זה. בהתחלה מרימים גבה, אפילו כועסים, אבל לטווח הארוך מבינים שאין מנוס והגיע הזמן לשינוי".

"לפיד אמר לנו: 'אתם יודעים באיזה תקציבים מדובר'?"


הערים הצפופות בישראל - נפש לקמ"ר, באלפים
24.2
בני ברק
8.2
תל אביב
9.8
חולון
9.1
רמת גן
15.6
בת ים
12.9
מודיעין עילית
12.5
אלעד
17.5
גבעתיים
10.3
קרית מוצקין
8.4
קרית ים
מקור: למ"ס , 2014

מנגד, יש כאלה הסבורים שבניהול נכון אפשר לפתור בעיות של צפיפות, לפחות במערכות ציבוריות מסוימות, כמו במערכת הבריאות. מדי חורף הידיעות חוזרות על עצמן: בשל עומס בחדרי המיון הציבור נקרא לא להגיע, אלא במקרים דחופים. ב–2017 צפוי להיפתח בית חולים חדש באשדוד, אבל נראה כי זה לא מספיק.

לדברי פרופ' גבי בן־נון, מומחה למדיניות בריאות, אם הממשלה תקבל את ההחלטה הנכונה — אפשר להתמודד עם הצפיפות. "האוכלוסיה בישראל גם גדלה וגם מזדקנת, אבל זו לא הבעיה", הוא אומר. "הרי במקביל גם התוצר לנפש גדל. ברור שהשמיכה התקציבית קצרה, אבל ישראל מקצה לשירותי הבריאות 7.6% בלבד מהתוצר — נתון נמוך מאוד ביחס למערב. המיטות החדשות באשדוד יפתרו חלק מהבעיה, ועדיין, בבאר שבע צריך בית חולים נוסף, גם בגלל מעבר בסיסי צה"ל דרומה. כבר כיום שיעורי התפוסה בבית החולים סורוקה הם מהגבוהים בישראל, עם שיעור יולדות גבוה במיוחד, בזמן שבאזור הדרום יש הכי מעט מיטות בישראל. צריך לעשות את ההתאמה בין קצב גידול האוכלוסיה וקצב ההזדקנות לקצב ההתפתחות של שירותי הבריאות".

בעיית הצפיפות עלתה בשנים האחרונות במלוא חריפותה גם בתחום החינוך. לפני שנתיים נולדה "מחאת הסרדינים", בעקבות הורים שפתחו קבוצת פייסבוק במחאה על 40 ילדים שנאלצים להצטופף יחדיו בכיתה אחת. "יום אחד הילדה שלי חזרה עם פתק שבו מודיעים כי בשנה הבאה היא תהיה בכיתה של 40 תלמידים במקום 28, משום שהולכים לאחד כיתות", אומרת אורטל שניצר, מיוזמות המחאה. "יחד עם עוד ארבעה חברים פתחתי את דף המאבק לצפיפות בכיתות — פשוט הרמנו את הכפפה שהיתה שם הרבה זמן, ובמקרה זה גם יצא בקיץ של מבצע צוק איתן. נפגשנו גם עם יאיר לפיד, אז שר האוצר, שאמר לנו: 'אין לכם בושה, המדינה במלחמה, לבוא ולדבר על זה עכשיו זה בלתי אפשרי. אתם יודעים באיזה תקציבים מדובר?'" אבל לא ביקשנו להמציא את הגלגל, אלא בסך הכל ליישם החלטת ממשלה מ–2008, הקובעת שיהיו מקסימום 32 ילדים בכיתה".

כיום נראה לכאורה שהבעיה הולכת לקראת פתרון: שר החינוך, נפתלי בנט, הכריז על רפורמה שבמסגרתה יהיו עד 32 תלמידים בכיתות א', כך שבאופן הדרגתי זה יהיה מספר התלמידים בין כיתות א' ל–ו'. ואולם בשלב זה נראה שהכיתות בתיכונים ובחטיבות הביניים ימשיכו להיות צפופות. הבעיה היא בעיקר בחטיבת הביניים, משום שבתיכונים יש מקצועות שבהם הלימוד נעשה בקבוצות קטנות יותר. "הצעת הממשלה נעצרה בכיתה ו', לכן יצאנו שחצי תאוותנו בידינו", אומר יצחק מנחם, יו"ר פורום ועדי ההורים היישוביים, הגוף שלקח על עצמו את המשך המאבק. "נלך עם זה עד הסוף וגם ננצח, כרגע הנושא הזה מונח בפתחו של בג"ץ".

הפגנה מחאת סרדינים חולון
תומר אפלבאום

צפיפות לא חייבת להיות משהו רע

עם זאת, יש כאלה שלא נבהלים מהמושג "צפיפות". מתכנני הערים דווקא אוהבים את המושג, וסבורים שבנייה מאסיבית וציפוף של יחידות דיור יכולות לא רק להיות פתרון למשבר הדיור, אלא גם להעלות את רמת החיים של תושבי הערים.

לדברי ד"ר מיכל מיטרני, מתכננת ופסיכולוגית סביבתית, "צפיפות נתפשת על ידי רוב הציבור כדבר שלילי, כי לפעמים יש מצבים שצפיפות יוצרת לחץ, ובמצבים מסוימים היא נתפשת כמשהו שמעבר ליכולת ההתמודדות שלנו. ביטויים כמו 'אין לי מספיק מקום, אין לי אוויר', זו צפיפות לא נעימה. מצד שני, יש מצבים שבהם צפוף, אבל נעים. למשל, הפגנה צפופה זו הפגנה נהדרת. גם במשחק כדורגל נרצה שיהיה קהל גדול. צפיפות היא לא תמיד רעה. הכנרת אולי צפופה בפסח, אבל זה קשור למנהגים תרבותיים".

בניגוד לפרופ' טל, מיטרני סבורה כי מדיניות של צמצום ילודה היא דבר מוטעה ואף פוגע בזכויות יסוד דמוקרטיות, וכלל לא נחוץ. "שטחה של העיר ברצלונה זהה לשטחה של ירושלים, ומספר התושבים בה גבוה הרבה יותר", היא אומרת. "15 מיליון איש במדינה זה אתגר תכנוני שניתן לעמוד בו, אבל זה דורש שינוי תפישה: אי־אפשר למלא את הארץ בבתים צמודי קרקע, צריך לצופף גם בתי ספר וגני ילדים. למשל, בתי ספר שבנויים עם יותר משתי קומות ועם חצרות קטנות יותר; ובניית מבני ציבור בצורה אחרת — כמו גני ילדים שישמשו גם בתי כנסת. זה לא מפריע, כי אלה דברים שעובדים בשעות שונות".

מספר התלמידים הממוצע בכיתה בבתי ספר יסודיים
רוסיה - 18
פינלנד-19
ארה"ב - 21
צרפת - 23
בריטניה - 25
ישראל - 27
צ'ילה - 30
סין - 38

בשנים האחרונות ציפוף אורבני הוא הגישה הדומיננטית אצל מתכננים עירוניים. האתגר העיקרי מבחינתם הוא להפוך חוויה של צפיפות לדבר חיובי. "כשאתה הולך באבן גבירול בתל אביב, אף שהרחוב מלא אנשים וכך גם בתי הקפה, אתה לא מרגיש שצפוף, כי זה מה שעושה את הרחוב", אומרת האדריכלית ליאת איזקוב־שטרית, החוקרת בשנים האחרונות את סוגיית איכות הצפיפות. "אבל כשאתה נוסע לשמורת טבע, מצפה לשקט ושלווה ופוגש שם מיליון אנשים, פתאום אתה מרגיש שצפוף לך. בהקשר הזה, ריבוי האנשים דווקא מעורר חוויה שלילית. לעיר יש כל מיני יתרונות, ושם הצפיפות יכולה להיות חיובית. כאשר בעיר אפשר להסיע הרבה אנשים בצורה יעילה ולייצר מרחב הליכה נוח ונעים להולכי רגל, אפשר להגיע לצפיפות גבוהה בלי לייצר הרגשה שלילית. זה אחד מסודות ההצלחה של ברצלונה, שיש בה מערכת תחבורה ציבורית מדהימה ורשת רחובות ושבילים נוחים ורבים להולכי רגל. אז אפשר לחוות את הצד החזק והטוב של הצפיפות — מסחר, בתי קפה ותרבות. זה הכל עניין של תכנון אורבני נכון. גם בפריז זה ככה. אלה ערים שמצליחות לייצר נגישות גבוהה לשירותים מגוונים ומרקם עירוני מזין, אטרקטיבי ונינוח, עם חוסן חברתי".

לדברי איזקוב־שטרית, גם בישראל יש מקומות שתכנון אורבני טוב עובד — כמו בתל אביב וברחוב רוטשילד בבת ים, שם יש נגישות נוחה למגוון שירותים. מנגד, יש אזורים שנחשבים צפופים במובן השלילי של המלה. "הציבור נוטה להתייחס לשכונת אם המושבות בפתח תקוה כמקום צפוף", היא אומרת, "אבל אם מודדים את זה מספרית, השכונה הזאת לא כל כך צפופה. מבחינת אנשי המקצוע זה סוג של כישלון, כי אתה מייצר הרגשה שצפוף וגם לא ממש מצליח לייעל את השימוש בקרקע".

מדוע זה כך? זו הרי שכונה מתוכננת יחסית, בנויה לגובה עם פארקים בין הבניינים.

איזקוב־שטרית: "זה נכון, אבל נותרו שם בעיות בתחום התחבורה והתכנון. הגישה לשכונה ואליה אינה נוחה או אטרקטיבית להולכי רגל, והכניסות הבודדות לשכונה עמוסות בשעות השיא בכלי רכב, דבר שמייצר תחושת צפיפות. גם הבינוי שם יוצר תחושת צפיפות. זו בנייה גבוהה ומאסיבית, נוף נוקשה שכולל המון חלונות, כלומר אתה מודע כל הזמן לנוכחות של הרבה מאוד אנשים בסביבה שלך. אלה דברים שמכרסמים בתחושת הפרטיות והשייכות לשכונה, ואפילו לבניין".

אתר החרמון בשלג, חורף
גיל אליהו

החוויה הלא נעימה של 
התחבורה הציבורית בישראל

לדברי בן דוד, אפשר להסתכל גם על הכוס המלאה: ישראל נמצאת כיום במקום טוב יחסית — 90% מהאוכלוסיה גרים ב–10% מהשטח. "כשעשו ב–1997 תוכניות לישראל 2020, דיברו על פיזור האוכלוסיה לנגב ולגליל, אבל עם עדיפות לריכוזים עירוניים", הוא אומר. "אפשר לראות את זה מתבצע, כאשר כיום נותנים עדיפות לבאר שבע. הבעיה שכן קיימת היא שפיתוח התשתיות לא מדביק את המגמות של אורבניות וציפוף. עדיין אין מערכת הסעת המונים בגוש דן, בחיפה יש רק מטרונית ובירושלים רק קו אחד של הרכבת הקלה. במקומות כמו רמת גן, גבעתיים וחולון צריך להטמיע כמה שיותר מהר מערכות הסעה עתירות קיבולת".

את הצורך הדחוף הזה חווה על בשרו גל קולוג, סטודנט לקלינאות תקשורת מחולון. עד לאחרונה הוא ניהל מאבק מתיש מול אגד כדי לאפשר חוויית נסיעה סבירה בקו 143 מעיר מגוריו לתל השומר, שם הוא לומד. לדבריו, המסלול נמשך שעה וחצי: הקו מתפתל בין חולון, בת ים, אזור התעסוקה של חולון וכביש 4, בזמן שבאוטובוס נדחקים זה לצד זה סטודנטים, חיילים ופועלים. לדברי קולוג, הוא התחיל במאבק לאחר שזיהה שבבקרים יש מצבים שאוטובוסים פשוט לא עוצרים בתחנה משום שהעומס בהם הגיע לרמה בלתי נסבלת, דבר שהוא מנוגד לחוק. "זה הגיע לרמות בלתי סבירות לחלוטין", הוא אומר, "תחושת מחנק שבה אין מקום לתמרון, פשוט אי־אפשר לזוז ימינה ושמאלה. זה קו שאין לו יתרון על פני כלי רכב פרטי — הוא עומד יחד אתם בפקקי הבוקר בכביש גהה".

המאבק של קולוג כלל הפצת מסרים בפייסבוק, שליחת מכתבי תלונה לאנשי אגד ומשרד התחבורה ואף פגישות עמם, כדי להסביר את חומרת המצב. המאבק נשא פרי — וכיום תדירות האוטובוסים בקו זה בבקרים גברה ובאחרונה נוסף קו חדש — 145, שמסלולו מקביל לזה של קו 143. כעת, לדברי קולוג, כבר הרבה יותר נדיר שאוטובוס ידלג על תחנות וחוויית הנסיעה סבירה יותר. "הקדשתי הרבה זמן לסיפור הזה — ארגון עצומות ופגישות — אבל מה קורה במקומות אחרים? הרי למי שנוסע באוטובוסים אין בדרך כלל זמן או אנרגיה להקדיש למאבקים כאלה. יש פה קהל שבוי שמה שלא תיתן לו — הוא ייקח".

צפי גידול אוכלוסיית ישראל, במיליונים
2019 - 9.1
2024 - 10
2029 - 11
2034 - 12
2039 - 13.3
2044- 14.7
2049 - 16.3
2054 - 18.2
2059 - 20.3

מנכ"לית ארגון תחבורה היום ומחר, תמר קינן, מכירה את הבעיות. לדבריה, קווי תחבורה ציבורית מסוימים עמוסים, גם בשעות שלא אמורות להיות עמוסות. "הבעיה היא שאין ודאות מתי מגיע האוטובוס לתחנה", היא אומרת, "פתאום יכולים להגיע שלושה אוטובוסים בבת אחת, ואחרי זה, לזמן ממושך לא יגיע אוטובוס. זה קשור לתדירות, שמירה על לוחות זמנים ונתיבי תחבורה ציבורית. משרד התחבורה בודק אם אוטובוסים עומדים בלוחות זמנים מתחנת המוצא, שזה הפרמטר שיש בהסכם עם משרד התחבורה, אבל לא בודקים מה קורה בהמשך הדרך — אם אוטובוסים מתעכבים ולמה. זה אבסורד, כי כיום, בזכות הטכנולוגיות והאפליקציות, אלה דברים פשוטים לבדיקה. קו 16 בתל אביב, למשל, הוא סיוט. פשוט לא נעים. האוטובוס נורא צפוף ולא ברור מתי הוא יגיע".

גם ברכבת הקלה בירושלים, פרויקט שנחשב מוצלח בכל הנוגע לתחבורה ציבורית, יש בעיות של צפיפות. לדברי יוסי סעידוב, תושב העיר וממייסדי ארגון 15 דקות — צרכני התחבורה בישראל, כשהרכבת התחילה לפעול לפני חמש שנים, הצפי היה 90 אלף נוסעים ביום בתדירות של 4 דקות. ואולם כיום נוסעים בה 140–150 אלף איש ביום, בתדירות שהיא במקרה הטוב ביותר 6 דקות. "הרכבת עתירת נוסעים, במיוחד ברחוב יפו", הוא אומר, "אין כאן בכלל עניין של שעות שיא. בכל שעה מ–7:00 בבוקר ל–19:30 או 20:00 בערב, אפשר למצוא קרונות צפופים — חוויית הנסיעה מאוד לא נעימה. הדבר הזה נוצר כי מראש תכננו את הרכבת הקלה כמערכת שאמורה להשתלם כלכלית לזכיינית, חברת סיטי פס. לכן הסיטו מסלולי אוטובוסים כך שנוסעים שרוצים להגיע משכונה לשכונה ייאלצו להשתמש ברכבת הקלה. בשכונות מסוימות דווקא התארך זמן הנסיעה בתחבורה ציבורית בגלל האילוץ הזה. יש כאן אנשים שנאלצים לסבול צפיפות פשוט כי אין להם ברירה אחרת, בעוד שבערים גדולות בעולם אנשים בוחרים לנסוע בצפיפות ברכבת התחתית — כי זו הדרך היעילה והמשתלמת ביותר".

"צריך למצוא פתרונות חדשים
 לצפיפות באתרי הנופש"

מדי שנה נתקלים פקחי רשות הטבע והגנים בדילמה הקשורה ליום שלפני החגיגה ההמונית של יום העצמאות. "מרוב שאנשים באטרף, הם מגיעים ביום הזיכרון לחללי צה"ל כדי לתפוס מקום", אומר מקור ברשות, כשהוא מתייחס לגן הלאומי באשקלון. "אותנו זה מכניס לדיסוננס: מצד אחד אנחנו רוצים לספק שירות, ומצד שני יש כאן טעם לפגם". בסופו של דבר, לפי אותו מקור, ברשות החליטו להתיר כניסת מטיילים לשמורה באשקלון ביום הזיכרון ללא הגבלה, אך אסרו על הדלקת מנגלים עד לכניסת יום העצמאות. וכמו אחרי פסח — גם כעת הפקחים עובדים שעות נוספות כדי לאסוף את ערימות האשפה שהשאירו מאחוריהם הנופשים.

חוף הים באילת
תומר אפלבאום

באופן פרדוקסלי, עומס המטיילים, במיוחד בכנרת, נובע מדבר חיובי: בשנים האחרונות, בזכות מאמצים של רשות ניקוז כנרת ואיגוד ערים כנרת, הצטמצמה התופעה של תפיסת חופים על ידי גורמים פרטיים באופן בלתי חוקי וגביית דמי כניסה מופקעים. אמנם יש עוד מקום לעבודה — שביל עוקף כנרת שיאפשר הליכה רגלית סביב האגם עדיין לא הושלם ובטבריה ובמושבה מגדל עדיין יש חופים שתפוסים על ידי גורמים פרטיים, בניגוד לחוק — אבל הדברים נמצאים במגמת שיפור, והכניסה לרוב החופים היא חינם ומחירי החנייה סבירים יחסית.

בנוסף, צעירים ומשפחות יכולים להיעזר בשאטל מטבריה שיוצא מדי שעתיים לחופי הכנרת, וכך קרה שבשנים האחרונות חזרו ההמונים לכנרת, אחרי שבעשור הקודם נראה היה שהאגם מדשדש כאתר תיירות פופולרי. "בסוף שבוע אחד אנשים יצרו פה אשפה של עיר שלמה", אומרת יעל שביט, דוברת איגוד ערים כנרת. "אלה נתונים קשים, היו פקחים ומתנדבים שחילקו שקיות, אבל עדיין היה המון אשפה. קשה מאוד להיות פקח במצב כזה, והם עשו עבודה נהדרת. אתה מתפלא שסגרנו חופים? תחכה לאוגוסט, גם אז יהיו פה חופים שייסגרו לחלוטין".

שאול גולדשטיין, מנכ"ל רשות הטבע והגנים, מודע היטב לעומס הרב שנוצר באתרי הטבע בתקופות החגים. "כשאני מסתכל 50 שנה קדימה, אין לי ספק שיצטרכו למצוא פתרונות חדשים", הוא אומר. "מצד אחד צריך לתת לאנשים פתרונות מגורים, אבל ברור שאנשים גם צריכים מקומות עם אוויר צח. לכן חייבים לשמור על השטחים הפתוחים ולהגן עליהם כמה שיותר".

אפשר בכלל לייצר עוד מקומות של טבע ונופש בישראל?

גולדשטיין: "בעיקרון זה אפשרי, אבל זה תמיד יהיה מוגבל. הניצול של שטחים פתוחים לטובת מקומות נופש מתרחב. לדוגמה, בחורשת טל שבצפון קשה מאוד לשים אוהל בימים עמוסים, ואנחנו מכשירים עוד כמה דונמים בסמוך, כדי שאפשר יהיה להתרחב. אבל בעוד 10–20 שנה האופציה הזאת תמצה עצמה. גם בכנרת יש עוד מקומות לפתח את החופים, אבל כנרת יש אחת. בשנים האחרונות, יחד עם רשות המים, אנו מנסים להשיב מים לנחלים במדינה, כך שנחלי איתן שהתייבשו בעקבות שאיבת מים ישובו לזרום. כך קורה גם בנחל עיון בצפון ובנחל בוקק ליד ים המלח. אפשר לחשוב על החייאת נהר הירדן בקטע שמהכנרת לים המלח, אבל זה יותר מסובך. ואולם גם אם יעשו את כל המאמצים האלה, הרי בסוף ברור שלכל הדברים יש גבול. לכן צריך לעשות חשיבה מעמיקה ומשותפת להרבה גורמים לגבי איך שומרים על השטחים הפתוחים ואתרי הנופש לטווח הארוך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#