כך נהפכו בתי הבראה של פועלים, למלונות יוקרה של עשירים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נהפכו בתי הבראה של פועלים, למלונות יוקרה של עשירים

עד היום מסתתר לנו בתלוש השכר סעיף "דמי הבראה", שריד לעידן שחלף: עידן בתי ההבראה, שאליהם נהרו פועלי ישראל פעם בשנה כדי להבריא ו"להחליף אוויר"
 ■ כיום דמי ההבראה האלה לא מכסים עלות של חופשה משפחתית בישראל - 
ובתי ההבראה נהפכו ברובם למלונות בוטיק

17תגובות

"איך היה בבית הבראה", נהגה סבתי, יוצאת רומניה, להתעניין בכל פעם שחזרנו מחופשה משפחתית באילת או בטבריה, תוך שהיא מקפידה להשמיט את ה' הידיעה הנדרשת לפני המלה 'הבראה'. היו אלה שנות ה–90 המוקדמות, לפחות עשור אחרי שכבר לא נותרו בישראל בתי הבראה לרפואה, בכל מקרה לא במתכונתם המקורית. אנחנו חזרנו מאחת מהחופשות האלה בבתי המלון הישראליים, גדושי הבריכות, חדרי הכושר, ההופעות וההפעלות בסגנון 'אה־גה־דו', אבל מבחינת סבתי היה זה היינו הך — חופשה משמעה בית הבראה, ולהפך.

פעם בשנה נהגו סבתי וסבי, שעבד כטייח בסולל בונה, לצאת לחופשה בבית הבראה, שמומנה על ידי מקום עבודתו. מכאן נולד המושג "דמי הבראה", שלהם זוכים העובדים בישראל מדי שנה. כיום הסכום כבר רחוק מלהספיק לחופשה מפנקת, אבל בעבר הוא מילא את ייעודו. לפי ידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב–1969, העלות של חופשה כזו היתה 25 לירות למבוגר ללילה ו–20 לירות לילד (184 ו–146 שקל כיום, בהתאמה). את הסכום כיסו דמי ההבראה השנתיים.

מימין: מלון אלמא. משמאל: בית הבראה מבטחים

תמונה של בית הבראה חדש בזכרון
תמונה של בית הבראה ישן בזכרון
מימין: . משמאל: . צילומים: איתי סקולסקי ,ארכיון רכטר אדריכלים

ייעודם של בתי ההבראה היה, כפי שמשתמע משמם, החלמה, נופש, ומה שנהוג היה לכנות באותם ימים "החלפת אוויר" — והם כללו בעיקר מנוחה רבה ומעט פעילות. העובדה שהיתה זו צורת החופשה המקובלת ביותר בישראל יצרה הווי שלם, שברגעיו היפים שימש זרז לכור ההיתוך הישראלי.

"בשבי ציון התבהר לי בנוגה רב עולם נופש ישראלי", כתב העיתונאי שבתי טבת, זוכה פרס ישראל, בעיתון "הארץ", ב–13 ביולי 1958, לאחר שחזר מוקסם משהות של שבוע בבית ההבראה של קופת חולים בשבי ציון. "זהו עולם שנוצר על ידי ההסדרים של תשלום הבראה מקופת מקום העבודה, שבו נהנה ציבור עצום מאותם ערכים ומאותן שמחות", תיאר טבת. "הדבר היותר נפלא בבית ההבראה הוא הערב העדתי. בפעם הראשונה חייתי עם יוצאי מרוקו, טוניס, טריפולי, עיראק, תימן, ישראל, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות, לפי אותם חוקים ובאותה מסגרת", התפעל טבת. "בפעם הראשונה ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא בערבים".

כמובן שלא רק אחדות העם עמדה לנגד עיני הנופשים, כפי שתיאר טבת עצמו בטורו: "לאחר שינה בלתי־מופרעת וארוחת בוקר דשנה, החזקתי בידי עיתון, ונסיתי לשווא לקרוא עד גמר את הפולמוסים של בן גוריון ובגין. בימות השנה הרגילים חביבים עלי פולמוסים אלה (...) הפעם היו כל מעייני נתונים בשוקיה הנהדרות של פקידת בנק הלוואה וחיסכון ששוטטה על הדשאים, לבושה מכנסי קיץ ירוקים, קצרים להפליא. במחשבתי לא התעסקתי כלל עם טענותיהם ומענותיהם של היריבים בכנסת, אלא חיבלתי תחבולות איך להיפטר משכני לשולחן בחדר האוכל, מנהל חשבונות במפעל לכביסת נוצות ושינוי צבעים וכיצד לזכות בשכנות הטובה של פקידת הבנק".

שירו של חיים חפר, "החופש בבית הבראה", מתנגן בראש אוטומטית כשקוראים את הדברים האלה ("אשתי נשארה בעפולה, הבעל שלי במפעל, שמי דוקטור אביבי, שמי שולה, נו, כמה הוספת במשקל/ אולי נשחק קצת בלוטו, עזוב, עוד מעט הרצאה, אז בואי נשב קצת באוטו, תנוח, זה בית הבראה").

סיפורים כאלה אמנם לא שמעתי מסבתי כילדה, אבל היו לא מעט סיפורים אחרים על אותן חופשות. כיום סבתי כבר בת 89, ומתקשה לזכור את מרחבי החופש הפסטורליים בצורה מפורטת. "היינו בנופש בכרמל, בחיפה ובירושלים. לפעמים היינו עם ציפי ושולי (אמי ודודתי; נ"ר) בחדר, ואכלנו יחד כולם באולם גדול כמו בקיבוץ. היתה שם גם בריכה", היא משיבה לשאלתי.

מימין: מלון הגושרים. משמאל: ארמון האמיר פע'ור - 1954 

בית הבראה חדש בהגושרים
בית הבראה ישן בהגושרים
מימין: . משמאל: . צילומים: עדי פרץ,באדיבות מלון הגושרים

בדיקה קצרה מגלה שבית ההבראה בחיפה הוא למעשה בית ההבראה בסמוך לקיבוץ בית אורן, שנהפך לימים למלון הבוטיק יערות הכרמל. השלט שהתנוסס באתר הבנייה של בית ההבראה הכריז כי פה יוקם "בית החלמה לנרדפים נפגעי בריאות". כשנפתח בסופו של דבר נקרא סנטוריום יערות הכרמל. בית ההבראה בכרמל הוא למעשה בית מבטחים, שנפתח באחרונה כמלון אלמא. התמורה שחלה בו ניכרת כבר מהנוסח הבוטה של השלט בכניסה: ״מלון יוקרה״, למקרה שמישהו לא הבחין בכך.

אורחים שיחלפו על פני השלט, ישתכנו בסוויטות היפות שהוא מציע, שהן למעשה שני חדרים קטנים שאוחדו יחד והריהוט הדל שבהם הוחלף בפרטי יוקרה. פועלי בניין כמו סבא שלי, כבר לא נופשים במלון הזה. הוא גם לא משמש כבר כזירה לקירוב לבבות בעם. רק אסקפיזם זוגי, לעתים משפחתי. מחיר לילה רגיל באמצע השבוע במאי, למשל, מתחיל ב–1,500 שקל לזוג, כולל ארוחת בוקר בלבד. הכי רחוק מבית הבראה שיש.

הקיבוץ נהפך 
ל"שותף שקט"

מהכביש המתפתל בכניסה למלון בקיבוץ מעלה החמישה, אי־אפשר להיחשף לנוף הנהדר של ההרים הסמוכים וגם לא ליישוב אבו גוש. אם היה נסלל היום, בוודאי כבר היתה נמצאת הדרך לאפשר לנוף לשמח את לב הנופשים הבאים בשעריו, אבל הוא נסלל הרבה לפני שמישהו הביא בחשבון את הערך הכלכלי הטמון בכך.

המלון של מעלה החמישה, שהוקם בראשית שנות ה–40, הוא אחד מבתי ההבראה הבודדים שפועלים באופן רציף מיום הקמתם. אבל זה זמן רב שאינו מוגדר כבית הבראה, אלא כבית מלון — בתחילה נקרא מלון מעלה החמישה, בהמשך אורכידאה ובחודשים האחרונים מלון יערים, ולצדו מלון היוקרה גורדוניה. הביקור שלנו במקום מתרחש בימים שלאחר חופשת הפסח והמלון כמעט ריק מאורחים. "בחופש היתה פה 100% תפוסה", אומר לנו מנכ"ל המלון, כפיר אלקריף.

הבנייה האקלקטית של המתחם חושפת, כמו בחפירה ארכאולוגית, את השינויים התרבותיים שעברו על המקום לאורך השנים. הוא הוקם כבית הבראה, נהפך בהמשך לבית מרגוע, כפי שניתן לזהות בשרטוט מ–1967, שתלוי על הקיר ליד משרדי הנהלת המלון, אחר כך שונה השם לבית הארחה, ולבסוף הגיע לגלגולו הנוכחי כבית מלון. כל שינוי כזה הביא להגדלתו. בשנות ה–90, אף נוסף בניין הכולל ספא. כיום, משתרע המלון על פני שטח עצום של 100 דונם.

כמו בקיבוצים רבים אחרים, גם בית ההבראה במעלה החמישה הוקם מטעמים כלכליים, כך לפי ספר הקיבוץ שמספקת ארכיונאית הקיבוץ, תמר לוי. בתחילת דרכו, לפני שנבנו מבנים עבור המבריאים, הם היו משתמשים בבתי התושבים וחברי הקיבוץ היו ישנים באוהלים. באמצע מלחמת העולם השנייה גייס הקיבוץ 20 אלף לירות ארץ־ישראליות להקמת שלושה מבנים וחדר אוכל שנחנכו ב–1945.

מימין: מלון יערות הכרמל. משמאל: בית הבראה יערות הכרמל

מלון יערות הכרמל חדש
מלון יערות הכרמל ישן
מימין: . משמאל: . צילומים: אסף פינצ'וק,יעקב אגור / אוסף זולוטוב ואוסף גולדרייך דה שליט / ארכיון אדריכלות ישראל

"אמא שלי עבדה פה בחדר האוכל של בית ההבראה והיתה במשך שנים המנהלת שלו", מספר חבר קיבוץ מעלה החמישה, מומי רון, שניהל את המלון בשנות ה–80–90. לפני כמה שנים הקיבוץ רצה להרוס את המבנים התחתונים עקב בעיית רטיבות, "אבל חברת אורכיאדה נכנסה כשותפה ועשתה עבודת שיפוץ יוצאת מן הכלל".

בינתיים גם חברת אורכידאה עזבה, ובחודשים האחרונים המלון שבו כ–230 חדרים נחנך שוב מחדש. הפעם הבעלים היא חברת כרם. הקיבוץ נותר שותף ב–26%, "שותף שקט", אומר רון. כרם חילקה את המתחם לשני מלונות נפרדים. רוב המבנים שייכים למלון יערים (כ–600–800 שקל ללילה), המבנים התחתונים, הוותיקים ביותר בבית ההבראה, שופצו ועברו מיתוג מחדש כמלון חמישה כוכבים הקרוי גורדוניה, על שם תנועת הנוער החלוצית שדגלה בערכי העבודה העברית של א.ד גורדון.

הדבר מעט אירוני בהתחשב בכך שכדי לבוא בשערי גורדוניה באמצע השבוע במאי, צריך לשלם החל ב–2,400 שקל לזוג על בסיס לינה וארוחת בוקר. הכניסה למלון גורדוניה היוקרתי היא נפרדת, כמובן. המבנים שאיכלסו בעבר שישה־שמונה חדרים מאכלסים כיום ארבעה חדרים. לכל זוג חדרים יש בריכה פרטית. "לפני השיפוץ, החדרים היו מעוצבים יותר מפשוט מפשוט", מתאר רון. "זאת אומרת, שהפשוט זה עוד טוב, זה היה ברמת אכסנייה. בחדרים האלה ישנו תקופה מסוימת עובדי המלון, כשלא היו חדרי הקיבוץ".

לא רק במעלה החמישה, הסגנון העיצובי של כל בתי ההבראה היה פשוט למדי, ועיצוב הפנים היה על גבול הנזירי (שפה עיצובית סטרילית שמאפשרת קיום מינימלי). ביטוי לנזיריות מתבטא בעיצוב הפנים של סנטוריום יערות הכרמל, שעיצבה האדריכלית תמר דה שליט. "הוא עוצב בתקופה שהיא עיצבה גם את התא של אייכמן בבית המשפט העליון. והשפה העיצובית הסטרילית דומה", אומר ד"ר צבי אלחייני, מנהל ארכיון אדריכלות ישראל, בהומור שמהול באמת.

אלחייני אומר שאף אחד מבתי ההבראה לא היה מפואר או מנקר עיניים. לדבריו, "את בתי ההבראה איפיינו איפוק ובהירות אדריכלית, בבנייה הפרטית והציבורית. הז׳אנר של בתי ההבראה יצר את כמה משיאי האדריכלות הישראלית באמצע המאה ה-20, ולמרבה המזל, למרות חיסול נכסי ההסתדרות ומוסד ההבראה, רובם ניצלו מהריסה וחלקם אפילו חווים כיום תחייה, גם אם בהקשרים בלתי־חברתיים בעליל".

למעשה, דווקא הדלות העיצובית של בתי ההבראה מאפשרת את התחדשותם בקלות יחסית. "בשונה מההיסטוריה העיצובית החיצונית והפנימית של בתי מלון מסחריים, בתי ההבראה לא תוכננו ולא עוצבו כדי לספק פנטזיה של בריחה אקזוטית או נובורישית", אומר אלחייני. "לא היה סיכוי למצוא בהם, למשל, דקורציה אוריינטליסטית־אשורית כמו זו שהגה המעצב היקה היינץ פנחל במלון המלך דוד בירושלים בסוף שנות ה–50, ממש במקביל להקמתם של בתי ההבראה הגדולים בישראל".

"בתי ההבראה נועדו לספק סוג אחר של חופשה, ומהתבוננות בחומרי הארכיון שלהם בולט שהשקט הוויזואלי־עיצובי היה חלק מרכזי באידיאולוגיה של תפישת ההבראה", מסביר אלחייני. הוא מוסיף כי היכולת לאכלס אותם כיום מחדש כמלונות בוטיק היא חלק מההוכחה לאיכויות האדריכליות שלהם ולעמידתם במבחן הזמן, גם אם כבר אין קשר בין כלכלת השובע שהם מייצגים לבין הבראה הסתדרותית.

אדריכל שרון רז

ובאמת איפה דלות החומר הנושנה של בית ההארחה ואיפה מלון גורדוניה: בטרקלין שנמצא בתוך קובייה סגורה שפאותיה עשויות חלונות המשקיפים לנוף הנהדר, אפשר למצוא פסל צבי על הקיר, כורסאות הדורות ומכונת קפה משובחת שעלתה עשרות אלפי שקלים.

מחופשה ארוכה לנופשים קצרים

קונספט בתי ההבראה הוא לא המצאה ישראלית. מבני הוספיס קיימים באירופה מהמאה ה–11. הם שימשו לאירוח חולים, גוססים, פצועים וגם עבור מטיילים או עולים לרגל. למעשה, בתי ההבראה שהתחילו לקום בתקופת המנדט הבריטי ביישובים עבריים, היו גלגול יהודי של הוספיסים שפעלו באזור עוד בימי השלטון העות'מני, כמו ההוספיס האוסטרי בירושלים העתיקה, ומטרתם הייתה זהה להוספיסים באירופה.

בספר "מלון אורחים" שפורסם ב–2011 מגולל עמוס כרמל את הקמת בתי ההבראה, שהיו ברובם בבעלות קופות החולים, ההסתדרות או הקיבוצים. בית ההבראה הראשון — ארזה, שבאזור מוצא שבהרי ירושלים הוקם בשנות ה–20. בשנות ה–30 התחילו לקום בתי ההבראה בקיבוצים. ב–1938 נפתח בית ההבראה הקיבוצי הראשון על טהרת הצמחונות בקיבוץ גבעת ברנר, בזכות שתי חברות חדשות שהצטרפו לקיבוץ ארבע שנים קודם לכן — המשוררת ישע סמפטר, שחלמה על הקמת בית הבראה צמחוני בקיבוץ; וידידתה לאה ברלין. בשנות ה–80 נסגר בית ההבראה. כיום חלקו נטוש וחלקו דירות להשכרה.

בית ההבראה השני בתנועה הקיבוצית נפתח בקרית ענבים, ועורר מחלוקת בקרב התושבים שחששו שהוא יסיט את תשומת הלב מעבודת האדמה, אך הקשיים הכלכליים שהתחילו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריעו והובילו לפתיחת בית ההבראה ב–1940. כיום המקום פועל כמלון הבוטיק כרמים של רשת ישרוטל. עד סוף תקופת המנדט נפתחו בתי הבראה נוספים בהתיישבות הקיבוצית כמו בכפר עציון, משואות יצחק, כפר החורש, כפר גלעדי, חניתה, נווה ים, שפיים ועין גב. לפי ההערכות, בשיא פעילותם התקיימו בישראל כמה עשרות בתי ההבראה.

בשנות ה–90 חלה נקודת המפנה: בית הבראה הגושרים היה מהראשונים שעברו מיתוג מחדש, ושינה את שמו לגושרים מלון בטבע. בניגוד למלונות היוקרה כמו אלמא וכרמים, שמר הגושרים על אופי כפרי. למלון הגושרים הצטרפו עד מהרה בית ההבראה במעלות שנהפך למלון אסיינדה ואחרים.

מימין: מלון יערים. משמאל: בית הבראה מעלה החמישה

בית הבראה חדש במעלה
בית הבראה ישן במעלה
מימין: . משמאל: . צילומים: אסף פינצ'וק,ארכיון קיבוץ מעלה החמישה

"מה שבעיקר עשה את השינוי זו החדירה של שירותי הספא לכל אחד מהמלונות האלה", אומרת סמנכ"לית התאחדות המלונות בישראל, רומי גורדיסקי. "אבל מה שמבדיל אותם עד היום מהמלונות במרכזי ערים אלה המרחבים הגדולים שלהם".

השינויים העיצוביים והמיתוגיים הם כמובן תולדה של השינויים בצרכים. במעלה החמישה, למשל, בית המרגוע עבד רק תשעה חודשים בשנה, והיה סגור בחודשי החורף. הוא פנה בעיקר לקהל של ועדי העובדים הגדולים, כמו חברת חשמל, סולל בונה, קופת חולים, או ניצולי שואה שקיבלו דמי הבראה מגרמניה. באותם ימים הנופש כלל בעיקר מנוחה.

כך, למשל, תיאר העיתונאי יאיר קוטלר בידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב–1964 את הקמת בית ההבראה במצפה הימים, על אם הדרך בין ראש פינה לצפת. "המקום כ–300 מטר מעל הים", אמר לקוטלר המרואיין שלו, ד"ר א.י.ירוס. "מוגן מרוחות חזקות במערב ומתאים למבריאים כל השנה. הנוף משכר", כותב קוטלר ומציין כי "הרופא בדעה שיש הכרח בהקמת סנטוריום בהרים, היות שרוב האוכלוסייה מתגוררת בשפלה וזקוקה להחלפת אוויר למען הבראה ונופש".

כיום אין אמנם חתך קבוע של אוכלוסייה המגיע לנפוש במלונות, מאחר שהם מנסים להתאים עצמם לכמה שיותר קהלים, אבל הצורך הבסיסי של הנופשים השתנה. לרוב האנשים לא היו מכוניות בעבר, והחופשה היתה חופשה אחת ארוכה של פעם בשנה", מסביר ד"ר אלון גלדמן, ראש המחלקה לניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת. כיום אנשים עובדים בהרבה סוגים של עבודות שרבות מהן אינן עבודות כפיים, אלא מול מחשבים, בסגנון לחוץ ואינטנסיבי, ולכן יש לנו צורך לצאת לנופשים קצרים. מכיוון שלאנשים יש רכב שלהם הם מחפשים כל מיני סוגים של חופשות, ולרוב לא את הנופש הפסיבי שהיה נהוג אז".

ובכל זאת, גלדמן סבור כי בתי ההבראה המשודרגים מעניקים גם כיום ערך מוסף שאין במתקני נופש ומלונות אחרים: "המקומות האלה שומרים על האופי הכפרי והאווירה של פעם ומגיעים אליהם בעיקר נופשים מהמרכז, שבאים לקבל האיכויות של המוצר המקורי, עם פעילויות שונות שיש באזור כמו סיורים". לדבריו, גם המקומות היוקרתיים הם לא מנקרי עיניים. "גם מקום כמו מצפה הימים, שומר על מראה צנוע ונעים. אין קירות זכוכית, וההרחבות של המלונות משתלבות יחסית בטבע. כי זה הערך של המקומות האלה".

בתי הבראה עירוניים לא הצליחו

לא כל בתי ההבראה זכו לעדנה גם בימים שבהם ההבראה היתה החופשה הרווחת. בניגוד לבתי ההבראה הכפריים שמוקמו בדרך כלל בהרים, בתי ההבראה העירוניים לא ממש הצליחו, נהרסו, ננטשו או שהוסב השימוש שלהם בשלב מוקדם. אדריכלית השימור נעה שק מסבירה שהמרקם העירוני האינטסיבי שהתפתח בערים לא איפשר לבתי ההבראה למלא את ייעודם ולשמש להבראה.

היא מספרת למשל על בית ההבראה החלמה ברמת גן, שנבנה במחצית שנות ה–30 על מגרש ציבורי שהעמידה המועצה המקומית בפסגת הר אברהם. להקמת בית ההבראה היו שותפים עיריית תל אביב, התאחדות עולי גרמניה, ועד הקהילה בירושלים, קופת חולים כללית, קופת חולים עממית, קופת חולים לאומית, משען ולשכות שונות לעזרה סוציאלית.

את המבנה התלת־קומתי תיכנן בקווים נקיים בסגנון הבינלאומי האדריכל ורנר יוסף ויטקובר, שתיכנן, בין היתר, את פנסיון קטה דן בחוף תל אביב ואת בית החולים רפאל בסמוך להחלמה. "עם פרוץ מלחמת העצמאות הופקע המבנה לטובת המטה הכללי של צה"ל", מתארת שק את השתלשלות האירועים. "עם פינוי המטה הכללי למחנה גנים, שנבנה למרגלות הר אברהם, עלתה שאלת שימושו העתידי של המבנה ברמת גן שהתחילה תהליך עיור מואץ וקליטת עלייה. תוכנית הקמת מרכז תרבות במבנה נגנזה, ומ–1955 משמש המבנה כבית ספר. בניגוד לכישלונות בניסיון לפתח תיירות בתוך העיר, הצליחה עיריית רמת גן לפתח תיירות בכפר המכבייה — שם הוקם בית הבראה.

יעל אנגלהרט

ואולם לא רק המתחמים העירוניים נותרו נטושים או שמוחזר שימושם. אף שחלק ממתחמי בתי ההבראה משגשגים בשנים האחרונות, רבים מאלה שנמצאים במרחב הכפרי, עדיין עומדים בעזבונם, כמו מתחם דולפין בשבי ציון ובית יערי שליד כפר ויתקין. האדריכל שרון רז תיעד ב–12 השנים האחרונות חלק מבתי ההבראה הנטושים, ובצילומיו נראה כי המתחמים קפאו בזמן. צמחייה עבותה מכסה את חלק מהבניינים, את הבריכות הנטושות ואת מגרשי הספורט. מסמכים פזורים על הרצפות ובחלק מהמקומות יש עדיין ריהוט.

"מה שמייחד את מתחמי בתי ההבראה האלה זה שיש להם עד היום מרחבים עצומים ונופים או קרבה לים, אבל יחסית אין הרבה בניינים", מסביר רז. "אין מסה רבה של בנייה לעומת בתי המלון שנבנו בשנים מאוחרות יותר. מדי פעם שומעים על כך שיש איזה יזם שמתעניין ברכישת אחד מהמתחמים".

רז מצלם בניינים נטושים רבים שנהפכו ללא כלכליים עבור בעליהם, כמו בתי קולנוע ומפעלים. לדעתו ניתן להעניק לכל בניין גורל אחר, אם בשימושו המקורי או בשימוש מחדש.

"אני חושב שאלה מתחמים שיש מה לעשות אתם, אפשר להשמיש אותם מחדש ברגישות מקצועית, ואפשר גם להוסיף באופן חכם עוד מבנים בשולי המתחמים הענקיים שיאפשרו לחידוש ושימור הפרויקטים, ויסייעו להפוך אותם לכלכליים. בניגוד למבנים נטושים אחרים, כאן מדובר במתחמי ענק עם יתרונות רבים והגמישות התכנונית בהם יחסית גדולה, כמו גם הפוטנציאל למשקיעים".

אלחייני מסכים עם רז ומוסיף: "אני בעד לשמר את הערכים האדריכליים והנופיים של הבניינים והמתחמים האלה, וכל מקרה לגופו ולסגנונו ולאיכויותיו. אין טעם לדבר על שימור של ערכים אחרים, הערכים החברתיים־כלכליים שהולידו את בתי ההבראה בישראל פסו מהעולם מהר מדי, וחבל". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#