השכפ"ץ הכי יקר במשק: אגרסיבי, חסר עכבות ו"מתאבד בשביל הבוס שלו" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השכפ"ץ הכי יקר במשק: אגרסיבי, חסר עכבות ו"מתאבד בשביל הבוס שלו"

החריפות, הכוחניות והאובססיביות: הדברים שעבורם שילם עידן עופר לניר גלעד יותר מ-100 מיליון שקל, והפך אותו לסמל של כל מה שפסול בקשרי הון-שלטון ■ השבוע, אחרי עשר שנים, הנכס נהפך לנטל - וזה נגמר

34תגובות

ניר גלעד גיל: 59 מצב משפחתי: נשוי + 3 השכלה: תואר ראשון בכלכלה ומינהל חקלאי, תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן תפקידים קודמים: סגן ראש אגף התקציבים באוצר, סמנכ"ל כספים בתעשייה האווירית, חשב כללי במשרד האוצר, משנה למנכ"ל חברת מגדל, מנכ"ל החברה לישראל, יו"ר כיל שכר אחרון כיו"ר כיל: 800 אלף דולר בשנה, מענק מטרה בסך 720 אלף דולר בשנה ומענק מטרה רב־שנתי בסך 950 אלף דולר שכר מצטבר בקבוצת החברה לישראל: 85 מיליון שקל

ב–2003, לאחר 17 שנה בשירות המדינה, עזב החשב הכללי ניר גלעד את משרד האוצר. לא היו לו תוכניות לחזור לתחום עיסוקו הקודם — חקלאות. היעד שלו היה תפקיד סמנכ"ל אסטרטגיה והשקעות בחברת הביטוח הגדולה במדינה, מגדל. בשיחות שניהל עם מכרים לפני המעבר, ידע גלעד לנמק היטב מדוע בחר במגדל כמעסיק הבא שלו. גלעד הסביר אז שהוא לא מוכן לעבוד תחת בעל שליטה — משמע בחברה הנשלטת על ידי איש עסקים זה או אחר — ומעדיף את מגדל, חברה ציבורית שעיקר מניותיה הוחזקו באותם ימים בידי תאגיד הביטוח האיטלקי ג'נרלי.

גלעד שמח ללכת לעבוד בחברה שאת היו"ר שלה, אהרן פוגל, הכיר היטב מימיו באוצר. התלווה אליו למגדל עופר טרמצ'י — מנהל יחידת ההפרטה ברשות החברות — וביחד תיכננו השניים להסתער על תחום העסקות הריאליות, שגופים מוסדיים כמו מגדל החלו להיכנס אליו רק אז. היעד הסופי היה ברור: לשכת המנכ"ל של 
מגדל ביטוח.

אלא שמעט יותר משנתיים אחר כך, הדברים השתנו מן הקצה אל הקצה. גלעד פרש ממגדל כשהוא מתרץ זאת ברצונו להתחיל בפעילות עצמאית יזמית בשוק ההון. בפועל, שנתיים הספיקו לו כדי להבין שבמגדל יש בוס אחד, המנכ"ל איזי כהן. גלעד חש שכהן לא משתף פעולה עם תוכניותיו הגדולות, ומצא עצמו מכהן בתפקיד במקביל למנהלת ההשקעות דאז, ענת לוין.

בכירי החברה לישראל ביציאה מדיוני ועדת הריכוזיות, 2011 (גלעד שני מימין)
תומר אפלבאום

אבל גלעד לא נשאר עצמאי יותר מדי זמן, ותוך תקופה קצרה מצא מקום עבודה חדש בחברה לישראל — ודווקא תחת משפחה של בעלי שליטה מהדומיננטיים במשק הישראלי — סמי עופר ובנו עידן. למי שניסה להבין את השינוי בין הצהרותיו שנתיים קודם לכן למעשיו כעת, הסביר גלעד כי לפני שנכנס למגדל הוא לא הבין שבהיעדר בעל שליטה בחברה, המנכ"ל השכיר הוא שיורד לחייך, ושאם כבר יורדים לחייך — מוטב שיהיה זה בעל שליטה, שמשלם לך את המשכורת הדשנה.

לפני שבועיים, אחרי עשר שנים פחות שלושה חודשים שבהן כיהן בתפקידים שונים בקבוצה, נודע כי גלעד יסיים עד סוף השנה את תפקידו כיו"ר החברה לישראל — חברת האחזקות של עידן עופר, החולשת על כיל, בזן, צים ועוד מספר רב של חברות — כשהוא מסכם את כהונתו עם שכר של 85 מילין שקל מהחברה לישראל וכיל (חלקו במזומן וחלקו ממימוש אופציות), ועוד 8 מיליון דולר שהגיעו מכיסו הפרטי של עידן עופר — ובסך הכל עלות שכר מצטברת של יותר מ–140 מיליון שקל.

גלעד ועידן עופר הצליחו ליהפך בשנים האלה לסמל החזירות הקפיטליסטית בציבוריות הישראלית. את המעמד הזה השיג גלעד בזכות מעברו מהשירות הציבורי לשירותם של טייקונים, שמולם עבד גם בתקופתו כחשב; העובדה שהחברה שהוביל עשתה את עיקר רווחיה ממשאבי הטבע של ישראל בים המלח, תוך שהיא נלחמת לא לשלם מסים גבוהים למדינה; ומעל הכל בגלל ההתעקשות להמשיך להרוויח שכר מופקע גם נוכח הביקורת הציבורית והתנגדות הדירקטוריון.

ההתעקשות הזו התבטאה ב–2012 בפרשת "מחטף השכר" שביצעה החברה לישראל, כשיממה לפני כניסתו לתוקף של החוק שנועד להגביל את שכר הבכירים (תיקון 20 לחוק החברות), אישרה החברה תוכנית אופציות בשווי 240 מיליון שקל לבכיריה, 25 מיליון שקל מתוכם לגלעד. שיא נוסף של שכר מופרז הגיע בסוף 2014, כשהחברה לישראל זימנה את בעלי המניות שלה לאסיפה כללית שבה הם התבקשו לאשר את פיצול החברה — ולאשר מענק של עשרות מיליוני שקלים לגלעד.

בעקבות התנגדות המשקיעים המוסדיים וחברת הייעוץ אנטרופי, הוסרה ההצעה למענק, מה שלא מנע מהכסף הגדול להגיע לכיסיו של גלעד — עידן עופר בחר לשלם לו את המענק, בסך 8 מיליון דולר, מכיסו הפרטי. ההתעקשות הזאת של עופר לשלם לגלעד עשרות מיליוני שקלים מכיסו הפרטי מעלה את השאלה הגדולה: עבור מה התעקש עופר, בעל שליטה שלא נודע בנטייתו לפזר את כספו ברוח, לעשות הכל כדי שיוכל לשלם את שכר העתק הזה ליו"ר שלו?

הביצועים של הקבוצה בתקופת גלעד לא מספקים הסבר לשכר הזה. מניית החברה לישראל הציגה ביצועי חסר בתקופתו, והציגה כמה כישלונות עסקיים קשים — בהם ההשקעה בצים, שהניבה הפסד של 1.25 מיליארד דולר; ההשקעה בבטר פלייס, שהניבה הפסד של 300 מיליון דולר; וההשקעה בקורוס (חברת מכוניות מסין), שהניבה הפסד של 800 מיליון דולר.

מניית החברה לישראל
3,500
3,000
2,500
2,000
1,500
1,000
500
0
שקלים
1998 2007 2016
יוני 2007
ניר גלעד מונה למנכ"ל
קבוצת החברה לישראל
2015
קבוצת קנון פוצלה מתוך
קבוצת החברה לישראל
2008
משבר החובות העולמי, שפגע
קשות בחברה הבת צים

לחיוב ניתן לומר שגלעד הוביל את ההשקעה בחברת IC Power — וסייע להפיכתה לחברה רווחית, ששוויה מוערך כיום ב–1.5 מיליארד דולר ויותר. גלעד גם היה שם בתקופה שבה כיל המריאה, וסייע למנכ"ל סטפן בורגס למקד את כיל בשווקים רחוקים מהאיומים הרגולטוריים והביטחוניים בישראל, ולהקטין את תלות החברה באשלג של ים המלח.

"יש כאן שתי אפשרויות", אומר על כך בכיר בשוק ההון, "או שבהשקעות המטורפות של עופר, כמו בבטר פלייס או קורוס, גלעד ידע שזה שיגעון, אבל החליט ללכת עם עידן כי הוא קיבל ממנו הרבה כסף — או שהוא באמת חשב שאלה השקעות טובות. אני לא יודע מה יותר גרוע".

מקור אחר, המכיר את הנעשה בחברה לישראל, מציע הסבר מורכב יותר: לדבריו, עופר הביא את גלעד כי סבר שיהיה לו קל יותר להוביל יוזמות שונות בחברה לישראל. "מנהל כמו עקיבא מוזס (מנכ"ל כיל ויו"ר בזן לשעבר) לא נתן לעופר להתערב ככה", הוא אומר, "אבל גלעד זרם עם כל מיני רעיונות של עופר, ולדעתי זה חלק מהסיבה שהוא המשיך אתו גם כשהיו הפסדים".

השבוע נראה היה כי עופר החליט לשים לזה סוף. החברה לישראל נמנעה מלטעון בהודעה על סיום כהונתו של גלעד כי הוא יזם את העזיבה והודיע על פרישתו — ניסוח שלפי מקורבים לחברה מעיד כי העזיבה הגיעה מהחברה, ולא מגלעד. היקף מענק הפרישה שיקבל, שגובהו עוד לא פורסם, עשוי לרמוז מי יזם את העזיבה.

לא פחד לצעוק על רבין

דבר בקורות חייו המוקדמים לא העיד על כך שגלעד ייהפך ברבות הימים לסמל לחזירות קפיטליסטית. הוא נולד ב–1957 בקיבוץ יזרעאל, ולאחר כמה שנים עברה המשפחה למרכז, ושירת בסיירת שקד. לאחר שחרורו מהצבא ניהל חברה חקלאית שעסקה בגידול תפוחי אדמה ואבטיחים, ובמקביל למד כלכלה ומינהל חקלאי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית.

ב–1986 הצטרף למשרד האוצר, והחל את דרכו כרפרנט באגף התקציבים. הוא התחבר לראש האגף דאז, פוגל, ופיתח עמו ידידות קרובה שנמשכה שנים ארוכות, כשפוגל כיהן כמנכ"ל המשרד ולאחר מכן בתפקידים בכירים בשוק הפרטי. "הוא היה מאוד מחובר לפוגל ולאחרים שעבדו אז באוצר, בהם גם דוד ברודט (יו"ר בנק לאומי כיום)", אומר בכיר לשעבר בשירות המדינה. "אני זוכר שאת פוגל הוא היה מכנה 'האדמו"ר', כי עבור גלעד ואחרים הוא היה אוטוריטה ומנהיג".

בתחילת שנות ה–90 מונה גלעד לסגן ראש אגף התקציבים, וזה שאחראי על העבודה מול מערכת הביטחון. די מהר הוא בלט כפקיד חריף, עם ביטחון עצמי גבוה מאוד, שלא מהסס להתבטא בצורה קשה גם מול הבכירים ביותר. הכוחניות שירתה אז את האינטרס הציבורי, במיוחד בנוגע לקיצוצים במערכת הביטחון.

ואולם לפעמים גלעד הלך צעד אחד רחוק מדי. הוא היה אחד האחראים לאמירה המפורסמת של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, על "הפוגלים" — בהתייחסו לנערי האוצר שלא מבינים את צורכי העם ולא נוקפים אצבע עבורו.

בכיר לשעבר באוצר זוכר עד היום כיצד גלעד התנהג בישיבה עם ראש הממשלה ושר הביטחון רבין: "זה היה דיון שנגע לסדרי עדיפויות בתקציב", הוא משחזר, "אני לא אשכח איך גלעד ממש צעק על רבין: 'אני לא אתן לך לעשות את זה'. רבין האדים וכעס נורא, זו היתה ממש סצנה. פתאום, באמצע הדיון, גלעד תפס שם פוזה נפוליאונית, שאלתי את עצמי מה הולך פה: הרי רבין ראש הממשלה".

עידן עופר
בלומברג

בכיר אחר בשירות הממשלתי זוכר גם הוא את גלעד כסגן ראש אגף דומיננטי. "הוא היה שחקן אגרסיבי, איש מקצוע טוב, אבל גם פוליטיקאי טוב", הוא אומר, "אחד שיודע היטב לשחק בין הכוחות השונים בממשלה ולנתב בין הגורמים השונים — לשכת ראש הממשלה, הכנסת, העיתונות. אני זוכר שהוא עבד מאוד חזק עם התקשורת בתקופה ההיא. הוא היה בסך הכל סגן, אבל היתה לו נראות גבוהה מאוד".

בהמשך עבר גלעד לשמש כסמנכ"ל כספים בתעשייה האווירית. הוא החליף בתפקיד את ברודט, כמי שצריך להמשיך את תהליך התאוששות החברה לאחר המכה הקשה שספגה בעקבות ביטול פרויקט הלביא. לדברי בכיר לשעבר בחברה, חלק מהרציונל של משה קרת, המנכ"ל דאז, בהבאת גלעד לחברה, היה הקשרים הטובים שלו לממסד הכלכלי בירושלים.

"כולם מכירים את זה שעופר לקח את גלעד בזכות הקשרים שלו עם הממשלה, אבל בעצם זה התחיל כבר בתעשייה האווירית", אמר הבכיר. "זאת אמנם היתה חברה ממשלתית, אבל אחרי משבר הלביא היא היתה חייבת ערוצים ישירים לממשלה. היה לה חיבור פוליטי בזכות ועדי העובדים החזקים, אבל היא היתה צריכה גם ערוץ ישיר לפקידות הכלכלית. כאן גלעד נכנס לתמונה. הוא בעצם שימוש לוביסט ברמה גבוהה בתחום הכלכלי.

"בכל פעם שהיה צריך איזשהו ערוץ תקשורת ישיר לשר האוצר או שר התעשייה והמסחר — לניר לא היתה בעיה להרים טלפון או לבוא לפגישות בירושלים או בתל אביב. בשלב מסוים הוא רצה להביא אנשים מהאוצר שיעבדו בתעשייה האווירית ויחזקו עוד יותר את הערוץ הזה".

מנוכר, כוחני, אוהב כוח וכסף

אלא שגלעד לא ממש הספיק לבסס את המאחז לפני ששר האוצר אברהם שוחט הציע לו את תפקיד החשב הכללי ב–1999, בתחילת כהונתה של ממשלת ברק. גלעד חזר לאוצר, הפעם לאחד התפקידים המשפיעים והחזקים במשק. כחשב כללי היו לגלעד לא מעט הישגים. בין היתר, קידום פרויקטים גדולים בתחום התשתיות, בהם גם התנעת מיזמים בתחום ההתפלה; ומלחמה על רמת דירוג האשראי של ישראל בזמן המשבר הכלכלי הקשה של 2001–2002.

אבל בזיכרון הציבורי נחרטה כהונתו בעיקר בזכות הפרטת בזן וצים — שתי פרשות שבהן היה אמור לייצג את האינטרסים של המדינה מול המיליארדר סמי עופר, שרכש את החברות, ושבגינן זכה גלעד לככב בסרטו של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה".

"הערך המוסף של גלעד עבור החברה לישראל היה בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'. בהיותו באוצר הוא עבד מולם בנוגע לבזן ובנוגע למכרזים בנושא החשמל. הוא גם ישב בדיונים על המכרזי התפלת מים, שבהם זכתה חברת IDE שנמצאת בשליטה משותפת של יצחק תשובה ועידן עופר", כך אמר בעניין ח"כ מיקי רוזנטל השבוע. "הוא איש חכם, אין ספק, אבל חוכמה אינה תנאי מספיק למנהל מוכשר, ואפשר לומר שהיה לחברה בישראל בתקופתו מגע ההפוך ממידאס — כמעט כל מה שיזם, מהמכונית החשמלית ועד להשקעות במכוניות הסיניות, שיקף ניצול לא נכון של משאבי האשלג בים המלח".

ב–2002 הגיע גלעד להסדר עם האחים עופר, שלפיו עם תום הזיכיון שניתן לחברה לישראל להפעיל את בתי הזיקוק בחיפה, המדינה תשלם להם 570 מיליון שקל תמורת השבת המניות שהחזיקו בבזן. ההסכם ספג ביקורת נוקבת ובסופו של דבר לא נחתם. בינואר 2004 המדינה מכרה את אחזקותיה בצים לחברה לישראל תמורת 115 מיליון דולר, בהסכם שיצא לדרך בתקופת גלעד. המחיר גרר פניות למבקר המדינה, בטענה שחברת הספנות נמכרה בחמישית משוויה האמיתי.

"מכירת צים, שעליה נבנה סיפור 'השקשוקה' לטוב ולרע, נעשתה ברשות החברות וניר לא היה חלק ממנה", אומר פקיד בכיר שעבד באוצר באותה תקופה. "בשורה התחתונה, ההיסטוריה מעידה שטוב עשתה המדינה במהלך הזה. בוועדת המכרזים אולי היה נציג של החשב הכללי, אבל אין לו שיקול דעת, ולא נתקלתי בחשב כללי שלא מאשר את החלטות הוועדה. את הסדר הזיכיון של בזן גלעד ניהל לבד. זה מאוד מתאים לאופי שלו, וכאן היתה טעותו. בראייה לאחור ההסכם היה סביר, אבל ברגע האמת לא היה איש לידו כדי להגן עליו. תמיד יהיה מישהו שיאמר 'יכולת להוציא מהם עוד 10 שקלים', וכנראה שגם אפשר היה להוציא יותר כסף.

בכירי משרד האוצר בכנס החשב הכללי, 2009 (גלעד שני מימין)
אמיל סלמן

"הטעות השנייה שלו בסיפור בזן היתה שהוא ניהל משא ומתן, הגיע לתוצאה, ולא נשאר ליישם אותה — וכשמחליף אותך מישהו כמו ירון זליכה בנושא כל כך טעון ציבורית, זה יכול להיגמר בקמפיין. זליכה הרוויח הרבה מהקמפיין הזה, כי גם אם זליכה וגלעד הם שני אנשים הפוכים לגמרי באופיים, שניהם טיפוסים שחושבים שהם הכי חכמים בעולם והכי צודקים בעולם. בכל מקרה, ההיסטוריה שוכחת שההסדר שקידם זליכה היה תלוי בתשואות שתציג בזן, ובסופו של דבר המדינה נסוגה, ונשארנו עם הסדר ניר גלעד".

אבל גם אם בדיעבד עסקת בזן לא נעשתה במחיר שונה מזה שסימן גלעד, וגם אם על רכישת צים משפחת עופר היתה בדיעבד מוותרת לאור קריסת ענף הספנות העולמי יחד עם המוביל הימי הלאומי של ישראל — ההחלטה של גלעד לעבור לעבוד בחברה לישראל, שנתיים אחרי שהיה חשב כללי, נחשבת עד היום לכל מה שפסול בקשרים בין הון לשלטון.

"אני לא חושב שהמעבר למגדל אחרי האוצר היה רק תחנה קצרה. אבל מצד שני, מכל הדברים שהוא היה יכול לעשות אחרי האוצר, ללכת דווקא לחברה לישראל? לא משנה מה החוק אומר, יש מקומות מועדים לפורענות שאתה לא הולך אליהם. אבל זה בדיוק האופי שלו — 'על הזין שלי כולם'", אומר פקיד בכיר באוצר לשעבר.

לא קשה למצוא אנשים שיחוו את דעתם על הצדדים הקשים באופיו של גלעד: מנוכר, מתנשא, כוחני, אוהב כוח וכסף — אלה רק חלק מהתארים. "יש סוג של מנהלים שעברו מהאוצר לשרת את הטייקונים, וגלעד הוא האבטיפוס של כל החבר'ה האלה", אומר שמואל סלבין, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר.

"אנשים בלי עכבות, שאין להם את השכל הישר לדעת שגם אם אתה מחליף דעה לפי הכיסא שבו אתה יושב, אתה לא יכול לעשות את זה בכזאת קיצוניות. גלעד הפך את זה לסמל בוטה ומביש. חוץ מזה, היו לו ביצועים בינוניים מינוס. אני תוהה איך הוא עצמו רואה את זה. הרי בסוף, אחרי כל הכסף, מה שנשאר לאדם זה שמו הטוב. אז אחרי שראית זעם ציבורי כל כך גדול ומוצדק, זה לא מזיז לך?"

בראיונות המעטים שנתן לאורך השנים, לא הראה גלעד שהביקורת הציבורית החריפה שספג הזיזה אצלו משהו. כפי שמגדיר זאת מי שעבד עמו באוצר: "מרגע שמתחילים להכות בך אתה מתרגל לזה — ואתה סופג. אתה עובר את סף הרגישות הציבורית. אתה אומר 'אם כבר נכנסים בי, אז לפחות שייצא מזה כמה שיותר כסף'. לניר נמאס להילחם".

עם זאת, אנשים שפגשו את גלעד בשנים האחרונות בשיחות סגורות טוענים שלדברים כן היתה השפעה. בכיר לשעבר בשירות הציבורי מספר על פגישה שלו עם גלעד לפני כמה שנים: "ראיתי איש ממורמר ומתוסכל, אף שהוא הרוויח הרבה כסף והיה על גג העולם. אלה היו ימים שהחברה לישראל היתה תחת מתקפה ציבורית קשה. ניר היה יכול להציג מראית עין של 'לא אכפת לי' ועור של פיל, אבל ביקורת כזו, לאורך זמן, משפיעה על כולם. גם סלע בסוף נשחק מזרם מתמשך של מים".

בסופו של דבר, ייתכן מאוד שהעובדה שגלעד היה האיש שספג חלק כל כך גדול מהאש הציבורית שכוונה לעבר עופר והחברה לישראל היא ההסבר לסכומי העתק ששולמו לו. כפי שאומר מקורב של גלעד, "יש מנהלים שמוכנים להיות שכפ"ץ של בעל השליטה ויש כאלה שלא. בסוף, זה התפקיד — להיות נציג של בעל השליטה — ולדעתי גלעד היה מודע ומוכן לזה". אם אכן כך, הרי שעופר היה זקוק לשכפ"ץ גדול בהחלט — כזה שעולה 14 מיליון שקל בשנה.

"הוא עשה לנו את החיים הכי קשים שיכולים להיות"

גלעד לא היה בחברה לישראל רק כדי לספוג את האש הציבורית. הוא היה שם גם כדי לייצג את החברה בכל זירות העימות שבהן היא היתה צריכה להתייצב — בתפקיד האיש הרע.

במאבק על שיעור התמלוגים שתצטרך כיל לשלם בגין הזיכיון לכריית מחצבי המדינה באזור ים המלח, היה זה גלעד שהתייצב בכל הישיבות והשימועים. "הוא הגיע יחד עם סטפן בורגס לוועדת הכספים בדיון שנגע למסקנות ועדת ששינסקי 2, וזאת היתה טעות חמורה מהרבה בחינות, כי בוועדה צעקו לו 'אתה החזיר האולטימטיבי'. גלעד היה במקרה הזה סדין אדום. הוא זה שהוליך את מהלך הפיטורים של עובדי תרכובות ברום, שהיה סוג של 'תחזיקו אותנו, אנחנו חזקים', כדי להילחם במסקנות הוועדה באמצעות איום באבטלה בנגב. הוא זה שנפגש עם כולם — מראש הממשלה, שר האוצר ומטה.

"הערך המוסף שלו היה צריך להיות המהלכים שיוכל לבצע במסדרונות הממשלה — והוא עבר את כולם", אומר מקורב לוועדת ששינסקי. ולא רק במסדרונות הממשלה. גלעד עבד קשה וללא הפסקה בכל הזירות כדי לרכך את מסקנות הוועדה.

המזומן של גלעד
עלות התגמול במזומן של ניר גלעד,
במיליוני שקלים
'07 '08 '09 '10 '11 '12 '13 '14
3.7
4.1
4
7.5
10.4
7.4
6.2
5.9

"באופן אישי הוא היה מוכן לספוג את הביקורת הציבורית והתקשורתית שנבעה ממאמצי החברה לשנות את המסקנות כך שיתקבלו החלטות רציונליות וסבירות", אומר מקורב לחברה. "בחלק מהמקרים המדינה קיבלה את הטיעונים, הודות לגלעד הפרסונה. הכרייה צומצמה ברמה שמאפשרת לנו להמשיך את הפעילות. אחת הסיבות לכך היא העובדה שניר התרוצץ ממקום למקום וניסה לשכנע, וכשסגרו לו דלת הציע לעשות זאת בדרכים אחרות".

גם כשכיל ביקשה לפטר מאות עובדים ממפעליה בנגב, היה זה גלעד שהתייצב מול העובדים. "הוא היה הדמות הדומיננטית והקובעת, שעמה ניהלנו את המגעים לאורך כל תקופת סכסוך העבודה, ובמיוחד בחודש האחרון והמכריע של השביתה", אומר מאיר בביוף, יו"ר מרחב הנגב בהסתדרות. "הצוות שניהל את המשבר נפגש עמנו בבית ההסתדרות כמעט מדי יום כדי לסיים את המשבר. בחלק מהפגישות הוא השתתף אישית, וגם כשלא — רוחו ריחפה מעל המשבר הזה לאורך כל הדרך, דבר לא נסגר בלעדיו והחבר'ה היו יוצאים החוצה כדי לסגור אתו בטלפון או טסים למגדל המילניום כדי לסכם אתו.

"בורגס, לדוגמה, לא הורגש ולא היה קיים במשר ומתן. גלעד היה זה שאתו ניסו לסגור דברים, והוא זה שעשה לנו את החיים הכי קשים שיכולים להיות, גם אם היה חייכן ולא הרים את הקול. הוא זה שבסופו של דבר גם לא סיפק את הסחורה כפי שרצה בעל הבית עופר. עלות ה'הישג' של הנהלת כיל במאבק המטופש היתה אדירה. 


"נזק של 400 מיליון דולר בגלל השביתה בשני המפעלים הגדולים — ים המלח ותרכובות ברום — וכל זה בתמורה ל–200 איש שפרשו פרישה מוקדמת מרצון ו–38 מפוטרים. בשביל זה שבתו 2,000 עובדים שלושה חודשים בים המלח וארבעה חודשים בתרכובות ברום, ואנחנו מבחינתנו שמרנו על מבצר העבודה המאורגנת בכיל.

"כיום נדמה שהרוחות נרגעו, אבל האווירה הרעה מאז השביתה נשארה ודבר לא השתפר ביחסים מול ההנהלה הבכירה. גלעד הולך הביתה עם 140 מיליון שקל כדי לספור את הכסף, ומהצד השני אני מנסה לטפל כיום בבעיה של עובד תחזוקה עם ותק של 30 שנה בחברה, שהרוויח 5,000 שקל בחודש ונזרק הביתה אחרי ניתוח שעבר".

גם במהלך הסדר החוב שניהלה החברה לישראל מול הנושים של צים — ובראשם הבנקים הזרים, שלהם היתה החברה חייבת מיליארדים — היה זה גלעד שנשלח לקו החזית. "הוא היה הגורם הכי משמעותי במשא ומתן של החברה לישראל עם הבנקים סביב הסדר החוב של צים.

"אותו גלעד שזכה תמיד לביקורת מהעיתונים על אגרסיביות, הפעיל את התכונה הזאת גם על הבנקים", אומר גורם שהיה מעורב במשא ומתן. "אני לא יודע אם היה מישהו בקבוצה שהיה יכול לעשות את זה טוב יותר, או בכלל, במקומו. לא מבחינת האישיות, לא מבחינת יכולת עיבוד הנתונים ולא ברמה של ניסיון החיים.

"היה צריך מישהו שזה לא המשבר הראשון שהוא מתמודד אתו. זאת לא הפעם הראשונה שגלעד פוגש בנקאים בכירים, והוא לא עושה במכנסיים כשהם עושים מולו פרצופים קשוחים עם העניבות שלהם. לניר היה את המשקל הסגולי הכי גבוה בהסדר, ומדובר על ההסדר בהיקף הגדול ביותר שנעשה בישראל. במשאים ומתנים כאלה תמיד יש אחרון שמוכן לשרוף המועדון, ובמהלך המשא ומתן הזה היו רעיונות מאוד קיצוניים מצד חלק מהגופים שעמדו מולו — והוא התמודד אתם".

ייצור אשלג במפעלי ים המלח
בלומברג

לדברי אותו מקור שהיה מעורב במשא ומתן, "הכעס הציבורי נגדו הוא במידה רבה עניין של סגנון. אם בשנה הזאת של ההסדר עם צים, לדוגמה, הוא היה אומר 'אני עובר לעבוד בשקל לשנה' — זה היה מספיק. הרי אוכל יהיה לו מספיק לכל החיים. כסף לסטייקים יש גם עבור הנינים שלו. כולנו בני אדם, ואף אחד לא שווה את הסכומים ששילמו לו לשעה. יש בו משהו שמייצר אנטגוניזם. צריך להיות קשוב לציבוריות הישראלית.

"הרי כיל היא המעסיקה שהשפיעה יותר מכל על יצירת מעמד ביניים בנגב. אם החברה לישראל היתה משחקת את המשחק הציבורי נכון, היו מוחאים לה כפיים. אבל בסופו של דבר זה לא רק ניר, גם עופר הוא איש של דם כחול. אלה אנשים שעם הכסף שלהם חושבים שהם יכולים לעשות הכל. יש מי צנוע למרות הכסף שהוא מרוויח, ויש מי שאומר 'עם הכסף שלי אני חייב לעשות מה שאני רוצה'".

"הוא גרם נזקים מטורפים בגלל ההתנהלות הכוחנית שלו"

בסופו של דבר, האסטרטגיה הכוחנית של גלעד הביאה לעימות שבו מצאה עצמה החברה לישראל ניצבת מול הממשלה, עובדיה והציבור הישראלי. סיום כהונתו עשוי להיות קשור לכך שהוא כבר לא מספק את הסחורה במגעים עם הממשלה, ובשנים האחרונות נראה שפעם אחר פעם הוא נכשל, או לפחות לא מגיע להישגים לעומת הציפיות שהיו לחברה לישראל.

ואולם ייתכן שהדברים לא היו תלויים בו. המדינה, גם בעקבות המחאה החברתית והלחץ הציבורי, החליטה בשנים האחרונות להיות קשוחה יותר כלפי בעלי ההון, ולא לוותר במקומות שהם היתה מוותרת בעבר. גלעד, גם ביחס שהפגין כלפי הפקידים באוצר, כנראה לא הבין שהזמנים השתנו. כך התעמת בחריפות בנושא התמלוגים בוועדת ששינסקי 2, נחל הפסד כשהחברה לישראל נאלצה לממן את קציר המלח בפרויקט הגנות ים המלח ונקלע לעימותים בנושאים נוספים.

"הוא גרם נזקים מטורפים לחברה לישראל בגלל ההתנהלות שלו, שהיא מאוד כוחנית ומשפילה", אומר בכיר לשעבר באוצר. "הוא הגיע עם גישה מזעזעת, מתוך שחצנות של אחד שחושב שהוא יודע הכל, שמוקף מטומטמים שיושבים מולו בדיונים. בנושא ים המלח, למשל, המדינה כפתה מימון מלא של ההגנות על כיל, אבל אם הוא היה מתנהל אחרת, בצורה קצת יותר צנועה וקשובה, אולי זה היה נגמר לטובת הבוס שלו".

אותו מקור מסביר שייתכן כי התנהלות זאת נובעת מכך שבמסדרונות האוצר גלעד הרגיש נוח יותר. "במשרד האוצר הוא הרגיש בבית", אומר אותו מקור. "בפירוש היה לו יתרון שם, כי הוא הכיר אנשים בתוך הממשלה. נכון שאפשר להיפגש עם החשב הכללי או הממונה על התקציבים, אבל זה נעשה הרבה יותר בקלות כשמישהו כמו גלעד מבקש. הוא הרי יכול להתקשר למישהי שהיתה המזכירה שלו, והיא מארגנת את הפגישה. גם צורת הדיבור שלו מול הפקידים היא הרבה יותר חופשית, כי אלה אנשים שהוא מכיר שנים".

בכיר לשעבר בשירות הציבורי מוסיף: "ברור שחלק מהשיקולים למינוי שלו אצל עופר היו העבודה עם הממשלה. אבל זה יותר מזה — מי ששכר את גלעד קיבל שחקן נשמה שמתאבד בשביל הבוס שלו. אדם חריף, חד ואגרסיבי, שאוהב לצאת להתקפה, כמו שמתאבקי סומו עפים אחד על השני, כל הזמן ובכל הכוח".

ניר גלעד
אמיל סלמן
הפגנה של עובדי כיל, פברואר 201
אליהו הרשקוביץ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#