טייקון מתחת לרדאר: איך משתלט מיקי פדרמן על מערכת הביטחון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

טייקון מתחת לרדאר: איך משתלט מיקי פדרמן על מערכת הביטחון

פדרמן, בעלי רשת מלונות דן ואלביט מערכות, בלע עוד כמה חברות ישראליות בולטות, שבעבר היו פאר התעשייה הצבאית בישראל ■ בעסקיו אפשר למצוא את תופעת הדלת המסתובבת: בכירי הצבא עולים מהקריה לאחר פרישתם למשרדים בעזריאלי ■ היום פורסם כי אלביט מערכות תרכוש את תעש ב-1.8 מיליארד שקל ■ פורסם במקור ב-16 בינואר 2016

36תגובות
מיקי פדרמן

עדכון 11 במארס 2018: הוועדה למכירת מניות המדינה אישרה את מכירת חברת תעש לאלביט מערכות בתמורה ל-1.9-1.8 מיליארד שקל.

באחד מהימים בתחילת ינואר 2016 התרווח איש העסקים מיקי פדרמן, בעל השליטה בחברת אלביט מערכות וברשת המלונות דן, על כורסת העור שבמשרדו, שתה את הקפה ועילעל בעיתונים, כפי שהוא נוהג לעשות מדי בוקר, עד שלפתע הוכה בתדהמה. אחת הכותרות הראשיות בעיתון דיווחה על טענות שלפיהן המכרז להפרטת תעש - החברה הביטחונית הרביעית בגודלה בישראל - שבו הוא מתמודד ומוביל, נתפר בהתאם למידותיה של אלביט באופן שלא מאפשר תחרות חופשית והוגנת.

פדרמן ההמום התקשר למי שהיה יכול כדי להבין מה עומד מאחורי הידיעה המטרידה ומה המשמעות שלה. בימים שלאחר מכן המהומה רק גברה עם הפנייה למבקר המדינה בגין הבעיות שהתגלו במכרז. עיקר הטענות נגעו למחיר הרכישה המינימלי שנקבע, 1.1 מיליארד שקל, סכום שנראה מופרז למשתתפים האחרים, לאור עלויות נוספות של מאות מיליוני שקלים שיושתו עליהם בגין הוצאות שונות הצפויות בעתיד.

אחד המתמודדים, סמי קצב, בעל חברת תעשיות נשק לישראל (IWI), אף החליט לפרוש מהמכרז שאליו ניגש יחד עם שותפו מאיר שמיר, תוך שהוא מעלה טענות קשות נגד ההליך. כשנשאל אם לדעתו המכרז תפור לאלביט, סירב לענות. זו אולי הסיבה שבסביבתו של פדרמן הפנו השבוע אצבע מאשימה לקצב, כזה שמכשיל את מהלך המכירה.

רכישות ומיזוגים של אלביט מאז שפדרמן הוא בעל השליטה בחברה:
אלישרא ב-135 מיליון דולר
תדיראן קשר ב-410 מיליון דולר
BVR ב-34 מיליון דולר
סולתם
סיימאר ב-90 מיליון דולר
ITL 
חטיבת הסייבר של נייס ב-158 מיליון דולר
.

"יש להניח שקצב הבין שהוא לא יוכל להעלות את המחיר, אז הוא אומר 'תמות נפשי עם פלישתים', ולא מהסס להשמיץ את משרד הביטחון ורשות החברות הממשלתיות", אומר חבר קרוב של פדרמן. "התחושה היא שקצב פשוט לא יודע להפסיד בכבוד ועובד בדרכים מלוכלכות". לטענת חבריו הקרובים, מצפונו של פדרמן נקי. "הוא יודע שכל מה שהוא עשה היה בסדר ב-100%. אף אחד לא מנסה להפעיל כאן קשרים והחברה הולכת יד ביד עם ההוראות של רשות החברות".

קצב דוחה את הדברים. "לא אנחנו פנינו למבקר המדינה", הוא אומר. במכתב ששלחה IWI לרשות החברות היא טוענת, בין היתר, שהיא מוכנה להוסיף למחיר המינימום שנקבע במכרז, בהליך תחרותי ראוי.

אתמול התרחשה תפנית נוספת בהליך המכרז כשפלקסטרוניקס, המתמודדת היחידה מול אלביט, הודיעה לרשות החברות הממשלתיות על פרישתה מהמכרז. המשמעות היא שאלביט נותרה המתמודדת היחידה, מה שעשוי לבטל את המכרז הנוכחי.

אם בסופו של דבר יצליח פדרמן לרכוש את תעש, תיהפך אלביט לחברה הביטחונית השנייה בגודלה בישראל ולמונופול שימכור לצבא מחצית מהרכש המקומי של מערכת הביטחון. המכירות האלה יסתכמו במיליארד דולר בכל שנה, ואם לא, היא עדיין תישאר אחת החברות הגדולות והמשמעותיות ביותר בתעשייה הביטחונית.

"אם פדרמן יקנה את קצב, ברור שזה ייראה כנקמה"

אם לשפוט על פי ניסיון העבר, נראה שפדרמן לא יסתפק רק בזכייה במכרז (אם הוא לא יבוטל) ובניצחון על מי שניסה לשים לו מכשול, אלא אף ירכוש את המתחרה הסורר שיצא נגדו ויבהיר לכולם שלא כדאי להתעסק אתו. כך לפחות קרה במהלך העסקי הגדול האחרון שלו, לפני קצת יותר מעשר שנים.

ההכשרה התחילה בחיל המודיעין. לוחמי סייבר
אלביט מערכות

ב-2004 התחולל מאבק שליטה באלביט מערכות. פדרמן, באמצעות חברת תעשיות האלקטרו אופטיקה אל-אופ, שלט ב-32% מאלביט, ואילו אלרון מקבוצת אי.די.בי, אז בראשות נוחי דנקנר, החזיקה ב-19% ממנה. יתר המניות הוחזקו על ידי הציבור והעובדים. חזי חרמוני, מנכ"ל חברת תדיראן קשר (אז חלק מקבוצת כור הפרטית), ביקש לקנות את מניות אלרון ובכך להתמנות למנכ"לה - זאת, בזכות הסכמי השליטה בין אל-אופ לאלרון, שאיפשרו את מינוי המנכ"ל על ידי האחרונה.

במקביל, חרמוני השמיע ביקורת פומבית על האופן שבו מתנהלת אלביט וטען כי אם תדיראן קשר תיכנס לחברה, היא תוכל לתרום למצבה רבות ולדחוף אותה קדימה באופן משמעותי יותר. פדרמן לא אהב את ההתרברבות הזאת, שבאה על חשבונו. יתרה מכך, המהלך כולו הפתיע אותו והכאיב לו מאוד במיוחד משום שהוא נעשה מאחורי גבו - שבועות ספורים בלבד לאחר שפגש את דנקנר במפגש חברתי מצומצם. ואולם פדרמן התאושש מהר מאוד והודיע כי הוא שוקל להפעיל את זכות הסירוב שהיתה לו. וכך הוא אכן עשה: הוא גייס 200 מיליון דולר - מחצית מהסכום בהלוואה מבנק לאומי - וקנה את מניות אלרון. במקביל, הוא לא היסס למתוח ביקורת על חרמוני, ובראיון שנתן ל"גלובס" ב-2005 אמר: "אני רץ למרחקים ארוכים ואילו חרמוני רץ למרחקים קצרים".

פדרמן לא הסתפק בכך, וכמה חודשים לאחר מכן, כבעל הבית היחיד באלביט מערכות, רכש את תדיראן קשר ובכך נהפך לבוס של חרמוני, שנותר בכיסאו עוד כשנה ואז עזב. אחרי הרכישה של תדיראן קשר קיבל פדרמן תיאבון. נאמן לאמונה שלו שחברות צבאיות חייבות להיות גדולות כדי שיוכלו להתחרות בשוק העולמי ולהשקיע את הזמן והמשאבים הנדרשים למחקר, יצא לקניות וביצע שורה של רכישות ומיזוגים הכוללים, בין היתר, את אלישרא וסולתם.

"האם פדרמן יקנה את קצב? אתם אמרתם", אמר השבוע חבר קרוב של פדרמן בתגובה לשאלתנו אם מקרה חרמוני יחזור על עצמו. "אם זה יקרה, ברור שזה ייראה כנקמה, אף שזה כלל לא קשור. בינתיים, בוא נראה שקונים את תעש. ממילא קצב ואחרים יחכו לו בסיבוב עם הממונה על ההגבלים העסקיים וטענות על ריכוזיות", הוסיף.

"קשר טוב עם ביבי"

דבר בחזות החיצונית של פדרמן, 72, לא יכול להעיד על ההתנהלות העסקית שלו. אנשים שפגשו אותו סיפרו כי האיש נראה ונשמע כמו סבא יקה חביב עם שרידי מבטא שווייצי, זכר לימים שבהם למד בנעוריו בפנימייה בשווייץ, ולא כמו אחד שאוכל את מתחריו ויריביו בלי מלח, בקשיחות קרה. כמו המשרדים שמהם הוא פועל - המשדרים שמרנות ומתהדרים בדלתות עץ גדולות, ציורים של מנשה קדישמן ודיוקן גדול של אביו - פדרמן נראה רחוק מהדימוי של איש עסקים נועז שלוקח סיכונים בלי למצמץ. ואולם פדרמן הוא שועל עסקי שלא מוותר למתחריו, צבר עוצמה אימתנית בזירה הביטחונית תוך שהוא מגייס לשורותיו בכירים במערכת הביטחונית, בולע את מתחריו ומחסל כמעט לגמרי את התחרות - מהלכים שעלולים לחולל בין היתר עליות מחירים שיגיעו הישר אל ציבור משלמי המסים.

עופר וקנין

פדרמן נולד לאב יקותיאל (קסיל) פדרמן, שעלה לישראל ב-1940, לאחר שכמה שנים קודם לכן עזב את גרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. ב-1945 רכש פדרמן האב את פנסיון "קטה דן" בתל אביב, שכבר בימיו הראשונים היה למקום מפגשם של ראשי היישוב בארץ, ובהם דוד בן־גוריון וגולדה מאיר, שנהפכו לחברים קרובים של האב. במקביל לעשייה המלונאית, פדרמן האב פיתח עסקי נדל"ן בישראל ובחו"ל, והיה מראשוני הישראלים שהשקיעו בפיתוח במדינות ביבשת אפריקה - החל בבנייה וניהול של מלונות ועד לבניית מבני מגורים. תחום נוסף שהחל להשקיע בו באותם ימים היה אסבסט.

העסק העיקרי שבזכותו התעשרה המשפחה היה בתחום המלונאות. קטה דן נהפך למלון דן, שברבות השנים נהפך לרשת המונה 14 מלונות, וכיום נסחרת בבורסה לפי שווי של 2.1 מיליארד שקל. מילדותו גדל פדרמן בחיפה לא רק עם כפית זהב בפה, אלא גם עם תחושה של קרבה גדולה מאוד למדינה ולראשיה: אביו היה איש המפלגה הפרוגרסיבית שתמכה בבן-גוריון, ובנוסף לחברות עמו שמר על קשרי חברות טובים עם רבים אחרים, ובהם שמעון פרס.

במשרדים רחבי הידיים של מפעלי פדרמן, החברה הפרטית שדרכה שולטת משפחת פדרמן המורחבת בחברות הציבוריות, ממש מעל למסעדת היוקרה רפאל שברחוב הירקון, מוצב פסל הראש של בן־גוריון ולצדו תמונה משותפת של האב ובן גוריון. עוד בשנות ה–60 היה מלון דן הסמוך המקום שבו התרכזו חברי מפלגת העבודה בערבי בחירות. שם גם נשא יצחק רבין את נאומו "אני אנווט" המפורסם, בליל בחירות 1992. בדומה לאביו, גם פדרמן הבן היה מקורב לבכירים בצמרת השלטונית, ושמר על קשרים קרובים על רבין ונמנה עם קבוצה של אילי הון שבאותה תקופה זכו לכינוי "ראשי המשק". בין היתר, בביתו הקודם של פדרמן בהרצליה פיתוח התכנסו בעלי ההון האלה במטרה ללחוץ על רבין שלא לאשר את המהלך של מיסוי הבורסה ב–1994, מהלך שאכן בוטל ויצא לפועל רק שנים רבות לאחר מכן.

קשר משמעותי יותר היה לפדרמן עם אהוד ברק, שהיה מפקדו בסיירת מטכ"ל. פדרמן היה אחד התורמים הבולטים בקמפיינים השונים של ברק, ותרם גם לפוליטיקאים אחרים במפלגה. גם את ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, הכיר פדרמן מהסיירת, אם כי היה מקורב יותר לאחיו הגדול יוני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו
יונתן זינדל / פלאש

פדרמן סיים את שירותו הסדיר בדרגת סג"ם, ועלה בסולם הדרגות בתוך עשר שנים, עד שהגיע לדרגת סא"ל במיל'. "עם ביבי יש לו קשר טוב", אומרים חברים הקרובים למשפחה, "אבל הם לא חברים. אף אחד לא ביקר בביתו של האחר, למשל".

בסוף שנות ה-60, כשהוא לקראת שנות ה-30 לחייו ולאחר שחרורו מהצבא וסיום לימודי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת העברית, הצטרף פדרמן לעסקי אביו כעוזר מנכ"ל. עד אז כללו עסקי המשפחה בעיקר את רשת מלונות דן ואת מפעל האסבסט בנהריה, שהוקם, כפי שאומרים החברים הקרובים, "כדי לבנות את הארץ הזאת ובלי שמץ של מושג באשר להשלכות ההרסניות שיהיו לחומר הזה בעתיד".

האב הקים את הקבוצה העסקית שבראשה עמד עם אחיו, שמואל, אבל בקרב אנשי הדור השני, מיקי היה הדומיננטי ביותר. כיום, למשל, הוא משמש יו"ר מלונות דן ומשתכר 1.5 מיליון שקל בשנה, ובן דודו עמי, שניהל כמה מלונות ברשת במשך שנים, הוא סגן היו"ר. כמו כן, באלביט מעורב רק פדרמן, המשמש יו"ר ומשתכר שכר דירקטורים, שנאמד ב-150 אלף שקל בשנה. עמי פדרמן מחזיק ב-25% ממניות של מפעלי פדרמן.

"איש עסקים מוכשר מאוד"

ליאורה ומיקי פדרמן
קמחי מוטי

בשנים האחרונות, כשעשירי הארץ עמדו במוקדה של ביקורת ציבורית חריפה - ובהם דנקנר, אליעזר פישמן, אילן בן דב ומוטי זיסר, שבמידה רבה גם ירדו מנכסיהם - פדרמן שמר על מעמדו. הסיבה העיקרית לכך הוא שבניגוד אליהם, פדרמן לא לקח מהציבור חובות עצומים, שאותם לא יכול היה להחזיר. מחצית מהכסף שנדרש לו כדי להשתלט על אלביט הוא מימן באמצעות הלוואה שהחברה מצליחה לעמוד בה בשל התוצאות העסקיות הטובות שלה במשך השנים. דריסת הרגל הראשונה של משפחת פדרמן בתעשייה הביטחונית היתה ב-1978, אז רכש אביו 50% מחברת אל-אופ, שפיתחה מערכות אלקטרו־אופטיות ליישומים ביטחוניים. בהמשך השתלט פדרמן על אל-אופ כולה. ב-2000 מוזגה אל-אופ לתוך אלביט מערכות, שבראשית דרכה היתה משותפת למדינה ולחברת אלרון.

כבעל השליטה באלביט נהנה פדרמן מתהליכי הפרטה בצה"ל. כך לדוגמה, כשצה"ל הפריט את מערך אחזקת מטוסי האימון בקורס טיס, אלביט זכתה במכרז. רכישת תעש, אם תצא לפועל, מצטרפת למגמה ומחזקת אותה עוד יותר.

גם תחת הכובע של מלונות דן נהנה פדרמן מתהליכי ההפרטה בצבא. עידית לוגיסטיקה, חברה בת של מלונות דן, הוקמה ב-2007 כאשר צה"ל החל להפריט את מערך המזון. תחילה זו היתה שותפות בין מלונות דן, חברת אל-טל שבבעלות דוד קוליץ (סוחר נשק ותיק שאף הוא מקורב למפלגת העבודה) וחברה אמריקאית. כעבור שנתיים רכשה מלונות דן את החלק של שותפתיה במערך המזון וכיום היא מחזיקה בבעלות מלאה על החברה, שמספקת שירות ב-26 בסיסים בצה"ל, 100 חדרי אוכל ו-14 מטבחים. ב-2014 האריך משרד הביטחון את החוזה עם עידית עד ינואר 2017.

מלבד דוגמה זו, בתחום המלונאות פעל פדרמן במשך השנים באופן שכלל לא היה קשור לממשלה. במשך השנים הוא גם עמד בראש של גופים ציבוריים שונים הקשורים לענף. כך, למשל, בשנות ה-90 הוא כיהן כנשיא התאחדות המלונות וכיום הוא עומד בראש לשכת התיאום של המלונאים.

בראייה צינית, אפשר לומר שפדרמן זיהה לאן נושבת הרוח בכל הנוגע לעסקיו. כך, כאשר תהליך אוסלו עמד על הפרק בשנות ה-90, עסקי המלונאות נראו כתקווה גדולה יותר מעסקי הביטחון, שהחל ב-2004 רק מתרחבים והולכים. אלביט שווה פי שבעה ממלונות דן, אף שזהו עסק ותיק בהרבה. "זה לגמרי מקרי", מבהירים החברים הקרובים של פדרמן. "אף אחד לא חשב על הדברים האלה בצורה אסטרטגית".

לדברי אלי גונן, שהיה מנכ"ל משרד התיירות בשנות ה-90, פדרמן התנהל בצורה קצת שונה מול הממשלה יחסית לעמיתיו. "אני זוכר פגישה שלי עם אנשי משרד האוצר", הוא אומר. "בפגישה עלה שהם לא יכולים שלא לתת כסף לחקלאים, שלמחרת היו צפויים להפגין מול המשרד. התקשרתי למיקי ואמרתי לו: 'גם אתה צריך לצעוק, תדאג שהמלונאים יבואו להפגין'. אבל הוא סירב. מיקי הוא לא איש שצועק".

נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן ששון נפגש ב ותיקן עם האפיפיור פרנציצקוס יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית מיקי פדרמן  יום השואה הבינלאומי ידידי האוניברסיטה ב אירופה בסופשבוע חגיגי לציון 70 שנה לשחרור מחנה אושוויץ
L’Osservatore Romano Photograp

"פדרמן הוא איש עסקים מזן אחר", מוסיפה ח"כ איילת נחמיאס־ורבין (המחנה הציוני), שהכירה את פדרמן כשהיתה יועצת של רבין ובשנים שלאחר מכן, כאשר מילאה תפקידים שונים במגזר העסקי. "להיות מלונאי בישראל לאורך כל כך הרבה שנים זו ציונות, זה עסק מסובך ולא טריוויאלי בכלל. צריך להיות רווחי ובמקביל להמשיך ולבצע השקעות. הוא הרחיב את העסקים האחרים שלו לא בזכות הפרטות של המדינה, אלא בזכות ראייה ארוכת טווח ואמון גדול בבניית תעשייה ישראלית חזקה בתחום הביטחוני".

"פדרמן הוא טייקון ככל הטייקונים", אומר בכיר בשוק ההון, "אבל משום מה, במשך השנים וכנראה בעיקר בגלל ההילה של אלביט והתדמית החיובית של מלונות דן - הרדאר לא היה עליו. אני מניח שכעת זה ישתנה".

לדברי בכיר בתעשייה הביטחונית, אם אלביט תקנה את תעש, פדרמן הולך לתפוס פוזיציה ייחודית שעדיין לא נראתה בישראל. "משרד הביטחון הולך להיות תלוי רק בהם", הוא אומר. "המהלך הזה פשוט בלתי־נתפש. אחרי כל הדיבורים שהיו בשנים האחרונות על הריכוזיות, הולכים להחזיר את הגלגל אחורה ולהקים פה מונופול. 50% הם רק ההתחלה. אפשר להעריך שתוך כמה שנים אלביט יגיעו גם ל–80%–90% מהמכירות לצבא. זו המשמעות של הקנייה".

בממסד הביטחוני לא כולם מסכימים עם העמדה הזאת. "פדרמן הוא איש מוכשר מאוד, שנמצא בתחום הביטחון כבר הרבה מאוד שנים", אומר עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר. "תעש זו חברה שהחלקים בה גדולים מהשלם. תחמושת, לדוגמה, מייצרים גם בסולתם, שאותה רכשה אלביט, וגם בתעש. לכן חבל שלא פירקו את תעש ומכרו כל חטיבה לחוד. כך היתה נוצרת סינרגיה טובה יותר. אבל לאור כל מה שקורה, אם אלביט אכן תזכה במכרז, זה יהיה הרע במיעוטו. הטיעון על פגיעה בתחרות לא רלוונטי, כי התחרות של התעשיות הביטחוניות היא בחו"ל, ולא בישראל. משרד הביטחון גם יודע לעבוד מצוין מול ספק יחיד".

חבר קרוב של פדרמן מוסיף כי "יש דו"ח במערכת הביטחון, שאותו חיבר האלוף במיל' מוסה פלד. שם הוא כותב שלדעתו בישראל צריכות להיות שתי חברות תעשיות גדולות - תעשייה פרטית בהובלת אלביט ותעשייה אחת ממשלתית. אם רכישת תעש על ידי אבליט אכן תתרחש, זה בדיוק מה שיהיה. בתעשיות הביטחוניות יש הוצאות אדירות על מחקר ופיתוח, מה שמכתיב יתרון לגודל - ולכן יהיו מיזוגים וחברות גדולות. כך זה גם בעולם". בעניין המחירים מוסיף חבר קרוב: "צמצום התחרות לא ייקר את המחירים, שגם היום נמוכים לעומת מתחרות אחרות בעולם".

יו"ר חברת החשמל, יפתח רון טל
עופר וקנין

בכירי הצבא עולים מהקריה למשרדים בעזריאלי

בדומה לטייקונים אחרים, גם בעסקיו של פדרמן אפשר למצוא את תופעת הדלת המסתובבת בין המגזר הציבורי למגזר העסקי. אצלו לא מדובר בבכירים לשעבר באגף התקציבים באוצר, אלא בפורשי צה"ל. כשחלקם עוזבים את הצבא בגיל 42, 45 או קצת יותר, הם לוקחים עמם את הפנסיות השמנות, עולים על גשר הולכי הרגל היוצא מבסיס הקריה ומגיעים אל המטה של חברת אלביט השוכן במגדלי עזריאלי.

המקרה המפורסם והבולט ביותר הוא העסקתו של אלוף במיל' יפתח רון-טל באלביט ואחריותו על מערכת הצי"ד (צבא יבשה דיגיטלי, מערכות שליטה ובקרה המשמשות את לוחמי החי"ר והשריון). ב-2004 רון-טל, כיום יו"ר חברת החשמל, השתחרר מצה"ל. תפקידו האחרון היה מפקד זרוע היבשה, ומתוקף תפקידו היה רון־טל ממונה על פרויקט הצי"ד בצבא, מיזם שבאותה תקופה הסתכם ב-875 מיליון שקל. ב-2004 זכתה אלביט במיזם כספק יחיד ללא מכרז. המערכת הזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות להתעצמות של אלביט במשך השנים, לא רק בגלל האספקה לצה"ל, אלא משום שלאחר מכן אלביט מכרה את המערכת הזאת ללא מעט מדינות בחו"ל. כיום נמכרת המערכת ברחבי העולם בסכום כולל של 800 מיליון דולר.

בית המשפט המחוזי בירושלים אמנם אישר את העסקתו של רון־טל באלביט בתנאי שלא יעסוק בפרויקטים של צה”ל ושל מערכת הביטחון, ולאחר תצהיר שקבע כי הוא מייעץ לאלביט בפרויקטים בחו”ל בלבד. למרות זאת, המעבר של רון־טל היה צורם ועורר ביקורת ציבורית חריפה.

רון־טל, כמובן, הוא רק דוגמה אחת. השורות של אלביט מלאות בקציני צה"ל מדרגות סא"ל ומעלה. אם היה מדובר במהנדסים או באנשי מקצוע טכני בלבד, ניחא, אבל אלביט מגייסת לשורותיה גם גנרלים, מה שיכול להעיד על הרצון להמשיך לתחזק את הקשרים עם מערכת הביטחון, שרק מתחזקים עם הזמן.

כך, לדוגמה, אפשר למצוא בהנהלת אלביט שני אלופים לשעבר - אבי מזרחי, לשעבר אלוף פיקוד מרכז, וגדעון שפר, טייס חיל האוויר שלאחר מכן היה ראש אכ"א ובתקופה מסוימת ראש המועצה לביטחון לאומי. מזרחי הוא בכיר באגף השיווק הבינלאומי של החברה, ואילו שפר אחראי על הפיתוח העסקי. אלוף אחר, עמי סגיס, שהיה ראש אגף הלוגיסטיקה בצה"ל, משמש יועץ חיצוני לחברה בנושא תעש, ומפקד חיל האוויר לשעבר, עידו נחושתן, משמש אף הוא יועץ חיצוני לחברה.

"מערכת צי"ד הקפיצה את אלביט", אומר בכיר בתעשיות הביטחוניות, "לאחר מכן, בצורה מתוחכמת ובזכות מערכת שיווק אגרסיבית, הם הצליחו להחדיר כמה מערכות לצה"ל ומשם כמובן זה עובר ליצוא. אחת ההצלחות הגדולות שלהם, למשל, היא בתחום המל"טים, שבו הם לוקחים את הבכורה מהתעשייה האווירית. אין ספק שלבכירי צה"ל לשעבר יש חלק מרכזי בסיפור הזה. התעשייה האווירית נחלשת, יש בה תרבות ארגונית בעייתית ועודף כוח אדם, ואילו פדרמן יודע לפתות קצינים טובים ומוכשרים עם משכורות ותנאים, והם מספקים לו את הסחורה".

"אין שום בעיה עם זה", מכריז חבר קרוב לפדרמן. "ביטחון זה מקצוע, וותיקי הצבא או משרד הביטחון מכירים הכי טוב את התחום הזה. זה לא עניין של הנדסה, אלא גם של אסטרטגיה שיווקית ומה מעניין את הצבא כתפישת עולם ביטחונית. גדעון שפר, לדוגמה, מכיר את המערכת מכל הזוויות. הוא לא בא אלינו כדי שאחרי זה הוא יגיד למישהו במערכת הביטחון 'תעשה טובה אישית כזו או אחרת', אף שאולי אנשים שמסתכלים על כך מבחוץ חושבים שככה זה מתנהל".

תחת שליטתו של פדרמן, אלביט גדלה והתעצמה, כפי שאפשר לראות במחיר המניה ובשווי החברה: בינואר 2005 מחיר המניה שלה היה 90 שקל וכיום הוא 336 שקל; שווי השוק של החברה צמח מ-4.7 מיליארד שקל ל-14.3 מיליארד שקל באותה תקופה.

חלק גדול מההתעצמות של אלביט נובע משורה של מיזוגים ורכישות, דבר שהגביר את המכירות של החברה לצה"ל ולמדינות שונות. כך, כמו פק־מן שבולע את הנקרה בדרכו, פדרמן בלע כמה חברות ישראליות בולטות, שבעבר היו פאר התעשייה הצבאית בישראל.

הראשונות היו תדיראן קשר ואלישרא, שעליהן השתלט פדרמן ב-2005, זמן קצר לאחר שנהפך לבעל השליטה באלביט. אלישרא עוסקת בפיתוח וייצור של מערכות לוחמה אלקטרוניות ומערכות שליטה ובקרה מתקדמות, וכן במערכות איסוף מודיעין. בעבר היא היתה חברה בת של תדיראן ההסתדרותית, תחת קונצרן כור. כשהקונצרן היה בבעלות פרטית, נכנסה התעשייה האווירית בשותפות של 30%. ב-2005 רכש פדרמן את 70% המניות הנותרות תמורת 70 מיליון דולר, וב-2011 השלים רכישה מלאה של החברה, כאשר שילם למתחרים מהתעשייה האווירית עוד 65 מיליון דולר.

גם את תדיראן קשר רכש פדרמן מכור, וגם במקרה זה הרכישה נעשתה בשני שלבים - ב-2005 הוא שילם כ-60 מיליון דולר תמורת השליטה בחברה, וכעבור שנתיים קנה מהציבור את המניות שלו תמורת 350 מיליון דולר ומחק את החברה מהמסחר בבורסה. עם החברות הבנות האלה הגדילה אלביט את המכירות שלה ברחבי העולם וחיזקה את מעמדה, אך הוא לא נעצר כאן. ב-2009 רכש מהיזם אביב צידון את חברת BVR, שמפתחת סימולטורים ומערכות אימון. כעבור שנה קנה את חברת סולתם.

ביחד עם סולתם, שמייצרת מרגמות ותותחים ומספקת אותם לצה"ל, קנה פדרמן עוד שתי חברות - סיימאר, המפתחת רכבי קרב משוריינים, ו-ITL, המפתחת מערכות בתחום האופטיקה. שלושתן נקנו במקשה אחת מחברת מיקאל תמורת 90 מיליון דולר. הרכישה של סולתם וסיימאר קירבה את אלביט לאזורים של תעש - כלומר, אלביט נהפכה מחברה שמתמקדת בטכנולוגיות עילית, במערכות מודיעין ובמל"טים, לכזו שיודעת לייצר נשק פשוט כמו פגזים ומגרמות, בדומה לתחומים שבהם עוסקת תעש. ב–2015 שוב חיזקה אלביט את כוחה בתחום הטכנולוגי כאשר רכשה את חטיבת הסייבר של חברת נייס תמורת 158 מיליון דולר.

נאבק בארין ברוקוביץ'

פדרמן מתגורר עם אשתו ליאורה, הממונה על עיצוב בתי המלון של המשפחה, במגדלי דוד בתל אביב. לביתם הנוכחי הם עברו לאחר שנאלצו להיפרד מהווילה רחבת הידיים שבה התגוררו כמעט 30 שנה בהרצליה פיתוח, ממש על הים. המקרה, שהתרחש לפני כשלוש שנים, מלמד גם הוא על אופיו של פדרמן ועל ההתייחסות שלו ללחצים עסקיים שמופעלים עליו.

וכך היה: באוגוסט 2012 נחשף בעיתון "ידיעות אחרונות" כי משפחת פדרמן התגוררה במשך שנים בווילה בגודל של 700 מ"ר, המשתרעים על שטח של 1.8 דונמים בסמוך למלון הרווחי ביותר של הרשת, דן אכדיה - זאת, אף שהקרקע, בהיותה חלק משטח המלון, אסורה למגורים ומיועדת לענף המלונות. הסוגיה נחשפה לאחר שפדרמן ביקש להרחיב את עסקי המלונאות שבבעלותו ולהגדיל את מספר החדרים במלון דן אכדיה מ-200 ל-1,300 - ובכך עורר את התנגדות תושבי האזור. בינואר 2013 שלחה עיריית הרצליה מכתב למשפחת פדרמן שבו היא מתריעה כי על המשפחה לפנות את הבית. כעבור כמה חודשים פינו פדרמן ומשפחתו את הבית, וכיום הוא עובר הסבה לחדרי אירוח שישתלבו במלון דן אכדיה.

לעומת הזווית הזאת, מקורבים למשפחת פדרמן טוענים כי "עורכי הדין של המתנגדים ניסו להפעיל לחץ על פדרמן שלא להרחיב את המלון דרך הבית הפרטי, אבל הוא לא נכנע ואמר שאף שההיתר ניתן לו בזמנו כדין, הוא יעזוב את הבית". לדבריהם, "הילדים כבר בגרו, וממילא הוא כבר היה גדול מדי עבורם".

התוכנית להרחבת בית המלון, בכל מקרה, קצת הסתבכה, ואף שראש עיריית הרצליה הקודמת, יעל גרמן, דווקא תמכה בה, מחליפה בתפקיד, משה פדלון, מתנגד אליה בתוקף בטענה שהיא מעמיסה מאוד על התשתיות בסביבה. מכיוון שנושא הרחבת דן אכדיה היה אחד הדגלים המרכזיים שלו במערכת הבחירות המקומית, נראה שהתוכנית להרחבת המלון לא תעבור כל כך מהר.

פרשת הבית בהרצליה פיתוח זכתה לסיקור רחב יחסית בתקשורת ונקשרה באופן ישיר לפדרמן, אולי בשל המחשבה על המגורים בווילה ענקית, ממש על שפת הים, באיכות חיים שרק קומץ ישראלים זוכים בה, אם בכלל. ואולם סוגיה סביבתית חמורה יותר נוגעת להשלכות ההרסניות של מפעל האסבסט שהקימה משפחת פדרמן ב-1952 ופעל עד 1997. המפעל נסגר, אך החברה המשיכה להחזיק בו כעסק חי בשם איתנית. השנים שבהן פעל המפעל היו שנים שבהן האסבסט היה חומר לבניית גגות של רפתות ולולים, ומחסנים בחצרות הבתים או מוסדות ציבוריים. החברה הרוויחה פעמיים - הן מהחומר שמכרה לצורכי בנייה והן מהפסולת של האסבסט, ששימשה קיבוצים ומושבים לסלילת דרכים חקלאיות.

בשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכה איתנית בפרסים שונים שהעונקו לבעליו משרי העבודה בגין בטיחות בעבודה ויעילות בייצור. זאת, אף שכבר בשנות ה–50 החלו להתפרסם מחקרים על הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין שתי מחלות קשות וקטלניות: מחלת אסבסטוזיס, הגורמת לנזק קשה לריאות ומתפתחת כעשור לאחר החשיפה; ומזותליומה, מחלת סרטן קטלנית המתפרצת 20–40 שנה לאחר מועד החשיפה לאסבסט. עם זאת, מקורבים למשפחה מדגישים כי לא היה להם מושג על השלכותיו של החומר בעת ההיא וכי כאמור הוא הוקם במטרה לסייע להקמת המדינה.

אחת ההתרעות הקשות ביותר בנוגע לנזקי האסבסט התקבלה במשרדי המפעל ב-1969. את ההתרעה הגיש פרופ' שילינג, מומחה לרפואת למחלות אסבסט מלונדון, שביקר במפעל וקבע כי אם הייצור לא יופסק, השלכות השימוש בו על העובדים עלולות להיות הרסניות. כיום אזור נהריה נחשב לאזור השני המסוכן בעולם מבחינת החולים במחלת המזותליומה ביחס למספר תושבים. כך, במשך עשרות שנים המחלה פשתה לא רק בקרב עובדי המפעל, אלא גם בקרב קרובי המשפחה, ששאפו את האסבסט מהבגדים, ובקרב תושבי האזור כולו, ששאפו את החומר לאחר שהפסולת שלו פוזרה באזור או שהשתמשו בה כדי לסלול דרכי עפר חקלאיות במושבים ובקיבוצים בגליל המערבי.

במשך השנים הוגשו לא מעט תביעות מצד עובדים, בני משפחותיהם ותושבי האזור נגד חברת איתנית וחברת הביטוח מגדל, החברה המבטחת. במרבית המקרים מגדל ואיתנית נטו לסגור את התביעות בפשרה. במקביל, עבר חוק ב–2011 הקובע שיש לנקות את אזור הגליל המערבי מפסולת האבסטסט. בחוק נקבע כי לשם כך יוקצו 300 מיליון שקל - על מחצית מתוכם תשלם איתנית, והיתר ישולמו על ידי המדינה. ואולם בחברה לא הסכימו לכך ועתרו בסוף 2011 לבג"ץ נגד השתת התשלום. בג"ץ לא קיבל את העתירה ובימים אלה הפרויקט מתבצע. ואולם תביעות נזיקין צפויות להימשך.

"תקופת החביון של המחלה יכולה להגיע גם ל-40 שנה", אומר עו"ד אילן קנר המייצג תובעים. "לפי הערכות, השיא בהתפרצות המחלה יהיה ב-2020–2025. ממה שאני רואה, כמעט כל התביעות נגמרו בפשרה. יש להניח שאם יותר מקרים ילכו לקראת בירור משפטי מלא, יתבררו עוד ועוד דברים על מה שקרה בעבר".

אורית רייך, שגדלה בנהריה, הקימה ב-1996 את העמותה למען איכות הסביבה בנהריה. היא "ארין ברוקוביץ" של האזור - זו שבמידה רבה העלתה את המודעות של תושבי האזור ושל המדינה לבעיה, ובזכות המאבק הציבורי שניהלה נחקק החוק המחייב את ניקוי האזור מהפסולת והמצב כיום טוב יותר במעט.

"פדרמן ואביו יקותיאל היו צריכים לדעת על הסכנות, הרי שילינג התריע עליהן כבר ב–1969", היא אומרת, "יותר מכך, כבר לפני הקמת המפעל בנהריה פורסמו מחקרים, מאמרים ואזהרות בספרות המדעית בנוגע לתחלואה במחלות ריאה בעקבות שאיפה של החומר הזה. המדינה ויתרה לפדרמן בסיפור הזה. מה זה 150 מיליון שקל? ומדוע מיסי תושבי המדינה צריכים לממן את פעילותה הנפשעת של איתנית? פדרמן היה צריך להקים קרן פיצויים לחולים העתידיים, כדי שחולים לא יצטרכו לכתת את רגליהם לביטוח לאומי ולתבוע את חברות הביטוח שהוא מבוטח בהן, עם כל הביורוקרטיה שכרוכה בכך. הוא היה צריך לשלם מיליארדים על האסון המתמשך הזה. אנשים רבים בגליל המערבי פשוט לא יכולים לסבול אותו ואת המשפחה הזאת. לא היתה פנייה של פדרמן לשוחח עם הציבור, והוא לא ניסה לפתור את מצוקת הקהילה בצורה פומבית ומועילה".

לדבריה, "לא הוגשה נגד מנהלי המפעל תביעה פלילית על גרימת מוות לאלפי הפועלים, בני משפחותיהם ותושבי הגליל המערבי. במדינות אחרות במערב, מנהלי מפעלי האסבסט נכנסים לכלא ל-12–21 שנה".

כמה מהקורבנות מכיר פדרמן באופן אישי. דני ברונר, חבר קיבוץ כברי, למשל, שנשם את פסולת האסבסט שפוזרה בשבילי קיבוצו, היה כמה מחזורים מתחת לפדרמן בסיירת מטכ"ל. גם כמה חברי הנהלה של איתנית נפטרו ממחלות האסבסט במשך השנים. "הוא כמובן מצטער מאוד על כל אחד שנפטר, אבל אין לו נקיפות מצפון כי הוא פעל לפי מיטב ידיעתו, כפי שהיו הדברים באותו הזמן", אומר חבר קרוב של פדרמן. "החברה התייחסה מעל ומעבר לכל עובד. כשסגרו את המפעל, כל העובדים המשיכו לקבל שכר עד גיל הפנסיה. יש אנשים שישבו בבית 20 שנה וקיבלו משכורת. הסיפור הזה עצוב מאוד ויכולים להגיד הרבה דברים, אבל צריך לזכור שאין אדם שתבע ולא קיבל את כספו".

הסוגיה הסביבתית הזאת תמשיך ללוות את פדרמן, גם בגלל תעש. חלק ממאות מיליוני השקלים שהחברות נדרשות לשים בצד בתקופת המכרז קשורים גם לכך שמפעלי תעש ברמת השרון נדרשים לעבור לנגב. המשמעות של כך היא לא רק פיצויים לעובדים שיפרשו, אלא גם ניקוי הקרקע המזוהמת משנים רבות של פעילות ברמת השרון, כדי שאפשר יהיה להכשיר אותה לפרויקט נדל"ן ענק.

המדינה לקחה על עצמה אחריות לא רק על טיהור הקרקע, אלא גם על תביעות עתידיות. סביר להניח שפדרמן בדק את הנושא הזה היטב, גם לאור ניסיונו האישי. "הוא אדם קר־רוח שיודע לצאת ממצבים לא נעימים כשידו על העליונה", אומר גורם בשוק ההון שמכיר אותו היטב. "כשהיו טענות נגד הבית בהרצליה, הוא פשוט קם והלך ויודע שזה גם טוב לעסקים. בנהריה הוא פשוט שותק ומשלם, ואיכשהו זה לא נדבק בו אישית. כמו שהחבר שלו ברק היה פעם, יש בו משהו מהטפלון. לכן, גם הרעש הזה סביב תעש ייעלם. עוד כמה שנים בכלל ישכחו שהיתה פעם חברה כזו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#