מצרים חושפת את הבלוף ומסכנת את לווייתן - דינמו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מצרים חושפת את הבלוף ומסכנת את לווייתן

(עדכון) הופעת נתניהו הבוקר בוועדת הכלכלה - מיותרת ■ הודעת מצרים על כך שלא תכבד את פסק הבוררות שחייב אותה לפצות את ישראל, מביאה למסקנות קשות: מצרים אינה זקוקה מיידית לגז שלנו וההישענות עליה מסכנת את הביטחון האנרגטי של ישראל

52תגובות
 נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי
רויטרס

"משענת קנה רצוץ" - כך כינו ב–2010 את מצרים גורמים בחברות הגז הישראליות. אז, היתה לחברות סיבה לסנוט במצרים. EMG המצרית היתה המתחרה היחידה שלהן בשוק. "בגללה" נאלצה קבוצת ים תטיס של דלק ונובל אנרג'י למכור את הגז שלה לחברת החשמל במחיר נמוך ב–40% לפחות מכפי שקיוותה. בגלל המצרים, גם השותפות במאגר תמר נאלצו תחילה להוריד מחירים, ולתמחר את הגז לצרכן הישראלי בערך נמוך ב–30% מזה שהן גובות כיום כמונופול.

ואולם לימים התברר כי חברות הגז הישראליות צדקו. מצרים, כמקור לגז מיובא, התבררה כפלופ. באפריל 2012 הודיעה חברת הגז הלאומית המצרית EGAS - לא חברה פרטית, וגם לא ארגון טרור — שהיא מבטלת באופן חד צדדי את חוזה הגז שעליו חתמה מול EMG ומול חברת החשמל. זאת, חרף הסכם מטרייה בילטראלי שנחתם ב–2005 בין ממשלות ישראל ומצרים, כדי להעניק למיזם של יבוא הגז המצרי חסות פוליטית נדרשת.

אסדת הגז מאגר לווייתן
רויטרס

אירוני, לפיכך - שלא לומר מגוחך - לצפות כיום בדלק, בנובל אנרג'י ובשותפותיהן למאגרי תמר ולווייתן יוצאות להגנת מצרים. עכשיו הן מתעלמות מבחירת המשטר החדש במצרים להפר פסק בוררות בינלאומי שחייב אותו בתשלום פיצויים לישראל, ומהחלטתו לפוצץ הליך שלו היתה שותפה מצרים במשך שלוש שנים וחצי — רק מפני שהטריבונל הזר שישב על המדוכה פסק שלא לטובת העם המצרי.

כך גם משעשע לשמוע את בכירי חברות הגז מגלגלים על לשונם ביטויים כמו "גשר לשלום" או "שלום כלכלי", כשרק לפני חמש שנים, בעת ימי ועדת ששינסקי הסוערים, זכו אלה שהעזו לחלום על מונחים דומים לקיתונות של רותחין לאומניים.

התרבות הפוליטית במצרים והנורמות המשפטיות שאימצה — לא עברו מהפכה. מה שגרם לחברות הגז להפוך כעת את עורן ולגונן על מצרים, הוא פשוט שינוי נסיבות בשוק הגז. כשמציאות עסקית חדשה דורשת זאת, גם דף מסרים יכול להתהפך.

היות שמצרים היא עלה התאנה שנועד לכסות על ערוותו של מתווה הגז, נהפכה מצרים לפרה קדושה שיש לגונן עליה בכל מחיר, גם אם המחיר הזה הוא 2.06 מיליארד דולר: 1.76 מיליארד דולר שנפסקו בבוררות כפיצוי עבור ציבור צרכני החשמל בישראל, ושעליהם תוותר הממשלה כדי להכשיר את מתווה הגז, ו–300 מיליון דולר שבהם הסכימה הממשלה לשאת כדי לממן צינור ליצוא גז למצרים.

אך מה עושים כשמתברר כי הפרה הקדושה דומה יותר לשור מועד? קודם כל, עוצרים את המהלך להפקעת סמכויות רשות ההגבלים העסקיים, לפי סעיף 52 לחוק ההגבלים. מדוע? כדי שלא לבזותו, לא לבזות את הכנסת ולא לבזות את הממשלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא מתייצב הבוקר (ג') בוועדת הכלכלה של הכנסת כדי לנמק את מתווה הגז. הוא מגיע אל הוועדה כשר הכלכלה, שמבקש למשוך לידיו את סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים ולפטור את מונופול הגז מאכיפת חוק, בנימוק שנסיבות מדיניות וביטחוניות מצדיקות זאת.

אך מה אם אבד הכלח על אותם נימוקים של מדיניות חוץ וביטחון מדינה? מה אם מאז שאושררו הנימוקים על ידי הקבינט המדיני־ביטחוני, עוד ביוני, הם איבדו מהרלוונטיות שלהם? ומה אם הוראת ממשלת מצרים שלשום להקפיא את המגעים ליבוא גז ישראלי, בעקבות פסק בוררות שלא היה לרוחה — הנחית על סעיף 52 מכה ניצחת?

נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי
אי־אף־פי

1. אין למצרים צורך מיידי בגז מישראל

מדינה שמשוועת לגז לא מבטלת מגעים ליבוא שלו רק מכיוון שהיא לא מרוצה מבוררות בינלאומית שפסקה נגדה. אמנם, למצרים יש שורה מכובדת של סנגורים מקרב הממשלה הישראלית. אלה מתדרכים בימים האחרונים כי "אסור להעליב את המצרים", "זאת טקטיקה של משא ומתן עסקי" או "אלה הכללים במזרח התיכון". במחילה מהפטרונות המזויפת, דוברים ישראלים אינם מייצגים את האינטרס המצרי בפני החוק הישראלי, והחוק — כמו גם הביטחון האנרגטי של ישראל — אינם חלק ממשחק היעלבויות ילדותי.

חדי העין כבר שמו לב כי בחוות הדעת המתוקנת שהגיש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) לוועדת הכלכלה של הכנסת, לאחר חשיפתו המפתיעה של שדה הגז הענקי זוהר (Zohr) מול חופי מצרים, כינה ראש המל"ל, יוסי כהן, את מעמדה החדש של ישראל מול מצרים — "ספקית גז משלימה". אכן, אם מצרים היתה רואה בישראל ספקית גז עיקרית, ולא משלימה, ואם היתה זקוקה נואשות לחוזים ארוכי טווח ליבוא גז ישראלי, היא לא היתה מקפיאה שום מגעים מולה.

הסיבה שמצרים כן מרשה לעצמה להקפיא מגעים, היא פשוטה וכפולה: ראשית, הגז הישראלי אינו מיועד לשוק המצרי המקומי. הגז מתמר ומלווייתן אמור לזרום אל מתקנים פרטיים להנזלת גז לצורך היצוא שלו, שמושבתים בגלל היעדר גז מצרי עודף ליצוא — כשהבעלים הפרטי של המתקנים מעוניין לחזור ולהפעיל אותם באמצעות הגז הישראלי, כדי לממש את חובתו החוזית מול לקוחות קצה באירופה. במלים אחרות, הגז הישראלי נעזר בפלטפורמה אירופית במצרים כתחנת מעבר בדרך לשוקי אירופה — ולא כדי להאיר בתים במצרים.

שנית, מצרים מאמינה כי לחופיה קיים פוטנציאל מיידי לתגליות גז נוספות, דומות לשדה זוהר, שפרץ דרך בזכות גילוי מאגר גז בשונית אלמוגים — ולא בסלע חולי, כמו הגז שכלוא במאגרי תמר ולווייתן. משכך, אין כעת למצרים כל כוונה להתחייב, או לסייע בהתחייבות של צרכנים עתידיים, לחוזים ארוכי טווח מול חברות ישראליות.

האם השלמה זמנית של מחסור בגז לטובת יצוא לאירופה, מספיקה כדי לשדרג את מעמדה הגיאו־פוליטי־אסטרטגי של ישראל במזרח התיכון? וחשוב מכך, האם השדרוג המובטח גובר בתרומתו על הנצחת מונופול פרטי על משאב קיומי בישראל, תמחור גבוה של חשמל, סיכון אספקת הגז לשימוש מקומי — ועתה, גם גזילת 2 מיליארד דולר מכיסם של צרכני החשמל?

פגישת עבודה במשרד התשתיות בנוגע להסכם הגז הטבעי
תומר אפלבאום

2. מצרים נהפכה לאיום על האינטרס הביטחוני

הפקעת סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים לצורך אישורו המזורז של מתווה הגז נומקה בעיקר בכך שזאת החלופה העדיפה להגברת היתירות של משק הגז הישראלי — ובמלים אחרות, הסיכוי הטוב יותר לפתח מאגרים נוספים ולהרחיב את פיתוח מאגר תמר, כך שבינתיים ניתן יהיה להפיק ממנו יותר גז לצורכי המשק הגדלים.

לפי המתווה, בעלי תמר אמורים לקדוח בארות נוספות, להניח מהן צינור נוסף לאסדת הטיפול בגז שמול חופי אשקלון — ומשם ימשיך הצינור בדרכו למתקני היצוא במצרים. כל זאת, בזכות חוב שיוכלו בעלי תמר לגייס כנגד חוזה היצוא המובטח, שייחתם מול חברה פרטית שמחזיקה במתקן הנזלה פרטי במצרים. המשמעות היא שמדינת ישראל מפקידה בידי מצרים ו"היעלבויותיה" את הביטחון האנרגטי של הציבור הישראלי. תקוות הציבור למענה על הביקושים העתידיים לגז נשענות על הגחמה המצרית להקפיא או להפשיר חוזה יצוא זניח, שאפילו לא ממוען לאזרחיה שלה.

בהיעדר חוזה יצוא, אין לחברות הגז מניע להרחבת הפיתוח של תמר — מה עוד שברוב "גדולתו", מתווה הפשרה מולן אינו כולל כל מחויבות או לוח זמנים מחייב להרחבה שכזו. מכאן, שהודעת מצרים על הפסקת המגעים ליבוא גז ישראלי בגין נסיבה חיצונית שאינה קשורה לעניין, מאיימת בצורה ישירה על הפתרון למצוקתו של תשתית הגז הישראלי.

במהלך שביצעה, הפכה מצרים את עצמה ואת מתווה הגז לאיום על האינטרס הביטחוני של ישראל — ולא לפתרון הדרוש. כך, למרבה המבוכה, ראש הממשלה יידרש להתייצב היום בפני ועדת הכלכלה ולשכנע אותה בצורך לקדם מהלך, שרק מחבל במציאת פתרון לצורך המיידי של ישראל בהגברת יתירות האספקה מתמר.

3. מצרים לא מכבדת הסכמים? לווייתן ישלם את המחיר

בהליך השימוע הציבורי שקיים ביולי צוות המשא ומתן הממשלתי מול מונופול הגז, הופיע בועז שוורץ, מנכ"ל דויטשה בנק ישראל, שעומד גם בראש איגוד הבנקים הזרים בישראל. שוורץ טען כי לצורך מימון פיתוחו של מאגר לווייתן יהיה צורך לא רק בחתימה על חוזי מכר משמעותיים לטווח ארוך, ליצוא או לצריכה מקומית, אלא גם בסל ערבויות פיננסיות וטכניות. בין השאר, ציין שוורץ ביטוח סיכונים פוליטיים "שיבטיח פיצוי מלא עם התרחש אירוע פוליטי שיפריע להתממשות חוזה האספקה". זאת, למשל, באמצעות חתימה על הסכמים בילטראליים.

"שוקי היצוא של ישראל אינם טריוויאליים. למרות הביקושים באזור, התממשות החוזים אינה חפה מסיכונים. לכן, ביטוח פוליטי יהיה חלק מהדרישות למימון הפרויקט", הסביר שוורץ.

ואולם בכל הנוגע למצרים, מה שווה אותו הסכם בילטראלי נדרש, אם באפריל 2012 ביטלה ממשלתה באופן חד־צדדי מזכר הבנות מדיני משותף (MOU) שנחתם ב–2005 מול ממשלת ישראל, ומאז היא עוד מסרבת להכיר באחריותה לביטול?

מה שווים הביטחונות שדורש שוורץ, אם מצרים מתעלמת גם מאחריותה להשבתת מתקני ההנזלה שאמורים עכשיו לייצא את הגז הישראלי? ובאיזה תרחיש יסכים כל בנק בעולם להעמיד אשראי של 6–8 מיליארד דולר לטובת פרויקט שנשען על חוזה יצוא מול מדינה שאינה מכירה בסמכות לשכת המסחר הבינלאומית (ICC), ולא מכבדת את החלטות מוסד הבוררות שתחת חסותה?

התשובה לשאלות אלה היא שממשלת מצרים כרתה למעשה את הענף שעליו יושב מתווה הגז. היצוא למצרים התרחק שלשום לפחות בשני צעדים — ולכן, הוא אינו יכול לשמש תוצר אוטומטי של המתווה. לכן, עקיפת סמכויות הממונה על ההגבלים אינה יכולה להיות מנומקת במסלול זה.

4. מדוע הקבינט המדיני־ביטחוני אינו מכונס?

ביולי האחרון התכנסו שרי הקבינט המדיני־ביטחוני כדי לאשר כי שיקולים של מדיניות חוץ וביטחון המדינה מצדיקים את הפעלת סעיף 52 ואת הפקעת סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים, לצורך אישור מתווה הגז ולהבטחת חסינות רגולטורית ל–10–15 שנים מפני אכיפת דיני הגבלים.

הצבעת השרים בעד הפעלת סעיף 52 לא הביאה בחשבון את תגלית הגז הענקית במצרים — וגם לא את החלטת מצרים שלא לכבד פסק בוררות בינלאומית, ולהתנות את חוזי יצוא הגז בוויתור עליו. את תגלית שדה זוהר "החליקו" לשכות ראש הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה, באמצעות תיקון בדיעבד של חוות הדעת המקצועיות שהגישו לחברי הקבינט המועצה הלאומית לכלכלה, משרד החוץ והמל"ל. כיצד בכוונת הלשכות "להחליק" את ניסיון הסחיטה המצרי, מבלי לכנס שוב את הקבינט?

5. מתווה הגז הוא רק ההתחלה

נניח שממשלת ישראל שקלה מחדש את כל הנחותיה עד כה. נניח ששיקללה את ההערות האלה, והגיעה למסקנה שהזיקה הפוטנציאלית למצרים, גם אם בעצימות נמוכה, מצדיקה את ספיגת החולשות כולן. נניח שהכינה עבודה מסודרת בנושא, גייסה חוות דעת משפטיות וכלכליות, השיגה רוב בהצבעה בין השרים — ולבסוף הפעילה את סעיף 4 לחוק החברות הממשלתיות, שמאפשר לה לכפות על חברת החשמל שלא לממש את זכותה לפיצויים ממצרים ושלא לנקוט נגדה הליכי גבייה.

במה יבטיח מהלך כזה שהתרחיש לא יישנה? כיצד מחילה כמעט אוטומטית על חוב ועל הפקרות חוזית תבטיח שמצרים לא תעשה בעתיד שימוש חוזר בסחיטה לכאורה? מה יהיה המחיר הבא שנתניהו יידרש לשלם? במלים אחרות, ההתנהלות המצרית אולי מסכנת את אישור מתווה הגז בדרך העקומה שנבחרה בעת זו, אבל הסכמת הממשלה להבליג על הפרות הסכמים בילטראליים — שמה על כף המאזניים הרבה מעבר לכך.

האם שיקולי מדיניות החוץ וביטחון המדינה, ששיכנעו את שרי הקבינט המדיני־ביטחוני ביולי — הביאו גם זאת בחשבון?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#