"חברות הביטוח עובדות בלא לשלם לנו, כאילו כולנו רמאים. צריך לנער את הענף הזה ולהכניס אותו תחת מתקפה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"חברות הביטוח עובדות בלא לשלם לנו, כאילו כולנו רמאים. צריך לנער את הענף הזה ולהכניס אותו תחת מתקפה"

גלית אבישי סולדת מצרכנות של דודות, לא מפחדת לשחוט פרות קדושות, מתרחקת מהפוליטיקה ונערכת למלחמה בחברות הביטוח; "יש להם אחלה לוביסטים והשתיקה שלהם היא טקטיקה. ככל שאנחנו חוקרים יותר לעומק, זה מזעזע יותר"

53תגובות
גלית אבישי, מייסדת ארגון "אמון הציבור". לשעבר מנכ"לית המועצה לצרכנות
אייל טואג

גלית אבישי, מייסדת ומנכ"לית ארגון אמון הציבור לקידום הגינות בעסקים, בעלת תואר ראשון במדע המדינה ופילוסופיה מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני במדיניות ציבורית ויישוב סכסוכים מאוניברסיטת תל אביב. נשואה +2.

היית במשך חמש שנים מנכ"לית המועצה לצרכנות, האם הישראלים צרכנים גרועים?

ממש לא. הדור החדש של הצרכנים הוא הצרכן האולטימטיבי: הוא מודע, הוא אסרטיבי, והוא משנה את כללי המשחק בישראל.

אז למה בכל זאת דופקים אותנו?

בישראל יש יותר מדי מונופולים ופחות מדי רגולטורים שעושים את העבודה כמו שצריך, ובמציאות כזאת קשה להיות צרכן משפיע.

בואי נתחיל בחברות הביטוח. מה יש לך נגדן?

הרבה. המלחמה נגד חברות הביטוח היא המאבק הכי מתבקש שיש. ככל שאנחנו חוקרים יותר לעומק, זה מזעזע יותר. אנחנו באמון הציבור מגייסים למאבק הזה את מלוא האנרגיה. עובדים על זה לאורך זמן, אוספים סיפורים, מכינים המון מידע.

מה כל כך נורא שם?

גלית אבישי
אייל טואג

הם עובדים בלא לשלם לנו, כאילו כולנו רמאים. הם מוכרים פוליסה שאחד הסעיפים בה מבטל באופן מעשי את האפשרות שמתישהו המבוטח יוכל לתבוע החזר כספי. זה מכעיס וזה לא יכול להימשך. אנשים מכירים את שמות מנכ"לי חברות הסלולר ואת ה–50 שקל בחודש שאנחנו משלמים כיום על הסלולר, את עמלות הבנקים ואת המנכ"לים שלהם גם כולם מכירים - אבל אף אחד לא מכיר את שמות המנכ"לים של חברות הביטוח, והם אלה שבאמת מזמברים אותנו.

למה לא מכירים?

יש להם אחלה לוביסטים והשתיקה שלהם היא טקטיקה. אנחנו, כציבור, בוחרים על מי לכעוס, ואם אנחנו בוחרים לא לכעוס על חברות הביטוח, סימן שמישהו עובד על זה קשה. צריך בית משפט לביטוח, וצריך לנער את הענף הזה ולהכניס אותו תחת מתקפה.

מה למשל צריך לעשות?

היפוך ברירות מחדל. למה כשיש ויכוח ביני לבין חברת ביטוח, הכסף צריך להישאר אצלה? שתיתן לי את החלק שאין לגביו ויכוח, או לפחות שיעבור לנאמן. ככה זה במרבית הוויכוחים המשפטיים.

לשכת עורכי הדין תאהב אותך.

כן, אבל היפוך ברירות המחדל הוא סוג של רגולציה, שתחזיר את הכוח לציבור. לחברות הביטוח יש טריק. נניח, גנבו לי את המכונית או שחליתי. חברת הביטוח אומרת לי: "אנחנו לא כל כך בטוחים שמגיע לך הכסף, אבל אם את רוצה לקבל אותו מהר מבלי שנחקור, אנחנו ניתן לך 70%–80% מהפיצוי ותחתמי ויתור על היתר". הרוב המכריע של האנשים, כשהם נמצאים במצב של מצוקה, חותמים על ויתור - ואירוע ביטוחי הוא בהגדרתו מצב של מצוקה. אנחנו מטפלים בתלונה של אלמנה שבעלה נהרג בתאונת עבודה. נפל עליו מנוף. חברת הביטוח הציעה לה פיצוי חלקי, כי לפני שנתיים הוא לקח פרוזאק. אז מה אם הוא לקח פרוזאק, מה הקשר, הוא נהרג כי עמד מתחת למנוף.

תני עוד דוגמה.

פנה אלינו גבר חולה בטרשת נפוצה שבוטח בשלושה ביטוחים שונים עבור תאונות אישיות. בשלב ההצטרפות לביטוח הוא כבר היה החולה והתקשה לשרוך שרוכים, והם בכל זאת הצליחו לבטח אותו בביטוח מיוחד עבור פעילות ספורטיבית.

זאת קצת בדיחה.

כן, וכשפנינו אליהם, הם אמרו שאין בעיה לבטח אותו, אבל כל תאונה שתיגרם כתוצאה מהמחלה לא תכוסה. אז על איזו תאונה בדיוק הוא יוכל לתבוע? על תאונה שהתרחשה באמצע פעילות ספורטיבית?

איפה חוק הגנת הצרכן?

דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון והביטוח באוצר
עופר וקנין

חוק הגנת הצרכן הוא חוק של כלל הצרכנים וכלל העסקים, אבל את מי הוציאו ממנו? את כל החזקים. הבנקים, חברות הביטוח, קופות החולים. חברות הביטוח לא עובדות לפי הנחיות חוק הגנת הצרכן.

אז לפי איזה חוק הן עובדות?

לפי הנחיות וכללים של הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר.

ומה עם המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר? היא לא עושה עבודה טובה?

סלינגר מתקנת בשוליים, אבל היא עוד לא מגרדת את הקטסטרופה שיש שם. הבעיה היא שהאוריינטציה של הפיקוח על הביטוח היא של יציבות פיננסית ולא של הגנת הצרכן. באוריינטציה של הגנת הצרכן, הכלל אומר - קודם כל תשלמו לי. אני במצוקה ושילמתי לכם כל חיי. אם אתם חושבים שאני מרמה, חובת ההוכחה חלה עליכם. לכן צריך להפריד את מקטע הגנת הצרכן ממקטע היציבות, אחרת יש סכיזופרניה בתפקוד של הרגולציה. את ההגנה על הצרכן יש להעביר לרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן, ושם להקים יחידה עם התמחות פיננסית. בכל מקרה סלינגר לא תוכל לעשות את המהפכה.

אז חברות הביטוח הן האויבות הגדולות של הצרכן בישראל?

כן, הן והמדינה.

המדינה?

מאהל המחאה בשדרות רוטשילד
מוטי מילרוד

כן, המדינה היא אויבת הציבור. למה אם נתפס לי הצוואר, ואני צריכה ללכת לפיזיותרפיסט קובעים לי תור לעוד ארבעה חודשים, וכשהמקרר שלי מתקלקל מסדרים אותו תוך 48 שעות או פחות?

למה באמת?

כי יש פער עצום ברמת השירות בין המגזר העסקי למגזר הציבורי. למה אנחנו חושבים שהטייטל "צרכן" נעלם כשאנחנו מול המדינה? כשאנחנו מדברים על צרכנות אנחנו רואים מולנו חברות ענק, אבל מה עם שירות במס הכנסה? במשרד הפנים? מה עם ביטוח לאומי?

לבנת פורן?

המדינה היא נותנת שירותים כל כך גרועה, שהיה צריך להצמיח את לבנת פורן. כיום כבר יש תשע חברות למיצוי זכויות בביטוח לאומי.

בואי נחזור אחורה, לתפקיד הראשון שלך בתחום הצרכני.

הייתי ראש הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות.

בהסתדרות?

התפישה של נוזהת קצב, שהקימה את הרשות, היתה להגדיל את ההכנסה הפנויה של העובדים, כלומר לראות את ההכנסה שלנו לא רק מהפריזמה של הגדלת השכר, אלא גם מהפריזמה של הורדת המחירים. זו ראייה נכונה במסגרת הסתדרותית. גם כיום ההסתדרות רואה את עצמה כתנועה חברתית ורוצה לדבר בשפה הזאת.

וזה עובד?

בלומברג

לא. זה רעיון יפה, אבל הוא מכיל כשל לוגי. ברור שברגע שהרשות תרצה לפגוע באינטרסים של גופים חזקים בהסתדרות, ההנהלה תתערב דרך הוועדים. כשאתה פוגע באינטרסים כלכליים של עסק מסוים - משתיקים אותך. הם מתנגדים לכל עניין צרכני, כי זה מחליש את החברות שלהם.

תני דוגמה.

ב-1998 רציתי לטפל בסוגיית עמלות הבנקים, ואחרי ראיון שנתתי פנה אלי מי שהיה אחראי על הוועדים של הבנקים והבהיר לי שעדיף לי לרדת מהנושא. החידלון שלהם לאורך שנים זועק.

הגוף הזה עדיין קיים כיום בהסתדרות?

כן, יש שם שישה עובדים, הם צריכים להיבחר על ידי קבוצות עובדים, אז זאת בדיחה. ומה הם עושים? כלום ושום דבר, הם חזרו לעידן צרכנות הדודות - סקר ועוד סקר, לעשות את המינימום בלי להפריע לאף אחד.

ומה לגבי המועצה לצרכנות?

זה אפילו עוד יותר אבסורד, שלמדינה יש ארגון צרכנים. אין לנו דוגמאות לחיה כזאת בעולם. זה כמו שהמדינה - המעסיקה הכי גדולה במשק - תקים ארגון עובדים. זה הרי לא נתפש, זה סותר את הבסיס של הדמוקרטיה. באחרונה ערכנו מחקר על אופן התקצוב של ארגוני צרכנים במדינות שונות בעולם: יש כאלה שמקבלים מהמדינה חלק מהתקציב, אבל התנאי של המדינה הוא שיהיה להם בסיס תקציב עצמאי. רק אצלנו זה לא עובד. עצם העובדה שהמדינה היא הבעלים המרכזי של המועצה לצרכנות זה עיוות. חוק המועצה לצרכנות, שנועד להבטיח שלמועצה, חברה ממשלתית, יהיה מעמד עצמאי, לטובת הצרכן, יוצר ריכוך, אך לא תיקון.

והאבסורד הזה מתבטא בפעילות של המועצה?

ודאי. ככל שהגוף הזה שותק יותר, הוא מקבל יותר תקציב מהמדינה. המשוואה שמנחה את המועצה לצרכנות היא שככל שהמנכ"ל אקטיבי יותר כך התקציב שלו קטן, ולכן המנכ"ל צריך לבחור - תקציב או פעילות. כשנכנסתי למועצה התקציב היה 4.9 מיליון שקל בשנה - וכשעזבתי הוא היה 2.5 מיליון שקל.

כי עשית דברים?

אייל טואג

זאת הסיבה שאני מאמינה שבתחום הזה צריך גופים עצמאיים - גוף שקם בבוקר ומנסח לעצמו אג'נדה שאותה הוא צריך למכור לציבור ולעובדים שלו, עם תוכנית עבודה לחמש שנים קדימה ולא לשלושה חודשים. כשנכנסתי למועצה לצרכנות הסתכלתי על האתגרים וניסחתי תוכנית עבודה. חלק מתפישת העולם היתה שאני רוצה שהמדינה תפסיק לתקצב אותי, אני רוצה שתוכנית העבודה שלי תשדר עצמאות, אני לא רוצה לתת דין וחשבון על המעשים שלי לאף אחד חוץ מלציבור. הרעיון היה שנפרדים.

מה הצעת?

הצעתי להקים גוף כמו אמון הציבור בתוך המועצה לצרכנות. דני גילרמן, שהיה אז נשיא איגוד לשכות המסחר, תמך ברעיון. חשבנו שהאיגוד יגבה סכום נמוך מעסקים שרוצים להיות מבוקרים תחת תוכנית אכיפה פנימית שתיעשה על ידי המועצה לצרכנות. ארגון ASA של תעשיית הפרסום הבריטית הוא דגם מוצלח של פעילות כזאת. הצענו גם לגייר את המודל של Better Business Bureau האמריקאי, שקובע כללי התנהגות לעסקים ומפעיל מעין מנגנון יישוב מחלוקות בכל סכסוך שלא מצליח להיפתר. הצגנו את זה למשרד התמ"ת, והוא פסל את זה על הסף.

למה?

בין היתר, הם האשימו אותנו שאנחנו רוצים לייצר תחרות למכון התקנים. האמת, לא תזיק למכון התקנים תחרות. זה גוף שהתעשייה שולטת לחלוטין בוועדות התקינה שלו, והוא לא רואה את הצרכן הסופי. אנחנו, המשתמשים במוצרים, לא הלקוחות שלו. הגוף הזה זקוק לניעור רציני.

בסוף התפטרת ברעש גדול.

זה התפוצץ על כך שרצינו להגיש תביעה ייצוגית נגד שופרסל על הפקעת מחירים של מוצרים בפיקוח.

טוב, מה את מסתבכת עם שופרסל?

אולמרט

זה קרה ב–2004, כשאהוד אולמרט היה שר התמ"ת. הוא קרא אותי לסדר. אמרתי שאני לא מוכנה לרדת מהתביעה הזאת, ואז גיליתי מה קורה כשהשר רוצה להעיף אותך. הם ירדו לחיי. עובד יחזקאל היה אז היועץ של אולמרט, ומצאו מייל מיחזקאל לאולמרט שבו נכתב: "היא לא נאמנה, צריך להעיף אותה". כשהמדינה רוצה לרדוף היא יודעת. לא רצו אותי שם.

את חושבת שאולמרט קיבל טלפון מנוחי דנקנר, שהיה בעלי השליטה בשופרסל?

אני לא יודעת. אמרתי שאני לא מחפשת סידור עבודה, שאני רוצה להיות מנכ"לית המועצה לצרכנות אבל לא בתנאים האלה - והתפטרתי. אצל אולמרט זה אמנם התפוצץ, אבל ההתערבות בפעילות המועצה לצרכנות לא התחילה אצלו. היה רק שר אחד שהבין את התפקיד שלנו ולא הציק - רן כהן.

מה הבעיה הכי גדולה של המועצה לצרכנות היום?

גם עץ שלא משקים אותו צומח איכשהו, אבל הם שותים מרק במזלג - לא מסתכלים קדימה. הם מנסים בכל פעם לנהל את המשבר התורן ואין הסתכלות הוליסטית ניהולית. תמיד מתבכיינים שאין להם מספיק כוח אדם, אבל לא מספרים מה הם רוצים לעשות אתו. התחושה היא שאין אג'נדה, אין חזון ואין ניהול.

והמודל שלכם באמון הציבור, למכור תווים לעסקים, זה עדיף?

אנחנו לא מוכרים תווים לעסקים אלא מלווים עסקים בעלי תו, כלומר עושים בקרה על עסקים. הטרמינולוגיה כאן חשובה. ההבדל הוא שאנחנו לא רואים בעסקים אויב, אלא אחד מהשחקנים על המגרש. כשיש שחקנים צריך להבין מהם הכללים שחלים עליהם. בעשר השנים האחרונות אנחנו גם כותבים את החקיקה הצרכנית לכל ענף מחדש.

תרחיבי.

יעקב ליצמן
אילן אסייג

יש הרבה מאוד רגולציה, בתחומי המזון, הבריאות, הביטוח. אני עוסקת המון שנים בפעילות ציבורית ועדיין קשה לי לקחת חוק ולהסביר אותו, כך שהמטרה שלנו היתה להנגיש אותו לעסקים: מה החוק דורש, מה מותר, מה אסור ומה אפשר לעשות מעבר, מה זה אומר להיות הגון. אנחנו נותנים לעסקים הדרכה, שולחים אליהם לקוחות סמויים, שולחים מסמכי דרישות לכל ענף.

וכמה זה עולה להם?

מ–1,600 שקל בשנה לעסק קטן עד 65 אלף שקל לעסק גדול מאוד. יש לנו 400 עסקים מחויבים. התקציב שלנו הוא 2.7 מיליון שקל, חלק גדול מגיע מתרומות, אנחנו לא לוקחים תרומות מעסקים.

את מרגישה שה–400 עסקים האלה יותר טובים מאחרים שלא משלמים לכם?

אני יודעת שהם אמיצים מאוד, משום שהם מוכנים לפתוח בפנינו את הכל, להיות נתונים לביקורת קבועה. הם מקשיבים, לפעמים מתווכחים, יש דיאלוג. הם חותמים אתנו על חוזה שאומר שאם נתפוס אותם פוגעים בצרכנים נשלול מהם פומבית את התו.

למי שללתם את התו, למשל?

נטוויז'ן, מחסני חשמל, חמישה נגרים ועוד חברות. לא קל לעשות את זה, יש תהליך ארוך שכולל שימועים, הם באים עם עורכי דין ונאבקים.

מה לגבי הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן שבמשרד הכלכלה?

הם הכי פחדנים. אני מאמינה שבתחום חסרה הנהגה. ב–2011 היתה כאן מחאה חברתית. הממונה על הרשות, תמר פינקוס, מרטה שערות? מנכ"ל המועצה לצרכנות, אהוד פלג, לא ישן בלילה? היה אירוע מכונן שיכולתם לטוס אתו קדימה, ומה עשיתם אתו? איפה היו הגופים הצרכניים שמקבלים כסף וסמכויות מהמדינה?

מה היית עושה במקומם בזמן מחאה החברתית?

הייתי יושבת באוהלים, הייתי לומדת את כל הדברים שצריכים תיקון, הייתי משתלבת בהנהגת המחאה. המדינה השתנתה אחרי המחאה. המקומות שהיא כשלה בהם הם אותם מקומות שהיה צריך לעצב לגביהם סדר יום. שם משכו לכל מיני כיוונים והיה צריך מבוגר אחראי.

מה הרשות להגנת הצרכן לא עושה נכון?

היא צריכה לייצר עם העסקים שיח לא קוטבי. הרשות מחמיצה לגמרי את התפקיד שלה בהכוונת עסקים ובתמרוץ שלהם לציית לחוק. הרוב המוחלט של המפגשים הבעייתיים בין צרכן לעסק נגמרים שם, ולכן קריטי שהעסק יידע מה נדרש ממנו ולמה משתלם לו לפעול בהתאם לחוק במקום לפגוע בזכויות הצרכן. כל עוד מתעסקים רק בחתך צר של הפרות, כמו סימון מחירים, או מהצד השני בעבירות הגבלים עסקיים, מפספסים חתך רחב של סוגיות - זכות ביטול עסקה, גילוי נאות, אמת בפרסום.

אחת המהפכות החשובות ביותר שהתרחשו מאז הקמת הרשות הוא ההכנסה של איסור השפעה בלתי הוגנת לחוק הגנת הצרכן, סעיף שנכנס בתחילת השנה ועוסק בשורה של פרקטיקות שמעכשיו הן ברורות ואסורות. למשל, בענף השיווק הישיר - מתקשרים לזקנים ומספרים להם שהם עלו בהגרלה וזכו במוצר, הם רק יצטרכו לשאת בדמי המשלוח, אבל כשהמוצר מגיע הביתה מגלים שדמי המשלוח גבוהים מעלות המוצר. לאמון הציבור הגיעו המון תלונות בעניין הזה שהעברנו אל הרשות, ואני לא רואה אפילו רמז בפעולת אכיפה של הרשות בעניין הזה.

יש לכם דו־שיח אתם?

קלוש. אנחנו פונים עכשיו במכתב לרשות על עשרות שאלות שהתעוררו אצל צרכנים ובתי עסק בשל חוק עמום, ורצינו לדעת איך להנחות את הציבור והעסקים, אבל הם לא עונים לנו כבר יותר משנה. כשהחוק לא אומר במפורש איך צריך להתנהל, הרשות לרוב לא לוקחת אחריות. בניגוד לכך, ה–FTC האמריקאי מפרסם מאות עמדות. זה חלק מתהליך יעיל של הסדרה: לתת תשובה לצרכנים ולעסקים ולפרסם אותה ברבים כדי שכולם יוכלו להתיישר לפיה.

אילו בעיות יש למשל?

כשעסק שולח הודעה על מבצע בהודעת SMS או כשהוא מפרסם מבצע ברשתות החברתיות שבהן יש אפשרות מוגבלת למלל, האם הוא חייב לכלול במודעה את כל הפרטים שמבקשות ההנחיות, כמו המחיר הקודם, המחיר לאחר הנחה, מינימום פריטים במלאי? האם הוא צריך להפנות אותם בקישור לפרטים האלה? דוגמה נוספת היא המעמד של מוצר שנמכר מתצוגה: האם הוא נחשב מוצר חדש עם זכויות החלפה, או מוצר משומש? אנחנו מקבלים המון תלונות על חוסר הנכונות של ספקיות הגז הביתי לעמוד בכללי חוק הטכנאים. הן אומרות לצרכנים שהוא לא חל עליהן, אבל הרשות התבטאה בהקשר זה בכתבה שפורסמה ואמרה שהוא כן חל, והשאלה היא אם היא עידכנה בכך את ספקיות הגז. רגולטורים צריכים לתת הקלות בענישה לעסק שהשלים ברצינות תוכנית אכיפה פנימית. שהנהיג נהלים למנוע מעידות גם בהגבלים וגם בהגנת הצרכן.

מי כן עושה עבודה טובה?

שר הבריאות, יעקב ליצמן, הוא אחד הטובים. הוא עשוי מהחומר שיודע לנהל מאבק ולנצח בו. אני חושבת שעדיף שיהיו יותר ליצמנים מכחלונים. עליו אני יותר סומכת.

יש מצב שאת תרצי להיות פעם ליצמן?

לא. הוצע לי לא פעם ולא פעמיים להיכנס לפוליטיקה, והתשובה היא לא. אני מנהלת, ועד שאתה מגיע בפוליטיקה למקומות שאתה יכול לנהל יוציאו לך את הנשמה, צריך להמתין הרבה זמן. הרבה פעמים את מרגישה שבשביל להזיז את מה שאת באמת רוצה להזיז צריך לעשות את זה מהצד.

צרכנות נתפש כמשהו שולי, קטן.

כשמדברים על צרכנות אנשים מעדיפים לשים אותה בקטגוריה של סקירות מוצרים או השוואת מחירים, אבל זו צרכנות של דודות. לצרכנות יש הקשר רחב הרבה יותר, וזה תחום כלכלי לכל דבר ועניין, שהמשמעות שלו היא להשפיע על היעדר תחרות בשווקים מסוימים. גופי צרכנות לא צריכים לערוך השוואת מחירים, כי היא לא מובילה לשום מקום. אבל הם צריכים ליצור תשתית להשוואת מחירים, כמו פרק השקיפות בחוק המזון. צרכנות היא גם היכולת שלנו לקבל שירותים חיוניים כמו גז וחשמל באופן בטיחותי וזול. לא יכול להיות ששינוי קל במזג האוויר גורם להפסקת חשמל של כמה ימים. זה מלמד על תשתיות גרועות ועל ניהול לא יעיל ועל העובדה שמדובר במונופול שלא סופר את הצרכנים.

הגענו שוב לוועדים, שבהם נלחמת כשהיית בהסתדרות.

אני בעד ועדים חזקים וראוי שיהיו כאלה, אבל עובדים לא יכולים לנהל חברה. ברגע שוועד עובדים מתבלבל ומנסה לנהל חברה, זה אומר שמשהו פגום בהנהלה. מה שקרה בחברת החשמל מלמד על חברה חולה לחלוטין. זאת בעיה של רגולטורים שלא ידעו לעשות עד היום את העבודה שלהם.

גם את ישבת בחושך?

כן, ואיפה אבי ניסנקורן? הוא שתק בימים שאנשים סבלו, מה עלה בדעתו? מה יש לאנשים האלה? וההסתדרות שתקה גם בזמן המשבר שהיה עם הנמלים. אני רואה בזה בעיה, וזה חלק מהיעדר מנהיגות. מנהלים לא יודעים להיות מנהיגים. שיקום וילך הביתה. זה צריך להגיע לרמה של ראש הממשלה ושר האוצר והם צריכים לתת דין וחשבון על שירות חיוני, ולא רק לדבר על טרור. אני לא רואה את המנהיג שבא ואומר אמירה ברורה ולא מתנצלת כמו "זה לא יקרה שוב, עברתם את הגבול ואלה הצעדים שאני נוקט". אני רוצה לראות יותר מצעים של מפלגות שידברו על זה. לא ראיתי מצע של מפלגה שמתייחס לסוגיה הזאת. שירות חשמל הוא אחד מהשירותים הבסיסיים שיש לנו, ושום דבר ממגוון הבעיות שבו לא השתנה במהלך השנים.

את בעצמך עושה ביטוח?

אני לא עושה ביטוח בכלום, רק במה שאני חייבת או במה שישראל מכריח אותי.

מי זה ישראל?

בעלי. הכרתי אותו בשיא המשבר עם אולמרט, והוא נרתם להקמת ארגון אמון הציבור. הוא עשה אקזיט לפני כמה שנים טובות בארה"ב, כשמכר את החברה שלו ScanLogic ל–Cypress Semiconductor. הוא נתן הלוואה שלא תוחזר לעולם - 400 אלף שקל. אני מנהלת גוף חברתי, אבל אין לי ולא היתה לי תפישה עסקית. ישראל בא ואמר: "גוף צריך לעמוד על שתי רגליים עצמאיות. אנחנו צריכים לחשוב תמיד איך אנחנו גדלים, ולא רק איך אנחנו ציבוריים". הגאווה הכי גדולה שלי היא שמהשנה השנייה לפעילות, הארגון מאוזן תפעולית.

מה החזון שלך לאמון הציבור לשנים הקרובות?

החזון הוא לא רק בצרכנות. עברנו לתחום הסביבתי, אנחנו רוצים להיכנס גם להעסקה הוגנת. כיום אנחנו נעזרים המון בבתי משפט, גם בחזון כזה ניעזר בהם, משהו בשיח יהיה יותר מקצועי. חלק מהשינוי שהעולם עובר הוא שניפרד מהמקום שרגולטור אומר שאין מספיק פקחים - אף פעם לא יהיו, אי אפשר משגיח כשרות לכל עסק. צריך ללכת לז'אנר יעיל יותר, אולי גזר ומקל. אם זה יתממש תוך חמש שנים - אני פורשת.

זה יועיל ליוקר המחיה?

יש משהו בתוכניות אכיפה פנימיות שמזכיר כל היבט בקשר עם הצרכן - גם תמחור. אולי אני נאיבית. אני חושבת שיש פה כלי ואני מאמינה בו. זה כוח מסוג אחר, פחות כותרת בעיתון כמו "תפסתי את שופרסל", ומשהו יותר מתמשך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#