איך התפשטה "מגש הכסף" כמו שריפה באינטרנט - ומה הקשר לסתיו שפיר - Markerweek - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך התפשטה "מגש הכסף" כמו שריפה באינטרנט - ומה הקשר לסתיו שפיר

וגם: האם מחאה חברתית נוספת היא השלב הבא - ומהם סיכויי ההצלחה שלה?

142תגובות

יותר ממיליון צפיות נרשמו בעשרת הימים האחרונים לסדרה הדוקומנטרית ״מגש הכסף״, שיצרו דורון צברי ואמיר בן דוד. גם אם מספר הצופים השונים נמוך משמעותית, עוצמת התגובות לסדרה חריגה מאוד ביחס לז׳אנר שלה.

בסופו של דבר, מדובר בשלושה גברים בגיל העמידה, שעומדים מול לוח במשך כשלוש שעות, מציירים גרפים וחוזרים, לפעמים בפומפוזיות ובנחרצות עודפת, כמקובל במדיה הטלוויזיונית, על רעיונות שהם משמיעים בין חמש ל-20 שנה בווריאציות שונות. לא היו שם חידושים גדולים וגם לא רגעים טלוויזיוניים מרגשים במיוחד, כמקובל במאסטר שף (גילוי נאות: הפרק הראשון בסדרה מציג את עיתון זה ואת כותב שורות אלה, וכך יש להתייחס לטור).

הפגנת המיליון בקיץ 2011
ניר כפרי

איני מבין בקולונוע ובטלוויזיה. קשה לי להסביר מה הפך את שלושת הנאומים הארוכים האלה לסחורה ויראלית שגרמה לכל כך הרבה ישראלים לשתף אותם במייל, בפייסבוק ובטוויטר. מעבר לכישרון וליזמות של צברי ובן דוד, שלקחו סיכון והלכו נגד כל היגיון המקובל בעולם הטלוויזיה, ייתכן שיש כאן דבר אחד נוסף שמעיד יותר על שוק התקשורת הישראלי יותר מאשר על הסדרה עצמה.

״מגש הכסף״ התפשטה כשריפה באינטרנט הישראלי בגלל הוואקום האדיר שנוצר בעשור האחרון בשוק התקשורת, ולמעשה בדמוקרטיה הישראלית. חוסר הרצון של המערכת הפוליטית ושל רוב העיתונות להתמודד מול קבוצות הכוח הגדולות בישראל, וההעדפה להשאיר את סדר היום באזור הנוחות של האליטות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות ושל קבוצות האינטרס והמגזרים הפוליטיים המרכזיים, הוא שיצר את ההזדמנות של ״מגש הכסף״.

הסימן הראשון לוואקום הזה היה המחאה החברתית בקיץ 2011. 10% או 20% מהאוכלוסיה הבוגרת של מדינה יוצאים לרחובות להפגין במשך חודש רק כשהם מרגישים שהמוסדות הדמוקרטיים הקיימים לא נותנים ביטוי לצורכיהם. אם הממשלה, האופוזיציה, הרגולטורים, האקדמיה, מערכת המשפט, האינטלקטואלים, העיתונאים - ולו גם חלק קטן מהם - היו מבטאים את כאבו של הציבור, הוא לא היה יוצא לרחוב. היציאה לרחוב היא המפלט האחרון. ליתר דיוק, אחד לפני האחרון. אל האחרון לא הגענו, לשמחתנו.

הכלכלן תומס פיקטי
רויטרס

לשלושת הדוברים ב״מגש הכסף״ יש השקפות עולם, אופי ורקע אישי שונה מאוד. למעט פוסטר משותף שהפיקו יוצרי הסדרה לפני חודש, אין שום קשר בין השלושה וקשה לחבר ביניהם. היכולת של צופים, ככל שהיא קיימת, להתחבר לשלוש עמדות שונות לחלוטין, משקפת בעיקר ניכור גדל בין ציבור רחב לבין המוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים - משום שהשלושה מביאים נרטיב שונה מזה שהישראלים מקבלים משני ערוצי הטלוויזיה, שני העיתונים ושלושת אתרי האינטרנט הנפוצים בישראל.

מי ישמור עליכם הכי טוב - והאם אדם סמית צדק?

כמובן שמאז המחאה החברתית הרחיבה התקשורת משמעותית את העיסוק במוקדי הכוח הגלויים והסמויים בכלכלה ובחברה. היא רוצה להיות רלוונטית, ויש בתוכה שחקנים רבים שרואים בכך הזדמנות להזיז את הארגונים שלהם למקומות טובים יותר. אבל המיצוב, המסגור, השפה וסדר העדיפויות לא השתנו משמעותית. הם אלה שדוחקים את השיחה הזאת לשוליים ויוצרים את הרעב של חלק מהציבור לרעיונות אחרים.

כרזת הסרט Inside Job

המחאה החברתית של 2011 היא האמא של ״מגש הכסף״, היא שיצרה את הלגיטימיות לעסוק בכלכלה הפוליטית של ישראל בטלוויזיה ולדבר על נושאים שהודחקו על ידי עמדות הכוח, והיא גם זאת ששחקה את כוחם של האוליגרכים והפוליטיקאים החזקים ביותר, שבעבר היו יכולים להרוג סדרה כזאת עוד בטרם נולדה. המערכת הכלכלית, הפוליטית והנורמטיבית ששלטה כאן עד לפני זמן לא רב לא היתה מאפשרת שיחה כזאת. אין זה מקרה שגיבור הפרק השני, ירון זליכה, הותקף בעקביות על ידי שני כלי תקשורת מרכזיים כאשר חשף שחיתויות במערכת הפוליטית ובמגזר הציבורי. כנראה שגם דובר הפרק הראשון אינו הדמות החביבה ביותר על החבורה הזאת. גם הוא ידבר בסופו של דבר.

זאת אינה תופעה ישראלית: הסרט Inside Job, שיצר הבמאי צ׳רלס פרגוסון לפני חמש שנים סביב האירועים שהובילו למשבר הפיננסי של 2008, הופק בתקציב אפסי במונחים אמריקאיים - פחות מ–2 מיליון דולר - ומעטים צפו בו. למרות זאת, הרגעים הטלוויזיוניים שבהם עומתו בהפתעה אקדמאים ורגולטורים בכירים בניו יורק ובוושינגטון עם חדלונם מול המערכת הפיננסית עדיין מהדהדים כיום במסדרונות כוח רבים בארה״ב. ומאותה סיבה בדיוק: "אינסייד ג׳וב" נכנס לוואקום - הדיון המועט בבגידתם של אנשי האקדמיה, הרגולציה והעיתונות בציבור שהם אמורים לשרת בגלל השתעבדותם לכסף הגדול של וול סטריט.

TheMarker ניהל בקיץ 2011 קמפיין חסר תקדים, אפילו עבור עיתון זה, שמנהל קמפיינים מיום הקמתו, לתמיכה במחאה החברתית. הערכנו אז שרק מאות אלפי אנשים יכולים לחולל מפנה בשוק הרעיונות הישראלי, להחליש את כוחה של האוליגרכיה ששלטה בפוליטיקה, ברגולציה ובעיתונות ולפתוח את השיחה לנושאים נוספים. הציפייה הצדיקה את עצמה במובנים רבים עם תחילתו של שינוי בנורמות וברעיונות בזירה הציבורית - אך כמובן גם איכזבה רבים, שרצו לראות את מצוקותיהם נעלמות מחר בבוקר.

האם מחאה חברתית נוספת היא השלב הבא? אין לדעת, אבל סיכויי ההצלחה שלה אינם גבוהים. רוב הפוליטיקאים שנולדו במחאה החברתית - במפלגת העבודה, ביש עתיד ובכולנו - לא שונים מהותית ביכולתם וברצונם לחולל שינויים מאלה שהיו לפניהם. ולא במקרה: אף שחלקם ישרים וחרוצים, הם עדיין חיים על אותם מערכות כוח, אינטרסים ורעיונות.

דונלד טראמפ
אי־פי

סתיו שפיר עושה עבודה פרלמנטרית רועשת וזוכה למחיאות כפיים בתקשורת. אבל חלק גדול מזה הוא בעיקר משחק סכום אפס בתוך המחנה שלה: לא רבים הם המתנחלים שיעברו להצביע למפלגת העבודה כתוצאה מהקטטות התקשורתיות שלה עם ניסן סלומינסקי. שפיר הגיעה לכנסת על גב המחאה החברתית, אבל מתמקדת יותר בהתנחלויות, ולכן אוכלת בעיקר נתח שוק משאר חבריה במפלגת העבודה. גם מירי רגב לא תשנה את נתח השוק של הליכוד: היא נאבקת בעיקר על נתח השוק שלה בתוך המפלגה.

רוב השינויים הפוליטיים לא נוצרים בזכות הופעתם של מנהיגים כריזמטיים שיודעים לשלהב את ההמון. הם נוצרים מחוץ למערכת הפוליטית - מרעיונות חדשים, ערכים חדשים, נורמות חדשות שקונות אחיזה. משברים מאיצים תהליכים כאלה, אבל הם אטיים בבסיסם. נראה שלא המתמודד הדמוקרטי ברני סנדרס ולא המתמודד הרפובליקאי דונלד טראמפ יישבו בבית הלבן בסוף 2016, אבל המתקפה שלהם על הממסד משמאל ומימין תמשיך לחלחל ולהשפיע.

תומס פיקטי זכה למטח עלבונות מכלכלנים רבים, אבל סוגיית האי־שוויון שהוא דחף בספרו "קפיטל במאה ה–21" כלולה כבר בטקסטים של כל הפוליטיקאים ורוב מובילי הדעה בארה״ב, גם במפלגה הרפובליקנית. סנדרס והילרי קלינטון דיברו על דנמרק בעימות הטלוויזיוני האחרון של המועמדים הדמוקרטים. מדינה של 5 מיליון איש שמקיימת משטר סוציאל־דמוקרטי מגיעה לפריים־טיים הפוליטי והתקשורתי במעצמה הכלכלית הגדולה בעולם. האם ייתכן שהאמריקאים מתחילים להבין שארה"ב אינה המדינה הכי מצליחה בעולם?

מי ישמור עליכם הכי טוב - והאם אדם סמית צדק? גיא רולניק מנתח

צפו בשלושת הפרקים במלואם




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם