למה אנחנו במינוס? כי אנחנו שותים קפה בארומה חמש פעמים בשבוע - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שיחת פנים

למה אנחנו במינוס? כי אנחנו שותים קפה בארומה חמש פעמים בשבוע

אוריאל לדרברג, מייסד ומנכ"ל ארגון פעמונים, המסייע למשפחות במצוקה: "בתום שמונה חודשי ליווי מתפנים למשפחות שלנו 1,800 שקל בחודש בממוצע. יש משפחות שזה מוציא אותן מהמינוס"

79תגובות
אייל טואג

>> אוריאל לדרברג, מייסד ומנכ"ל ארגון פעמונים, שהוקם ב-2002 כדי לסייע למשפחות שמצויות במצוקה כלכלית באמצעות ליווי פרטני. מתגורר במודיעין, נשוי ואב לחמישה

אוריאל לדרברג, אולי תעזור לנו להבין פעם אחת: למה אנחנו כל הזמן במינוס?

כי אנחנו לא מקבלים אחריות. אנחנו לא חיים ממה שיש לנו. אנשים מקבלים שכר בתחילת החודש, והוא נעלם להם בגלל תשלומים מהעבר שהם אפילו לא זוכרים על מה הם.

כתבות נוספות ב-TheMarker

הצוואה הגרועה שלא ידעתם עליה

עמוד אבן מסתורי על קרקעית הים התיכון עשוי לחולל מהפכה היסטורית

הכלכלנים שזכו בפרס נובל מוכיחים: חברה שלא תרמה אתכם – תתרסק

נו, אתה לא קונה בתשלומים?

לא, אני לא מחלק. זה גם מפריע לניהול הכסף וגם הגעתי למסקנה שזה גורם להגדלת הקנייה.

מה אפשר לעשות?

לשנות. אני תמיד אומר שדפי חשבון הבנק וכרטיס האשראי שלך מספרים את סיפור חייך, יותר ממה שאתה מספר אותו לעצמך. פונים אלינו לסיוע ואומרים "אנחנו שכירים, עובדים קשה אבל לא רואים את הכסף". אחת המשפחות אמרה לי "יש לנו קללה בכסף". אבל זה לא הסיפור שמספרים דפי האשראי שלהם. כשאני עובר אתם על פירוט ההוצאות הם לא יודעים אפילו לומר על מה הם הוציאו 3,000 שקל במזומן שמשכו בכספומט. או אנשים שאומרים לי שהבעיה של ההוצאות זה שהם משקיעים בחינוך הילדים, ואז אתה קורא את דפי החשבון ומוצא שם סיפור אחר.

מה למשל?

לפעמים אתה מגלה שהאשה לא יודעת על מה מוציא הבעל ולהפך. אבל ברוב המקרים אתה מגלה שיש הרבה הוצאות קטנות, הוראות קבע קטנות. זה מצטבר. משפחות צריכות לעשות את הבדיקה הזאת. כסף על הרצפה יש לכולם — לא חוסכים בחשמל, משלמים על מינוי מיותר, אוכל שנזרק, ביטוחים כפולים.

מה זאת אומרת הוצאות קטנות שמצטברות?

קפה בחוץ, לדוגמה. אנשים אומרים לי "אבל זה 10 שקלים". נכון, אבל זה 20 שקל ביום, שלושה ימים בשבוע — אתה מגיע ל–60 שקל בשבוע, 240 שקל בחודש, זה כמעט 3,000 שקל בשנה. על מה?

אז הכרזת מלחמה על ארומה?

לא, גם אני אוהב לשתות קפה טוב, אבל לא על הדרך ולא בכל הזדמנות. ואז אני גם יותר נהנה, כי זה במסגרת פגישה עם חבר.

עופר וקנין

אבל אנחנו רוצים לחיות, לא להתחשבן כל היום.

אז תחליטו — פעמיים הפוך ביום או צ'ק של 3,000 שקל בסוף השנה. אבל שזאת תהיה בחירה, שתהיה מודע לזה. אני צמחוני ואוכל לחם שאור ואוהב לשתות וויסקי ויין, אני יודע ליהנות מהחיים. אבל הכל במודע. אם אני מתכנן יציאה עם ילדים, אני אומר להם "קחו כל אחד 20 שקל, אבל זה מה שיש — אתם רוצים להוציא עכשיו או לחסוך?". זה ניהול.

איפה החלק של יוקר המחיה? אתה מטיל את מלוא האחריות על האזרחים. אולי אתה מוותר מדי לממשלה?

במקום לשאול מי אשם, אני שואל מי ומה אחראי ליוקר המחיה. למשל, בעבר חקלאים היו מפזרים חומרים כימיים כמו חנקן שהיו גורמים לפחות עשבייה, אבל זה פגע באיכות הסביבה והמדינה קיבלה על עצמה לבטל את זה, מה שיתרום לסביבה אבל ייקר את המוצרים. או התאילנדים שעובדים בחקלאות בישראל ומקבלים זכויות בשכר פי כמה מאשר החברים שלהם בירדן בגלל מאבק שנוהל בעניין. אז הירוקים צדקו ומגיני הזכויות צדקו, אבל מחיר הפלפל עלה. אז מי צודק פה?

באמת מי?

אנחנו רוצים להוריד את המחירים, אבל אנחנו לא מוכנים שההוזלה תפגע במטרות חשובות אחרות שאנחנו מאמינים בהן. כל צודק מרים דגל אחד. ברור לי שצריך לקבל החלטה מאוזנת שמסתכלת גם על יוקר המחיה וגם על המטרות האחרות.

אם תהיה הפגנה ברחוב אתה תצטרף או תאמר לנו "חבר'ה, אתם לא יודעים מהחיים שלכם, תסתכלו על דפי החשבון, תהיו אחראים, תפסיקו לשתות בארומה ועזבו את הממשלה"?

אני ממש לא מוותר לממשלה, יש לה המון מה לעשות. אבל עצם זה שאני במגזר שלישי לא אומר שאני אוטומטית נגד הממשלה. אנחנו קוראים לזה משולש של אחריות — הממשלה אחראית על רגולציה, הסרת חסמים, מדיניות ויצירת תחרות, אבל זה לא בא לבד — יש גם את האחריות של המגזר העסקי ויש את האחריות של היחיד. בעיניי, ללא האחריות של היחיד לא משנה מה הממשלה תעשה — שינוי לא יהיה פה. אני מבקר את הממשלה בהרבה דברים.

למשל, אנחנו מנסים לקדם חקיקה צרכנית. אני חבר בוועדה של משרד המשפטים בנושא הסדרת חובות במסגרת פשיטות רגל. אנחנו בקשר שוטף עם אגף שוק ההון והפנסיה באוצר. ברור שיש הרבה דברים שרק הממשלה יכולה לעשות, כמו לחוקק חוק פנסיית חובה ולאכוף אותו. לוודא שעובדים מקבלים את השכר וימי החופשה והמחלה על פי דין — זה ודאי רק הממשלה צריכה לעשות, ויש רפיון עצום בכל הנוגע לפיקוח על הדברים האלה. צריך להתריע, לזעוק ולקדם, אבל גם לברך על מה שכן עושים.

אייל טואג

רפורמת הסלולר הורידה את מחירי הסלולר באמצעות החלטות ממשלה בלבד.

דוגמה מצוינת. הממשלה יצרה תחרות שהורידה מחירים, אבל האזרחים לא ידעו לתרגם את זה למשק הבית שלהם. כל משפחה חסכה אולי 2,000 שקל בשנה, אז איפה הכסף הזה? לכאורה, היינו צריכים לראות בנתונים שיש צמצום של 2,000 שקל בחוב המשפחות, אבל זה לא קיים. אני דורש מהממשלה ומהמגזר העסקי לעשות עוד דברים, אני לא מוריד את התביעות שלי, אבל גם אנחנו צריכים להיות עם היד על הדופק.

והבנקים נהנים מהמינוס שלנו, הם מוכרים הלוואות.

נכון, הלוואות הן מחלה. חלק ממה שאני מבקש זה שהבנקים יפסיקו לדבר באחוזים — שידברו בכסף מוחלט. שאנשים יבינו שעל הלוואה של 1,000 שקל הם יחזירו הרבה יותר. אני טוען שהם נותנים הלוואות בקלות גם למעמד הביניים ולא רק לעשירים. אני מבטיח לכם שאם אתם עושים ניסוי, תוך יומיים תשיגו חצי מיליון שקל.

הייתי בטיול עם הבן שלי בנחל ג'ילבון בגולן, ואני שומע לא רחוק ממני מישהו שהתקשרו אליו מהבנק כי הצ'קים שלו חוזרים. הוא בחופש עם הילדים ונכנס ללחץ, ושואל את הנציג "מה אני יכול לעשות?", ואני מבין שהבנק מציע לו הלוואה. הוא אומר להם "מצוין! כמה אני יכול לקבל?" ואחר כך בהפתעה: "אני יכול לקחת 30 אלף שקל? מתי אני יכול לקבל אותם? עכשיו?". הוא מסיים את השיחה וקורא לילדים: "חבר'ה, עוד יומיים בצימר!".

אתה רציני?

צילמתי את זה, ישבתי אצל דודו זקן, לשעבר המפקח על הבנקים, והראיתי לו את הסרטון.

מה הוא אמר?

אייל טואג

הוא ענה לי "תעשו מה שאני עושה, אף פעם אל תקנו שום מוצר, כולל הלוואה, דרך הטלפון". יופי, גם אני לא קונה, מה זאת התשובה הזאת? אני אומר — לא נותנים הלוואות בטלפון. הלוואה מקבלים עם שיקול דעת, אמרתי לו — אתה רואה את היהודי הזה (בסרטון)? אתה חושב שהוא שקל משהו? עמד מול עיניו הלחץ של הצ'ק שיחזור ומול עיני הילדים בטיול. וואלה יופי. ועל זה אני אלחם.

מצד שני, בפגישה באוצר אמרו לי שרוצים לקדם את התחרות על האשראי כי אנשים לא לוקחים מספיק הלוואות, הם אומרים שאנשים לא מספיק ממנפים את הכסף שלהם. אני טוען שמשק בית שונה מעסק קטן וזעיר, שהלוואה היא אחד הכלים שלו לייצר עוד כסף. במשק בית הכסף שאתה לוקח בהלוואה הוא למימון הצריכה ושדרוג החיים. הייתי מעדיף שיגבירו את החיסכון ולא את האשראי הצרכני.

לא משתלם לחסוך, הריבית אפסית.

בעיניי, החיסכון לא תלוי בתשואה – אלא בעצם החיסכון.

יש לך כרטיס אשראי?

יש לי כרטיס אשראי אחד של הבנק — לא חבר מועדון. מגיל 15 אני באותו בנק.

אולי אתה בעצם צרכן גרוע, כי לא עשית מכרז בין הבנקים?

אני חושב שאני לא צרכן גרוע. השתמשתי בידע שיש לי להשיג תנאים טובים.

לקחת אי־פעם הלוואה מהבנק?

כן, אבל למשהו חריג מאוד. אין לי אוברדראפט בשוטף.

ספר קצת על הקמת ארגון פעמונים.

בגיל 22 סייעתי לאלמנה בתרומות, אבל שמתי לב שאין תחתית. זאת היתה חוויה מטלטלת. באתי לעזור לה, שמעתי מה כואב לה, התרוצצתי וגייסתי כסף וחשבתי שאני יודע מה אני עושה, אבל היא לא התקדמה מאז שפגשה אותי. הבנתי שצריך משהו אחר.

כמו שאומרים, לתת חכה ולא דגים.

אפילו יותר: ללמד איך להשתמש בה, כי חכות יש בלי סוף. במהלך השנים נפגשתי עם מאות קבוצות של אנשים ושאלתי אותם מה הדרך הכי טובה לתת צדקה, תמיד עונים לי — לתת בסתר, כי הרי יש כאלה שמשקיעים יותר כסף בפרסום מאשר בנתינה. מתן בסתר זה באמת חשוב, אבל לא הכי חשוב. כשהרמב"ם קובע סולם מוסרי, המעלה השביעית היא מתן בסתר, אבל יש משהו שהוא מעליה — לעזור לעני להפסיק להיות נזקק. תן לו הדרכה, עצה, פעולה, כדי שהוא יפסיק להיות נזקק. אבל זה לא רק זה. הרבה מהעוזרים חושבים שהם יודעים מה הנעזר צריך.

לפעמים אתה מגיע למשפחה נזקקת, אתה מביא סל מזון, אבל הסל נהפך למחיצה בין העוזר לנעזר. כשמקשיבים להם, פתאום אתה שומע את האשה שאומרת 'אנחנו בכלל סוכרתיים, ואין לנו מה לעשות עם כל הפסטה והסוכר". בעצם אתה מגלה שמה שהם צריכים זה ייעוץ בבעיה משפטית שיכול להשיג להם הכרה בנכות. הגישה הזאת, של הקשבה לאנשים, של הבנת הצרכים שלהם, של ניסיון לעזור להם לצאת ממעמד של נזקק — זה מה שמניע את פעמונים.

אילו משפחות מגיעות אליכם?

משפחות במצוקה כלכלית, עם חובות.

איזה סדר גודל של חובות?

ממוצע החוב של 4,660 משפחות שטופלו אצלנו ב–2014, לא כולל משכנתא, הוא 102 אלף שקל.

100 אלף שקל?

חציון החובות הוא 67,700 שקל. המשפחה עם החוב הכי גבוה שטיפלנו בה ב–2014 היתה חייבת 622 אלף שקל. שיעור הגרושים שפונים אלינו הוא מעל הממוצע בישראל, בעיקר נשים חד־הוריות.

גירושים הם צרה כלכלית.

אתם לא מבינים כמה. זה הנזק הכי גדול, אנשים מתלוננים שזוגיות ומשפחה עולות כסף, אני אומר להם שגירושים עולים פי כמה.

יש כאלה שלא תטפלו בהם?

אנחנו לא מטפלים במהמרים ובמי שנמצא עמוק בתוך השוק האפור — הם צריכים עזרה, אבל לנו כלים לעזור להם.

איך אתם מודדים הצלחה?

בתום שמונה חודשי ליווי מתפנים למשפחות שלנו 1,800 שקל בחודש בממוצע. יש משפחות שזה מוציא אותן מהמינוס, ויש משפחות שזה לא מספיק להן. במדידה שלנו לאורך שנים אצל משפחות, שביעות הרצון והידע נשארים גם בפרספקטיבה של שלוש־ארבע שנים.

איזה תהליך אתם עושים בשמונת החודשים האלה?

אנחנו נפגשים עם המשפחות לשיחת "שיקוף" בבית. בהמשך יושבים עם כל הניירת שלהן — חשבונות בנק, כרטיסי אשראי, ביטוחים, חשבונות חשמל — ובונים תוכנית עבודה. יש לנו בדיקה של יועצים מקצועיים לפנסיה ולמשכנתא. אם צריך להגדיל את ההכנסה — נכנס גם יועץ תעסוקתי.

רק להוציא את כל הניירת זו משימה כבדה, פלא שהם לא פורשים.

נכון. אנחנו נותנים הכוונה, האנשים מקבלים רשימה ועוזרים להם למצוא את הטפסים ולאתר את חברות הביטוח והפנסיה הרלוונטיות. אנחנו יודעים שזה סיוט, חלק מתהליך הבקרה שלנו העלה את הבעייתיות הזאת. אז אם זה קשה, אנחנו מתקשרים לחברות יחד אתם.

בשלב הבא אנחנו בודקים איפה נמצאים החובות ומה הריבית, אנחנו בונים תוכנית עבודה של טיפול בחובות. הרבה אנשים מתבלבלים בין הוצאות לתשלומים על הלוואות — זה נמצא להם בטור אחד. אנחנו מפרידים — קודם נסתכל מה המצב שלך בלי החובות, האם אתה מאוזן? האם ההכנסות שלך גבוהות מההוצאות? המטרה היא לייצר כסף פנוי - או להחזרת חובות או לחיסכון.

איילה טל (איור)

מה עושים עם החובות?

זה השלב הבא. נניח שיש לי חבילת חובות של 100 אלף שקל ו–12 נושים. פה היצירתיות חשובה, אנחנו לא תמיד מצליחים, אבל על חלק ניקח הלוואת גרייס (עם דחייה בתשלומים), על חלק נבקש פריסה מחודשת. נברר מה הכי דחוף להחזיר, אולי חובות למשפחה ולחברים אפשר לעכב. לפעמים דווקא את אלה צריך להחזיר הכי מהר. יש חובות שיש להם משמעות משפטית — ברמה של הוצאה לפועל, ואז כל עיכוב יכול להקפיץ את הריביות. לפעמים אנחנו גם נותנים הלוואה משלנו, מפעמונים — בפריסה רחבה יותר וללא ריבית.

והם מחזירים?

כן. אנחנו נותנים הלוואות למשפחות שאנחנו סומכים עליהן, אחרי שבדקנו שיש להן הכנסה פנויה. שיטות הגבייה שלנו פחות מאיימות מהבנקים, אז דואגים לבטוחות. בשנים האחרונות הענקנו 273 הלוואות בסכום מצרפי של 16.4 מיליון שקל. מתוך זה 600 אלף אנחנו מתקשים לגבות, פחות מ-4%.

חוץ מלהתגרש, מה עולה לנו הרבה כסף?

ילדים.

כמה עולים ילדים?

פעם חישבתי שכדי להישאר עם הראש מעל המים, למשפחה דרושים 3,500 שקל בחודש ועוד 2,000 שקל לכל נפש. אני לא חותם על התחשיב הזה היום, אבל זה היה כלל האצבע. כלומר, זוג עם שלושה ילדים צריכים נטו של כ–13.5 אלף שקל בחודש.

אתה אדם דתי. תמליץ לאנשים לוותר על ילדים?

אני אמליץ לעשות גם את השיקול הכלכלי.

השר יעקב ליצמן יהרוג אותך.

הגמרא דווקא מתארת אדם שלא יכול לפרנס את ילדיו ומטיל אותם על חשבון הציבור כמו קוקייה שמטילה ביצים בקנים של ציפורים זרות. חלק מהתפישה של פעמונים היא לא להביא את הערכים הלא רלוונטיים שלנו למשפחה הנזקקת — אנחנו לא נמליץ להם לא להביא ילדים לעולם, אבל אם החלטת שזה מה שאתה רוצה וזה ערך מבחינתך — אז צריך לחשוב כמה עולה ילד ותראה על מה אתה צריך לוותר.

אחת הבעיות הכי גדולות של השנים האחרונות היא מחירי הדירות.

נכון. ברור לי שדירה זאת לא רק שאלה כלכלית, אבל לא תמיד צריך לקנות דירה. אני רואה פערים בין משפחות, והדבר העיקרי שמפיל את האנשים זה גובה המשכנתא. העמדה שלנו היא פשוט לבדוק היטב ולשקול. הדבר היחיד שאני יכול לומר זה שגם אם הבנק מאשר לך משכנתא של 35% מהנטו שלך — זה לא מומלץ, אתה תיתקע בחיים.

וסמארטפון?

פעם, אם הייתי רואה משפחה בקשיים עם סמארטפון, הייתי נופל, כיום אני חושב שזה מוצר הכרחי. זה גם עוזר לאנשים מודרים להיכנס לעניינים — אז הם לא ילמדו מחשב או אקסלים, אבל אפליקציות ידידותיות יכולות לשנות חיים.

אילו הוצאות הן מיותרות לחלוטין?

יש שני דברים שאנחנו נחרצים לגביהם: סיגריות, גם בגלל הבריאות, והימורים. גם הוצאות על שמחות, זה נורא ואיום. אני לא אומר לבטל לגמרי את העולם הזה, אבל זה גורר הוצאות מוגזמות. היה לנו קמפיין שיצא נגד אירועים מפוארים, אבל במקביל גייסתי כסף לבת מצווה של ילדה לאם חד־הורית.

מאיפה המימון שלכם?

המקור הגדול ביותר הוא תורמים קטנים. יש לנו מאגר של יותר מ–10,000 איש שתורמים בהוראת קבע בסכומים של עד 1,500 שקל בחודש או כמה פעמים בשנה, בסך הכל כ–13 מיליון שקל בשנה. רבים מהם מהציבור הדתי־לאומי. יש לנו תמיכה גם מהמגזר עסקי — בנקים, חברות ביטוח והיי־טק. חלק מהמתנדבים שלנו מגיעים מהתעשייה. יש תורמים מחו"ל ויש עכשיו גם תקציב ממשלתי במסגרת תוכנית "נושמים לרווחה" להוצאת משפחות ממעגל העוני של משרד הרווחה. אפיק נוסף, קטן יחסית, הוא מכירת שירותים למפעלים. אנחנו מעבירים סדנאות לעובדים בחברות כמו אגד, חברת החשמל וסולל בונה.

מה ההישג הכי גדול שלכם?

אני חושב שזה שמשרד הרווחה מבין שלימוד התנהלות כלכלית הוא חלק מהתהליך של שיקום משפחות, כשזה נהפך לשיח של הגוף הממשלתי האחראי. פעמונים שינתה הרבה בתפישת הרווחה. כיום גם עמותות שמחלקות מזון כבר מדברות על העצמה, יצירת תעסוקה, ולא רק על חלוקת מזון. דברים שאנחנו הצפנו ראשונים.

והכישלון?

שאנחנו לא מספיק מוכרים. אתה מגיע לקרן כדי לגייס כסף ואתה בטוח שאתה מי יודע מה, אבל הם לא מבינים מה אתה עושה. יש גם משפחות שלא הצלחנו לסייע להן — לעתים בגלל שהגענו מאוחר מדי, לפעמים זה עניין של תיאום ציפיות. אנחנו ארגון לומד שכל הזמן משתנה.

אתה רואה שינוי במשפחות לאורך השנים?

המחאה החברתית ב–2011 יצרה תודעה של "אני לא רוצה להיות פראייר", "אני צריך לבדוק יותר", "אני לא יודע כלום, ודאי עובדים עלי". הרבה יותר אנשים רוצים להיות צרכנים חכמים, ואני רואה שיותר ויותר אנשים שלא מהפריפריה החברתית פונים אלינו ושואלים שאלות. אבל זה לא עד הסוף, כי כשהם מקבלים תשובה מה מוטל עליהם לעשות — הם מתקשים. לעשות עוד כמה צעדים לשינוי כבר קשה להם.

תגדיר קשה.

למשל, היה מבצע של משרד האוצר שאיפשר למי שיש לו קופת גמל שבה עד 7,000 שקל לפדות אותה ללא מס — רבים לא פדו. המדינה הציעה למחזר משכנתאות שנלקחו בעבר ולהוריד את הריבית — אבל אנשים לא ממהרים לנצל את זה. הרפורמה של מס הכנסה שלילי — כל מה שצריך זה לפעמים למלא טפסים, אבל אנשים לא מגיעים לזה.

לא מזמן טיפלנו באשה שגרושה כבר שנים רבות, אבל היא לא טרחה לעדכן את המצב המשפחתי בקרן הפנסיה. אף אחד לא הסביר לה שאם היא תעדכן — היא תשלם פחות על ביטוח חיים. עכשיו כשהיא יודעת, היא אומרת "מה, אני אתקשר להגיד שאני גרושה?".

אנחנו עובדים קשה בשביל להרוויח כסף, וצריך להשקיע אחת לכמה זמן ולבדוק את כל הביטוחים — אחת לשנה לעשות סקירה ולבדוק אם מותאם לי או לא מותאם לי, את המשכנתא לבדוק אחת לשנתיים. זה חלק מההדרכה שאנחנו נותנים למשפחות, זה לא דבר שאתה עושה פעם אחת בחיים.

מתי צריך להתחיל בחינוך פיננסי?

אני לא איש פדגוגיה, אבל אני מדבר עם הילדים שלי כבר מגיל הגן על הדברים האלה. אתם יודעים מה יכולה החוויה של להיפגש עם כספומט לעשות לתפישה של ילד בלי שמסבירים לו? הולכים עם אמא, לוחצים, יוצא כסף וקונים גלידה. אז בפעם הבאה שיאמרו שאין כסף — הילד יגיד "נלך ונוציא". בוודאי שצריכים לדבר על זה, אבל בלי לחץ. אני גם חושב שלא טוב להגיד "אין לי כסף", כי זה עלול לשדר לילד מצוקה שאולי תהיה בשבילו קשה מדי. אני אומר לילדים שלי — יש לי כסף לדברים מסוימים.

בתוכנית של ציפי ברנד, "חיים חדשים", בערוץ 2, מוציאים אנשים מהבית ומהסביבה שלהם כדי לפתור את המצוקה הכלכלית שלהם.

אנחנו בפעמונים נזהרים מלתת המלצות לשינויים כאלה, אבל לפעמים זו הדרך היחידה של המשפחה להיחלץ — צריך אומץ כדי לומר למשפחה לעשות את זה, כי באמצעות מעבר הדירה אפשר לשנות משהו. אנחנו משקיעים בבית ואוהבים אותו, ולפעמים אנחנו לא שמים לב שזה גם יכול להיות הקבר שלנו. פתרונות דרמטיים דורשים יצירתיות.

מה דעתך על תוכניות הקואוצ'ינג האלה, כמו "משפחה חורגת" של אלון גל?

קשה לי עם ריאליטי, כי זה תמיד בא על חשבון המשפחות. יש לא מעט משפחות נפגעות תוכניות ריאליטי שהגיעו לפעמונים.

הן לא מקבלות כסף וסיוע בתמורה להשתתפות?

הן מקבלות בתוכנית קצת ייעוץ והדרכה, לפעמים מבטיחים להן יותר וכשיוצאות המצלמות שוכחים אותן, והן תמיד חתומות על כל כך הרבה הסכמים שהן לא יכולות לעשות כלום. אבל ברמת המאקרו יש לזה ערך: נוצר שירות שפתאום אנשים מבינים שהם צריכים אותו, והרבה משפחות פנו לפעמונים בגלל התוכניות האלה.

זה יוצר לכם תחרות? בכלל יש עכשיו לא מעט קואוצ'רים.

הטיפשים שביניהם רואים בנו מתחרים. החכמים שבהם, שהם הגדולים, מבינים שאנחנו נותנים מוצר אחר — לאוכלוסיות חלשות יותר, ואנחנו דווקא מצליחים להגביר את השיח ואת המודעות של חינוך פיננסי, וזה טוב להם. הם שמחים שיש את העמותה הזאת שמצלצלת ועושה את הרעש, כי יש אנשים שלא רוצים לפנות לעמותה, הם קוראים את הראיון אתי ופונים לשוק הפרטי.

ומה לגבי גופים למימוש זכויות, כמו לבנת פורן?

כל הנושא של מיצוי זכויות — עצם זה שיש "לבנת פורן", שצריך יועץ כדי לקבל את מה שמגיע לנו ושהמערכת לא יודעת לתת את השירות — זה כשל. גם אין ראייה הוליסטית של הצרכים שלך — ברווחה לא יודעים מה קורה בביטוח לאומי, ובביטוח לאומי לפעמים המחלקות עצמן לא מתקשרות ביניהן. זה נורא ואיום, על זה צריך לצאת לרחובות — עולה חדש מגיע כיום ובחלק גדול מלשכות הביטוח הלאומי אין לו עם מי לדבר. רק במקומות מובהקים שבהם יש אוכלוסיה ערבית יהיה דובר ערבית.

אותו דבר עם הבנקים: המפקח על הבנקים קבע כללים לגבי גילוי נאות, אבל זה הכל כסת"ח. האם באמת עולה חדש או ערבייה שנכנסים לבנק יודעים מה הבנקאי אמר להם? הם מבינים על מה הם חותמים? יש פה אנשים מודרים מראש.

אתה מנהל את פעמונים כבר 14 שנה. מה הלאה? כלומר, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

יש לי עוד כמה משימות חשובות שאני רוצה להשלים בפעמונים, אבל באמת בזמן האחרון כבר התחלתי לחשוב על העתיד האישי שלי. אני עוד לא יודע, וגם כרגע אין שום דבר על הפרק. יכול להיות שאפנה למגזר הפרטי לעשות לביתי, או אולי למגזר הציבורי. בכל מקרה לא אשאר כאן לנצח. אני רוצה לגוון את העשייה שלי, לראות שאני מתקדם ולא עומד במקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#