הפחד, האיומים והמיליארדים: פתאום נופלים עליך עבריינים - וזה לא נגמר בלקיחת כסף - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
כשהמאפיה דופקת בדלת

הפחד, האיומים והמיליארדים: פתאום נופלים עליך עבריינים - וזה לא נגמר בלקיחת כסף

תחת מעטה שתיקה נאלצים אלפי בעלי עסקים לשלם מדי חודש דמי חסות של אלפי שקלים לעבריינים, כדי שלא יפגעו להם בעסק ■ עד מדינה שהפיל גובי דמי חסות באילת בחודש האחרון וברח לאחר מכן האיר מחדש את התעשייה שמגלגלת מיליונים

335תגובות

זה קרה לא מזמן במספרה בעיר לא גדולה באזור השרון. ילדה בת 12 מתיישבת על כיסא הספר, אביה עסוק בסמארטפון. לפתע נכנסים שלושה צעירים. מהרגע הראשון ברור שהם לא באו כדי להסתפר. הספר נע באי-נוחות ומבטו מסגיר מה מתרחש: הצעירים האלה קובעים מעתה ואילך מה יקרה. "זאת הלקוחה האחרונה להיום?", הם שואלים בנחרצות שלא משאירה הרבה מקום לתשובה שלילית. הספר לא מגיב, רגע לפני עוד סיפר שזהו יום עמוס עבורו בגלל החגים שבפתח. בין הארבעה מתקיים דיאלוג מאולץ, כשהשלושה מתנהלים במספרה כאילו היא שלהם, עד שהספר מסיים לספר. הילדה ואביה יוצאים מהמספרה, סוגרים אחריהם את הדלת, והספר נשאר עם השלושה לבד. קשה לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות, אבל סביר להניח שהספר מוציא כסף מהקופה או ממחבוא כלשהו ונותן לאורחים הלא קרואים. זה מה שעושים מאות ואלפי בעלי עסקים ברחבי המדינה פעם בשבוע, שבועיים או חודש, כשהאורחים שלהם, שותפיהם הסמויים לעסק, באים לדרוש את התשלום המגיע להם, אחרת יפגעו בבעל העסק או ברכושו. כל זה מתרחש תחת מעטה כבד של שתיקה, כצל שמלווה את עולם העסקים כבר שנים.

"בעלי עסקים התרגלו לחיות בפחד", אומר בעל עסק מתל אביב, שסבל מאיומים כאלה ושמע לא מעט סיפורים דומים מחברים. "פתאום נופלים עליך עבריינים משום מקום, רק משום שהחנות שלך נמצאת באזור שעבריינים חילקו ביניהם. זה לא נגמר בכסף: לעתים אותם עבריינים פשוט משתלטים על בעל העסק. זה כמו סרטן, ברגע שהם התחילו אתך אתה כבר לא יכול לעצור את זה. אני מכיר חנויות ירקות ברמת גן שפשוט נכבשו. עבריינים מנכים צ'קים, מגלגלים הלוואות, הופכים את זה לעסק שלהם לכל דבר. זה לא שהם לוקחים מיליונים. יש עסקים שלוקחים מהם 2,000 או 3,000 שקל בחודש. זה כאילו משהו שאפשר להסתדר אתו, אבל העניין הכספי הוא לא הדבר היחיד. בא אליך ילד קטן, לוקח ביסלי, במבה, סיגריות ושתייה בשביל הבוס שלו, כמובן בלי לשלם. זה מייצר תחושה של השפלה".

לפי הערכות של גורמים המכירים את התופעה, מדי שנה מכניסים ארגוני הפשיעה לכיסם כ-2 מיליארד שקל מעיסוק בגביית דמי חסות מעסקים, לא כולל ענף הבנייה. "זה קיים בכל אזור שיש בו פיתוח עסקי-מסחרי וריכוזי אוכלוסיות - ובעיקר בערים מתפתחות", אומר בכיר במשטרה. "סכומי הכסף והמינון משתנים. פעמים רבות זה קשור למאבקי שליטה בין כנופיות של פשיעה מאורגנת".

זה קורה בעיקר בשני מישורים. הראשון הוא עסקי קמעונות, מכירות ושירותים - מספרות, חנויות בגדים, מכולות, מסעדות, מועדונים. כל עסק שיש בו קופה רושמת ומזומן הוא קורבן פוטנציאלי לסחיטה באיומים. המישור השני הוא אתרי בנייה: שם אמנם אין קופות רושמות, אך יש ציוד יקר בשווי מאות אלפי שקלים. בעשור האחרון נהפכה סחיטת קבלנים למכת מדינה של ממש, שממנה סובלים קבלנים גדולים וקטנים, כפי שיפורט בהמשך.

בעל עסק בעיר עלול להיתקל בעבריינים בשני מקרים: כשהוא נפל קורבן לכנופייה שהחליטה שהעסק שלו נמצא באזור הפעילות שלה או כשהוא נקלע לקשיים, ופונה לעבריינים בשוק האפור. לדברי דקלה אבוטבול, יו"ר עמותת התאגדות העסקים הקטנים בישראל, בשנה האחרונה חלה עלייה משמעותית בפניות מבעלי עסקים שנאלצו לפנות לשוק האפור. "המשמעות היא גם עלייה בפרוטקשן", היא אומרת. "אפילו אם בעל העסק הצליח לעמוד בתשלומי ההלוואה, או לפחות בחלקם, ארגוני הפשיעה רואים בו גורם חלש שאפשר לסחוט". העבריינים מקבלים כך נגישות למידע על העסק: הם יכולים לדעת מה המחזור החודשי שלו, וכך לחשב מה יהיה הסכום הריאלי לדרוש כדמי חסות קבועים. "אם הם רואים שעסק נמצא בתקופה קשה, הם מצמצמים את הדרישות שלהם", אומר יועץ המלווה עסקים קטנים. "הם הרי לא רוצים להרוג את הפרה החולבת שלהם".

אחת הבעיות המרכזיות של בעלי העסקים היא שהכסף שהם נאלצים לשלם לעבריינים נלקח מההכנסה נטו, ואין להם שום אפשרות להצהיר על תשלום דמי חסות לעבריינים כהוצאה מוכרת במס - ובעבר היו כמה פסיקות בעניין זה. דבר זה משפיע על החלטות עסקיות. כך למשל, בעל עסק החליט להעביר חנות בגדים מצליחה מהרחוב אל הקניון, אף שנאלץ לשלם דמי שכירות גבוהים ותשלומים אחרים להנהלת הקניון. זה השתלם לו לא רק בגלל השקט הנפשי, אלא משום שאת ההוצאות הגבוהות על השכירות הוא יכול היה לרשום כהוצאה מוכרת במס, והסיכוי שהוא ייתקל בתופעת דמי החסות בקניון קטן יותר בשל המאבטחים הנמצאים בכניסה.

מנגד, יש בעלי עסקים שמעדיפים להגדיל את הפעילות השחורה של העסק, כדי לצבור מזומנים שאפשר יהיה להעביר לעבריינים. "תופעת דמי החסות דוחפת בעלי עסקים לא לדווח ולרשום את מלוא הכנסותיהם, כדי שיהיה להם כסף לשלם לעבריינים שברור שאינם מדווחים על ההכנסות האלה", אומר נשיא לשכת יועצי המס, יועץ המס ירון גינדי. "יש גם דרכים מתוחכמות יותר לגבות את דמות החסות. לפני כמה שנים ייעצתי לבעל עסק, והבנתי שהוא משלם לספק שלו מחיר מופקע על בקבוקי שתייה. משהו פשוט לא הסתדר לי עם הרווח הגולמי: היה אמור להיות לבעל העסק רווח על מכירת הבקבוקים, אבל לא ראיתי כזה, כי לציבור הוא מכר שתייה במחיר השוק הרגיל ואילו את בקבוקי השתייה הוא קנה במחיר מופקע מה'ספק'. זאת דרך אחרת לגבות דמי חסות — לא במזומן, אלא דרך הפקעת מחירים בעסקות לגיטימיות לכאורה".

"אם אני לא אשמור, 
יהיו לך גניבות"

בתחילת החודש הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע את העבריין אילן בן שטרית, ראש ארגון פשע באילת, וכמה "חיילים" בארגונו בעבירות פשיעה חמורות, בהן גם סחיטה באיומים של דמי חסות. עד מדינה תיאר כיצד הם לחצו על שני בעלי המועדון רביירו באילת, גיא אברהם וירון פורטר, ב-2010–2011. הוא הסביר שהרביירו נפתח לאחר סגירת מועדון אחר, הקלרה, שהיה בבעלות עבריינים הקשורים לבן שטרית. שני עובדים של הקלרה עברו לעבוד ברביירו, ולדברי עד המדינה זאת הסיבה שבגללה בחר בן שטרית ברביירו כמטרה לסחיטת כספים. "היתה הזדמנות לחלוב את הריביירו", הסביר עד המדינה במשפט, "היה מישהו מבפנים שיכול להשפיע עליהם (על אברהם ופורטר, ש"ש), ולהסביר להם בדיוק מי זה אילן בן שטרית".

בתמורה לתשלום שמר בן שטרית על השקט במועדון, ומנע קטטות שעשויות היו להוביל לסגירת המועדון ל-30 יום. הכסף הועבר לבן שטרית על בסיס שבועי. לדברי עד המדינה, "בימי החורף היתה התחשבות, מכיוון שהמקום עבד פחות". אברהם הסביר בעדותו שסגירת המועדון למשך 30 יום פירושה נזק של מיליון שקל וקריסה כלכלית, ולכן הסכים לשלם. הוא סיפר כי נדרש לשלם 3,000–5,000 שקל לכל מסיבה או הפעלה של המועדון, שבו נערכו בין שלוש לארבע מסיבות בשבוע. אברהם העיד כי במשך כשנה וחצי הוא העביר לארגון הפשיעה כחצי מיליון שקל, ובחודשי הקיץ העביר כ-50 אלף שקל בחודש.

אפילו בעלי עסקים גדולים, כאלה שנסחרים בבורסה לניירות ערך, נאלצים לשלם דמי חסות. כך היה במקרה של רמי לוי שיווק השקמה, בבעלותו של איש העסקים רמי לוי. לפי פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בין 2005 ל-2012 שילמה הרשת לשומר בסניפה באזור התעשייה שער בנימין, צפונית לירושלים, תשלום שנועד למנוע גניבות ופריצות לסניף. הפרשה התפוצצה ב-2012, לאחר שהשומר, גמיען הדלין, הגיש לבית הדין תביעה נגד לוי בשל דרישה לתשלום עבור שעות נוספות, עבודה בשבתות וחגים ודמי נסיעות. בכתב ההגנה טען לוי שהדלין פנה אל הרשת עוד בעת הקמת הסניף, והסביר שאם יקבל סכום גלובלי שישולם לו באופן קבוע, אף אחד מתושבי הסביבה, שאותם הוא מכיר היטב, לא יתקרב לסניף.

בפסק הדין, שניתן לפני כשנה, נקבע שעל אף שהדלין קיבל תלוש שכר והופרש עבורו כסף לפנסיה, לא היו בינו לבין לוי יחסי עובד־מעביד. "התרשמנו כי הנתבעת (רמי לוי, ש"ש) לא היתה זקוקה כלל לשירותי 'שמירה' מצד עצמה, אלא היא הגיבה לפניית התובע אליה", נכתב בפסק הדין. "עדי הנתבעת הבהירו כי באזור התעשייה בנימין קיימים שרותי אבטחה כלליים לכל האזור (...) משכך, עצם העסקתו של התובע באופן שבו הועסק, אין לה אח ורע אצל הנתבעת, והיא כשלעצמה מעוררת ספק באשר לטעם ההתקשרות בין הצדדים, ומידת ה'בחירה' שהיתה לנתבעת בעצם ההתקשרות ובהתקשרות עם התובע דווקא".

עופר וקנין

השופטים התעכבו במיוחד על כך שהדלין פנה ביוזמתו לרשת השיווק. "אין הסבר לכך שביקש להיות 'שומר' כדבריו", נכתב בפסק הדין. "הצעה זאת להיות 'שומר' מצטרפת לעובדה כי לדבריו, קודם לכן 'עבד עם כבשים' וכי אין לו הכשרה בשמירה. מדוע אם כן הציע דווקא 'להיות שומר'? לא בכדי לא היה בפיו הסבר כיצד הצליח לשכנע את הנתבעת להעסיקו, על רקע חוסר ההכשרה שבעזרתו 'גויס' לעבודה".

פסק הדין מעלה כמה שאלות, למשל כיצד חברה גדולה נוהגת כך מול איומים לכאורה של אדם בודד, שקודם לכן היה רועה צאן. לדברי בכיר ברשת, לא היה במקרה זה חשש מאלימות. "בא בן אדם ואומר: 'אם אני לא אשמור, יהיו לך גניבות'", הוא מסביר. "לא צריך להפחיד אותך במכות, אתה פשוט יודע שאם הוא נמצא שם, אז הוא וחברים שלו לא יגנבו. זה הכל".

"עדיף שגנב ישמור על העסק"

העובדה שגם רשת שיווק כמו רמי לוי נמנעת מפנייה למשטרה בעניינים הקשורה לדמי חסות היא תעודת עניות למשטרה. בעלי העסקים פוחדים להתלונן בשל החשש שהעבריינים ינקמו בהם. הפחד כה גדול, עד שגם לכתבה זאת לא הצלחנו למצוא בעל עסק שיסכים להתראיין בשמו, וכמעט כל האנשים שפנינו אליהם סירבו להתראיין גם שלא בשמם. "בעיניי, מה שעצוב הוא שהרבה בעלי עסקים פשוט משלימים עם המצב", אומרת אבוטבול. "אם באזור מסוים יש מכת גניבות, יש בעלי עסקים שמבחינתם יותר יעיל לתת לעבריין לשמור על העסק, מאשר לקרוא למשטרה. עבורם, עדיף שגנב ישמור להם על העסק מפני הגנבים האחרים".

"המשטרה כושלת בכל מה שקשור בביטחון האישי של האזרח הפשוט", אומר עו"ד רם א. גמליאל, שייצג בעבר כמה לקוחות הסובלים מתופעת דמי החסות. "בעל העסק שממש גונבים לו כסף מהשולחן מבין שאין מי שמגן עליו. עם כל הכבוד למלחמה בעבירות הסמים, המשטרה חייבת להשקיע יותר בהגנה על בעלי העסקים, כי זאת תופעה שפוגעת באינטרס הלאומי. בסופו של דבר המחיר של כל זה מתגלגל גם לצרכנים".

הסיפור קצת יותר מורכב מכך. לדברי גורמים במשטרה, יש כאן מעגל שקשה מאוד לפרוץ: אזרחים לא מתלוננים, בהיעדר מידע המשטרה לא פועלת, ואז נשמעות תלונות על כך שהמשטרה לא עושה דבר. במקרים רבים, מדגישים במשטרה, חקירות מתחילות בעקבות עבודה מודיעינית יזומה, ולעתים הקורבנות לא מגיעים להעיד בבית המשפט.

פרשת הסחיטה במועדון רביירו באילת נחשפה בעקבות פעילות מודיעינית של המשטרה, וגיא אברהם, הקורבן, כלל לא התלונן במשטרה. כשחוקרי היאחב"ל הגיעו אליו בפעם הראשונה, הוא הכחיש כי בן שטרית סחט אותו או איים עליו, וגם שהעביר אליו כספים. רק בחקירה השנייה והשלישית הוא גולל בפני החוקרים את הסיפור. בבית המשפט, שם נכח בן שטרית, הוא חשש לדבר.

"מדובר באדם נורמטיבי שנקלע לסיטואציה קשה ומפחידה, כשנדרש לשלם כסף כדי שיוכל להמשיך להפעיל את הרביירו", נכתב על כך בפסק הדין. "החרדה שבה היה נתון בעת ביצוע העבירה לא נטשה אותו גם בעת עדותו בבית המשפט. על כן, בבית המשפט תחילה עשה מאמץ להימנע מלטעון שאילן (בן שטרית, ש"ש) קשור לסחיטה, ואף אמר ששמע על הקשר שלו לסחיטה רק משמועות. רק לאחר שהתביעה ביקשה להכריז עליו עד עוין, והגם שבסופו של דבר לא הוכרז כאמור, חרף הלחץ והחרדה שבהם היה נתון בשל מעמד העדות ונוכחותו של אילן באולם, חזר גיא אברהם על הדברים המפלילים את אילן, בדומה לדברים שנאמרו בעת חקירתו במשטרה".

פרקליטיו של בן שטרית טענו שהגרסה הראשונה שמסר אברהם, כלומר ההכחשה, היא הנכונה, ותקפו את העובדה שהיתה סתירה בין החקירות השונות שלו במשטרה. השופטים דחו את הטיעון. "מניסיוננו ידוע לנו שעדי תביעה נורמטיביים, בשל חששם מעבריינים בעלי שם, לא ששים לשתף פעולה עם המשטרה ולהפליל את אלה הסוחטים אותם", נכתב בפסק הדין.

"צריך להרוג את המיתוס הזה ש'המשטרה לא עושה כלום'", אומר קצין בכיר במשטרה. "ברגע שמישהו מדווח, ואנחנו מטפלים, אז יש הצלחה. מי שמדווח יוצא נשכר. עם זאת, אנחנו מודעים לקושי להתלונן, ולכן אנחנו מפעילים מודיעין. כדי להגביר את ההצלחה, חייבים לגדוע את מעגל השתיקה. למיטב הבנתי, נדיר מאוד שפוגעים בעד, קורבן, שמתלונן על עבירה".

אלדד רפאלי

במשטרה מציגים את הדוגמה של אזור התעשייה יד שרה בבאר שבע. עד לפני שבע שנים אזור זה נחשב מוכה אסון מבחינת תופעת דמי החסות. בעקבות פעילות אכיפה אינטנסיבית הצטמצמה התופעה באופן ניכר — אף שבמשטרה מודים שגביית דמי החסות ממשיכה להתקיים באזור הדרום. לפי נתונים שהועברו מהמשטרה, ב-2014 פוענחו 24 פרשות של גביית דמי חסות ברחבי המדינה, ובמחצית הראשונה של 2015 פוענחו 11 פרשות. יש קושי באיסוף הנתונים, בעיקר בהשוואה בין כמות התלונות שהוגשו לעומת החקירות שנפתחו, משום שבמשטרה מסווגים את הנתונים לפי העבירה כפי שהיא כתובה בחוק העונשין. תלונות על גביית דמי חסות מסווגות תחת סחיטה באיומים, קטגוריה שנכללים בה גם איומים בין אדם לחברו, שלא קשורים לסחיטת עסקים.

"אני מבין לחלוטין את עמדת חבריי המעסיקים שמפחדים להתלונן, כי ברגע שאתה נחשף, אתה מסתכן בפגיעה בעסק או בבני המשפחה שלך, והמשטרה לא יכולה לגונן עליך", אומר דרור אטרי, חבר הנהלת איגוד לשכות המסחר. "צריך למצוא דרך לשנות את הנהלים כך שבכל הנוגע לעבירה של דמי חסות, יתאפשר לבעלי עסקים להתלונן באופן אנונימי, לפחות עד שהמשטרה תבדוק את הדברים".

חשבונית עבור דמי סחיטה

גביית דמי החסות בענף הבנייה והתשתיות היתה נפוצה עד לפני עשור בעיקר בדרום, ומאז התפשטה גם למרכז ולצפון. כיום אין כמעט חברה שבונה בניין או סוללת כביש שלא נתקלה בעבריינים שהציעו לה שירותי "שמירה" - אחרת יגנבו את הציוד או יפגעו פיזית בפועלים. למעשה, אין כמעט שמירה באתרי הבנייה, אך ההבנה כי האזור שייך לכנופייה מסוימת מונעת מחברי כנופייה אחרת לגנוב ממנו. באופן מעשי, מדובר בסוג של מס שמשלמים הקבלנים לעבריינים, שיכול לנוע בין 5,000 ל ל-10,000 שקל בחודש - מאות אלפי שקלים עבור פרויקט בנייה אחד.

"זה מתחיל מזה שהם גונבים מהקבלנים ציוד מכני יקר, חלקים חשובים בכלים הנדסיים", אומר בכיר בענף הבנייה. "המשמעות היא שיתוק הכלים הכבדים ומכאן שיתוק העבודה לתקופות ארוכות, דבר שיש לו משמעויות כלכליות כבדות - כי כל איחור במסירת דיור הוא כסף שהקבלנים יצטרכו לתת לדיירים כפיצוי. הקבלן מגיש תלונה על גניבה במשטרה, או שהוא משלם. ברגע שהוא משלם, מחזירים לו את החלק החסר של הכלי. למה לא שוכרים חברות שמירה? הבעיה מתחילה מכך שבחלק מחברות השמירה בענף הבנייה שולטים עבריינים".

לדברי גינדי, בענף קבלני הפיתוח התופעה רווחת כל כך, עד שהיא נראית טבעית בעיני חלק מהקבלנים. "כשקבלני עבודות עפר מגיעים למקום מסוים לתחילת עבודות, תוך זמן קצר יגיעו החבר'ה האלה ויציעו להם את שירותי השמירה שלהם", הוא אומר. "הם אפילו לא צריכים להסביר להם את ההשלכות של אי־הסכמה. הקבלנים, בלית ברירה, מוציאים את הכסף ומשלמים. יש כאלה שגם יודעים להוציא על זה חשבונית, על שירותי שמירה לכאורה. האבסורד הוא שבשטח אין שומר בכלל, אבל כנראה שלא צריך - כולם יודעים שבאזור המסוים הזה אסור להתעסק. אחד מקבלני הפיתוח פעם אמר לי: 'אני זקוק גם ככה לשירותי שמירה והעלות היא אותה עלות, יש מקרים שאני מקבל אפילו חשבונית. אז אין שומר באתר - אבל אני רגוע שדבר לא יחסר, אפילו לא סיכה'".

אחד המקרים הבולטים בשנים האחרונות הוא פרשת האחים אבו מור, הבעלים של חברת השמירה מור ביטחון אזרחי. האחים מג'די, חאלד ומאג'ד אבו מור עמדו בראש אחת הכנופיות הגדולות במדינה בענף הבנייה, ולפי הערכות המשטרה היא הרוויחה ב-2006–2013 150 מיליון שקל משירותי "שמירה" שנתנה לקבלנים. האחים, שיוצגו על ידי עו"ד יואב ציוני, הגיעו לפני שנה להסדר טיעון עם המדינה, והורשעו בעבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות והתחמקות ממס, הונאה ומקרה אחד של איומים, שיוחס רק לאחד מהאחים (האישום העיקרי שבוטל בעסקה היה חברות בארגון פשיעה). על האחים נגזרו עונשי מאסר של שלוש וארבע שנים. הם עירערו על חומרת העונש, אך לפני חודשיים דחה בית המשפט העליון את הערעור.

לפי כתב אישום המתוקן (שבעובדות המופיעות בו הודו הנאשמים) נתנה מור ביטחון אזרחי שירותי שמירה במאות אתרי בנייה, על אף שכלל לא היה לה רישיון לעסוק בשמירה, בשל העבר הפלילי של בעליה. בין הערים שבהן פעלה החברה: ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, אשדוד, חולון, בת ים, מודיעין ורחובות. בכל אזור הוצב "ראיס" (כך על פי כתב האישום), מנהל אזור שמתחתיו פועלים בני משפחתו ופעילי שטח נוספים. הכסף שקיבלו מחברות הבנייה התחלק בין החברה לבין אותם ראיסים. הרווחים עברו במעטפות במזומן, מבלי לדווח לרשויות המס - על פי כתב האישום, כל ראיס קיבל בין מיליון ל-6 מיליון שקל. לפי כתב האישום, בחלק מהמקרים הראיסים או פעילי השטח הבהירו לקבלנים כי רק להם מותר להציב שומרים, תוך איום מפורש או מסווה כי אם לא ישכרו את שירותיהם, ייגרמו נזקים לאתר הבנייה, לציוד שבו, לכלי הרכב ולכלי העבודה שבאתר. כשקבלנים לא היו מעוניינים לשכור את שירותיהם או ביקשו שמירה חלקית בלבד, גורמים הקשורים לאחים אבו מור מימשו את האיומים.

בכתב האישום מפורט אירוע הנוגע לאזורים, אחת מחברות הבנייה הגדולות במדינה. באפריל 2013 שכרה אזורים את שירותי מור ביטחון אזרחי באתר הבנייה של החברה ברחובות. אזורים שילמה כ-2,000 שקל בחודש עבור מה שהוגדר "סיור". בסוף אפריל אותה השנה אירעה פריצה במשרדי אזורים באתר ונגנב רכוש בשווי של 100 אלף שקל. כעבור ימים אחדים פנתה מנהלת המכירות של אזורים במקום למג'די אבו מור, הנאשם המרכזי בתיק, וביקשה שהרכוש הגנוב יוחזר. אבו מור הסביר לה שהוא מקבל סכום נמוך מדי לשמירה באתר שלהם, והיא הסכימה להעלות את דמי השמירה ל-4,500 שקל בחודש, בתנאי שאבו מור יחזיר לה את הרכוש הגנוב. הרכוש הוחזר עוד באותו יום, מלבד מכונת הקפה שנגנבה. מנהלת המכירות נאלצה לערוך משא ומתן נוסף, והבטיחה שהסיכום לגבי העלאת דמי השמירה יעוגן בכתב, כתוספת להסכם שבין אזורים לבין חברת השמירה. רק לאחר שהדבר קרה, קיבלה מנהלת המכירות את מכונת הקפה בחזרה. אבו מור הורשע בגין התנהלות זאת גם בעבירה של איומים.

המשטרה מסרה בתגובה: "סוגיית הבטחון האישי מצויה בקדמת סדר העדיפויות של משטרת ישראל ובכלל זה בכל הנוגע לעבירות סחיטה. עשרות פרשיות, מעצרים, כתבי אישום והרשעות בתחום זה בשנים האחרונות הם הראיה לכך. המשטרה פועלת באופן נחוש ומקצועי לחשיפת עבירות אלה ולאיסוף ראיות נגד עבריינים בתחום, וקוראת לכל קורבן עבירה ומי שנחשף לחשד לביצועה להתלונן ולאפשר למשטרה לטפל בנושא כנדרש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#