מה היה קורה אם האף שלנו היה מתארך כשהיינו משקרים? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה היה קורה אם האף שלנו היה מתארך כשהיינו משקרים?

לאן היינו מגיעים בלי היכולת לשקר והאם העידן הדיגיטלי יגרום לנו להפסיק להונות את הסביבה ולרמות רק את עצמנו?

5תגובות

דנדי, שימפנזה קטן ממדים מגן החיות בארנהם שבהולנד, הוא תחמן לא קטן. בוקר אחד, הזואולוג פראנס דה ואל ("Chimpanzee politics") וחבריו הטמינו במחבוא במתחם השימפנזים חופן אשכוליות. הקופים הנרגשים עקבו אחר החוקרים מהכלובים שלהם, ומיד כשניתנה להם האפשרות יצאו אחוזי טירוף לחפש את הפירות המתוקים.

דנדי היה אחד הקופים שהשתתפו בחיפוש. בדומה לחבריו, גם הוא לא הצליח למצוא את הפירות במהלך החיפוש הקבוצתי. כמו רבים מהם, הוא עבר ליד המקום, ולא עצר או השתהה כדי לחפש בו. מאוחר יותר קרה משהו שהפתיע את החוקרים. באותו אחר הצהריים, כשהקופים שכבו לנמנם, דנדי נעמד על רגליו והלך ישירות לנקודת המחבוא. הוא חפר באדמה ללא היסוס, מצא את הפירות - וטרף אותם לבדו בהנאה.

הביטחון הגמור שהפגין דנדי בהליכתו אל מקום המחבוא, מלמד כי הוא ידע גם קודם לכן היכן הוטמנו האשכוליות. ובכל זאת, בשעת החיפוש הקבוצתי הוא התנהג כאילו הוא מחפש ואינו מוצא. כקוף קטן וחלש, דנדי ידע שאילו היה חושף את המיקום בפני חבריו, הוא לא היה מצליח לשים את ידו על האשכוליות. במלים אחרות, דנדי פיצה על חוסר הכוח הפיזי שלו באינטליגנציה גבוהה וביכולת רמאות מושלמת.

שתי הסגולות של דנדי קשורות קשר הדוק, שכן קיימת התאמה בין כישורי הרמאות לבין גודל המוח. שני חוקרים מסקוטלנד, ריצ'רד ביירן ונדיה קורפ, ניתחו מגוון תצפיות על התנהגות הכרוכה בשקר ב–18 מינים של קופים בטבע, ומצאו כי יש קשר ישיר בין תדירות השימוש בטקטיקות מטעות ובמניפולציה חברתית של המין - לבין הגודל של המוח שלו. ככל שהמין יודע לשקר טוב יותר, כך המוח שלו (או ליתר דיוק, קליפת המוח החדשה, הקרויה נאו־קורטקס, ואחראית על המופשט) גדול יותר. שימפנזים כמו דנדי, יחד עם הבבונים והאורנגאוטנים, משקרים יותר מהלמורים והגלגויים, שהם ערמומיים הרבה פחות. בעוד שהאדם הוא כנראה השקרן המוצלח ביותר.

לא רק זאת, מתברר שבאמצעות גודל המוח ניתן לנבא גם את גודל הקבוצה החברתית של הקוף או של האדם. יש בכך היגיון: ככל שהקבוצה גדולה יותר, אנו נדרשים לזכור יותר, לדעת מי עשה מה ולמי, ולעקוב אחר ההיררכיות והנאמנויות שבין הפרטים בקבוצה כדי לשרוד ולהצליח.

רויטרס

בספר "כמה חברים צריך אדם אחד?" ("How Many Friends Does One Person Need") קובע האנתרופולוג והביולוג האבולוציוני, פרופ' רובין דנבר, כי בני האדם יכולים לצלוח 150 קשרים חברתיים בלתי אמצעיים, שהם קבועים ובעלי משמעות. יותר מכך - הם פשוט יתקשו להכיל. לפיכך, אין זה מפתיע שדנבר מצא גם כי כפרים בימי הביניים מנו 150 תושבים, ומחקרים ארגוניים גילו שעסקים מגיעים ליעילות מקסימלית כשהם מונים 150 עובדים.

השקר הראשון שלי

העיתונאי איאן לסלי מסביר בספרו המרתק "שקרנים מלידה", כי הנפח המרשים של המוח שלנו הוא תוצאה של התפתחות החיים החברתיים — זיהוי פרצופים, קשירת קשרים, יצירת אמון, דיבור - ובעיקר דמיון של תרחישים חברתיים עתידיים והיערכות לקראתם. היכולת לשקר היא חלק משמעותי בתוך אותה מערכת של יכולות חברתיות.

בהתאם, התפתחות השקר היא גם אבן דרך בהתפתחות הקוגניטיבית של ילדים וביכולת שלהם להגיע לעצמאות. החוקרים הקנדיים ויקטוריה טלוור וקנג לי עוסקים כבר כ–20 שנה, ביחד ובנפרד, בחקר שקרים אצל ילדים וביכולתם לשקר בצורה משכנעת. אחד המחקרים שלהם משחזר ניסוי בשם "ההתנגדות לפיתוי", שבו הילדים מתבקשים לשבת עם הגב לחוקרים ולנחש את זהותם של צעצועים לפי הצליל שמופק מהם. הצעצועים הם פופולריים וקלים מאוד לזיהוי, כמו בובת גודזילה, בובת באז שנות אור מהסרט "צעצוע של סיפור" או בובה של אלמו מ"רחוב סומסום". ואולם לאחר שני זיהויים, החוקר נקרא אל מחוץ לחדר. כשהוא יוצא, הוא אומר לילד שהצעצוע האחרון נשאר על השולחן - אך מבקש ממנו לא להציץ.

בשל הסקרנות והקושי של הילדים לעמוד בפיתוי, רוב הילדים (82%) נוטים להציץ. מחציתם עושים זאת מהר מאוד — בתוך שש שניות. כשהחוקר חוזר, הוא אומר לילדים שעליהם לספר את האמת, ושואל אם הציצו. יותר ממחציתם (64%) משיבים שלא — ומצליחים לזהות באורח פלא את הצעצוע השלישי — בובת ברני הדינוזאור — לפי צליל שכלל אינו קשור בה.

מתוך סרטון Mash Medics

החוקרים מצאו כי ילדים בני שלוש יודעים לספק הצהרה כוזבת ולומר "לא הצצתי", אבל כשהם נשאלים כיצד ידעו לזהות את הדמות, הם חושפים את עצמם בקלות. הם מספרים ש"ראו סגול" או אומרים כי "זה היה נראה כמו ברני". לקראת גיל 4, הם מצליחים לספק הסברים מניחים את הדעת, כמו "לאחותי יש את הווידאו הזה, ושמעתי את המוזיקה כשצפיתי בו". ככל שהם גדלים, הם יודעים לשקר באופן מתוחכם יותר ולספק סיפורים עקביים עם השקר שלהם.

השקר המתוחכם הראשון מלמד כי הילד מבין שלבני אדם אחרים יש דעות ומחשבות משלהם, ושניתן לשלוט עליהם. מי שלוקה בהבנה הזאת — למשל, ילדים אוטיסטים — הוא גם שקרן גרוע מאוד.

ואם כבר מדברים על אוטיזם, לסלי מדגיש כי חוסר היכולת לשקר יכול ליצור גם בעיות של טקט. "אוטיסט עשוי לומר לכם שהחולצה שלכם דוחה אותו", מצטט לסלי את הפסיכולוג ההתפתחותי סיימון ברון כהן. "הוא לא מתכוון להעליב. אף שבמרוצת השנים האוטיסטים משפרים את יכולתם לקרוא בני אדם אחרים, גם בהיותם בוגרים יש להם פרספקטיבה שונה מאוד על החיים".

סטודנטית לתואר שני עם תסמונת אספרגר מצוטטת בספר כשהיא אומרת למרצה שלה: "רק עכשיו גיליתי שאנשים לא תמיד אומרים את מה שהם מתכוונים. אז איך אפשר להאמין למה שאומרים לי?" — תגלית שילדים רגילים מגלים בגיל ארבע, בעת שהם משחקים עם ילדים אחרים.

אמנות ופסטיבל שקרים

השקר הוא חלק מטבע האדם, אך גם המלחמה בו היא טבעית ועתיקה. סיפורים ואגדות רבות ניסו מאז ומעולם לחנך ילדים לומר תמיד אמת. הידוע ביותר הוא כמובן סיפורו של פינוקיו — ילד העץ, שבכל פעם שהוא אומר דבר שקר, אפו מתארך.

הניסיון לדמיין את חיינו בלי היכולת לשקר, אם נניח שאפנו היה באמת מתארך בעת אמירת שקר, הוא כמעט בלתי־אפשרי. "אפילו אלוהים משקר", אומר פרופ' דן אריאלי, מחבר הספר "האמת על האמת". "כשאלוהים הודיע לשרה שהיא תלד בן, היא צחקה ושאלה איך תוכל ללדת כשאברהם כל כך זקן; אבל כשאלוהים פנה לבשר זאת לאברהם, הוא אמר לו ששרה שאלה איך תוכל להביא ילדים לעולם בגילה המופלג. חכמי הדת תהו איך ייתכן שאלוהים משקר — והגיעו למסקנה שזה בסדר לשקר עבור שלום בית", אומר אריאלי.

אריאלי מספר בהרצאותיו על ניסוי שבו הפגישו בין שני אנשים זרים ונתנו להם לשוחח זה עם זה במשך עשר דקות. בתום השיחה הפרידו אותם לחדרים שונים, ושאלו אותם אם סיפרו שקרים בשיחה. כמעט כולם אמרו שלא. בשלב זה, החוקרים שלפו הקלטה של השיחה, והציגו אותה משפט אחר משפט. הממצאים מסעירים, ומראים כי אנשים משקרים בממוצע בין פעמיים לשלוש פעמים בשיחת היכרות קצרה של עשר דקות. מתברר כי אנחנו משקרים הרבה ובתכיפות גבוהה, כדי להיות מנומסים.

ואולם השקר לא מהווה רק בסיס לתקשורת נעימה ומנומסת — אלא גם מקור עונג. בספר המדע הבדיוני "אמבסיטאון" ("Embassytown") של הסופר צ'יינה מייוויל, מסופר על חייזרים שאינם יכולים לשקר. כדי לעשות זאת, הם משתמשים בבני אדם ומקיימים "פסטיבל שקרים". כשהם שומעים שקרים, הם נכנסים לאקסטזה. הדבר מרגש אותם ומפחיד אותם בעת ובעונה אחת.

"השקר הוא לא רק מקור לפחד ורגשות אשם — הוא גם מקור הנאה עצום", אומר ד"ר גיא בקר, קרימינולוג קליני מהמרכז האקדמי עמק יזרעאל. "בלעדיו, שום אמנות לא היתה יכולה להתקיים. ספרות ומשחק הם מסגרות שקרים מוסכמות".

מתוך הסרט פינוקיו

אם זה כל כך יעיל ומהנה, איך בכל זאת אנחנו לא משקרים כל הזמן?

בקר: "החברה האנושית מתאפיינת בשיתוף פעולה. אפשר לשקר במסגרת אינטראקציה חברתית אחת, אבל אם נחזור ונשקר שוב ושוב זה כבר לא ישתלם, מכיוון שהצד השני לא יאמין. פסיכופתים, שמשקרים להנאתם, לא משחקים לפי הכללים, אך הם קבוצה מצומצמת מאוד באוכלוסייה. חברה לא יכולה להתקיים אם כולם יהיו כאלה".

השקרים הכרחיים לדמוקרטיה

גם דמוקרטיה לא היתה יכולה להתקיים ללא שקרים — קובע פרופ' ג'ון מירשהיימר, מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת שיקגו, שבחן שקרים של מנהיגים פוליטיים ביחסים בינלאומיים, וקבע כי מנהיגים במדינות דמוקרטיות מערביות נוטים לשקר לאזרחים שלהם לעתים קרובות יותר ממה שהם משקרים זה לזה, ויותר מאשר מנהיגים במשטר טוטליטרי. בשיטה הדמוקרטית, שבה כל פעולה מצריכה גיוס מהיר של דעת קהל, המנהיגים נאלצים להשתמש במניפולציות ולשקר.

שקרים בין מדינות, כמו הסתרת היקף הגירעונות התקציביים של יוון כדי לזכות בכניסה לאיחוד האירופי, הם מעטים — ומעטים עוד יותר הם שקרים שעובדים ומצליחים להטעות את הקהילה הבינלאומית, שכן מדינות מפקפקות זו בזו, בעיקר בסוגיות ביטחוניות. ואולם שקרים מבית נפוצים הרבה יותר, שכן אזרחים נוטים להאמין למנהיגים שלהם. כשמנהיגים במדינות דמוקרטיות אינם מאמינים שיצליחו לשכנע את הציבור בדבר איומים שהם צופים, הם משיגים את התמיכה באמצעות שקר וזריעת פחד.

כדוגמה, מירשהיימר מציין את ממשל בוש, שרימה בדבר קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, ולגבי הקשר בין סאדאם חוסיין לפיגועי 11 בספטמבר. שקר מסוג אחר הוא מה שמירשהיימר מכנה "שקר אצילי", שנועד לחפות על אסטרטגיה חכמה אך שנויה במחלוקת. דוגמה לשקר כזה, לדבריו, היא הבחירה של נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי להסתיר מהאמריקאים את הבטחתו למנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לפנות את בסיסי הטילים האמריקאים מטורקיה במסגרת פתרון משבר הטילים בקובה — מה שמנע מלחמת מעצמות. נוסף על כך, יש מיתוסים לאומיים — שהם שקרים שתורמים לעיצוב הזהות והסולידריות של המדינה.

אחד המיתוסים השקריים המסופרים ביותר הוא ככל הנראה "החלום האמריקאי". זהו חלום המבוסס במידה רבה על הונאה עצמית — ולפיה כל אחד יכול ליהנות מהצלחה ושגשוג כלכלי בעזרת מאמץ ועבודה קשה. מחקר שערכו סטיב לונן ואחרים עשוי להסביר עד כמה המיתוס הזה הכרחי כדי לשמור על היציבות בחברה לא שוויונית. המחקר, שפורסם במגזין "Psychological Science" ב–2011, מצא קשר מובהק בין הונאה עצמית של יחידים לבין פערי המעמדות במדינה שבה הם חיים. יותר מ–1,500 סטודנטים ממדינות שונות התבקשו לדרג את תכונותיהם השונות ביחס לסטודנטים אחרים בסולם של 1–7, כשהממוצע הוא 4. הם נשאלו עד כמה הם חרוצים ביחס לממוצע, רגישים, מגלים פתיחות לרעיונות חדשים ועוד. הדירוגים הושוו לדירוג הפערים החברתיים לפי מדד ג'יני, הבוחן את מידת האי־שוויון בחלוקת ההכנסות בין התושבים במדינות שונות.

כל בני האדם מטבעם מעריכים את עצמם הערכת יתר — אך התוצאות של המחקר הראו שככל שהפערים החברתיים במדינה גדולים יותר, האזרחים שלה תופשים את עצמם כטובים הרבה יותר מהממוצע. במדינות כמו יפן וגרמניה, שבהן האי־שוויון קטן והפערים בין העשירים לעניים מתונים יחסית, גם ההערכות של הסטודנטים היו מתונות באופן יחסי וקרובות יותר לממוצע. ואולם במדינות כמו ארה"ב ופרו (ובוודאי גם בישראל, אף שלא נבחנה בניסוי), שבהן יש פערים עצומים בין העשירים למעמד הביניים ובין מעמד הביניים לעניים, רובם המוחלט של הנשאלים העריך את עצמו במידה רבה הרבה יותר.

במדינות האלה, נראה כי אנשים מורגלים להוליך עצמם שולל. מרביתם בוודאי צפויים להתאכזב, אך בודדים מהם עשויים להפוך לסטיב ג'ובס, דייגו מראדונה, עמוס עוז או דב מורן — כך שלהונאה עצמית יש פן חיובי.

השקרים של העתיד

"בהיעדר הונאה עצמית קשה מאוד להתקדם בחיים", חורץ פרופ' ראובן גור, מומחה בנוירופסיכולוגיה וביישומי הדמיה בחקר המוח וההתנהגות מאוניברסיטת פנסילווניה, החוקר את תופעת ההונאה העצמית מאז שנות ה–70.

"ניסוי שעשתה עמיתה שלי, לין אברמסון, הציע לאנשים לזרוק חצים ולקלוע למטרה. אחרי כל זריקה שאלו אותם כמה נקודות הם חושבים שיקבלו בזריקה הבאה. רוב האנשים העריכו שהזריקה הבאה תהיה מוצלחת הרבה יותר ממה שהיתה בפועל. ואולם היה דבר אחד שאיפיין את אלה שדייקו בניבוי שלהם — והוא שכולם היו מדוכאים קלינית. דיוק בתפישת המציאות הוא מתכון לדיכאון. בני אדם מוכרחים לראות את העולם דרך משקפיים ורודים כדי להתקיים".

אבל איך הונאה עצמית יכולה להיחשב לשקר?

גור: "המחשבה שהמודעות העצמית שלנו היא מלאה, ושאנחנו יודעים כל דבר שאנחנו רוצים, היא מורשת של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אבל היא לא תופסת במציאות. במחקר שעשינו הראינו כי אף שאת מאמינה במשהו שאינו נכון, חלק אחר במערכת העצבים שלך מגיב לאמת.

"כיום זה כבר לא נחשב לדבר גדול, אבל בשנות ה–70, למעט פסיכואנליטיקאים, רוב הפסיכולוגים לא האמינו שיש תת־מודע. אנחנו משקרים לעצמנו כל הזמן, וזה חשוב — כי אם לא היינו משקרים, לא היינו מעזים לעשות דברים. רואים את זה הרבה בספורט: ספורטאים טובים יותר הם אלה שיודעים לשקר לעצמם בצורה טובה יותר. הונאה עצמית מביאה להישגים".

כל החוקרים שעמם שוחחנו התקשו לדמיין מצב שבו החברה שלנו היתה מתקיימת ללא היכולת לשקר. "ללא שקר לא היינו יכולים להיות אנושיים", מסכם בקר, אך מוסיף תחזית מעניינת, שלפיה השקר אמנם לא ייעלם — אבל ישנה את צורתו בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים: "כבר כיום קשה לנו יותר לשקר לגבי עובדות. הכל מוקלט, מתועד וניתן לבדיקה. יש פייסבוק, טוויטר, ויקיליקס — ו'צל דיגיטלי', שמלווה אותנו לכל מקום.

"בתחילת הדרך, העולם הדיגיטלי היה זירה פרוצה של שקרים ומרמה, וכתגובה נוצר צורך במה שנקרא 'עיגון' — ניסיון ליצור חיבור של התקשורת האינטרנטית למציאות באמצעות כמות גדולה של מידע מוצלב ומאומת. לדוגמה, בעבר לאנשים היו שמות משתמש שהיו שקר פנימי או חיצוני כלשהו, שדרכו הם רצו להציג את עצמם. כיום, רוב אתרי המדיה החברתית דורשים שימוש בשם אמיתי.

"זו מציאות שמשתנה בקצב מהיר מאוד", מוסיף בקר. "פעם שינוי היה לוקח דור. אנשים שגדלו ועדיין פעילים ברשת החברתית עוד לא הסתגלו לעיקרון הזה. הם מופתעים מאוד כשהם נכשלים במסירת שקר. אנחנו נעים לקראת עולם שבו השקרים יהיו שונים — ויופנו פנימה, לרגש. בעיקר שקרים עצמיים או שקרים קלים, שאנו אומרים לאחרים כמחווה של טקט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#