מה היה קורה אם היתה לנו משמעת עצמית? שיחה עם פרופ' דן אריאלי - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה היה קורה אם היתה לנו משמעת עצמית? שיחה עם פרופ' דן אריאלי

ערב ראש השנה הוא בדרך כלל גם המועד שבו אנו מבטיחים לעצמנו הבטחות: השנה נעשה כושר, נפסיק לעשן, נתחיל לחסוך, נעשה דיאטה ■ יש רק בעיה אחת קטנה בדרך: אין לנו משמעת עצמית ■ איך אפשר להתגבר על הפגם האנושי הזה?

69תגובות

את הסרטון הקליט "כל כך הרבה דרכים מטופשות למות" ראו כבר קרוב ל-11 מיליון איש, ונעשו לו עשרות גרסאות כיסוי. להצלחה המפתיעה הזו אחראית הנהלת הרכבת התחתית האוסטרלית, שרצתה להזהיר אנשים מפני פגיעה בתחנות. בין הדרכים המטופשות למות מוזכרות דגדוג דב גריזלי ותקיעת סכין לתוך הטוסטר - אבל גם עמידה על קצה רציף הרכבת שנייה לפני שהיא מגיעה.

מה היה אילו היתה לנו משמעת עצמית

לפרופ' דן אריאלי, מומחה לכלכלה התנהגותית ומחבר רב־המכר "לא רציונלי ולא במקרה", יש כמה הצעות נוספות לדרכים טיפשיות מאוד למות. למשל, דרך אחת המוכרת לכולנו - לנהוג ולסמס בו זמנית. "אפשר להבין מוות במלחמה או מתוך איזה כוח עליון, אבל למות מסמס פירושו מוות מכישלון בשליטה עצמית", הוא אומר, ומיד מסייג כי "שליטה עצמית חזקה היא רעיון מצוין, אבל עלינו להיות סלחניים יותר כלפי עצמנו, שהרי העולם נלחם בנו כמעט בכל רגע.

"אנחנו הולכים ברחוב, וכל בית קפה רוצה שנקנה קרואסון. אנחנו מחזיקים טלפון חכם, וכל אפליקציה קוראת לנו להשתמש בה. אנחנו, בני האנוש, נאבקים כל הזמן בסביבה מלאת פיתויים. הסביבה הקפיטליסטית פירושה מלחמה מתמשכת ביני - האדם שמחזיק בארנק, בקשב, בבריאות, בזמן - לבין כל אלה שרוצים אותם. הסביבה, כמו שאנחנו יודעים מאחד מעקרונות הבסיס של כלכלה התנהגותית, משנה אותנו - ומקשה עלינו שלא להתפתות. "בצורה הזאת", ממשיך אריאלי, "רמת השליטה העצמית שלנו נעשית ירודה במיוחד, כשכל יום אנחנו מסמסים בנהיגה, אוכלים דברים לא בריאים והורגים את עצמנו עוד קצת".

נשמע פסימי.

"אבל יש גם בשורה טובה", אומר אריאלי. "אחת השאלות שכדאי לשאול היא איפה נמצא חופש הבחירה האנושי. חופש הבחירה אינו נמצא בדרך שבה אנו מתנהלים בסביבה מסוימת, אלא בבחירת הסביבה שבתוכה אנו מתנהלים. ראש העיר הקודם של ניו יורק, מייקל בלומברג, ניסה להעביר חוק שלא יאפשר למכור בקבוקים גדולים של משקה מוגז - רק בקבוקים קטנים - כדי לשמור על בריאות טובה יותר. המטרה אינה לשנות התנהגות אנושית, אלא להשפיע על הסביבה שבתוכה אנו פועלים".

כלומר, במקום לפתח שליטה עצמית, שזה קשה מאוד, צריך לשנות את הסביבה. זה גם קשה, לא?

"קשה, אבל אפשרי - אם יוצרים התערבות קלה שמשנה את כללי המשחק המוכרים. כלכלה התנהגותית היא תחום שלם שחושב איך אפשר ליצור התערבויות קלות שמשנות באופן דרמטי את הסביבה שבה אנו פועלים".

תן דוגמה.

פרופ' דן אריאלי
מרטין לנגמן

"אני אתן דוגמה אישית מאוד. לפני כשנה וחצי דיברתי עם בת דודתי, יעל מלמד (שערכה את הסרט הדוקומנטרי של אריאלי "כל האמת על שקרים"; טח"ס), על שיפור הבריאות שלנו. הסכמנו ששנינו רוצים להיות פעילים יותר מבחינה פיזית, וגם לאכול פחות. אני רצתי קצת בעבר והיא עשתה קצת יותר ספורט, אבל שנינו לא הקדשנו לכך מספיק זמן. אם היתה לי מספיק שליטה עצמית, זה היה מצוין - אבל אין לי, וגם לה אין. חשבנו איך נגרום לעצמנו להחליט - והפעם לעמוד בהחלטה. העיקרון הראשון, אם כך, היה הכרה בעובדה שהיא ואני זקוקים לעזרה. הפתרון כלל התערבות קלה בסביבה שבתוכה אנחנו פועלים".

איך נראתה ההתערבות?

"כתבנו חוזה. ממש כתבנו פיזית. החוזה כלל את העיקרון השני: החוקים צריכים להיות ברורים. מכל המחקרים על רמאות אנחנו יודעים שאם החוקים לא ברורים - קל הרבה יותר לעגל פינות.

"קבענו ששלוש פעמים בשבוע צריך לרוץ חצי שעה או ללכת שעה; יוגה נחשבת כמו הליכה, אבל פילטיס כמו ריצה, וגם ללכת לחדר כושר ולהרים משקולות שווה לריצה. קבענו גם שדברים מתוקים אוכלים רק בסוף השבוע.

"בנוסף, קבענו שכל שינוי בחוזה דורש הסכמה מראש. בהמשך, למשל, החלטנו ששוקולד מריר אפשר לאכול גם באמצע השבוע. לא חשבנו שזה נורא לתהליך - הרי אנחנו לא רוצים לסבול. בהמשך הבנו שיש גם יוצאי דופן. למשל, ביום ההולדת מותר לאכול דברים מתוקים גם אם הוא לא חל בסוף השבוע. החוק הכי חשוב היה חוק הדיווח: אחת לשבוע היינו מדווחים זה לזה אם עמדנו בחוקים - והפרה שלהם, כך החלטנו, תגרור עונש".

וזה עבד?

"אני מודה שזה לא היה פשוט. אני, למשל, טס הרבה. אני מגיע למלון מותש לגמרי, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה ללכת לחדר כושר במלון או לצאת לרוץ. אבל גיליתי שהחוזה, ובעיקר הדיווח ליעל, עוזרים לי מאוד. היה לי כל כך לא נעים לדווח לה על כישלון, שפשוט נעלתי את נעלי ההתעמלות. אחרי שעשיתי את זה, נעשה לי קל יותר, ויצאתי לרוץ.

"עם זאת, היו גם הפרות שגררו עונשים יצירתיים מאוד. אני למשל, קיבלתי עונש לעשות שיעורי פילטיס, שכוללים גם הקשבה להיסטוריה של התחום — מה שהיה פשוט נורא, גם פיזית וגם מנטלית. חשוב מאוד לא לסלוח כשאתה מחויב לחוזה כזה, אפילו לא פעם אחת, כי זה פותח פרצה ואז מפסיקים להתייחס לזה ברצינות".

ונדרשים הרבה עונשים?

"בסך הכל לא נדרשו יותר מדי עונשים, כי האי־נעימות של הדיווח עבדה טוב יותר. והנה ההפתעה: אחרי שנה של פעילות על פי החוזה היינו בטוחים שעקרונות החיים האלה נהפכו להרגל. אז זהו, שלא. הפסקנו את החוזה, אבל מהר מאוד הבנו שאי־אפשר בלעדיו - והשבנו אותו לחיינו, עד היום".

ויש סיכוי שאי פעם זה כן ייהפך להרגל, ולא תזדקק עוד לחוזה?

"בסגנון החיים שלי, הסיכוי נמוך. אם היו לי חיים מסודרים, אולי הייתי מוצא את הזמן. החוזה גם מחייב תכנון מראש - היום אני צריך לרוץ, כי מחר אני במטוס".

אז מה בעצם עובד כאן?

"הכל ביחד, אבל בעיקר הדיווח והחשיבה על האדם השני".

צריך לחתום חוזה עם אדם שלא נעים לך להודות בכישלון מולו?

"בהחלט. בן או בת זוג, למשל, הם לא בהכרח האדם הזה".

ומה התוצאות של הניסוי?

"רזיתי קצת, אני מרגיש הרבה יותר בכושר וכיום אני נהנה מהריצה. ברור לי שלא הייתי מצליח לעשות את זה לבד. לו כולנו היינו נהנים מרמה גבוהה של שליטה עצמי אז היינו, בין היתר, רזים ושריריים. הסביבה, שלוקחת מאתנו זמן ומשאבים, רק מקשה. החוזה עוזר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#