"חולים של רופאים נחמדים מחלימים מהר יותר" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"חולים של רופאים נחמדים מחלימים מהר יותר"

גם תחת עומס רב אפשר למצוא זמן לחייך לפציינט ■ לא צריך לקבל ללימודי רפואה אדם שאין לו יכולות אמפתיות ■ אני לא נותן קביעות לרופאים צעירים שבשמם נקשרו חיכוכים עם פציינטים ■ פרופ' יונתן הלוי, מנהל המרכז הרפואי שערי צדק על חשיבותה של הנחמדות בחיינו

21תגובות

פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק, למה אנשים רבים כמעט מופתעים כשהם נתקלים ברופא נחמד?

"אנשים חיים בהרגשה שרובנו מתנשאים ולא מתחשבים מספיק, והטענה שלי היא שאנחנו בעיצומו של תהליך שינוי קיצוני ושעברנו מזמן לעידן האוטונומיסטי. העידן שבו מנהל מחלקה בביקור רופאים מסיט את הפרגוד ואומר אין כניסה למשפחות - הולך ועובר מהעולם. אני כבר לפני 20 שנה הזמנתי משפחות להשתתף בביקור, לשבת ליד הפציינט, בהסכמתו כמובן, אם הוא רוצה. זה מקל עליו, מוריד חרדות, מוסיף אינפורמציה לרופא, וזה הולך ומתפשט.

אמיל סלמן

"זה מתחיל מתהליך קבלת סטודנטים לרפואה, ששם היום דגש אדיר על האישיות של המועמד. יש בעיות קשות מאוד כי קשה לנבא מי יהיה הרופא האמפתי, אבל מושקע בזה מאמץ גדול. כשאני הייתי מועמד לבית ספר לרפואה בדקו ציוני בגרות ופסיכומטרי - וגמרנו. יכולת להיות עם תקשורת בינאישית אפסית - וזה לא היה משנה לאיש. גם היום מסתננים לבתי הספר לרפואה סטודנטים אנטיפתיים, אבל הרבה פחות מבעבר. אני מראיין מועמדים בבאר שבע, ובמהלך הראיון צריך לאמוד אינטגריטי, כישורי תקשורת, נחישות ובעיקר את צורת התקשורת הבינאישית. אנחנו מביאים בחשבון שלראיון הזה אנשים מתכוננים הרבה ויודעים מה אחרים נשאלו בעבר, אבל אני מאמין ששני מראיינים מנוסים יכולים לחשוף בעיות בתקשורת בינאישית בראיון של שעה.

למה בעצם כל כך חשוב שתהיו אמפתיים, חוץ מהתחושה הטובה שזה נותן?

"כי מטופלים של רופא אמפתי יחלימו מהר יותר. חד משמעית. כל חולה שעובר את מפתן דלת בית החולים או המרפאה נמצא בחרדה בלתי נסבלת. האמפתיה הופכת את המצב הזה לתקווה, והשראת תקווה ממלאת חלק בתהליך הריפוי".

זו תחושת בטן שלך או עובדה מדעית?

"זה הוכח במחקרים שונים. למשל, יש מחקר מפורסם שבו לקחו 20 אלף חולי סוכרת סוג 1 ו-2 המטופלים על ידי 242 רופאי משפחה שונים, ומדדו את מידת האמפתיה של כל אחד מהרופאים, באמצעות מדד מיוחד לאמפתיה שפותח בבית ספר לרפואה בפילדלפיה. המחקר הוכיח שיש מתאם ברור ומובהק בין מידת האמפתיה של הרופא - לבין הסיכוי שהחולה לא יפתח סיבוכים מסכני חיים של סוכרת. מבחינת הטיפול עצמו אין הבדל: זה אותו אינסולין, אותן תרופות ואותו ידע. ההבדל הוא רק במשתנה האמפתיה: אצל הרופא האמפתי חולה הסוכרת היה מאוזן יותר".

איך אפשר להסביר את זה?

"מידת איזון הסוכר היא פונקציה של אינסולין, של דיאטה - אבל גם של אופי ההסברים, היחס, הקשר שפיתחת עם הרופא שלך והרצון שלך להשביע את רצונו בביקור הבא. גם מידת ההקפדה על תזונה מתאימה מושפעת מטיב ההסבר, היקפו, וממה שנלווה להסבר - כמו רופא שמחייך, כמה הוא מוכן לשמוע אותי ולהקשיב לגחמות שלי - זה הכל חלק מהאמפתיה. חוסר אמפתיה זה לתת הוראות כתובות, מה מותר ומה אסור. יש עוד מחקרים רבים שמוכיחים פעם אחר פעם שתוצאות בריאות בשלל מחלות תלויות במידה מסוימת ביחסי מטפל־מטופל".

יש הבדל בין נשים לגברים בעניין הזה של אמפתיה?

"הבדל מובהק. רופאות עולות על רופאים במובן הזה. באחד המחקרים צילמו במצלמה נסתרת אינטראקציות בין רופאים למטופלים, וראו שרופאות סבלניות יותר ומנהלות אינטראקציה ארוכה יותר עם החולים. מלבד זאת, גילו כי רופאות נתבעות ב–30% פחות מרופאים. אז בדקו אם זה לא נובע פשוט מהיותן רופאות טובות יותר, אבל כשהשוו את התוצאות של נשים מול אלה של גברים בבחינות ההתמחות גילו שאין הבדלים בין המינים. המסקנה היא שזה עניין של אישיות. אני באמת מאמין שהחמלה ברפואה לא פחות חשובה מהמצוינות האקדמית".

אם המתמחה לא נחמד - שיילך לבית חולים אחר

אז דאגנו לקבל סטודנטים אמפתיים ורגישים, וללמד אותם על חשיבות האמפתיה. אבל מה אפשר לעשות בשטח, בתכלס, במרפאה ובבית החולים, כדי לחזק את הקשר עם החולים?

"יש היום כבר כמה פרויקטים מעניינים מאוד בתחום הזה. למשל, בית ספר לרפואה במרכז הרפואי הר סיני בניו יורק הנהיגו נוהל שנקרא "Tell Me More", שלפיו בכל הליך קבלה של חולה, בין אם על ידי סטודנט ובין אם על ידי מתמחה, יישאלו באופן מובנה וקבוע שלוש שאלות אישיות שלא קשורות למחלה - כמו, מה עושה אותך שמח, מה חושבים עליך חבריך, מהן החוזקות שלך וכדומה. המטרה כפולה: גם שהמטופל ירגיש שמתייחסים אליו באופן אישיף ולא רק לניתוח שלשמו הוא בא, וגם שהרופא יכיר אותו טוב יותר ויהיה אמפתי וקשוב לצרכיו. זה עורר תגובות מאד חזקות מצד הרופאים שתלו את התשובות שקיבלו על הלוח בחדר אוכל. וכל זה נועד כדי להגשים אמירה ישנה מאוד ברפואה, לפיה "לא פחות חשוב לדעת מיהו האדם שיש לו מחלה, מאשר איזו מחלה יש לו".

אתה מדבר על הדברים היפים האלה, ואני כבר יכולה לדמיין את התגובות של הרבה רופאים. הם יצחקו במרירות ויגידו: אין לנו זמן לעשות את זה, יש לנו כמה דקות למטופל במרפאה, עומס לא אנושי במחלקות ובמיון, איך מצפים שגם נקדיש זמן להתעניין בחולה ולשאול אותו על עצמו?

"אני אענה להם שזה ממש לא תירוץ לחוסר אמפתיה. יש עשרות מחקרים שבהם צילמו אינטראקציות בין רופאים לחולים - חלק מהרופאים ידעו על הצילומים וחלק נעשו במצלמה נסתרת. במקרים שבהם רופאים ידעו שמצלמים אותם היית מצפה שהם יעשו הכל כדי להיות אמפתיים - אבל באותן 7 או 10 דקות אפשר היה לראות הבדלים ברורים בין התנהגות של רופא אמפתי מולד, לעומת האנטיפת המולד. זה נכון שאי אפשר לספק את הפציינט ב-10 דקות כמו שאפשר ב-20 או 30 דקות, אבל זה מתמצה ביכולת להיות אמפתי, ויש כאלו שאין להם אותה. כדי להיות חביב, לחייך, ללחוץ יד של פציינט בחום ואפילו כדי לתת לו הסבר כמו שצריך - לא חייבים הרבה זמן".

איך אתה מסביר את העובדה שלפעמים שתי מחלקות שכנות באותו אגף או באותו בית חולים יכולות להיות כל כך שונות מבחינת היחס לחולים?

"לדעתי הכל תלוי במנהל המחלקה ובתרבות הארגונית שהוא מטמיע במחלקה. בחירתו של מנהל המחלקה תלויה במנהל בית החולים. לכן אני טוען כבר שנים שאם היינו יכולים לאייש את כל המחלקות באנשים שקיבלו ציונים גבוהים באמפתיה - המנהל היה יכול ללכת לישון. אני חושב שאחרי 27 שנה שאני בתפקיד - ברוב המחלקות אצלי בשערי צדק זה כך. כשאנחנו ממנים רופאים בכירים ואחיות בכירות אנחנו מביאים בחשבון מרכיבי אישיות, לא פחות מאשר מקצועיות".

נשמע אוטופי כמעט. זה עומד במבחן המציאות, שבה רופאים נמדדים קודם כל על הביצועים הקליניים שלהם?

"ברור שאנשים הם לא מלאכים. השאיפה שלי היא שכל מנהל מחלקה יהיה 10 מבחינת האישיות, הניהול והמקצועיות - גם כרופא, גם כחוקר וגם כמורה. אלה התכונות שצריכות להיות לקלינאי. ברור שאין אדם כזה, אבל אם למשל הולכת להתפנות משרה של מנהל מחלקה, אז בשיעורי בית שאנחנו עושים על המועמדים אנחנו שמים דגש על אישיות לא פחות מאשר על מקצועיות".

מה זה אומר בפועל? איך שמים את האישיות של הרופא במקום הראשון?

"אנשים מעולים שסיימו התמחות, למשל, לא קיבלו פה קביעות כי התקשורת הבינאישית שלהם לא היתה מספיק טובה. קרה שמנהלי מחלקות לחצו עלי 'תשאיר את הרופא הצעיר הזה', אבל אם נקשרו בשמו אירועים של חיכוכים עם מטופלים, או ששמעתי שהוא לא מסתדר עם עמיתים - אז שיילך למקום אחר. רק ככה אפשר להטמיע תרבות של אמתפיה, כשאדם יודע שהוא לא יקודם אם לא יתקשר עם חולים ועמיתים ויהיה חביב ואמפתי".

ואז, כשהם נכנסים לתוך החיים האמיתיים במחלקות בית החולים או במרפאות של קופות החולים, הם לא לומדים לפעמים מה"רול־מודלס" שלהם - הרופאים הבכירים שגדלו בעידן הפטרנליסטי?

"אנחנו בדור ביניים כרגע - בין האנשים שהם כיום רופאים בני 70 ו-80, שהתחנכו בדור הפטרנליסטי ברפואה, לבין הדור הצעיר. אני באמצע שנות ה-60 לחיי, עוד התחנכתי בעידן שבו רוב המודלים לחיקוי שלי היו כאלה, אבל היום זה שונה. בחור צעיר שנכנס כיום לתחומי הרפואה, נתקל במודלים אחרים. יש לי בן שהתחיל התמחות בהדסה לפני כמה חודשים - הרול-מודל שלו, רופא בשנות ה- 50 לחייו, הוא אדם מדהים".

המחשוב הוא רק תירוץ

אם כל זה כל כך חשוב, למה הרופאים כמעט הפסיקו לגעת בנו, לעשות לנו בדיקות ידניות?

"זה נכון שהבדיקה הגופנית והשימוש בסטטוסקופ הולכים ופוחתים - זה המחיר של ההתפתחויות האדירות בטכנולוגיה הרפואית ובניסיונות ההתייעלות שיש במערכת".

התחושה היא שחלק גדול מהקשר עם הרופא נעשה דרך פענוחים כתובים של בדיקות ומסכי מחשב. מנקודת המבט של החולה, זה די טכנוקרטי.

"נכון, והייתי שמח אם זה לא היה כך. דוגמא לכך היא בדיקות הדם: בכל בתי החולים בארץ יש לוקחי דמים שאינם רופאים. הסיבה היא שהחליטו להוריד מהמתמחה הצעיר את התפקיד המסורתי הזה של פתיחת היום בלקיחת דם. יש לי בבית החולים רופא אחד שסירב לקבל לוקחי דמים, והוא עושה זאת בעצמו. הוא אומר שה'בוקר טוב' והסמול טוק עם החולה כשאתה לוקח לו דם - הם יצירת הקשר".

אז זו הדרך הנכונה להתמודד עם הניכור שהטכנולוגיה יוצרת? אתה צופה שנראה מגמה נגדית של חזרה לבדיקה הגופנית?

"אני בספק, משום שאמצעי האבחון שקיימים היום יעילים הרבה יותר מהבדיקות הגופניות. ב–1973, כשהייתי סטאז'ר בבלינסון והיה מגיע מישהו עם מחלת לב, הייתי מקדיש חמש דקות להאזנה ללבו עם סטטוסקופ, בריכוז גדול, כדי להחליט מאיפה באה האוושה. היום יש מכשיר אקו רגיש יותר מהאוזניים של מוצארט, שקובע בשנייה מה קוטר המסתם. אותו הדבר בבטן - פעם היינו מממששים את הבטן ביסודיות, והיום יש אולטרסאונד שמגדיר מיד את גודל הכבד והטחול.

"לכן קשה לצפות מרופא שיקדיש את הזמן הזה של הבדיקה הגופנית, שקירב מאוד בינו לבין המטופל, לפעולה שיש לה תחליף טכנולוגי טוב בהרבה. מבחינת הקשר עם החולה זה לא אידיאלי, וצודקים החולים שמתלוננים על זה, אבל תחשבי על הסיטואציה הבאה: היום אישה בהריון יושבת מול אולטרסאונדיסט, הוא מעביר את הסקנר על הבטן שלה, זה לוקח 45 דקות, והחוויה כולה מושפעת מהאישיות של הרופא, כמה הוא מרגיע, וכו'. דמייני מצב שבו היא פשוט תניח את הסמארטפון שלה על הבטן ותקבל את התוצאות של סקירת המערכותישירות לנייד. אנחנו רחוקים מזה מרחק קצר מאוד".

אז מה בכל זאת הפתרון - איך שומרים על הקשר בין החולה לרופא בעידן הדיגיטלי?

"המחשוב הרחב של המערכת הוא לפעמים רק תירוץ למרחק שנוצר בין הרופא לחולה. קחי למשל הומאופתים - הם משתמשים היום המון במחשב, אולי אפילו יותר מרופא סטנדרטי. אז למה המטופלים שלהם לא מרגישים ניכור? האמירה שלפיה 'אין לי זמן לדבר עם הפציינט' היא תירוץ. אפשר למשל לחנך את הרופאים לא להקליד את כל המידע בנוכחות הפציינט".

צריך לקשור את הקידום ביחס של הרופא

איך משמרים את הקשר הבינאישי בין חולה לרופא כשהרפואה הופכת לטכנולוגית ומדויקת כל כך, אבל גם מנוכרת? סוגיה זו מעסיקה מאוד את עולם הרפואה, בייחוד סביב השאלה מה יעשו הסמארטפונים לתחום. יש לזה אפילו שם: רפואה דיגיטלית - Wireless Medicine. בסן דייגו לבדה יש 100 חברות שמפתחות אפליקציות המאפשרות לאדם לשים את את הנייד על עצמו ולמדוד מדדים פיזיולוגיים או פתולוגיים באמצעות סנסורים רגישים שיחליפו גם בדיקות דם. האורים והתומים בתחום, פרופ' אריק טופול מקליבלנד קליניק, חוזה שהמגמה הזו תמתן את המחסור החריף ברופאים, כי כל האלגוריתמים האלה יעזרו לרופאים ויחסכו זמן.

הלוי סבור שהתחזית הזו מדויקת, אבל לא מאמין שהדבר ייתר את המגע הבינאישי בין הרופא למטופל. "אני חושב שזה לעולם לא יחליף את הרופא, מכיוון שאין תחליף למגע האנושי", הוא אומר. "זה ישפר את הרפואה, אבל לא ייתר את הרופא".

מה זה יעשה לסמכות של הרופא, שנחשב למעין "יודע כל"?

"ברגע שהמטופל יביא לרופא את כל המידע הבדוק והמדויק - שאריות העידן הפטרנליסטי ברפואה ייעלמו. זה משהו שאנחנו שואפים אליו כבר הרבה זמן - הפציינט יהיה שותף מלא בקבלת ההחלטות, והמלים 'מה הוא מבין' ייעלמו מהעולם. תפקידו של הרופא יהיה לתת לחולה את המידע שיהפוך אותו לשותף מלא, וזה נכון לכל חולה - מחסום תרבות לא יהיה קביל. פציינט שחותם עם אצבע יכול להיות שותף בדיוק כמו פרופסור, בתנאי שיהיה לו רופא אמפתי וסבלני, שיסביר לו את החומר. אין אדם שאי אפשר להסביר לו, בתנאי שכישורי התקשורת של הרופא נכונים ושיש לו את הסבלנות והרצון. לכן האמפתיה לעולם לא תיותר".

אתה מסתובב הרבה בעולם, בעיקר בארה"ב. איך היית מתאר את מידת האמפתיה של הרופא האמריקאי לעומת זו של הישראלי?

"אני מכיר את הרפואה האמריקאית היטב. יש שם הרבה אמפתיה, אבל מהסיבות הלא נכונות. האמפתיה שם קשורה לשיטת תגמול הרופאים - של תשלום לפי פעולה (Fee For Service). כלומר, בארה"ב יש היסטוריה של התייחסות סבלנית וחביבה לחולה, אבל היא לא נובעת מהסיבות ומהמניעים הנכונים. לכן הם נמצאים בסכנה במובן הזה, כי היום יותר ויותר רופאים ומוסדות בריאות אמריקאיים עוברים למודל של משכורת. השאלה היא איך יתייחסו הרופאים האמריקאים לחולה שמולם ברגע שהוא כבר לא יהיה המשלם. אני מקווה שהם לא יתקלקלו".

גם בישראל אנשים מרגישים לפעמים שכשהם הולכים לרופא באופן פרטי הוא פתאום נחמד אליהם יותר ומקדיש להם יותר זמן.

"הרושם של ישראלים באופן כללי הוא שיותר מדי רופאים אינם אמפתיים, וייתכן שהשורשים של זה נעוצים בצורת ההעסקה בישראל ברפואה הציבורית. רוב הרופאים בישראל מקבלים, ויקבלו, את אותו השכר אם יתייחסו לחולים יפה או לא יפה. יש להם קביעות וכמעט בלתי אפשרי לפטר אותם. אולי ככה זה צמח, והיום אנחנו נלחמים בזה - החל מהליך הקבלה לעבודה, דרך חינוך המתמחה, ועד מתן קביעות לרופא. אם כל עובד יידע שהקידום שלו אינו תלוי רק בהישגים המקצועיים, אלא גם בדרך שבה הוא משתלב ומתייחס לאחיות ולחולים - למעט מקרים קיצוניים, זה עשוי להשפיע. היייתי מעדיף שזה יבוא מהרופא, מאישיותו, אבל מתוך הכרה בעובדה שאנשים אינם מלאכים, העדיפות השנייה היא שאנשים פשוט יכריחו את עצמם להיות אדיבים.

אז מה היה קורה אם כל הרופאים היו אמפתיים?

"קודם כל, התדמית של הרופא הישראלי הממוצע בעיני החולה הישראלי הממוצע היתה משתפרת פלאים. אבל גם איכות הטיפול היתה משתפרת. אני חושב שאנחנו הולכים לקראת זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#