הגשמה עצמית? 
זו עבדות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נשים במלכודת

הגשמה עצמית? 
זו עבדות

הסופרת גלית דיסטל אטבריאן פותחת חשבון עם אידיאל השילוב בין קריירה למשפחה, ומתארת את המציאות שנשים רבות מכירות מקרוב: הורות טוטאלית לצד מירוץ להישרדות כלכלית אינם חלום, אלא מתכון בטוח לקריסת מערכות

3תגובות

עייפות. ריצות שלא נגמרות. תחושה שאין מספיק שעות ביממה. רגשות אשם מכל החזיתות – הילדים, העבודה, הזוגיות, החברות, הבית. ועייפות כבר אמרנו? אם כל זה נשמע לך מוכר, כנראה גם את מחזיקה בשתי עבודות – קריירה בחוץ, וגידול משפחה בבית. בלי להתפשר על מעורבות מתמדת בחיי הילדים, ובלי לוותר על השקעה במשרה ומסלול קידום. זה עשרות שנים שהפמיניזם מלמד אותנו שנשים יכולות להשיג הכל, אבל כשבמקביל גידול המשפחה הוא עדיין עסק קשה ומורכב, ורשתות התמיכה המשפחתיות שהיו קיימות בעבר נחלשו מאוד, הנשים שמתעקשות להיות מצוינות בכל החזיתות מתחילות לתהות אם זה שווה את המחיר.

אחת הנציגות הבולטות של קול חדש זה היא הסופרת והפובליציסטית גלית דיסטל אטבריאן, שלא מהססת לדבר בקול רם על כך שנמאס לה מהמירוץ להספיק הכל. היא בת 44, בעלת תואר שני בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, נמצאת בזוגיות פרק ב' ואם לשניים, בת 15 ובן 14. על יחסיה עם בנה, שבילדותו היה מעוכב התפתחות ואובחן על רצף האוטיזם, כתבה בספר הביכורים שובר הלב שלה, "ואם היו אומרים לך" (הוצאת כנרת, 2009), שנהפך לרב־מכר. כיום בנה הוא ילד ככל הילדים, מדריך קרטה ו"חתיך הורס", כפי שהיא מגדירה.

ולמרות רב המכר שפרסמה, ואף על פי שספרה השני, "טווס בחדר המדרגות" (2014) נמנה עם המועמדים הסופיים לפרס ספיר, דיסטל אטבריאן עדיין נלחמת על הישרדות כלכלית. זו הסיבה, לדבריה, לכך שהיא תוהה האם נשים יכולות להיות גם וגם.

שרונה אפרת

אז מה קרה בעצם?

"העייפות הכריעה אותי", היא צוחקת בראיון בבית הקפה שבו נפגשנו, ליד מודיעין. העייפות, היא מסבירה, זו הסיכה שהיא נועצת בבלון. זו האמת של מי שעובדת בכמה משרות כדי לשרוד, שכותבת ספרים, טור באתר NRG וגם תסריט לסדרת טלוויזיה עבור ערוץ 2 – ועדיין צריכה להתפרנס מעסק למכירת בגדים. "נשים צריכות לצאת מהארון", היא מרצינה. "זה אולי לא נחשב פוליטיקלי קורקט לדבר ככה. אבל אני עובדת, מפרנסת, מג'נגלת בין כמה משרות כדי לשרוד. מי יגיד לי לא לדבר ככה. זה מורכב מאוד ואין שום תשובה חד־משמעית לקונפליקט הזה. אני פמיניסטית, אבל אני חושבת שהביולוגיה שלנו מקשה מאוד על הגשמת השאיפות שלנו. בראשית שנות ה־20 שלי יכולתי לדקלם ססמאות מגדריות, אבל בהמשך הבנתי שהמציאות שונה. אנחנו אלה שנכנסות להריון, שיכולות להניק – וזה מעכב אותנו בעולם העבודה, שבו אין שוויון הזדמנויות מוחלט ואין שוויון מוחלט בשכר.

"אני מכירה את זה גם מהצד השני, של המעסיק. להעסיק אישה בהריון עם ילד קטן זו בעיה. אני לא יכולה להגיד לבוסים הגברים: אתם נוקטים אפליה. אני יכולה להבין אותם לגמרי. וגם אם יש אישה שקמה ואומרת 'שוויוני עד הסוף, שהבעל יישאר עם הילד, שהוא ייקח משרה קטנה יותר, שהוא יקפוץ לגן באמצע העבודה אם ברח לילד פיפי באמצע היום' – גם אז זו בעיה, כי אז מפנים אליה אצבע מאשימה: איזו מין אמא זו".

לאחר מכן היא מבקשת להבהיר את עצמה. "אני לא אומרת 'נשים, אל תגשימו את עצמכן, תתחתנו עם בעלים עשירים'. אני מנסה לומר שהעסק הוא סבוך מכל צד שתסתכלו עליו. אם מישהו יבוא ויגיד לי שאישה היא פחות מגבר, הוא יחטוף כפכף בראש – אבל אני חושבת שאמא זה לא אבא, ואמהות לא יכולות להיות מחוץ לבית עד בלי די. יש בעיה אינהרנטית בעיקרון הפמיניסטי, ולא ברור מה ניתן לתקן, אם בחקיקה ואם באפליה מתקנת, כדי להרחיב את שוויון ההזדמנויות. מה גם שתיקונים כאלה יפגעו בעסקים. נראה לי שהשמיכה אותה שמיכה שכל הזמן מושכים אותה מכל העברים, ובינתיים, על רקע המצב הכלכלי, נשים ממוטטות מעייפות. קריירה זו העבדות החדשה. לא השכלנו כנראה להעביר לגבר תחומי אחריות כמו גידול הילדים ואחזקת הבית".

 

תומר אפלבאום

"אהבנו אותה כשטסנו בכבישים כדי לא לאחר לעבודה ולהרוויח פחות ממה שהקולגות הגבריים שלנו הרוויחו על אותה עבודה בדיוק, אהבנו אותה כשהגננת או המורה התקשרה רק אלינו ולא אל הבעלים הליברליים שלנו כשהילד היה חולה, אהבנו אותה כשנאלצנו להתחנף לבוס כדי שלא יפטר אותנו בגלל שאנחנו בבית כי הילד חולה.

"אהבנו אותה כשריבענו את המעגל והצלחנו גם להגשים אותה וגם להספיק להעמיד סיר עם פתיתים ומחבת עם שניצל לילדים בצהריים ואז להעביר וויש על הריצפה של המטבח, ולרוץ לחוגים ולהוציא מהחוגים וללכת לסופר ולתקתק את המקרר ולהתעלף במיטה ולקום בשש בבוקר למחרת כדי להרוויח פחות מהדביל במשרד שלא ממהר לילדים אף פעם ועדיין עושה עבודה פחות טובה מאיתנו ועדיין מרוויח יותר. כן, כן, אמרנו לעצמנו, הגשמה עצמית היא עסק יקר ואנחנו לחלוטין מוכנות לשלם את המחיר".

(מתוך פוסט שכתבה דיסטל אטבריאן בפייסבוק, ביולי השנה)

 

דיסטל אטבריאן מספרת שהקימה עסק, "עם שתי ידיים קשורות לאחור". "ב־13:00 אני צריכה לעזוב את העבודה, אם זה לקופת חולים ואם כדי להחזיר את הילדים מהחוגים. לגבר שפותח עסק יש זמן, אבל נשים צריכות להספיק ביום עבודה של ארבע שעות את מה שגבר יכול להספיק ב־15 שעות.

"יש עוד חזית ועוד נדבך: מוקדי הכוח הם אצל הגברים, ומי שנמצא במוקד הכוח לא רוצה לפנות אותו. לכן גברים יעדיפו להעסיק גברים, ואישה שתסכים לשלם את המחיר של הקריירה תיתקל בתקרת זכוכית. כשאני מסתכלת עלי ועל החברות שלי, אף אחד מבני הזוג שלהן לא מוכשר יותר מהן, והן מספיקות הרבה יותר. האישה היא אורגניזם משוכלל הרבה יותר; אז למה הכל בידיים שלהם? הם חיים בעולם שאומר להם 'בואו, תגיעו'. אין להם תקרת זכוכית.

"כשהייתי סטודנטית היתה לי אידיאולוגיה חוצבת להבות. כיום אני אומרת לעצמי: רצית הגשמה עצמית? קיבלת. רצית שני תארים? קיבלת. כשאת בת 33, גרושה עם שני תארים, משכנתא ומינוס בבנק, את מבינה שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד ושמשהו בשיטה לא עובד. אין ספק שצריך לשחרר את המחסומים שעומדים בפני נשים ולמנוע אפליה בשכר, אבל כשאף אחד לא שומע, אנחנו תוהות איך זה יכול להיות. אלה החיים? כל החיים נרדוף אחרי הכסף? מה עם מנוחה? יש משהו בסיסי שבן אדם בן 40, אחרי 20 שנות עבודה, מבקש – לנוח קצת. לעשות משהו שאני רוצה. כמה נשים זוכות לכך?

"אמא שלי, שמתה על וירג'יניה וולף והספר 'חדר משלך' היה התנ"ך שלה, היתה אומרת לנו ללא הרף משפטים כמו 'אישה צריכה כסף משלה', 'שבחיים שלכן לא תהיו תלויות בגבר', 'אין לסמוך על אף אחד חוץ מעצמכן' ו'אתן צריכות להבין מה זה כסף, לא להיות מפגרות'. זה בא מאיזה מקום הישרדותי מאוד.

"רציתי להיות מורה, לא ממש הערכתי את עצמי. אמא שלי, שנואשה ממני, היתה אומרת 'תלמדי ושאלוהים ישלח לך בעל עשיר'. ובאמת הרבה ממה שעשיתי ושאני עושה זה להוכיח לה. לקראת שנות ה־20 שלי משהו בי מאוד התקרקע בגלל הפחד שאני לא כשירה לצאת לעולם. למדתי כמו משוגעת במשך כמה שנים. עשיתי תואר ראשון ושני, ואז, כשבעלי קיבל עבודה ביוון, שמחתי לעזוב הכל".

 

"החברות שלי, כולן נשים עצמאיות ומצליחות מאוד בתחומן, היו שורפות עכשיו את הזכות להצביע רק כדי לקבל שנה אחת של מנוחה עם קוקטייל של פרחות בצבע ורוד ומטרייה מנייר על איזה חוף שאין בו סירים ובוס.

המהפכה הפמיניסטית נמצאת במצב של חצי קלאץ' רובנו, וסליחה שאני אומרת את זה, לקחנו על עצמנו את החובות של הגבר ונשארנו עם החובות של האישה".

(מתוך הפוסט)

 

כשעברו בני הזוג ליוון, לדיסטל אטבריאן היתה ילדה קטנה וכבר אז היו לה פנטזיות על מנוחה, על להיות אשת שגריר. אבל הפנטזיה הזו התנפצה פעמיים. היא הבינה שהיא לא מסוגלת להיות פקידה שמחלקת קפה, ובינתיים נולד בנה ערן, והבעיות שלו הורידו אותה אל קרקע המציאות. לאחר ששבה המשפחה לישראל, אחרי כמעט חמש שנים, היא התגרשה והמצב הכלכלי אילץ אותה לפעול.

ההורות כשלעצמה, גם לילד עם צרכים מיוחדים, לא עייפה אותה, אומרת דיסטל אטבריאן. "אני אמא טוטאלית. האימהות שלי תמיד באה לפני הכל, וכשאני אומרת 'עייפות' זה לא מופנה לילדים. זו לא שאלה של בחירה. לא אחשוב שמשהו נלקח ממני בגללם.

"מצד אחר, אני לא באה בהאשמות נגד נשים. אני לא שופטת לא את זו שיוצאת לעבודה ולא רואה את הילדים שלה, ולא את זו שחיה בבית ולא יוצאת לעבוד. אני רואה נשים גרושות שרוצות לחיות את הנעורים וזה בא על חשבון הילדים. פה הכי קשה לי, אבל אני נזהרת מלשפוט אמהות אחרות, כי שפטו אותי. אמרו לי שבגללי הילד חולה".

נשאר בך כעס?

"השלמתי עם כל מה שקרה. מעולם לא היה בי רצון ללכת לפסיכיאטרית שהאשימה אותי, או לכל אותם אנשי מקצוע גרועים, ולהוכיח להם עד כמה טעו. הצלקת אמנם נשארה, אבל כיום, כשהבן שלי הוא ספורטאי מצטיין, ילד אינטלקטואל ומדבר על סרטים שהוא אוהב, על הכל - אין מה לחזור לעבר. זה לא מעניין אותי. אבל לפעמים אני אומרת, הלוואי שהיתה מכונת זמן, וכשהיה בן 3־4, הייתי יכולה לדעת מה ייצא ממנו. כל כך הרבה חרדה היתה נמנעת ממני".

 

"המחשבה האפיקורסית הראשונה התגנבה לנו קצת אחרי גיל 40 – מה היה רע לסבתות שלנו? שאלנו זו את זו בחשש של חילול הקודש ובלי שאף אחד אחר ישמע. ומה זה נקרא שאנחנו לא יכולות לנוח אף פעם? זו הגשמה עצמית זו? זאת עבדות!"

"אנחנו רוצות לפתוח חוג של קולאז' בכפר לנשים יוצרות! אנחנו רוצות לעשות יוגה בבוקר ואז ללכת לבית קפה! זה מה שמבינים אחרי גיל 40: זאת אכן הגשמה עצמית, אבל זאת ההגשמה העצמית של הבנק שנתן 
לכם משכנתה".

(מתוך הפוסט)

 

דיסטל אטבריאן לא מקוננת על מסלול חייה. "במשך שנים אמא שלי שידרה לי את התחושה שאני מפוספסת. זה אכל אותם, את הורי, איך יכול להיות שאני הולכת למכור בגדים כשאני כל כך מוכשרת. כיום אני חיה את החיים ושלמה איתם. הרי אם הייתי עושה את זה אחרת, אם הייתי במסלול קריירה סכיזופרני, לא הייתי מגלה את הכתיבה".

הכתיבה נחצבה מתוכה מתוך משבר. "בהתחלה האמת שלא האמנתי בעצמי. האינטואיציה שלי היתה שאם לא כתבת ספרים מגיל 12, את לא יכולה להיות סופרת. אבל היה לי צורך, ואיתו באו כוחות גדולים מבפנים. כי מי שבאמת סופר לא יכול לברוח מזה. הוא לא יכתוב למגירה. הוא יכתוב ספרים. הייתי צריכה בעיטה בתחת כדי לכתוב, וקיבלתי אחת. התגלגלתי והתגלגלתי, ויום אחד, כששטפתי את הבית, הרגשתי שיש לי את הפרק הראשון במוח. התיישבתי וכתבתי. אני ביקורתית כלפי עצמי, אני המבקר והרשות השופטת גם יחד. אמרתי לעצמי שאקרא מחר ואראה. למחרת ראיתי שזה לא מביך אותי והמשכתי".

הספר הראשון, היא מספרת, היה "תרגיל רחב יריעה בכתיבה יוצרת". לאחר שהשלימה את כתיבתו אמה של דיסטל אטבריאן נתקלה בסופרת גיל הראבן ושיכנעה אותה לקרוא. "זה נס שגיל קראה את הספר. היו לה כאלה ערימות של כתבי יד ליד המיטה. אבל אמא שלי לבשה את חליפת האיומים שלה וזה עבד", אומרת דיסטל אטבריאן. לאחר שסיימה לקרוא, הראבן התקשרה מיד לסופרת הטרייה ואמרה לה: "את סופרת". היא שידכה אותה לעורכת שרי גוטמן, מהוצאת "אחוזת בית", ויחד הן עבדו על הספר שלוש שנים, עד שעבר להוצאת כנרת, יצא לאור והיה לרב־מכר.

הספר שינה את חייה, אבל גם החיים עשו את שלהם והיטיבו עמה. "אני פורחת עם הילדים. היתה כל הזמן מחשבה שכתבתי על הילד ספר ואיך יגיב לדבר הזה כשיהיה גדול – והוא ממש בעד. הוא כועס על הגדרות שהגדירו אותו, אבל הוא רוצה שהסיפור יסופר. והסיפור נוגע בהורים רבים. המון הורים פונים אלי, בעיקר אמהות, וכשהן מתקשרות אלי אני פשוט מפנה את העולם. זו שליחות עבורי. זה כל כך לא טריוויאלי. הספר יוצר מסגרת של אינטימיות ושל תקווה, אני רק מנסה לא להשלות אותם".

בשנה שעברה ראה אור ספרה השני של דיסטל אטבריאן, "טווס בחדר המדרגות". אם ספרה הראשון היה מבוסס על חוויותיה האישיות, הספר השני בדיוני לחלוטין. גם הפעם אין זה ספר קליל, שכן היא בחרה להתמקד במשפחה לא מתפקדת, כולל אם כושלת, אב מתעלל ואח פדופיל. את הסיפור הקשה הזה היא מגישה במעטפת סגנונית מבריקה ובלשון הייחודית לה.

למה דווקא משפחה לא מתפקדת?

"זה התחיל מסיפור ששמעתי פעם, על שלישייה של ילדים שקיבלו את השמות איב, סאן ולורן, וזה משך אותי. מיד חשבתי על אנשים מנותקים, אנשי שוליים שרחוקים מההגמוניה, גם מבחינה סוציו־אקונומית וגם מנטלית. אנשים אפורים שגרים בדירת שיכון ברמת גן. עבר זמן עד ששמעתי את הקול שלהם. הם כתבו את עצמם. לבנה, האמא, היא כל כך מנותקת, תמונת מראה לאם אוהבת. היא האמא הכי גרועה בעולם. מעניין אותי ההארד קור של החיים ולהלביש על זה שאלה מוסרית שאין לה תשובה אחת.

"האח הפדופיל נולד כצורך לתת את הקול למשהו שהוא טאבו. למה הוא אשם שנולד פדופיל? נטייה שמוקעת ומסומנת, אבל זה האיש, מה הוא אשם? אדם קיבל סל כזה שכולם מוקיעים ושונאים, איזה בחירה יש לו? איזה בחירה יש לנו? נהוג לחשוב שאתה יכול לבחור איזה אדם אתה רוצה להיות. החלום האמריקאי הוא 'רק תפעל, רק תבחר'. הייתי מדברת על זה עם הראבן שעות. היא שאלה אותי, 'אדם הוא אבן שנופל מקומה שביעית?' זו שאלה ששואלת אחת הדמויות. לדעתי התשובה היא כן, האדם הוא מה שהוא".

איך זה מסתדר עם החינוך שלך, עם תפישת העולם שאת מעבירה לילדים שלך? עם המאבק שלך על הילד שלך?

"שאלת השאלות היא מה היה לילד הזה. אני חושבת שלא רק המערכת אשמה. הוא באמת ילד מתעתע. אני לא יודע אם פלירטט עם הרצף, ובזכות עבודה קשה יצא מזה, או שאף פעם לא היה שם. יש פער עצום בין מה שאמרו עליו לעומת מה שהוא. אני מרגישה שזכיתי. אני מאמינה באלוהים, וגם בכך שהוא מפחד ממני – כאילו אמרתי לו, פה לא יהיה כזה דבר.

"והבת שלי היא כבר לא ילדה. היא שאפתנית מאוד. לומדת בתלמה ילין, מאוד חרדה מזה שאין לה תואר שני עדיין. היא עושה הכל כדי להתקבל לקורס טיס ומתחילה לשחק בארגז החול של חשיבה פוליטית. אנחנו מתווכחות והיא לוקחת אותי בסיבוב. היא נולדה ככה, אין לי מה לענות לה. בלילה אני לוחשת לה 'תתחתני עם בעל עשיר. כסף זה דבר מעולה'. אולי זו האג'נדה הפמיניסטית החדשה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#