השופט גרוסקופף מציג: הבובות של נוחי דנקנר - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השופט גרוסקופף מציג: הבובות של נוחי דנקנר

כאשר במשק יש ריכוזי כוח כלכלי ופוליטי, לאיש אין עניין לצעוק שהמלך הוא עירום, ורוב האנשים יעדיפו לשכנע את עצמם שאלה בגדי המלך החדשים והיפים

78תגובות

מערכת המשפט, החוק, האכיפה והחקירה הישראלית, החל במשטרה וכלה בבית המשפט העליון, לא הפליאה עד היום בייצור חקירות, כתבי אישום, הרשעות, רעיונות, נורמות ופסיקות חדשות המתאימות לעולם המפחיד שנגלה לעיני האזרחים בשנים האחרונות, שבו מועדון קטן של אנשי עסקים החובר לפוליטיקאים ולעיתונאים מאיים ולעתים מצליח להשתלט ולעוות את הכלכלה והדמוקרטיה. מערכת המשפט הישראלית טובה בחשיפת שיניים בעיקר מול הממשלה, זכויות האדם והעובדים — אבל נמנעת בדרך כלל מלחשוף אותן מול הכסף הגדול.

למעט הבלחות מעטות, למשל האמירה של השופט חאלד כאבוב לפני שנה — ״יש לנו ארבע קבוצות השולטות במשק. איזו תחרותיות יכולה להיות בשוק כזה? כאשר יש לנו שליטה של קומץ בחברות שעוסקות בכל התחומים, כמה כוח יש לקבוצות האלה גם על המחוקק, כשהוא רוצה להכניס שינויים ולהגדיל את התחרותיות? כאן המחוקק לא מצליח לעשות את זה, משום שמדובר במשפחות שמשפיעות על הרמה הפוליטית עד כדי החלפת השלטון. קשה למחוקק להתמודד מול החברות האלה"; או האזהרה ששיגר המשנה היועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט בנוגע לסכנה של מונופול הגז לדמוקרטיה (מה שלא מנע ממנו בינתיים לסלול לראש הממשלה את נתיב הדריסה של הרגולציה בדרך למתווה הגז שלו), מערכת המשפט לא הבינה או לא רוצה להבין את מבנה הכוח החדש ואת השלכותיו על הדמוקרטיה.

השבוע נרשמה נקודת ציון משמעותית, יש לקוות שלא אחרונה, בהתעוררות העולם המשפטי האדיש, המאובן והשמרני בדרך כלל, מול התהליכים ההרסניים שמתרחשים במדינה, שבהם אנשי עסקים חסרי מעצורים מקבלים לידיהם שליטה בעשרות ומאות מיליארדי שקלים מכספי ציבור והם מאלפים את הפוליטיקה, הרגולציה והעיתונות, לעתים בתיאום ובעצה אחת עם חבריהם למועדון.

רם כספי וגיורא ארדינסט, שניים מעורכי הדין הבכירים בישראל שמשרתים בהצלחה את האוליגרכיה המקומית, ניסו בשלוש השנים האחרונות לשכנע את השופט עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי מרכז־לוד שהדירקטורים של חברת הענק דיסקונט השקעות, שהיתה חלק מהקונצרן הגדול ביותר בישראל, פעלו בתום לב והפעילו שיקול דעת עסקי מקובל כאשר אישרו ליו"ר הפירמידה נוחי דנקנר ולמנכ"ל עמי אראל לקחת מאות מיליוני מכספי הציבור ולשרוף אותם על רכישת עיתון כושל ומדמם — "מעריב".

גרוסקופף, דמות חריגה בעולם המשפט, פרופסור למשפטים עם התמחות במפגש בין משפט לכלכלה, אקדמאי שבחר לעבור לעולם המשפטי, שמע אותם, את הדירקטורים שהם ייצגו, את הכלכלן מנחם פרלמן שהם הביאו כדי להצדיק את הרכישה, וקבע השבוע: אני לא קונה את הסיפור שלכם. לא מאמין לכם.

וכך ניסח זאת השופט: ״מעבר לאמירות כלליות, לא הוצגה לדירקטוריון תועלת ממשית שרכישת 'מעריב' עשויה להביא לדסק"ש — איש אינו טוען כיום כי רכישת 'מעריב' נעשתה כדי להפיק רווח ישיר מפעילותה. כפי שניסח זאת מר אראל: 'העיתון בשבילי זה לא עיתון, לא מעניין אותי הנייר של העיתון'. ואכן, האפשרות להפוך את 'מעריב' לעסק רווחי נראתה כבר אז כחזיון אוטופי, ושמא נאמר דמיוני. בנסיבות אלה נשאלת כמובן השאלה מהי ההצדקה שהוצגה לדירקטוריון להתקשר בעסקה זו. ובכן, התשובה תימצא, כך נדמה, בסיפור של אנדרסן 'בגדי המלך החדשים': 'מעריב' הוצג כבגד החדש הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש 'המלך הוא עירום'”.

בחמש הפסקאות הבאות מציג השופט גרוסקופף לעמיתיו במערכת המשפט ובאקדמיה תצוגת תכלית של ראש גדול במערכת המשפט. הוא מציע להם לא רק ידע כלכלי, עסקי ומשפטי, אלא בעיקר מדגיש את החשיבות של היגיון בריא ופשוט, סטייה מהשמרנות המשפטית הבסיסית שכמעט תמיד משרתת את האנשים בעמדות הכוח והכסף. ראו את הפסקאות הבאות. הן אמנם כתובות בלשון משפטית, אבל אם תתמקדו, תוכלו ללמוד מהן דברים שרבים מכלבי השמירה של הדמוקרטיה הסתירו מרוב הציבור במשך שנים ארוכות.

״כזכור, כך הוצגה לדירקטוריון ההצדקה לרכישת 'מעריב' על ידי מר אראל: קבוצת דסק"ש מצויה בעמדת נחיתות מול שתיים ממתחרותיה, קבוצת בזק וקבוצת HOT, בין השאר בשל ההשקעות העצומות של החברות הללו, בהיקפים של 500–600 מיליון שקל בשנה ברכישת תוכן מסוג סרטים והפקות מקור. 'מעריב' הינה יצרן של תוכן כתוב באמצעות העיתונים שלה. בשנים הקרובות צפויה התלכדות בין עולם הטלוויזיה לעולם האינטרנט, ואת התוכן שמפיקה 'מעריב' יהיה אפשר לשלב במדיה החדשה. ההשקעה ב'מעריב' מהווה למעשה רכישה של גישה לתוכן שמעריב מסוגלת לייצר, ובהתחשב בסכומים הגדולים שמוציאות HOT ו–yes על רכישת תוכן, נראה משתלם להשקיע בכך סכום של כ–140 מיליון שקל.

"הדברים הובאו שוב כלשונם, שכן על פניהם קשה לראות כיצד המשפטים מסתדרים מבחינה לוגימציגת זה עם זה. מה הקשר בין השקעותיהן של בזק ו–HOT בסרטים ובהפקות מקור לתוכן החדשותי ש'מעריב' יודע לספק? כיצד משתלב 'מעריב', עיתון מודפס בעיקרו, בהתלכדות בין הטלוויזיה לאינטרנט? איך אפשר יהיה לשלב, הלכה למעשה, את התוכן של 'מעריב' במדיה החדשה באופן שיניב רווחים לדסק"ש? כיצד ההוצאות העצומות של המתחרות על תוכן מצדיקות השקעה של 140 מיליון שקל ברכישת 'מעריב'? בלשון המשל — כיצד הבגדים החדשים מועילים לפאר את הגוף הקיים?

"על כל אלה אין תשובה בפרוטוקול, כנראה מהטעם הפשוט שאיש מהדירקטורים לא שאל שאלות מתבקשות אלה, וממילא לא נענה על ידי ההנהלה (וראו עדותו של מר אראל. כל שנמצא בהמשך הפרוטוקול בהקשר זה הוא חזרה של מר דנקנר על מנטרה דומה לזו שבה השתמש מר אראל — 'הרכישה מהווה תגובה לחוסר שיש בקבוצה בתחום המדיה וההשקעה' — ואמירה שאינה מתיישבת עם הלהט שבו נטען טיעון התוכן לפניו — 'אפשר לראות בהשקעה גם מהלך חברתי ודמוקרטי'.

מוטי קמחי

"זאת ועוד, מעדותו של מר אראל עולה כי בשלב שבו הובאה הצעת העסקה לדירקטוריון לא היה להנהלה חזון ברור כיצד תשתלב 'מעריב' בעסקי דסק"ש. כל שהיה קיים הוא מחשבה ש'מעריב' היא יצרנית תוכן, ובהנחה שניתן יהיה להביאה לאיזון תקציבי, הרי שאין סיבה שלא לרכוש אותה במחיר המציאה שבו היא מוצעת, מתוך סברה שיחד עם השקעות נוספות בתוכן 'זה יתערבב בסך הכל בזה, בסוף בסוף ביחד'. בהמשך עדותו משווה מר אראל את רכישת 'מעריב' להסבר שנתן סר אדמונד הילרי להחלטתו לטפס על הר האוורסט: 'אז הוא אמר — because it's there. היתה פה הזדמנות, היתה הזדמנות, במחיר הזה, הלכנו עליה'.

"בהתדיינות שהתקיימה לפניי, ביקשו באי כוח הדירקטורים המשיבים להשלים את שלא עשו מרשיהם בזמן אמת. חמושים בחוות דעתו של מר מנחם פרלמן, ובתצהיריהם של פרופ' ניב אחיטוב ומר אראל, הם הפליגו בהסברים מחכימים בדבר חשיבות ה'תוכן' בשוק התקשורת, ה'סינרגיה' שבין ספקיות 'תוכן' לבין פלטפורמות תקשורת, ה'התלכדות' שבין אמצעי התקשורת, וחוזר חלילה. ואולם, משהתבקשו נותן חוות הדעת והמצהירים לרדת לקרקע העסקה שבה עסקינן, ולהסביר בדיעבד, ולאחר מחשבה מרובה, מהי אותה 'סינרגיה' בעולם תקשורת 'מתלכד' שצפויה לצמוח לחברות סלקום ונטוויז'ן מה'תוכן' ש'מעריב' יודעת לספק, נאלמו דום. כל שיכלו לספק היו הסברים מגומגמים, שספק אם יכלו לשכנע את הדירקטוריון לו היו מוצגים לפניו בזמן אמת, כגון שרכישת 'מעריב' תקל על הנגישות של הקבוצה לעיתונאים העובדים ב'מעריב', או שניתן לחלק את 'מעריב' בחינם ללקוחות סלקום״.

הנכס הסודי של נוחי

זה המקום להסביר למי שלא מכיר את ההקשר הרחב של הדברים מה מרמז גרוסקופף, מדוע באמת החליט דנקנר לרכוש את השליטה ב"מעריב" ומדוע לא נמצא שום דירקטור שצעק שהמלך הוא עירום — כלומר שהמלך של המגזר העסקי מוביל תהלוכה שמאיימת לדרוס את הדמוקרטיה.

דנקנר שלט במועד הרכישה של "מעריב" (2011) בפירמידת החברות הקרויה אי.די.בי, שבין נכסיה אפשר למנות את מפלצת הביטוח כלל ביטוח, חברת הסלולר סלקום, חברת הקמעונות שופרסל, מונופול המלט נשר ועוד עשרות חברות ענק במשק. בשיא שלטה הפירמידה של דנקנר ביותר מ–180 מיליארד שקל של כסף ציבורי. כסף שלכם. החלק של דנקנר בפירמידה היה אפסי, רובו ממונף, והוא נהפך במהירות אדירה לשלילי לאחר המחאה החברתית (נוחי דנקנר חייב כיום יותר מ–500 מיליון שקל לבנקים, סכום שלא יוכל לפרוע לעולם, אך הוא ממשיך לחיות ברמת חיים של האלפיון העליון).

לנוחי היה עוד נכס: בן דוד בשם דני שכיהן כיו״ר בנק הפועלים. מצבו הכספי האישי היה כנראה גרוע במיוחד באותן שנים. שני בני הדודים שמרו על חזות עצמאית, כאילו הם רק במקרה בני דודים, אבל כאשר נוחי נעצר ויומנו הפרטי נלקח ממנו בחקירה פלילית על הרצת מניות, נמצא בו רישום מדהים שלפיו הוא העמיד לבן דודו דני, יו״ר הבנק, הלוואה פרטית של 59 מיליון שקל (עד היום לא סיפק בנק ישראל, שאמור לפקח על הבנקים, שום הסבר לגילוי ההלוואה הזאת).

כפי שאפשר לראות בתרשים, ההלוואה הפרטית שנתן נוחי לדני היתה החלק הקטן והסמוי במערכת היחסים של השניים: נוחי שלט בפירמידת החברות הענקית בין השאר הודות להלוואות בהיקף של 10 מיליארד שקל שקיבל מבנק הפועלים וכללה גם הלוואה של 150 מיליון שקל שקיבלה מבנק הפועלים חברה פרטית של דנקנר בשם טומהוק. מה שעוד אפשר לראות בתרשים הוא ש"מעריב" היה תחביב משותף של בני הדודים: הבנק בראשות דני העמיד ל"מעריב" הלוואות גדולות, שהחזיקו אותו בחיים (דו״ח חקירה פנימי של בנק ישראל קבע שניתנו ללא היגיון כלכלי); והקונצרן בראשות נוחי חילץ את העיתון מפשיטת רגל והזרים לו מאות מיליוני שקלים ברכישת מניות ומימון הפסדים.

בנק הפועלים לא היה המוסד הפיננסי הציבורי הענק היחיד שניהל ביחסים של גילוי עריות עם קבוצת אי.די.בי. תחקיר של כתב TheMarker סיון איזסקו ב–2011 העלה כי בפירמידה של אי.די.בי, שהיתה אחת הקבוצות הכי ממונפות (עתירת הלוואות מכספי ציבור) במשק הישראלי, היו לא פחות מאשר 12 דירקטורים שכיהנו במקביל כדירקטורים במוסדות פיננסיים — בנקים וחברות ביטוח שמנהלים הן את ההשקעות הקצרות שלכם והם את הפנסיה שלכם.

כפי שגרוסקופף חשד, רכישת "מעריב" במארס 2011 באמצעות הכסף הציבורי לא נועדה להגדיל את רווחי דיסקונט השקעות או להביא לסלקום את הגותם של הפובליציסטים של "מעריב", שאת התוכן שלהם היו מנויי חברת הסלולר יכולים לקבל בחינם. היא נועדה להגדיל עוד יותר את היכולת של הדנקנרים להרתיע ולהפחיד את כל מי שחשב לקרוא תיגר על התנהלותם המושחתת והריכוזית, על מבנה המשק הריכוזי או על החברות המונופוליסטיות שלהם. האם" מעריב" היה התחביב המשותף היחיד של בני הדודים נוחי ודני? לא בטוח, אבל רוב הרגולטורים, הפוליטיקאים והעיתונאים נמנעו מלשאול את השאלות האלה באותו מועד. בתרשים אפשר לראות מדוע: שני בני הדודים שלטו יחד בכמעט חצי טריליון שקלים של כספי ציבור באותן שנים. חצי טריליון הם 500 מיליארד שקל. אם אדם מסוגל לשרוף כל דקה שטר כסף של 100 שקל — אזי לשרוף חצי טריליון שקל ייקח לו 9,300 שנה. זה הרבה כסף.

אילו מוסדות בדמוקרטיה יכולים לעמוד מול חצי טריליון שקל שנשלטים בידי איש אחד ובן דודו? שרים בממשלה? ח"כים? מפלגות? עיתונים? משרדי עורכי הדין הגדולים? רואי החשבון הגדולים? מעריכי שווי? כלכלנים? אנשי אקדמיה? זאת כנראה אחת השאלות הכי חשובות שהאליטה האינטלקטואלית, הרגולציה, האקדמיה והעיתונות בישראל היו יכולות לשאול את עצמן בשנים האחרונות. אבל הן מבכרות שלא לעשות זאת. כמו שאמר גרוסקופף: ״למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש 'המלך הוא עירום'". למרבה הצער, לא נמצאו גם הרבה שיזעקו נגד הריכוזיות במשק, השחיתות שפשתה בצמרת שוק ההון והבנקאות והרפיסות של הרגולציה.

עופר וקנין

התופעה שתיאר גרוסקופף — דירקטוריון עם מיטב אנשי העסקים, הפרופסורים והמומחים שמאשר כחותמת גומי עסקה מפוקפקת של רכישת עיתון כושל — קשורה גם היא לאותה ריכוזיות. ככל שהמשק ריכוזי יותר, ככל שהמועדון של אנשי עסקים ששולטים בחברות ענק, בבנקים ובחברות ביטוח קטן וריכוזי יותר — כך היכולת והתמריץ של דירקטורים לשמור על עצמאות מצטמצמים. כל הפרופסורים לכלכלה, למינהל עסקים ולמשפטים שישבו בדירקטוריונים של הפירמידות, הבנקים וחברות הביטוח ידעו היטב שאם הם יעזו לצאת נגד עסקות מפוקפקות שבהן לבוסים הגדולים יש אינטרס, הם יסולקו מיד מהמועדון, והסיכוי שימצאו עבודה כדירקטורים או כמומחים במגזר העסקי יהיה קרוב לאפס.

אי אפשר להמעיט מהמשמעות של הפסיקה של גרוסקופף ומהקביעה שלו שבדירקטוריון של חברת ענק בקונצרן הגדול ביותר בישראל לא נמצא ולו ילד אחד שיזעק שהמלך הוא עירום. האנשים שישבו בדירקטוריונים של אי.די.בי נמנים ברובם עם אותו מועדון כלכלי וחברתי שבו נמצאים עשרות דירקטורים המכהנים כיום בשאר חברות הענק, הבנקים וחברות הביטוח במשק. מבנה המשטר התאגידי של קבוצת אי.די.בי שגרוסקופף חושף שקרס באופן טוטאלי מאפיין כיום את רוב הגופים הכלכליים הענקיים במשק, המנהלים כטריליון עד שני טריליון של כסף ציבורי — את הפנסיות של רובנו.

מדוע שנחשוב שהדירקטורים בפירמידות, בבנקים הגדולים ובחברות הביטוח מתנהלים כיום בצורה עצמאית ומקצועית יותר מזאת שהציגו הדירקטורים של דיסקונט השקעות, אי.די.בי פיתוח ואי.די.בי אחזקות כאשר אישרו לדנקנר לרכוש את "מעריב" בניגוד לכל היגיון כלכלי בסיסי? מדוע שנאמין שיש בצמרת עולם העסקים הישראלי נורמות שונות ומערכת תמריצים אחרת מזאת שפעלה על הדירקטורים של דיסקונט השקעות כאשר אישרו לבוס הגדול לשרוף 400 מיליון שקל של כספי ציבור כדי לקנות לעצמו כוח פוליטי?

פרופ' אסף חמדני, מהמומחים המובילים בישראל למשטר תאגידי, שהזהיר בעבר מהריכוזיות במשק, העלה השבוע על נס את חשיבות פסק הדין של גרוסקופף. אבל דנקנר ודירקטוריון המריונטות שלו הם המים שמתחת לגשר — תזכורת לימים השחורים שלפני המחאה החברתית, חקיקת חוק הריכוזיות וחשיפת שיטת הפירמידות לציבור הרחב. מה שנדרש כיום הוא לשמוע פרופסורים למשפטים, לכלכלה, לתקשורת, למדע המדינה, להיסטוריה ולמעשה כל רגולטור ואינטלקטואל מדברים על הדירקטוריונים הנוכחיים בחברות הענק, בבנקים ובביטוח. מה שנדרש הוא אנשים שיסבירו ללא מורא את הקשר בין פסק דין גרוסקופף לבין הריכוזיות לבין חולשת הרגולציה והממשלה בישראל מול כל קבוצות האינטרס במגזר העסקי ולמעשה גם במגזר הציבורי — כאשר זה האחרון חובר לקבוצה הראשונה.

התרשים השני מציג את מעגל הכוח והכסף של המשק הישראלי: אפשר לראות בו כיצד ריכוזיות במגזר העסקי — בין אם אלה מונופולים וקרטלים עסקיים או מוסדות פיננסיים ענקיים — מובילה לרווחיות גבוהה לאותן חברות, מה שמגדיל את כוחן הכלכלי. כוח זה מקל על היכולת של הפירמידה לשתול במוסדות הפיננסיים הגדולים מנהלים נאמנים — בגלוי או בסמוי. החיבור עם מוסדות פיננסיים גדולים כמו כלל ביטוח או בנק הפועלים מגדיל עוד יותר את יכולת ההשפעה של ראש הפירמידה ואנשיו על חלק גדול מהמגזר העסקי, הרגולציה הממשלתית וגם העיתונות.

המשך התרשים מראה שכאשר גורם עסקי צובר כוח אדיר, הנטייה הטבעית של גורמים עסקיים אחרים שמעוניינים בהשפעה פוליטית על כללי המשחק היא לחבור אליו. כך למשל, בתקופת שליטתו של דנקנר במגזר העסקי היו לאנשיו חיבורים קרובים עם יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני, שהיה לו כוח עצום מול המונופולים הפרטיים. זה לא הכסף שמתחבר לכסף, כמו שגורס הביטוי העממי, זה בעיקר הכוח שחובר לכוח: קבוצות האינטרס שמתחברות לקבוצות אינטרס, ויחדיו הן מעצבות חוקים, תקנות ומבני שוק שמקפחים את הרווחה הציבורית הכוללת.

כדי לשמור על הסטטוס־קוו ולקבל לגיטימציה חברתית וציבורית ינהלו קבוצות האינטרס מערכת יחסים קרובה מאוד עם עולם הפילנתרופיה, החברה האזרחית והעמותות. אירועי התרמה למטרות טובות כמו עזרה לעניים, חולים, קשישים, ילדים בסיכון ורעבים יהיו הזדמנות לא רק לקבל לגיטימציה חברתית, אלא גם להתחבר לפוליטיקאים ופקידים. מנהלי העמותות, העובדים המסורים שלהם, אנשים עם כוונות טובות, לא יבינו ברוב המקרים את תפקידם בתוך מארג יחסי הציבור והלגיטימציה של חברי מועדון הריכוזיות. הם ממוקדים בעשייה היום־יומית הקשה, במציאות העלובה ובקהילות המוחלשות שמולם — ולכן לעתים נדירות יתעניינו (בצדק מבחינתם) במקור הכסף או בפירורים שחברי המועדון יזרקו לכיוונם. הילד הרעב, החולה והחלש לא יבחין בין כסף שהגיע מחיבורי הון־שלטון המסיגים את הכלכלה לאחור לבין משאבים שהושגו בדרך לגיטימית.

יתרה מזאת: ככל שהמערכת ריכוזית יותר, ומתפתחים בה יחסי אמון גבוהים מאוד בין אנשי העסקים, הפוליטיקאים, הבנקאים ושאר ראשי קבוצות הכוח והאינטרס — גוברת היכולת שלהם להגדיל עוד ועוד את השפעתם על הפוליטיקה ועל הרגולציה, את הנתח שלהם במשאבי הציבור ואת השפעתם הפוליטית בצורה חוקית ולא באמצעות עבירות פליליות.

את החלק האחרון שנהפך לראשון במעגל הכוח והשחיתות החוקית במשק אפשר לראות בראש התרשים השני: קבוצות הכוח והכסף יודעות להשפיע על התודעה של השרים, הח"כים והרגולטורים שנהפכים לשבויים, על העיתונות ולבסוף על הדירקטורים, כפי שהציג לנו השופט שבחר להגדיל ראש בפרשת "מעריב".

פסק הדין של השופט גרוסקופף, שהחליט לאשר את התביעה הנגזרת נגד הדירקטורים של דיסקונט השקעות, יהיה בקרוב חובת קריאה לא רק לסטודנטים למשפטים, כלכלה, תקשורת ומדע המדינה. היא יכולה להיות נקודת ההתחלה לדיון דחוף של כל אדם ומוסד שרוצים או מתיימרים להציל את הדמוקרטיה מהפיכתה לאוליגרכיה. היכולת של אנשים בודדים השולטים במשאבים כלכליים אדירים להוביל תהלוכות ענק עם מלך ומאות ואלפי נסיכים עירומים, שבעים, מרופדים ולעתים גם מפוחדים הוכחה בפרשת הדנקנרים ו"מעריב", וצריכה לשמש אותנו גם כיום בניסיוננו להבין את תהלוכת מתווה הגז שמובילים ראש הממשלה וטייקוני הגז. למדו מפסק הדין של גרוסקופף: כאשר במשק יש ריכוזי כוח כלכלי ופוליטי, לאיש אין עניין לצעוק שהמלך הוא עירום, ורוב האנשים יעדיפו לשכנע את עצמם שאלה בגדי המלך החדשים והיפים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#